פאול אפשטיין
פאול מקסימיליאן אפשטיין (בגרמנית: Paul Maximilian Eppstein; 1901–1944), היה מראשי יהדות גרמניה בימי הרייך השלישי. עמד בראש האלטסטנראט (מועצת הזקֵנים) בגטו טרזיינשטאט.
_Paul_Maximilian_Eppstein.jpg)
קורות חיים עריכה
אפשטיין נולד בלודוויגסהאפן ולמד באוניברסיטת מאנהיים, בעיקר סוציולוגיה. הוא למד אצל מקס ובר, קרל יאספרס וקרל מאנהיים. בגיל 26 מונה כמרצה לסוציולוגיה בבית-הספר הגבוה למסחר במנהיים. מאז 1929 עמד בראש האוניברסיטה העממית Volkshochschule במנהיים, מוסד שהתפתח במרוצת פחות מארבע שנים והיה לאחד החשובים בתחום ההשכלה לעם בגרמניה.[1]
פעילותו טרום המלחמה עריכה
לאחר עליית היטלר לשלטון נסגר המוסד, ואפשטיין נקרא לברלין להשתלב בפעילויות מרוכזות של יהדות גרמניה שעקב נסיבות הזמן חייבו את הרחבתה ואת ארגונה מחדש. תפקידו הראשון היה במסגרת הועדה המרכזית של יהודים גרמנים לסיוע ושיקום, איגוד הקהילות היהודיות בפרוסיה. כבר ב-1933 הוזמן אפשטיין להיות חבר בהנהלת הנציגות הארצית של יהודי גרמניה והוא פעל בה בעיקר בארגון העבודה הסוציאלית ובתחום המינהל. אחרי ליל הבדולח הוזמן אפשטיין להיות מרצה לסוציולוגיה בבריטניה, אך הוא סירב לעזוב את גרמניה, כל עוד זקוקה שארית הקהילה היהודית לשירותיו. הוא המשיך בתפקידיו גם במסגרת התאחדות הארצית של היהודים. במרוצת השנים הורחבו תחומי פעילותו, בעיקר בייצוג היומיומי של הארגון כלפי השלטונות ופעולות הקשורות להגירה.[1]
בזמן המלחמה עריכה
מסוף 1940, אחרי מאסרו של אוטו הירש, היה אפשטיין למעשה המנהל היחיד של ארגון זה, לצד נשיא הארגון הרב ד"ר ליאו בק. בשנות פעילותו בהתאחדות הארצית נאסר אפשטיין פעמים אחדות בידי הגסטפו, בין השאר בקיץ 1940. אחרי ששוחרר באוקטובר באותה השנה נאסר עליו מטעם המשרד הראשי לביטחון הרייך לטפל בכל הקשור להגירת היהודים, והוא התרכז בענייני מינהל. בסוף ינואר 1943, כחצי שנה לפני חיסול ההתאחדות הארצית, גורש אפשטיין עם ליאו בק לטרזיינשטט. מיד בבואו לשם מונה לראש היודנרט (Juden der Ältestenrat) בגטו, לצידו (ולמעשה במקומו) של יעקב אדלשטיין. הערכת פועלו בתפקיד זה שנויה במחלוקת. יש המבקרים את אפשטיין בשל היעדר תקיפות מספקת בעמידתו מול המפקדה הגרמנית של הגטו ואף בכניעה מרצון לדרישותיה, וכן בשל מידת הניכור וההתנשאות כלפי חבריו האסירים. לעומת זאת, מבליטים אחרים את עמדתו האיתנה של אפשטיין כנציג הציבור היהודי, הן בגרמניה והן כראש גטו טרזיינשטט. בקיץ 1944 נאסר אפשטיין, לפי טענת מפקדת המחנה על נאום שנשא לפני תושבי הגטו, ולמחרת יום הכיפורים תש"ה הוצא להורג.[1]
במאמר שכתב אפשטיין ביולי 1939, עם הקמת האיחוד הארצי, פאול אפשטיין הגדיר את תפקידו והוא לעזור לפרט למצות את האפשרויות הגלומות בו וביוזמתו. האיחוד הארצי שימש חוליה מקשרת בין היחיד לגסטפו, דבר שעזר בקבלת היתרי יציאה. כמו כן, שמר האיחוד הארצי על קשר עם מוסדות יהודיים בחו"ל לשם קבלת מידע אולם הוא לא פעל כהנהגה הקוראת לחפש אפיקי הצלה בלתי שגרתיים. הצעות לפעולה בקנה מידה רחב, כמו הקמת מחנות מעבר בארצות חוץ או ביצוע מימון הגירה, לא היו בהישג ידו של ההתאחדות הארצית והיו תלויות בגורמים בינלאומיים. עד לפרוץ המלחמה נעזרו במוסדות כ-50% מיהודי גרמניה, בדרכם להגירה. הגסטפו היה מעוניין בגוף מרכזי שיעזור ליהודים בהליכי ההגירה, ואת התפקיד הזה מילא האיחוד הארצי. לאיחוד הארצי היה תפקיד בשליחת ילדים מחוץ לגרמניה, ובעיקר לבריטניה. תוך כדי מילוי תפקידו בעזרה ליהודים נדחף האיגוד הארצי לשיתוף פעולה עם השלטון הנאצי גם בתחומים אחרים - כולל, מאוחר יותר, עריכת מפקד ומסירת הודעות על גירושים.[2]
