פאול פון הינדנבורג

נשיא גרמניה לשעבר

פָּאוּל פוֹן הִינְדֶנְבּוּרְג או בשמו המלא: פאול לודוויג הנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורגגרמנית: Paul Ludwig Hans Anton von Beneckendorff und von Hindenburg‏; 2 באוקטובר 18472 באוגוסט 1934) היה איש צבא ומדינאי גרמני. פיקודו של הינדנבורג במהלך מלחמת העולם הראשונה הפך אותו לפופולרי בקרב פלגים שונים בגרמניה ומאוחר יותר נבחר ושימש כנשיאה האחרון של רפובליקת ויימאר. בתפקידו זה של נשיא מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה לאחר לחץ ממושך, ובכך נסללה הדרך לעליית הנאצים לשלטון.

פאול פון הינדנבורג
Paul von Hindenburg
Bundesarchiv Bild 183-C06886, Paul v. Hindenburg.jpg
פאול פון הינדנבורג
לידה 2 באוקטובר 1847
פוזן, ממלכת פרוסיה ממלכת פרוסיה (1803-1892)ממלכת פרוסיה (1803-1892)
פטירה 2 באוגוסט 1934 (בגיל 86)
גרמניה הנאצית (1933-1935)גרמניה הנאצית (1933-1935), גרמניה הנאצית
מדינה רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר  רפובליקת ויימאר
מקום קבורה גרמניהגרמניה כנסיית אליזבת הקדושה, מרבורג
השכלה האקדמיה הצבאית הפרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, חייל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה עצמאי
בת זוג גרטרוד פון הינדנבורג
שושלת von Beneckendorff und von Hindenburg
אב Hans Robert Ludwig von Beneckendorff u.Hindenburg עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Luise Schwickart עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אוסקר פון הינדנבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא גרמניה ה־2
28 בפברואר 19252 באוגוסט 1934
(9 שנים ו־22 שבועות)
פרסים והוקרה
  • אזרח כבוד של ברלין
  • אזרחות כבוד של פדרבורן (1933)
  • אזרחות כבוד של זאנקט אנדראסברג
  • פור לה מריט
  • אזרח כבוד של בון
  • Large Military Merit Medal
  • אביר הצלב הגדול במסדר מריה תרזיה
  • אביר במסדר גיזת הזהב
  • המסדר הצבאי של מקס יוזף
  • צלב ההצטיינות הצבאית
  • כוכב הינדנבורג
  • מסדר העיט השחור עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Paul von Hindenburg signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פאול פון הינדנבורג
Paul von Hindenburg
פאול פון הינדנבורג
הינדנבורג במדיו, 1916
מקום קבורה כנסיית אליזבת הקדושה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה הצבאית הפרוסית
בן או בת זוג Gertrud Wilhelmine von Hindenburg עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Wappen Deutsches Reich - Reichsadler 1889.png צבא הקיסרות הגרמנית
תקופת הפעילות 18661911
19141919
דרגה גנרל-פלדמרשל (הקיסרות הגרמנית) גנרל-פלדמרשל
תפקידים בשירות
מפקד הדיוויזיה ה-28
מפקד הקורפוס ה-4
מפקד הארמייה השמינית
מפקד הארמייה התשיעית
מפקד צבא האימפריה הגרמנית
פעולות ומבצעים
המלחמה האוסטרו-פרוסית
מלחמת פרוסיה צרפת
מלחמת העולם הראשונה
עיטורים
פור לה מריט עם עלי אלון
הכוכב של הצלב הגדול של צלב הברזל
מסדר העיט השחור  מסדר העיט השחור
מסדר העיט האדום  מסדר העיט האדום
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הינדנבורג

