פארוק, מלך מצרים

מלך מצרים 1936-1952
(הופנה מהדף פארוק הראשון)

פָארוּק הראשוןערבית: فاروق الأول;‏ 11 בפברואר 1920 - 18 במרץ 1965) היה מלך ממלכת מצרים השני והאחרון ששלט בפועל. משל במצרים מאז מות אביו, פואד הראשון, מלך מצרים, בשנת 1936 ועד למהפכת הקצינים החופשיים שהביאה לסיום המלוכה בשנת 1952. במהלך מלחמת העולם השנייה אחז פארוק בזיקה למדינות הציר בתקווה כי אלו ישחררו את מצרים מההשפעה הבריטית שאחזה בה למרות הכרזת עצמאות מצרים בשנת 1922. פארוק הנהיג את מצרים לתוך מעורבות במלחמת העצמאות בעוד צבא מצרים לא היה מוכן למלחמה. אורח חייו הראוותני וחוסר ניסיונו הפוליטי ביחד עם משברים פוליטיים וההפסד במלחמת העצמאות, הובילו לאיבוד התמיכה העממית בפארוק ולהדחתו בהפיכה צבאית שהונהגה בידי גמאל עבד אל נאצר ומוחמד נגיב.

פארוק הראשון
فاروق الاول
Farouk I official.jpg
תמונת המלך
לידה 11 בפברואר 1920
קהיר, סולטנות מצרים Flag of Egypt (1882-1922).svg
פטירה 3 במרץ 1965 (בגיל 45)
רומא, איטליה איטליהאיטליה
מדינה ממלכת מצריםממלכת מצרים  ממלכת מצרים
מקום קבורה מסגד א-ריפאעי עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ' עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, איסוף מטבעות עריכת הנתון בוויקינתונים
דת אסלאם סוני
בת זוג אירמה קאפצ'ה מינוטולו
שושלת מוחמד עלי
אב פואד הראשון עריכת הנתון בוויקינתונים
אם נזלי סברי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Princess Farial of Egypt
Princess Fawzia Farouk of Egypt
Princess Fadia of Egypt
פואד השני עריכת הנתון בוויקינתונים
יורש העצר פואד השני, מלך מצרים
מלך מצרים ה־2
19361952
(כ־16 שנים)
פרסים והוקרה
  • קולר מסדר איזבלה הקתולית
  • עיטור מסדר העיט הלבן
  • מסדר מוחמד עלי ממצרים
  • מסדר הנילוס
  • המסדר המלכותי של השרפים
  • מסדר אומיה
  • מסדר קירילוס ומתודיוס הקדושים
  • המסדר הגדול של ההאשמים
  • מסדר שלמה
  • מסדר בית המלוכה של צ'אקרי
  • מסדר הבשורה הקדושה
  • עיטור פהלבי
  • מסדר השמש העליונה
  • מסדר חוסיין בן עלי
  • המסדר העליון של הרנסאנס
  • מסדר אסמאעיל
  • צלב גדול של לגיון הכבוד
  • מפקד עליון במסדר לאופולד
  • הצלב הגדול של מסדר האריה הלבן
  • מפקד ראשי בלגיון ההצטיינות
  • אביר הצלב הגדול במסדר סנט מוריס ולזרוס
  • אביר הצלב הגדול של מסדר הכתר האיטלקי
  • אביר הצלב הגדול של האריה ההולנדי
  • הצלב הגדול של מסדר המגדל והחרב
  • מסדר החרצית עם צווארון
  • Grand Cross of the Sash of the Two Orders
  • מסדר המושיע עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Farouk I signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

שנותיו הראשונותעריכה

פארוק הראשון נולד בתור בכור בניו של פואד הראשון, סולטאן מצרים, ואשתו השנייה, נזלי סברי, והיה בן לשושלת מוחמד עלי. בעת נולד הייתה מצרים מעורבת בתהפוכות לאומיות ממושכות בהמשך למהומות 1919 אשר במסגרתם פעילים לאומיים דרשו את עצמאותה של סולטנות מצרים מהאימפריה הבריטית. זמן קצר לאחר הולדתו של פארוק, הממשלה הבריטית בראשות דייוויד לויד ג'ורג', הכירה בהיותו יורש העצר המצרי במטרה למנוע ניסיון שיבה למלוכה של עבאס חלמי השני, שהודח מהשליטה במצרים בשנת 1914 והיה באותה העת בגלות בשווייצריה. מוצאו היה מחולק בין צ'רקסים, טורקים, צרפתים ואלבנים. שפות האם של פארוק היו טורקית, וצרפתית, שדוברו בידי האצולה המצרית השלטת. בשנת 1922, הכריזה הממשלה הבריטית בצורה חד צדדית על עצמאות מצרים ועל הקמתה של ממלכת מצרים הריבונית. בפועל נותרה סמכות בריטית במדינה אשר גררה אחריה מאבקים ממושכים ביחסי הממלכה המאוחדת–מצרים.

