פאול סאליטר
פאול סאליטר (בגרמנית: Paul Salitter; 15 בדצמבר 1898, לקיילה, פרוסיה המזרחית, כיום פולין – 8 בינואר 1972, דיסלדורף) היה קצין משטרה גרמני שהדו"ח שלו על גירוש יהודי דיסלדורף לגטו ריגה הוא בין העדויות המצוטטות ביותר על גירוש יהודי גרמניה הנאצית בתקופת השואה.
 | |
| לידה |
15 בדצמבר 1898 Lakiele, רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
8 בינואר 1972 (בגיל 73) דיסלדורף, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
גרמניה |
  | |
ביוגרפיה עריכה
סאליטר נולד בפרוסיה המזרחית ועבד כפקיד לאחר לימודיו. בין השנים 1919-1917 היה סמל בצבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. מאוקטובר 1919 היה שוטר בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית ולאחר מכן היה קצין משטרה בדרגת סרן. הוא נישא ונולדו לו שני ילדים.
בתחילת התקופה הנאצית עזב סאליטר את הכנסייה האוונגליסטית (גר'), זרם של הכנסייה הפרוטסטנטית.
במלחמת העולם השנייה עריכה
בשנת 1941 שירת סאליטר במחלקה S II (מחלקת כוח אדם) במשטרת דיסלדורף. ב-13 במרץ 1942 הושאל סאליטר ממשטרת דיסלדורף למשטרת ברסט-ליטובסק. לאחר מכן פעל במינסק עד 1944. ב-1944 פעל ביחידת השוצמאנשאפט (Schutzmannschaft, יחידת משטרה גרמנית) (אנ') "זיגלינד" (Sieglind) באלזס. בינואר 1945 מונה לשטורמבאנפיהרר באס-אס.
ארגון המשלוח ברכבת עריכה
על פי צו של המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), המשטרה הייתה חייבת ללוות גירושים מהרייך, שהחלו באוקטובר 1941, בקומנדו המורכב מקצין אחד ו-15 אנשי צוות. את ההובלה מדיסלדורף לריגה ארגנה משטרת דיסלדורף. שומרי רכבת הגירוש לריגה היו סאליטר וקציני דיסלדורף. 1,007 המגורשים היהודים רוכזו בבית המטבחיים ובחצר הבקר העירונית בדיסלדורף. ההובלה החלה ב-11 בדצמבר 1941.
למחרת דיווחה משטרת דיסלדורף לאייכמן ולמפקד משטרת הביטחון והאס-דה בריגה, רודולף לנגה, כי "רכבת התובלה Do 38 יצאה מתחנת המוצא דיסלדורף-דרנדורף לכיוון ריגה עם סך של 1007 יהודים שנותרו."[1] שעת היציאה המדויקת דווחה כ-11 בדצמבר 1941, 10:45 בבוקר. בטלקס נכתב: "נוסעי הטרנספורט נושאים לחם, קמח וקטניות למשך 21 יום ואמצעי תשלום בסך 50,000 רייכסמארק ב-Reichskreditkassenscheine [מעין קבלות על אשראי, במארקים של הרייך השלישי]."
הרכבת הגיעה לריגה לאחר שלושה ימים. סאליטר כתב דו"ח בן תשעה עמודים על מהלך "פינוי היהודים לריגה";. הדו"ח הועבר ל-RSHA דרך משטרת המדינה (Stapo) של דיסלדורף. שמותיהם של 15 השוטרים האחרים המלווים מדיסלדורף אינם ידועים.
דו"ח סאליטר עריכה
סאליטר הוביל את הפיקוד על מלווי רכבת הגירוש DO 38 מ-11 עד 14 בדצמבר 1941. מיד לאחר שובו כתב דו"ח חסוי עבור אדולף אייכמן ורודולף לנגה, שבו תיאר את השילוח בפירוט.
יציאת הטרנספורט מתחנת שילוח הסחורות דיסלדורף-דרנדורף נקבעה לשעה 9:30 בבוקר, אך היהודים כבר "הוכנו" על רמפת הטעינה בשעה 4 לפנות בוקר. הרכבת כללה עשרים קרונות נוסעים ישנים מהמחלקה השלישית, קרון נוסעים אחד ממחלקה ב' עבור הליווי ושבעה קרונות סחורה עמוסים במטען.
ההעמסה בוצעה בשעה 9 בבוקר "בחפזון הגדול ביותר", וזו הסיבה שעל קרונות בודדים הועמסו עד 65 איש. בדרך מבית המטבחיים אל רמפת הטעינה ניסה יהודי לזרוק את עצמו מתחת לחשמלית ולהתאבד, אך נתפס במתקן הבטיחות של החשמלית ונפצע קל בלבד. יהודיה מבוגרת עזבה את רמפת הטעינה בלי לשים לב ונמלטה לבית סמוך. עובדת ניקיון הבחינה בה.