שנותיו הראשונות וקריירה מוקדמתעריכה

הינדנבורג נולד כבן למשפחה יונקרית (מעמד בעלי האחוזות הלוחמים הפרוסים) באחוזת נוידק ליד העיר פוזן בפרוסיה, בן בכור במשפחה של ארבעה ילדים. משפחתו של הינדנבורג עברה לפינה (Pinne) ואחר כך לגלוגאו (כיום Glogow בפולין) בשלזיה התחתית בעקבות אבי המשפחה שהיה איש צבא. הינדנבורג למד בגווגוב בבית ספר יסודי ואחר כך בגימנסיה מלכותית אותה עזב בגיל 11 כדי לעבור ללמוד באקדמיה צבאית פנימייתית בוואהלשטאט, שלזיה, בהתאם לדרך הצבאית שהותוותה לו. בשנת 1863 עבר להמשך לימודים בפנימייה צבאית בברלין אותה סיים בהצטיינות בשנת 1865. במהלך שנת 1865 נבחר ללוות את אליזבת לודוויקה מבוואריה אלמנתו של פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה והכיר מקרוב את תפארת בית המלוכה[1].

שירות צבאיעריכה

באפריל 1866 הוא התגייס לצבא ובמהרה השתתף במלחמת שבעת השבועות. הקרב הראשון שלו היה ב-28 ביוני 1866 בו המחלקה שלו הייתה בכוחות העתודה ועל כן עיקר תפקידו היה טיפול בשבויים וקבורת הנופלים. בלחימה אמיתית פגש הינדנבורג לראשונה בקרב קניגגרץ, בו זכה באות מסדר הנשר האדום[2]. בהמשך הוצב הינדנבורג בהנובר, ממנה יצא להשתתף בקרב סדאן, במלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1871, בו קיבל את עיטור צלב הברזל.

ב-1885 עלה הינדנבורג לדרגת מיור (מקביל לדרגת רב-סרן). הוא שימש בתפקידי פיקוד שונים תחת פיקודו של הגראף אלפרד פון שליפן, ועלה בסולם הדרגות, בשנת 1900 מונה למפקד הדיוויזיה ה-28, ובשנת 1903 מונה למפקד הקורפוס ה-4 שהיה מוצב במגדבורג. בשנת 1906, עם ירידתו של שליפן מתפקיד ראש המטה הכללי של צבא הקיסרות הגרמנית, הינדנבורג היה מועמד להחליפו אך לבסוף נבחר הלמוט פון מולטקה הצעיר לתפקיד. בשנת 1911 פרש הינדנבורג משירות פעיל לביתו בעיר הנובר, ונראה היה כי בכך הגיע הקץ לקריירה סולידית ויציבה.

במלחמת העולם הראשונהעריכה

  ערך מורחב – צבא הקיסרות הגרמנית במלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה הינדנבורג מעל גיל 67. הוא ראה עצמו עדיין כשיר לפעילות, ושלח אל המטה הכללי מכתב בו הציע את שירותיו אם אלו יידרשו. ואכן, לא חלף זמן רב, והוא נקרא אל הדגל.

המלחמה החלה כאשר גרמניה מצויה במאבק בשתי חזיתות. בחזית המערבית פלשה גרמניה לצרפת, על פי תוכנית שליפן, במטרה להגיע לפריז. מאמץ עיקרי זה השאיר את עורפה המזרחי של גרמניה מדולדל כוחות וחשוף לפלישה מצד רוסיה, שאכן הגיעה, בכוח גדול של שתי ארמיות, אשר החלו בפלישה לפרוסיה המזרחית, ואיימו להגיע עד ברלין. במצב שנוצר, איבד מפקד הכוחות הגרמניים במזרח, הגנרל מקסימיליאן פון פריטוויץ את עצביו, ופוטר מתפקידו. עלה הצורך להביא אדם יציב, בעל עצבי ברזל, אשר יוכל להרגיע את המצב במזרח ולעצור את הפלישה הרוסית. שמו של הינדנבורג עלה, והמינוי הוצע לו. יחד עמו הובא מן המערב ראש מטה, הגנרל אריך לודנדורף, שמעתה היה גורלם קשור זה בזה, על אף שקודם לכן לא נפגשו מעולם. השניים יצאו בדרכם אל החזית ב-22 באוגוסט 1914.