בגיל 5, אביו של פארוק, המלך פואד הראשון, מינה את המחנך, הדיפלומט והחוקר, אחמד חַסנֵין, לשמש בתור חונכו האישי של פארוק. המלך פואד דרש מאחמד חסנין ללמד את בנו פארוק לדבר ערבית באופן שוטף, דבר שלא היה מקובל קודם לכן בקרב הנהגת חצר המלוכה. חברו הקרוב של פארוק, שהפך מאוחר יותר לנושא עמדה רשמית בהנהגה המצרית בתקופת שלטונו, היה האלקטרונאי האיטלקי אנטוניו פולי. במסגרת הקשרים ההדוקים בין מצרים והממלכה המאוחדת, המלך פואד הראשון רשם את פארוק להתחנך באקדמיה הצבאית המלכותית בווליץ'. במקור פעל המלך לרשום את בנו להתחנך באקדמיה צבאית בממלכת איטליה, אך הוטל עליו וטו בידי הרשויות הבריטיות בתוך מצרים עקב משבר ביחסי בריטניה - איטליה בנוגע לשליטה במשאבי הים התיכון. כבר בצעירותו, חרף חשש מחמת המלך פואד, מוריו של פארוק סירבו לתקן אותו על טעויותיו, נושא שהועלה בפני המלך פואד בידי הגנרל עזיז עלי אל-מצרי, שהיה אחד מהחונכים של פארוק הצעיר.

בעוד היה בלימודיו בבריטניה, הגיעה לפארוק הידיעה על מות אביו בשנת 1936 ועל מינויו בתור מלך מצרים החדש. פועלו הראשון של פארוק בתור מלך מצרים היה לפגוש את אדוארד השמיני, מלך הממלכה המאוחדת בארמון בקינגהאם ובהמשך לשוב חזרה למצרים, שם, בקהיר, הוכתר רשמית בתור מלכה השני של ממלכת מצרים. תוארו המלא היה "פָארוּק הראשון, מלך מִצְרַיִם וסוּדָאן וריבון על נוּבִיהָ, כּוֹרְדּוֹפָאן וְדַארְפוּר, בברכת האלוהים". הוא הוכתר בגיל 16, ובהכתרתו נשא נאום לאומה בשידור רדיו. זו הייתה הפעם הראשונה שמלך מצרי דיבר ישירות אל העם. אביו, פואד הראשון, לא דיבר ערבית כהלכתה, וסמך על שליחים שיתרגמו את דבריו לאזרחי מצרים.

מלך מצריםעריכה

מורשת המלך פואדעריכה

פארוק ירש מאביו מערכת פוליטית בתהפוכות. מאז הסדר חוקת מצרים הראשונה של 1923, הוצאו לפועל שינויים ופגיעות בחקיקה מצד הממשלות והמלוכה כאחד. המלך פואד הביא פעמיים במהלך שלטונו לפיזור הפרלמנט ולדחיית בחירות כך ששלט בצורה אבסולוטית דרך צווים רשמיים. כמו כן, השפל הכלכלי הגדול ומאבקים עם בריטניה בנוגע לסמכות הבריטית על מצרים, לשליטה בסודאן האנגלו-מצרית ועוד הובילו למשברים פוליטיים ולתהפוכות במערכת הפוליטית. מאז 1922 לא קמה ממשלה מצרית שהייתה מסוגלת להסדיר ועדה מוסכמת שתישלח ללונדון לדון ולפתור את הקשיים ביחסים בין שתי המדינות. המערכת הפוליטית במצרים הייתה מפולגת בין מפלגת "אל-איתיחאד", שנתמכה בידי המלוכה, לבין מפלגת "אל-ופד" החילונית אשר ראשיה לעיתים נכנסו למשברים עם ההנהגה המלוכנית. במאי 1936, חודש לאחר שירש את הכתר, ניצחה מפלגת "אל-ופד" בבחירות הכלליות וראשה, מוסטפא אל נחאס פאשה, התמנה לראש ממשלת מצרים. באוגוסט אותה השנה, משלחת ששלח המלך פואד לדיונים בלונדון הניבה תוצאות והביאה לחתימת ההסכם האנגלו-מצרי. ההסכם החליש את הסמכות הבריטית על מצרים, החליף את תפקיד הנציב העליון שמולא בידי מיילס לאמפסון בשגריר הבריטי במצרים, הסדיר את המשך חלוקת השליטה בסודאן בין מצרים לבריטניה, קבע כי יישארו כוחות בריטים להגן על המסחר בתעלת סואץ והוקמה ברית צבאית בין בריטניה לממלכת מצרים.