למחרת בבוקר בשעה 5:30 בבוקר הגיעה הרכבת לתחנת הגבול לאוגסצארגן (Laugszargen) ולאחר 15 דקות הגיעה לתחנה הליטאית טאורוגן (Tauroggen). משם, משך הנסיעה לריגה אמור היה להיות 14 שעות, אך לעיתים קרובות היו עיכובים בהמשך הנסיעה. בערב הגיעו לילגבה שבלטביה. החל שלג ואחריו כפור. הרכבת הגיעה לריגה בשעה 21.50, ושהתה בתחנת הרכבת של ריגה (אנ') שעה וחצי. ב-13 בדצמבר בשעה 23:35 הגיע השילוח לרמפה הצבאית בתחנת הרכבת סקירוטובה (Skirotowa). הרכבת עצרה ללא חימום. הטמפרטורה בחוץ הייתה 12 מעלות מתחת לאפס. זמן הנסיעה הכולל היה 61 שעות.[2] הרכבת הועברה לשוטרים הלטבים בשעה 1:45 לפנות בוקר. כיוון שעתה היה חשוך ורמפת הטעינה קפואה, פריקת היהודים והעברתם לגטו, שהיה 2 ק"מ משם, הייתה אמורה להתבצע ביום ראשון בבוקר עם אור.
תיאורים נוספים עריכה
מספר ניצולים מהשילוח תיארו אותו. הדו"ח של הילדה שרמן-זנדר (Hilde Sherman-Zander), שנולדה במנשנגלדבאך ב-1923, הוא אחד הזיכרונות הידועים ביותר המתארים את גירוש דיסלדורף-ריגה. הוא שימש לסרט משנת 2007, "Ehe die Spuren verwehen" (לפני שהעקבות נעלמו), העוסק בהריסת חצר הסחורות לשעבר של דיסלדורף-דרנדורף. גם השורדת ארנה ואלק (Erna Valk) תארה את המסע הזה.
קיים דו"ח של קצין המשטרה וילהלם מורין, שליווה טרנספורט מדיסלדורף למינסק ב-10 בנובמבר 1941. רכבת זו עמדה ללא חימום עד שמונה שעות בכפור עז והגיעה ליעדה רק לאחר 96 שעות. יש רישומי יומן ששרדו מאת ברטולד רודנר, שגורש מברלין למינסק ב-14 בנובמבר 1941.
לאחר המלחמה עריכה
באמצע 1945 יזמו שלטונות הכיבוש האמריקאים בגרמניה הליכי חקירה נגד סאליטר. מפקד המשטרה השעה אותו והוא שוחרר מהמשטרה ב-18 באוקטובר 1945 בהוראת הממשל הצבאי. בתהליך הדה-נאציפיקציה ב-1946, הופחתה חומרת הסיווג שלו כנאצי לשעבר, והוא הוגדר כ"פחות מופלל" (minderbelastet, ובתרגום חופשי - כזה שהעול עליו הופחת). ב-1951 הוגדר כ"חסיד [הנאצים]" (Mitläufer).[3]
ב-1947 הגיש סאליטר בקשה להתקבל לעבודה וטען כי רק מילא את חובתו מאז שנכנס לתפקידו ב-1919. הוא הבטיח לעמוד לשירות המטרה בדמוקרטיה החדשה, "כפי שעשיתי תחת ממשלותיהם של וילהלם השני, אברט, הינדנבורג והרייך השלישי."[4]
בשנות ה-60 ניסה סאליטר לחזור למשטרה אך נדחה. הוא טען שהיה עובד מדינה נאמן והצהיר כי אינו יודע דבר על רצח המגורשים. ב-1966 טען סאליטר במהלך חקירה שנודע לו רק משוטרי לטביה שהמוני יהודים נורים בריגה. עד אז - כך טען - הניח שהגירושים הם ל"יישוב מחדש".
שימור הדו"ח עריכה
דו"ח סאליטר נמצא בספריית וינר בלונדון. אזכור ראשוני נעשה במחקר של קורט דוול (Kurt Düwell) משנת 1968. עותק הדו"ח והתיק האישי של סאליטר נמסרו ליד ושם באפריל 2008 על ידי ראש ממשלת נורדריין-וסטפאליה יורגן רוטגרס ופקידים ממטה משטרת דיסלדורף. משלחת זו הייתה הקבוצה הראשונה של שוטרים גרמנים במדים שהשתתפה בטקס אזכרה רשמי ביד ושם. הקשר עם מטה המשטרה נוצר כבר בשנת 2007.
קישורים חיצוניים עריכה
- רצח מטווח רחוק - סיפורו של פול סאליטר - הפודקאסט של יד ושם (עם תמלול)
הערות שוליים עריכה
- ^ Fernschreiben Nr. 13.165 vom 12. Dezember 1941 der Staatspolizeileitstelle Düsseldorf unter dem Aktenzeichen II B4/71.02/1300/41 / abgedruckt bei Gertrude Schneider: Reise in den Tod. Deutsche Juden in Riga 1941-1944. Dülmen 2008, מסת"ב 978-3-89960-305-7, S. 70f.
- ^ רצח היהודים בריגה (בגרמנית) Jörg Wollenberg: Der Judenmord in Riga, auf HaGalil.
- ^ Susanne Heim (Bearb.): Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945 (Quellensammlung) Band 6: Deutsches Reich und Protektorat Böhmen und Mähren Oktober 1941–März 1943. Berlin 2019, מסת"ב 978-3-11-036496-5, 238.
- ^ מסמך עדות של סאליטר, 1947, באתר יד ושם (בגרמנית)