בחזית המזרחיתעריכה

תחת פיקודם של הינדנבורג ולודנדורף זכתה גרמניה באחד הניצחונות המשמעותיים ביותר במלחמת העולם הראשונה בקרב טננברג, בו הושמדה כליל אחת הארמיות הרוסיות הפולשים. במהלך קרב טננברג האסטרטגיה הגרמנית ניצלה קשיים לוגיסטים של הארמיות הרוסיות וכיתרו את הארמייה הרוסית השנייה בתנועת מלקחיים. ההפסד הרוסי החמיר כאשר הגנרל בשטח, אלכסנדר סמסונוב, התאבד למען לא יעיד על כישלונו בפני ניקולאי השני, קיסר רוסיה. לאחר מכן המשיכו הינדנבורג ולודנדורף וניצחו את הקרב הראשון על האגמים המזוריים.

בעוד הינדנבורג ולודנדורף הסדירו את החזית במזרח פרוסיה, כוחות צבא אוסטרו-הונגריה ספגו אבדות קשות במהלך קרב גליציה שבמסגרתו כבשו כוחות הרוסים חלקים נרחבים מחבל גליציה שהיווה חלק משטחי ציסלייטניה האוסטרית. הינדנבורג תכנן מתקפת נגד משולבת של גרמניה ואוסטרו-הונגריה על הרוסים בשיתוף מפקד הארמייה האוסטרו-הונגרית הראשונה, ויקטור דנקל. המתקפה המשולבת הסתכמה בקרב על הוויסלה שבמהלכו הגיעו הגרמנים 19 קילומטרים מורשה אך מתקפת נגד רוסית הכריחה את הכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים לסגת חזרה לקו האש קדם המתקפה.

לאחר המתקפה המערכה בפרוסיה המזרחית הפכה סטטית לזמן מה. לאחר שנשלחה בקשה, בחורף 1914–1915 אישר ראש המטה הכללי החדש, אריך פון פאלקנהיין מתקפה מרכזית נגד הכוחות הרוסים בהאגמים המזוריים. בפברואר 1915 הגיעה תגבורת אל הארמייה השמינית של הינדנבורג; הארמייה העשירית הגרמנית החדשה בפיקודו של הרמן פון אייכהורן שהוקמה למען המתקפה. אוטו פון בלו הפך למפקד הארמייה השמינית והינדנבורג הפך למפקד על הארמיות השמינית והעשירית. הקרב השני על האגמים המזוריים החל כאשר הכוחות הגרמנים תקפו בעת סופת שלג ופגעו קשות בכוחות הרוסים שנסוגו, התארגנו מחדש ובלמו את ההתקדמות הגרמנית לבסוף. אף על פי הניצחון בקרב, לא המשיכה התקדמות גרמנית באזור זה. בהמשך רוב התרכזות הכוחות בחזית המזרחית עברה לגליציה, שם החל שיתוף פעולה הדוק יותר ויותר בין הכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים.

לאחר מצב של סטטוס קוו ממושך לאורך רוב החורף של 1914–1915, קו האש הרוסי בגליציה נשבר לנוכח שיתוף הפעולה בין הארמייה ה-11 הגרמנית והארמייה הרביעית האוסטרו-הונגרית במתקפת גורליצה-טרנוב שהונהגה בידי פון מקנזן ויוזף פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה. לאחר ההפסד הרוסי להגיב למתקפה המאוחדת של מעצמות המרכז, החלה הנסיגה הגדולה של כוחותיהם מגליציה וארץ הוויסלה. הפיקוד של הינדנבורג, לודנדורף ופאלקנהיין החליט להשתמש בנסיגה הרוסית והכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים לרחבי החזית תקפו את הרוסים הנסוגים וצלחו בכיתור וכיבוש ורשה במהלך אוגוסט 1915.

ראש המטה הכלליעריכה

לאחר כישלונו של הגנרל אריך פון פאלקנהיין בתפקיד ראש המטה הכללי הגרמני, שהתבטא בטבח "מכונת הגריסה" האנושית בורדן, הוחלף פאלקנהיין על ידי הצמד הינדנבורג ולודנדורף באוגוסט 1916, אשר שירתו יחדיו בתפקיד ראש המטה הכללי של צבא הקיסרות. עד מהרה הפכו השניים לשליטיה האמיתיים של גרמניה, תוך הסכמה שקטה מפי הקייזר וילהלם השני. תחת פיקוד אלכסיי ברוסילוב הכוחות הרוסים הגיעו להישג צבאי מרכזי באזור הגבול עם חבל גליציה במסגרת מתקפת ברוסילוב בין יוני לספטמבר 1916.

במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, אירועי קרב ורדן והקרב על הסום שכנעו את הינדנבורג לפעול להביא לסטטוס קוו במערכה ולהתמקד בחזית המזרחית. בחורף 1916–1917 נבנה קו הינדנבורג, קו ביצורים רחב לאורך החזית המערבית שנועד לקדם את אסטרטגיית הסטטוס קוו של הינדנבורג. בשביל האסטרטגיה הצבאית החדשה היה על הינדנבורג ולודנדורף להאדיר את יכולת הייצור התעשייתי של גרמניה. בסוף 1916 חוק שירות עזר (Hilfsdienstgesetz) החדש קבע להכניס את כל הגרמנים בגילאי 16–50 לשירות חובה.

קרול הראשון, מלך רומניה מבית הוהנצולרן-זיגמרינגן נטה לתמיכה פסיבית למעצמות המרכז בתחילת מלחמת העולם הראשונה. במותו חודשיים לאחר תחילת המלחמה, בנו, פרדיננד הראשון, ירש אותו והביע תמיכה במדינות ההסכמה. באוגוסט 1916, ימים מספר לאחר שהפכו הינדנבורג ולודנדורף לראשי המטה הכללי, ממלכת רומניה הכריזה מלחמה על מעצמות המרכז. נגד החזית הרומנית החדשה, אריך פון פאלקנהיין מונה למפקד הארמייה התשיעית הגרמנית ואוגוסט פון מקנזן מונה למפקד הקורפוס ה-52. המתקפה הרומנית הראשית בקרב טרנסילבניה נעצרה בידי כוחות משולבים של מעצמות המרכז. בהמשך נפלשה רומניה מדרום וממערב ואלכיה. בתחילת דצמבר 1916 קרב בוקרשט הביא לנפילת דרום רומניה ומרכז השלטון נסג צפונה למולדובה.

לאחר מהפכת פברואר ומשבר יולי האימפריה הרוסית חדלה להתקיים ואת מקומה החליפה הרפובליקה הרוסית שחוסר יציבותה הביאו למאבקים ממושכים בשלטון. ביולי 1917 הפך אלכסנדר קרנסקי לראש ממשלת רוסיה. קרנסקי פעל לסבסד את היציבות הפוליטית על גבי ניצחון צבאי נגד גרמניה. מתקפת קרנסקי החלה עוד ביולי 1917 אך פער טכנולוגי, חוסר במיומנות הצבא הרוסי ואי ציות בתוך דרגיו הביאו לכישלון במתקפה הרוסית. הינדנבורג ניצל את החולשה שנחשפה בצבא הרוסי עקב המתקפה והכוחות הגרמנים והאוסטרו-הונגרים כבשו מחדש את השטחים שנותרו בהחזקת רוסיה מאז קרב גליציה.

הנפילהעריכה

היה זה לודנדורף, הצעיר והנמרץ יותר מבין השניים, שניהל את המערכה, והביא בסופו של דבר ללחימת צוללות בלתי מרוסנת שגרמה לכניסת ארצות הברית למלחמה, ולמתקפה גדולה בשנת 1918, שהסתיימה בתבוסת גרמניה. ב-28 בספטמבר 1918 הגיעו הינדנבורג ולודנדורף למסקנה כי המלחמה אבודה, וכי אין כל סיכוי צבאי להמשיך במלחמה מבלי שבעלות הברית יביסו את גרמניה, ויכבשו את שטחה. לודנדורף נמלט לשוודיה בעוד שהינדנבורג דרש מן הקייזר כי יתפטר ויאפשר הכרזה על הפסקת אש. לאחר הכניעה התפטר הינדנבורג ויצא לגמלאות.

בשנת 1919 הכריז, בעת מתן עדות בפני ועדת חקירה של האספה הלאומית הגרמנית, כי כניעת גרמניה הייתה כתוצאה מ"סכין בגב" אשר דקרו אותה גורמי שמאל (ובמשתמע אף יהודים). אגדה זו הייתה הרסנית הן ביחסם של הגרמנים אל היהודים, והן ביחסם של הגרמנים אל רפובליקת ויימאר שקמה לאחר התבוסה הצבאית וכתוצאה ישירה ממנה. היה זה הינדנבורג עצמו שדרש את הכניעה, בטענה כי הצבא לא יחזיק מעמד.