היה זה רק ביולי 1937 שמועצת העוצרים הזמנית סיימה את תפקידה וניתנו לפארוק כלל סמכויותיו החוקתיות. בדומה לאביו, המלך פארוק נכנס זמן קצר לתוך שלטונו למאבקים פוליטיים עם הנהגת מפלגת "אל-ופד" בנוגע לחלוקת סמכויות ולמדיניות ממשלתית. בקיץ 1937 חשש פארוק מכך שהנהגה ממושכת של הממשלה תעניק למפלגת "אל-ופד" סמכות ותמיכה ציבורית גדולה מספיק בכדי להביא לשינויים בחוקה אשר יפחיתו מסמכויות המוסד המלוכני. בסמכות המלך הייתה היכולת לפרק ולהרכיב ממשלות קואליציה אך מפלגת "אל-ופד" נהגה לפעול דרך תעמולה פוליטית שגרמה לתומכיה לצאת למחאות ולעיתים גם לפרעות, בעיקר בערים הגדולות. הנהגת "אל-ופד" העריכה כי תוכל להישאר בשלטון למשך מספר שנים רצופות לנוכח פתרון המשבר ביחסים עם בריטניה וחוסר ניסיונו של המלך פארוק. בפועל, היה ביכולתו של פארוק לאגד סביבו מגזרים פוליטיים רבים שהתנגדו למדיניות ה"אל-ופד", בהם אנשי הדת ותומכיהם, תומכי חצר המלוכה, שלל המפלגות הזריעות והחלשות בתוך הפוליטיקה המצרית ואף הצבא - אשר נכון לאותה העת תמך במלוכה[1].

מלחמת העולם השנייהעריכה

 
פארוק בנאום לעם המצרי בקהיר.

במהלך מלחמת העולם השנייה נחשב פארוק לתומך של מדינות הציר, ובריטניה שעודנה נותרה בעלת סמכות שלטונית נרחבת במצרים שיתפה פעולה עם ראש ממשלתו, מוסטפא אל נחאס פאשה. עם פריצתה של המלחמה נותרה הכלכלה המצרית, כקודם לכן, מבוססת חקלאות ברובה. עם פרוץ המלחמה, בית המלוכה (המשפחה המלכותית המורחבת) אחז בבעלות על אחד מתוך 12 מכלל השטחים המעובדים לחקלאות ברחבי מצרים. במהלך העשורים שקדמו למלחמה החלה גדילה בכמות החקלאים הקטנים, אלו שאחזו בנחלות קרקעיות ששטחן לא עלה על פדאן אחד (אנ'; יחידת מידת שטח ערבית; פדאן אחד שווה ערך ל-4,200 מטרים רבועים). במקביל החל תהליך של עלייה ניכרת בייצור וההשקעות על התחום התעשייתי וירידה בייצור וההשקעות על התחום החקלאי. כמו כן, מעמד הליברליות החילונית במצרים החל להיחלש. לנוכח ביטול מוסד הח'ליפות בידי נשיא טורקיה, מוסטפא כמאל אטאטורק בשנת 1924, החלו קהילות דתיות לנקות באמצעים קיצוניים שנועדו לשמור על אורח החיים המסורתי. עלייה זאת בקיצוניות חיזקה עם הזמן (במשך מספר עשורי שנים) את מעמד האסלאם בתוך הפוליטיקה.

תנועות האחים המוסלמים ומצרים הצעירה הביאו תפנית דתית לאומית לפוליטיקה וייצגו את ההתנגדות החריפה בקרב האוכלוסייה לכל ההשפעה האירופאית על מצרים. הלחץ העממי על פארוק ועל הממשל המצרי בכלל, להביא להחלשת ההשפעה האירופאית במצרים גבר עם הזמן. תנועת מצרים החדשה, אשר בשנת 1940 הפכה ל"המפלגה האסלאמית הלאומית", העבירה מכתבים אל המלך פארוק שבמסגרתם הביעה את החשיבות של הדת על החברה ואת החשיבות של עירוב הצבא בתוך הפוליטיקה המצרית. במקביל עלה גם הלחץ מצד עובדי ציבור רבים כגון עורכי דין למיניהם, לפעילות ממשלתית בכל הנוגע ליוקר המחיה, חובות והשקעות בין חקלאים. על כן, באוגוסט 1939, חנך המלך פארוק את המשרד לעניינים סוציאלים אשר ניתנה לו סמכות מעבר למגזר החקלאי בלבד. מצרים מזה יותר מעשור הייתה אפופה במאבקים פוליטיים סביב סוגיית זכויות פועלים אשר כללו עשרות שביתות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוכרז משטר צבאי בידי הכוחות הבריטים ונעצרו כל פעילויות ארגוני הפועלים ושביתות הפועלים.