מאסרו עריכה
בשנות פעילותו בהתאחדות הארצית נאסר אפשטיין פעמים אחדות בידי הגסטפו, בין השאר בקיץ 1940. אחרי ששוחרר באוקטובר אותה שנה נאסר עליו מטעם המשרד הראשי לביטחון הרייך לטפל בענייני ההגירה. את המאסר הראשון של אפשטיין, אחד מראשי ההתאחדות הארצית בשבוע השני של אוגוסט 1940. עדיין תירצו אנשי הרשות המפקחת בנימוקים עניינים, אף שנמנעו מפירוט. אוטו הירש מסר על המעצר בישיבת ההנהלה ב-19 באוגוסט 1940. בפגישה שקיים ב-20 בחודש עם ממלא מקומו של המפקח יאגוש הודיע הלה כי שמע על המעצר אך אינו יודע פרטים. כעבור ימים מספר גילה יאגוש נדיבות רבה ביותר במסירת מידע: מאשים את אפשטיין, אמר, באי-ציות להוראות המרכז הארצי. האשמה מפורשת זו מאששת השערה שרווחה בזמן ההוא, שלפיה סברה הרשות המפקחת, שאפשטיין לא פעל בנמרצות הדרושות בעניין שנגע לעלייה ב. ב-27 באוגוסט אישר יאגוש, כי ההאשמות קשורות באופן בלעדי להגירה, והן מרחיקות-לכת בהרבה משסבר אפשטיין. בפגישה השנייה באותו יום, שיוחדה כולה להגדרת תחומי פעילותו של אפשטיין בעתיד, מסר יאגוש, כי נאסר על אפשטיין לעסוק בנושאים הקשורים בביצוע ההגירה.[3]
ב־1944 כאשר ד"ר אליס מאייר, אלמנתו של פרופ' הנס מאייר, לשעבר מנהל מעבדת האוניברסיטה הגרמנית בפראג ביקשה מאפשטיין לשחרר אנשים על סמך שיקולים אנושיים, ענה אפשטיין בשלילה. למרות זאת, קרה שאסירי הגטו שוחררו, אך מספרם המדויק אינו ידוע. בספרו "טרזיינשטט 1945-1941" מונה הנס גינתר אדלר 31 מאושרים ששוחררו מהגטו בשלוש השנים וחצי של קיומו.[4]
לקריאה נוספת עריכה
- רות בונדי, דנון אילנה, שורשים עקורים פרקים מתולדות יהדות צ'כיה 1939–1945, ירושלים, יד ושם, בית טרזין, תשס"ב, 2002.
- רות בונדי, אגון רדליך, חיים כאילו: יומן מגטו טרזיאנשטאט 1942–1944, תל אביב, בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלסון והאגודה להנצחת חללי גיטו טרזיאנשטאט / הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, 1983..
- רות, זריז, בריחה בטרם השואה 1941-1939,בית לוחמי הגיטאות, תש"נ, 1990.
- אברהם, מרגליות, תולדות השואה גרמניה כרך ראשון, יהויקים כוכבי, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 1997.
- מאמר מרכז המידע אדות השואה יד ושם פאול אפשטיין
קישורים חיצוניים עריכה
- פאול אפשטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , פאול אפשטיין, מרכז המידע אודות השואה - ^ רות, בונדי / דנון, אילנה, שורשים עקורים פרקים מתולדות יהדות צ'כיה 1939–1945, ירושלים, יד ושם / בית טרזין, תשס"ב, 2002.
- ^ אברהם, מרגליות, תולדות השואה גרמניה כרך ראשון, יהויקים כוכבי, ירושלים, יד ושם, תשנ"ח, 1997., עמ' 393
- ^ רות, בונדי / דנון, אילנה, שורשים עקורים פרקים מתולדות יהדות צ'כיה 1939–1945, ירושלים, יד ושם / בית טרזין, תשס"ב, 2002., עמ' 99