ברפובליקת ויימארעריכה

 
כרזת תעמולה הקוראת לבחירת הינדנבורג לנשיא, 1932

לאחר המלחמה החל הינדנבורג בקריירה פוליטית. מעמדו כגיבור המלחמה היה בלתי מעורער, ובעיני רבים בגרמניה בעלת המסורת של שלטון על ידי דמות סמכותית היה הינדנבורג לדמות אב, כמו הקייזר, שהייתה חסרה מאוד במבנה השלטוני הרופס שיצרה החוקה של רפובליקת ויימאר.

בשנת 1925 העמיד עצמו לבחירות לנשיאות והתמודד מול מועמד המפלגות הדמוקרטיות וילהלם מרקס, ונבחר לנשיא כשהוא מחליף את הנשיא הסוציאל-דמוקרטי פרידריך אברט שנפטר בעת מילוי תפקידו. הינדנבורג היה מועמד עצמאי אך נתמך בידי המפלגות הימניות ובכך השיג רוב קולות. בשנת 1927 קיבל במתנה אחוזה גדולה בפרוסיה המזרחית, כאות הוקרה מאת היונקרים על שירותיו במלחמת העולם הראשונה, במלאת לו שמונים שנה.

נשיא גרמניהעריכה

השנים שבין 1925 ו-1929 היו שנים טובות עבור רפובליקת ויימאר. האבטלה הייתה בירידה, התוצר הלאומי הגולמי עלה, ונראה כי השנים הרעות הן מאחור. המפלגות הקיצוניות - המפלגה הנאצית והמפלגה הקומוניסטית לא הצליחו לסחוף אחריהן את ההמונים, ונראה כי בהנהגתו של שר החוץ המוכשר גוסטב שטרזמן והקנצלר הסוציאל-דמוקרטי הרמן מילר השיגה המדינה את היציבות שחסרה לה. באוקטובר 1929 נפטר שטרזמן באופן פתאומי, ושלושה שבועות לאחר מכן התמוטטה הבורסה בארצות הברית, והחל משבר כלכלי שנתן במהרה את אותותיו בגרמניה. הייתה זו שעת הכושר של התככנים הפוליטיים, הקיצוניים למיניהם, ובראשם אדולף היטלר והמפלגה הנאצית.

עקב חוסר ההחלטיות ברייכסטאג לאור המשבר הכלכלי הגדול, הינדנבורג הוציא לפועל את סעיף 48 בחוקת ויימאר שקבע:

במקרה שמדינה לא תמלא את החובות המוטלות עליה על ידי חוקת הרייך או על פי חוקי הרייך, רשאי נשיא הרייך לבצע שימוש בכוחות המזוינים בכדי לאלץ אותה למלא חובותיה.

אם ביטחון הציבור והסדר מופרעים ברצינות או מסכנים את אנשי הרייך הגרמני, רשאי נשיא הרייך לנקוט באמצעים הדרושים להחזרתם, ולהתערב במידת הצורך בסיוע הכוחות המזוינים. לצורך כך הוא רשאי להשעות לזמן מה, באופן חלקי או מלא, את זכויות היסוד הקבועות בסעיפים 114, 115, 117, 118, 123, 124 ו-153 [זכויות דמוקרטיות בחוקה].

על נשיא הרייך ליידע את הרייכסטאג ללא דיחוי על כל האמצעים שננקטו בהתאם לפסקאות 1 או 2 לסעיף זה. יש לבטל צעדים אלה על פי דרישת הרייכסטאג.

אם סכנה קרבה, הממשלה המדינית יכולה בשטחה להשתמש באמצעים הנדרשים למקרים כפסקה 2. אמצעים אלו יוצאו לפועל בהוראת נשיא הרייך או הרייכסטאג.

פרטים ייקבעו על פי חוק הרייך.

הוצאתו לפועל של סעיף 48 העניק להינדנבורג סמכויות נוספות, בין לבין שליטה על הצבא ובכך הוא תכנן להפוך את הממשלה ליציבה ויעילה יותר. בסעיף 48 של חוקת ויימאר לא נקבעו פרטים לגבי המשמעות של מצבי חירום, מה שפגע בהמשך בקבלת החלטות.