אורח חייו הראוותני ספג ביקורת ציבורית רבה, בעת מלחמת העולם השנייה. עם חתונתו של פארוק עם פרידה, מלכת מצרים, הוענקה לזוג המלכותי מכונית מידי אדולף היטלר, צורר גרמניה הנאצית. יחסים קרובים אלו בין בית המלוכה וההנהגה הגרמנית בברלין הטרידה את הממשלה הבריטית. בפרוץ מלחמת העולם השנייה התרחשה חלופת מכתבים בין הרשויות הבריטיות להנהגת מפלגת "אל-ופד", שהתריע כי הממשלה הנתמכת בידי המלוכה מסוכנת לאינטרסים הבריטים במצרים ותומכת בגרמניה הנאצית. היה זה צעד לא צפוי, שכן מפלגת "אל-ופד" הייתה מצידה מפלגה לאומית. לבסוף הוביל לחץ בריטי למינויו של ראש מפלגת "אל-ופד", עלי מאהר, לראשות ממשלת מצרים. ביוני 1940 פרץ משבר אמון בין הממשלה המצרית והרשויות הבריטיות, והמלך פארוק קרא להתייעצות עם נציגי כל המפלגות בפרלמנט המצרי. הצעתו של המלך להקים מפלגה לאומית אחידה נדחתה בידי ראש "אל-ופד", מוסטפא נחאס, שהחליף בתפקיד את עלי מאהר שנותר נכון לאותה העת ראש ממשלה. לאחר משברים פוליטיים במחצית השנייה של 1940, הביא המלך פארוק את המנדט לידי חוסיין סירי, שהרכיב ממשלה שכללה בתוכה ליברלים אך הונהגה בידי תומכי חצר המלוכה ומקורביו.

עיקר הביקורת הייתה על סגנון חייו הבזבזני. כדוגמת החלטתו להשאיר את אורות ארמונו דולקים כאשר העיר קהיר הייתה בהאפלה עקב הפצצות איטלקיות. אף על פי שמשרתיו היו בחלקם איטלקיים, פארוק סירב להכניסם להסגר או לשלחם חזרה לאיטליה. במהלך מלחמת העולם השנייה גילו כוחות הצבא הבריטי שמתוך ארמונו של פארוק פועל משדר רדיו, דרכו הועבר מידע לכוחות מדינות הציר. מאחר שלבריטים היה אינטרס לשמר על יחסים טובים עם המלך, בהיעדר הוכחות מרשיעות לא היה ניתן להתעמת עמו בנושא. על מנת לאתר את המשדר מבלי לעורר את חשדם של המלך ואנשי המשמר שלו, הופיע הקוסם ג'ספר מסקליין, ששירת בקהיר, בהופעה מלכותית בפני המלך, במהלכה ביצעו סוכני ה-MI6 (סוכנות הביון הבריטית) את החיפושים מתחת לאפם של השומרים. המלך, שאהב תשומת לב, נתן לקהל להמתין 35 דקות לפני שנכנס בהפגנתיות ונתן את האות להתחיל בהופעה. בסופו של דבר, המשדר נמצא בחדר הדפוס, אך לא הייתה הוכחה לכך שהמלך ידע אודות קיומו של המשדר הזה.

בתחילת שנת 1942, המערכה במדבר המערבי בין ממלכת מצרים ללוב האיטלקית התהפך לרעה בשביל בעלות הברית. כוחות שריון גרמנים תחת פיקודו של ארווין רומל החלו בפלישה לתוך שטחי מצרים ואיימו על העיר אל-עלמיין לחופי הים התיכון. הכוחות הבריטים בנקודה זאת היו חייבים להסדיר את יציבות מעמדם על מצרים ולהסדיר ממשלה התומכת בהם בכדי למנוע תרעומת ציבורית מצד האוכלוסייה המצרית. ראש הממשלה המכהן באותה העת היה חוסיין סירי, שפעל כאמור בחסות הכתר המצרי לפי דרישתו של המלך פארוק. ב-4 בפברואר 1942 חיילים בריטים הקיפו את ארמון המלך בקהיר ואיימו על פארוק לחתום להעברת המנדט להקמת ממשלה לראשות מפלגת "אל-ופד". אילולא חתם פארוק על העברת המנדט, הרשויות הבריטיות עמדו להכריחו להתפטר מתפקידו, מסמכויותיו ולוותר על כל עיטוריו. למעשה, כתב ההתפטרות כבר היה מוכן בידי הבריטים שצרו על ארמון המלך ונדרשה רק חתימתו. האירוע פגע קשות ביוקרת המלוכה בפני העם והוביל לעליית ההתנגדות העממית לנוכחות הבריטית. בנוסף על כך, מפלגת "אל-ופד" התעקשה כי אין למלך סמכות להביא להחלטה שכזאת אף על פי שחתימתו העלתה אותה לשלטון, הדבר במקביל האדיר את הקרע בין המלך פארוק והנהגת המפלגה. בהמשך השתמשה מפלגת "אל-ופד" בסמכויות שניתנו לה דרך הממשל הצבאי בכדי למנוע הדחה עתידית שלה מהשלטון. ב-15 בנובמבר 1943 התרחשה תאונה כאשר משאית צבאית בריטית התנגשה במכוניתו של פארוק אשר נפצע באורח בינוני מהאירוע והיה חשש ממשי לחייו.

לאחר עצירת הכוחות הגרמנים במהלך קרב אל-עלמיין הראשון שב פארוק למאבקו עם הממשלה. כאשר פרץ משבר בין נחאס לשר הכספים שלו, מכרם עובייד, אשר היה גם הוא מטעם מפלגת "אל-ופד", מיהר פארוק להתערב במטרה להפיל את המפלגה מהנהגת המדינה. פארוק ניסה להרחיק את עובייד מראש מפלגתו נחאס. לעיתים היה קורא לו להתייעצויות, בהן היה משוחח איתו על נושאים כגון הנפקת דגמי שטרות חדשים, ונהג היה לעשות זאת מאחורי גבו של נחאס. בשנת 1943 תמך המלך פארוק בעובייד בכתיבתו את "הספר השחור" אשר כלל בתוכו פרשיות שחיתות בתוך שורות מפלגת "אל-ופד". בהמשך התאגדו רוב מפלגות הפרלמנט במטרה להפיל את הממשלה הקיימת בראשות "אל-ופד". בהמשך פרץ מחדש מאבק בין המלך לממשלה אודות מינויים ממשלתיים, כאשר נחאס יצא בקמפיין תעמולה שבמסגרתו הוא הופיע כשומר החוקה לעומת המלך תאב הבצע. המצב הפוליטי החריף הגיע לשיאו כאשר ממשלת נחאס הורתה על פיטוריו של מוסטפא אל-מראגי ומנשיאות האוניברסיטה הדתית אל-אזהר. אל-מראגי היה מקורב של המלך פארוק מאז שזה עלה על הכתר ופארוק סירב לאשר את פיטורו מתפקיד הנשיא. בנובמבר 1943, במהלך ועידת קהיר של מנהיגי בעלות הברית, שלחו מספר מפלגות אופוזיציה איגרת בדבר ריבונותה של מצרים להנהגת הועידה, בפעולה שנעשתה בעקיפין לממשלת "אל-ופד". בשנת 1944, בתמיכת כלל האופוזיציה, פורסם "הספר השחור" במהדורה שנייה, אשר במסגרתה נטען שנחאס מכר את ריבונותה של מצרים לבריטניה בתמורה לראשות הממשלה[2].

נחאס מצידו, במטרה להשיב את תמיכת הסטודנטים, העביר תקציב מורחב לאוניברסיטת אל-אזהר במטרה להשיג קולות בוחרים בהמשך. כאשר הורמה הסכנה הצבאית מעל למצרים, המשלה הבריטית עצרה את תמיכתה בנחאס. בתגובה, המלך פארוק הורה ישירות על פיטורו של נחאס והעביר באוקטובר 1944 את המנדט להרכבת הממשלה בידי אחמד מאהר, יושב ראש המפלגה הסעדית; איחוד של מספר מפלגות אופוזיציה שהתנגדו ל"אל-ופד" ונתמכו בידי המלוכה. הממשלה החדשה שהורכבה בתחילת 1945 החלה להרים את ההגבלות של הממשל הצבאי לנוכח התקרבות המלחמה באירופה לסיומה. בהמשך התמשכו המאבקים הפוליטיים הפנימיים בין המפלגות השלטות עם כי לא היה איום על המלוכה הודות לעובדה ש"אל-ופד" הורדה מהשלטון. מצב פוליטי בלתי יציב וממושך זה אפשר לפארוק להאדיר את סמכויותיו השלטוניות עם התנגדות מועטה יותר. ללא כוח פוליטי יציב לפקח על השימור של החוקה, פארוק, כמו אביו פואד הראשון שקדם לו, יכול היה להמשיך במדיניות ההגדלה של סמכויות המוסד המלוכני על סמך החלשת הסמכויות השלטוניות של הפרלמנט.

בסופה של מלחמת העולם השנייה רוב הכוחות הבריטים במצרים החלו לסגת ממוצביהם כפי שהוסדר בהסכם 1936. לדעת רבים לא הייתה ההתקדמות של הכוחות הבריטים בקצב המצופה. ב-9 בפברואר 1946 החלו מחאות סטודנטים שנעו מאוניברסיטת קהיר לעבר ארמון המלך עם הקריאות "שום משא ומתן [עם בריטניה] ללא פינוי." הסטודנטים התנגשו בכוחות המשטרה במהלך תנועתם לעבר ארמון המלך ועשרות מהם נפצעו במאבק שפרץ עם כוחות המשטרה. בסוף הפינוי הכללי הכוחות הבריטים הנותרים במצרים היו מרוכזים בגדות תעלת סואץ אשר הייתה עורק מסחר קריטי למען בריטניה, עליו המשיכה להגן גם לאחר המלחמה. בסופה של המלחמה, ממשלת הגוש הסעדי בראשות תומך המלוכה, אסמאעיל סידקי, הנהיגה טיהור פוליטי נגד פעילים קומוניסטים במצרים. ביולי 1946, חצי שנה לאחר פריצתן של סדרת שביתות פועלים ממושכות, החלו מעצרים המוניים של חשודים בפעילות קומוניסטים בקהיר, אלכסנדריה, פורט סעיד וסואץ (העיר). טיהור פוליטי זה לא תרם לעצירת השביתות ההמוניות, שבהמשך הגיעו גם לעובדי חשמליות, אשר דרשו יום עבודה בן שבע שעות, הכפלת הסחר בימי חג, ביטוח סוציאלי וזכות למשא ומתן קיבוצי מידי הממשלה. כל הנושאים הציבוריים שעמדו על סדר היום קודם המלחמה והושתקו במהלכה, התעוררו מחדש בסופה בצורת תסיסה אזרחית חריפה ברחבי מצרים. עם סופה של המלחמה עלתה ההתעניינות של רוב האינטלקטואלים ואנשי הציבור בנוגע לצדק חברתי, שוויון כלכלי וחירות פוליטית[3].