עליית הנאציםעריכה

 
הינדנבורג נפגש עם היטלר ביום פוטסדאם, 21 במרץ 1933.

ב-10 באוקטובר 1931 נפגש הינדנבורג לראשונה עם אדולף היטלר. פגישה זו לא הותירה בגנרל-פילדמרשל לשעבר רושם עז, והוא התבטא כי "הגפרייטר הבוהמי" כפי שכינה אותו, אולי יגיע פעם למשרת שר הדואר, אך הוא, הינדנבורג, לעולם לא ימנה אותו לכל משרה חשובה יותר.

בשנת 1932 נערכו הבחירות לנשיאות. על אף שלקה בבריאותו הגופנית והשכלית, העמיד עצמו הינדנבורג שוב לנשיאות. מולו עמדו מועמד הימין המתון תיאודור דיסטרברג, מועמד הקומוניסטים ארנסט תלמאן, ומועמד הנאצים, אדולף היטלר. בבחירות הצליח הינדנבורג להתקרב כדי חצי האחוז אל הרוב המובטח להיבחרו (הוא זכה ב-49.6 אחוזים מן הקולות) ולפיכך, על פי החוקה, נערך סיבוב שני בין הינדנבורג, היטלר ותלמאן. בבחירות אלו זכה הינדנבורג ב-53% מן הקולות, היטלר זכה ב-36.8%, ותלמאן ב-10.2%. נראה היה כי מרבית העם הגרמני מאמין בערכי הרפובליקה, וכי הוא דוחה את הקיצונים מימין ומשמאל. הייתה זו אך אשליה.

תקופה זו סבלה מחוסר יציבות שלטוני, כאשר הינדנבורג ממנה ומפטר את הקנצלרים, ונתון להשפעת גורמים תככנים, וביניהם הקאנצלרים פרנץ פון פאפן, וקורט פון שלייכר. עם מינויו של איש הצבא שלייכר, בדצמבר 1932, החל פון פאפן חותר להשיג את פיטוריו, תוך שהוא עושה יד אחת עם היטלר, ועם בנו של הינדנבורג, אוסקר, שהיה בעל נטיות פרו נאציות. אוסקר הגיע למסקנה כי יש לשתף את הנאצים בשלטון.

כישלונו של שלייכר להשיג תמיכה לממשלתו הביא אותו לבקש מהינדנבורג בסוף ינואר 1933 פיזור הפרלמנט ושליטה באמצעות סמכויות חירום. הינדנבורג סירב, ושלייכר התפטר. ב-30 בינואר 1933, כשהוא נתון תחת השפעת פון פאפן (שסבר כי יוכל לשלוט בהיטלר אם זה ימונה לקאנצלר, בעזרת הרוב השמרני ברייכסטאג, ובעזרתו של הינדנבורג), ובנו אוסקר, הכריז הינדנבורג על מינויו של היטלר לקאנצלר. ב-27 בפברואר חתם על צו שריפת הרייכסטאג אשר השהה את כל החירויות האזרחיות והעניק סמכויות רבות להיטלר, הצו נחשב על ידי היסטוריונים לאחד השלבים המרכזיים בהקמתה של מדינה הנאצית בעלת משטר חד-מפלגתי. לפי הצו נאסרו הזכויות הבאות:

בהמשך חוק האפשור של 1933 הותיר לממשלה להעביר חוקים ללא רוב ברייכסטאג וניתן לחוקים חדשים לעבור על חוקת ויימאר. ההצבעות על חוק האפשור וצו שריפת הרייכסטאג עברו בעיקר משום שהמפלגה הקומוניסטית של גרמניה שהיוותה את האופוזיציה המרכזית למפלגה הנאצית הוצאה מחוץ לחוק ומשום שההצבעה נערכה בבניין מלא באנשי אס אה חמושים[3].

סוף ימיועריכה

 
טקס הקבורה של הינדנבורג בטננברג

לאחר מינויו של היטלר כקאנצלר היה כבר הינדנבורג במצב בריאותי ושכלי רופף ביותר. לעיתים לא זיהה את האנשים שדיברו עמו, והיה שוקע בדמדומי סניליות שיכלו להמשך זמן רב.