מלחמת העצמאותעריכה

 
פארוק בשנת 1946.

בדצמבר 1946 הוחלף סידקי במחמוד פהמי נוקראשי בתור ראש ממשלה וראש מפלגת הגוש הסעדי. באותו החודש פרצו מחאות מרחיקות לכת בנוגע למעמדה של סודאן. מחאות לאומיות במצרים ומרידות פרו-מצריות בתוך סודאן האנגלו-מצרית הובילו את פארוק לתמוך בשליחת עצומה מידי הממשלה אל מועצת הביטחון של האומות המאוחדות בנוגע למעמדה של סודאן. הממשלה הבריטית התחפרה בעמדתה וסירבה לשנות את מעמדה של סודאן מזה שנקבע בשנת 1936, שבפועל העניק לה סמכות שלטונית על סודאן. המשך דיונים בנוגע למעמדה של סודאן הובילו למבוי סתום. כמו כן, החל משבר נוסף על רקע כלכלי בנוגע לזיכיונות של הממשלה המצרית מגופים מדיניים בריטים אשר גדלו במהלך המלחמה ולא הועברו למצרים בסופה. הממשלה נכחה הצלחה משמעותית מרכזית כאשר הצליח לבלום את התפרצותה של מגפת כולרה בתוך שלושה חודשים בלבד מאז התפרצותה. הניצחון על המגפה הגביר זמנית את האהדה הציבורית למלך פארוק ומנע את התגברות התמיכה העממית באופוזיציה.

לנוכח כל המשברים הללו, התפרצה המערכת הפוליטית המצרית לנוכח תוכנית החלוקה של המנדט הבריטי בארץ ישראל אשר הובילה לפריצתה של מלחמת העצמאות. במקור היה פארוק אוהד של קהילת יהודי מצרים שרבים מאנשיה היו מקורבים לממשל. לנוכח המאבקים הפנימיים בתוך העולם המוסלמי, נטש פארוק את תמיכתו בקהילה היהודית נוכח מטרתו להפוך לח'ליפה המוסלמי החדש. פארוק פעל בכך לחזק את מעמדה של מצרים על העולם המוסלמי, כאשר ביסס את קהיר בתור מטה הליגה הערבית ועם הזמן נקט עמדה יותר ויותר הנהגתית בכל הנוגע להשפעה על העולם המוסלמי. פארוק ציפה כי התערבות מצרית במלחמת העצמאות לטובת ערביי ארץ ישראל יתרום למעמדו הלאומי בתוך מצרים אך גם הבינלאומי ויאפשר לו להתמנות לח'ליפה של האסלאם. פארוק מיהר להתערב בתוך המלחמה נגד ארגוני הפעילות הציונית בארץ ישראל עוד לפני שאלו הכריזו על הקמתה של מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. בפועל, הצבא המצרי לא היה מוכן למלחמה ואחמד עלי אל-מאוואווי, גנרל בצבא המצרי, הזהיר את ראש הממשלה נוקראשי בנוגע לאי המסוגלות של הצבא לצאת למלחמה ממושכת. ב-13 במאי, פארוק הוציא צו רשמי את ראש הממשלה נוקראשי, שהודיע לגנרל אל-מאוואווי כי בתוך 48 שעות על חיל המשלוח המצרי להיות מוכן לפלישה לתוך ארץ ישראל. במטרה להרגיע את מאוואווי, נוקראשי הודיע לו כי המלך פארוק הסדיר ברית עם מנהיגי מדינות ערב שאלו יכריזו יחדיו על מלחמה נגד מדינת ישראל ויפלשו לתוך שטחי ארץ ישראל[4].

עם כניסתה של מצרים למלחמה הוכרז על מצב חירום צבאי לאומי וראש הממשלה נוקראשי מונה למושל הצבאי של מצרים בפועל. הרשויות השלטוניות במצרים, בהוראתו של המלך פארוק, פירקו את המיליציות של האחים המוסלמים מכוחם והחליפו אותם במוצבים הצבאיים בחיילי הצבא המצרי אשר לא היה מוכן למלחמה. פארוק, דרך קשריו, הצליח להביא את הנהגת מספר מדינות ערב לתוך המלחמה גם כן לצד ערביי ארץ ישראל. בקרב יד מרדכי במאי 1948, כבש הצבא המצרי את הקיבוץ, ופארוק מצא לנכון להגיע אליו ולהצטלם בו.[5] בתגובה לפיזורם מנשק, אנשי האחים המוסלמים התנקשו בחייו של ראש הממשלה נוקראשי בדצמבר 1948. פארוק מינה את הפוליטיקאי אבראהים עבד אל-האדי מהגוש הסעדי בתור ראש הממשלה המצרי החדש. בתגובה להתנקשות בראש הממשלה, פארוק מאחורי הקלעים היה האחראי להתנקשות בחייו של מיידה ומנהיגה של תנועת האחים המוסלמים, חסן אל-בנא, בפברואר 1949. במאי 1949 ניסו אנשי האחים המוסלמים להתנקש בראש הממשלה המכהן, אך ללא הצלחה. במקביל, המערכה בישראל התהפכה נגד הכוחות המצרים ובמהלך מבצע חורב אף החלה פלישה של צבא הגנה לישראל לתוך חצי האי סיני. לאחר שנים של יציבות כלכלית, המלחמה הובילה את מצרים לתוך גירעון כלכלי חריף ויוקרת המלך הושפלה עד עפר. במצב קטלני זה, שהאחים המוסלמים הוציאו מדי יום פיגועי טרור, מפלגת "אל-ופד" והמלוכה, שניהם היו מוכנים לפשרה פוליטית שענתה לצורכו של פארוק להקים ממשלת קואליציה. ביולי 1949 הוקמה ממשלת קואליציה של כל המפלגות הגדולות בראשות חוסיין סירי[6]. לאחר מבצע חורב נכנסה מצרים למשא ומתן להפסקת אש עם ישראל ומעמדה הבינלאומי של מצרים הושפל.

הפיכה והדחהעריכה

  ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים

עם מסע הבחירות הבא, נבחר נחאס בראשות מפלגת "אל-ופד" לראשות ממשלה לקדנציה נוספת. בשנים 19511952, בעת שהחל הסכסוך בין מצרים ובריטניה על השליטה בתעלת סואץ, הוביל ראש הממשלה נחאס קו אנטי-בריטי, בעוד פארוק הוביל קו של השלמה עם הבריטים. קרבות פרצו בין כוחות המוצבים המצרים (שהורכבו בעיקרם מאנשי האחים המוסלמים) לבין הצבא הבריטי ועם הזמן התקרבו כוחות בריטים לעבר קהיר והיה חשש מהתנגשות צבאית חזיתית בין הממשלה המצרית והממשלה הבריטית.[7] במקביל הממשלה החדשה התרכזה בעיקר בתשתיות חברתיות לשיפור המצב החברתי-כלכלי של השכבות החלשות בחברה המצרית. לנוכח חוסר האמון הכולל של התושבים בממשלה ובמלוכה כאחד, עלי מאהר התמודד לבחירות הכלליות כמועמד עצמאי לראשות הממשלה, זכה ברוב והקים ממשלה חדשה. הממשלה הזאת לא החזיקה זמן רב ולאחריה החל משבר פוליטי שראה את עלייתם ונפילתן של מספר ממשלות זו אחר זו. לבסוף הפנה פארוק את מרכז מעייניו נגד הצבא ותכנן להביא לשינויים בסדרי הקצונה. החלטה זאת, ביטלה את הגוף הלאומי המרכזי האחרון שנותר לתמוך במלוכה ובפארוק בראשה. מזה יותר מעשור הייתה קנוניה צבאית מתחת לאפו של פארוק שתכננה להדיחו מהשלטון ולהביא לסיום המונרכיה. תנועה זאת אשר הונהגה בידי מוחמד נגיב וגמאל עבד אל נאצר הביאה לפרוץ מהפכת הקצינים החופשיים בלילה שבין ה-22 ל-23 ביולי 1952. מהפכה זאת הייתה הפיכה צבאית אשר העלתה לשלטון את נגיב ונאצר. פארוק נותר בארמון המלוכה באלכסנדריה לנוכח ההפיכה ולא קיבל היענות לקריאתו לתמיכה דיפלומטית מצד ארצות הברית. ב-26 ביולי כתב נגיב לפארוק והורה לו לוותר על השלטון. להלן הצהרת פיטוריו הרשמית של פארוק שהופנתה לעם המצרי:

צו המלוכה מס' 65 משנת 1952.

אנוכי, פארוק הראשון, מלך מצרים וסודאן עודני מחפש תמיד את הטוב למען עמנו ומחפש את אושרו ושגשוגו של העם המצרי. אילו ברצוני בהחלט לחסוך למדינה את הקשיים העומדים בפניה בנסיבות לא יציבות אלה ולעשות כרצון העם החלטתי להעביר את מוסד בית המלוכה בפני נסיך הכתר שלנו, הנסיך אחמד פואד (פואד השני), והוצאתי הוראה להוציא זאת לפועל בידי הוד רומו, ראש הממשלה עלי מאהר.