לקראת אמצע שנת 1934 נראה היה שחייו של הנשיא מגיעים לקיצם. באותו זמן התנהל מאבק, שנגע לירושתו של הינדנבורג, בין גורמים שונים בגרמניה - בין הצבא, השמרנים, האס אה והיטלר ומקורביו. כל אחד מגורמים אלו סבר שעם מותו של הינדנבורג תשתנה המפה הפוליטית באופן שיאפשר את ההשתלטות על השלטון. לבסוף חבר היטלר לצבא, וב-30 ביוני 1934 טבח באנשי האס אה, באירוע שכונה "ליל הסכינים הארוכות". מטרת הטבח הייתה להבטיח את שיתוף הפעולה של הצבא לאחר מותו של הינדנבורג, ולהיפטר מן האס-אה וראשו ארנסט רהם, שהיו בעלי נטיות מהפכניות, ודרשו להפטר מן הגורמים השמרנים בממשלה ובצבא. כן נפרע היטלר מן השמרנים, אשר בהנהגתו של פון פאפן (ובמשתמע בתמיכתו השקטה של הינדנבורג) דיברו כנגד סוג המשטר שהיטלר החל להשליט בגרמניה.

מיד לאחר הטבח החלה הרעה במצב בריאותו של הינדנבורג. עוד בטרם נפטר, הביא היטלר אל הרייכסטאג חוק שיאחד את משרת הנשיא והקאנצלר לאחר מותו של הינדנבורג. באותו יום בו התקבל החוק 1 באוגוסט 1934 יצא היטלר לאחוזתו של הינדנבורג בנוידק על מנת לבקרו. הינדנבורג היה שקוע בדמדומי הזקנה האחרונים, וסבר כי האורח שבא לבקרו הוא הקייזר, וכינה אותו "הוד מעלתו". יום לאחר ביקור זה מת הנשיא הזקן, מסרטן הריאות. הינדנבורג היה אמור להקבר באחוזת המשפחה בנוידק, אולם היטלר החליט לקבור אותו בטננברג.

הוא נקבר ביחד עם רעייתו בטקס רב רושם שנערך באנדרטת הניצחון בטננברג שבפרוסיה המזרחית. לאחר מכן נערך משאל עם לגבי איחוד כהונת הנשיא והקנצלר, לכהונה אחת שתיקרא "פיהרר ורייכסקאנצלר". היטלר זכה ב-84.6% מן הקולות וכך היה הינדנבורג לנשיאה האחרון של גרמניה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

לאחר מותו של הינדנבורג הקריא בנו אוסקר את צוואתו המדינית, ולפיה הוא רואה בהיטלר את יורשו. היה זה שקר גס, שכן על פי עדויות במשפטי נירנברג המליץ הינדנבורג דווקא על החזרת המונרכיה.

שנים רבות לאחר מכן, סיפר מנחם בגין שעם מותו של הינדנבורג, שיגרה ההסתדרות הציונית מברק תנחומים להיטלר[4].

בינואר 1945, כאשר הצבא האדום התקרב לטננברג הוצאו ארונותיהם של הינדנבורג ורעייתו מן האנדרטה ונשלחו לגרמניה. לאחר מכן הרס חיל ההנדסה הגרמני את מתחם האנדרטה ונסוג מערבה. לאחר מכן נכבשה טננברג על ידי הרוסים ובעקבות תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השנייה נמסרה, ביחד עם כל אזור פרוסיה המזרחית לפולין. ארונותיהם של הינדנבורג ורעייתו נשמרו במכרה מלח בתורינגיה והועברו על ידי הצבא האמריקני למרבורג, שם נטמנו בכנסיית אליזבט שבעיר.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Rudolph Weterstetten, President Von Hindenburg, THE MACMILLAN COMPANY, 1930, page 3-8
  2. ^ Rudolph Weterstetten, President Von Hindenburg, THE MACMILLAN COMPANY, 1930, page 9-10
  3. ^ Ten Minute History - The Weimar Republic and Nazi Germany (Short Documentary), יוטיוב
  4. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 23.



הקודם:
פרידריך אברט
נשיא גרמניה
1925-1934
הבא:
קרל דניץ