הונפק בארמון ראס אל-טין, 26 ביולי 1952.

פארוק יצא לגלות באיטליה והותר לו בידי הכוחות המהפכנים לצאת לגלות ממצרים ללא הפרעה. אף על פי שמינה את בנו בן השנה; פואד השני, למלך מצרים במקומו, המנהל המדיני נותר בידי הכוחות המהפכנים. בשנת 1953, לאחר הסדר השלטון בידי הקצינים החופשיים, אשר טיהרו את ההנהגה הפוליטית מהתקופה המלוכנית, הוכרז על הקמתה של רפובליקת מצרים אשר החליפה את המלוכה המצרית. מעמד מלך מצרים הוחלף בתפקידו של נשיא מצרים, תפקיד אליו מונה מוחמד נגיב. הממשל המהפכני של הקצינים החופשיים לא הותיר לפארוק לקחת עמו את כל אוצרותיו לגלות ובהמשך מכר רבים מאוצרותיו במכירה פומבית שנפתחה בפני כל תושבי מצרים. הנהגת ההפיכה הצבאית לא פגשה בהתנגדות רבה מצד תושבי מצרים שכן התדמית של פארוק וכלל משפחת המלוכה ומוסד המלוכה המצרית בפני האוכלוסייה הכללית היה של גורם פוליטי בעייתי חסר יכולת מנהלית אשר בסופו של יום הריע למצבה הלאומי והבינלאומי של מצרים דרך אי היכולת להנהיג את המדינה. פארוק נותר בגלות ברומא, בירת הרפובליקה האיטלקית, שם נותר עד למותו.

משפחה וגלותעריכה

אימו של פארוק, נאזלי סאבּרי, נישאה לאביו ב-1919 בנישואים שניים, ולאחר מותו נישאה למי שהיה חונכו ויועצו של פארוק, אחמד חסנין. אחרי מותו של חסנין בתאונת דרכים ב-1946 עקרה לארצות הברית, ושם חיה עד מותה ב-1978. אחותו, פאוזיה, הייתה מלכת איראן לזמן קצר במסגרת נישואיה עם מוחמד רזא שאה פהלווי. אחות נוספת, פתחיה, נישאה לאחד משומרי ראשו, ריאד ע'אלי. פארוק התנגד לנישואין הללו, בין השאר, משום שריאד היה נוצרי קופטי. הזוג עבר להתגורר בארצות הברית. פארוק אסר עליהם לחזור. בשנת 1976 נרצחה פתחיה על ידי ריאד, בעת שהיו כבר גרושים.

המלך הצעיר היה מאוהב בסגנון החיים המלכותי, אך עושרו הרב לא הביא לו אושר. עוד לפני הכתרתו היה בעל של אלפי דונמים של אדמה, עשרות ארמונות ומאות כלי רכב. בשלב מאוחר יותר בשלטונו, נסע לאירופה פעמים רבות למסעות קניות. הוא היה אספן ידוע ובכלל אוספיו היה גם אוסף מטבעות שנמכר לאחר מותו. בכללם היו 2 מטבעות 5 סנטים של ארצות הברית משנת 1913 מתוך 5 שהוטבעו מאותו סוג. לפני שנים אחדות הוערך אחד מה-5 במחיר 3.6 מיליון דולר. מטבע אחר שלו, 20 דולר "דאבל איגל" (העייט הכפול) מארצות הברית משנת 1933, נמכר בארצות הברית במחיר 7,590,020 דולר, והיה בשנת 2002 למטבע היקר ביותר שנמכר עד אז בכל העולם. מטבע רביעי שלו שנזכר ברשימה של סוחר אמריקני היה רופיה אינדונזית עשויה מכסף וכתובה בכתב ג'אווי משנת 1798. מצרים מלאה בימיו מטבעות כסף וזהב שככל מטבע מלכותי נשאו את דיוקנו. הוא הזכיר את נישואיו על מטבע זהב בעריך חריג של 500 קירש בעל ערך קטלוגי ניכר.

כשגדל, החל המלך לגנוב חפצים ופריטים אמנותיים במהלך ביקוריו במדינות העולם, ביניהם חרב טקסית מקברו של רזא שאה פהלווי, לשעבר שליט איראן ושעון כיס מוינסטון צ'רצ'יל. גם אנשים פשוטים היו קורבנותיו של המלך הקלפטומן. בגלל גנבותיו, סגנון חייו הפזרני ומשטרו המושחת, קיבל את התואר "הגנב של קהיר". פארוק המשיך לחיות חיים פזרניים ובזבזניים, והתמיד במנהגו האובססיבי של גניבת סחורות ודברי ערך. הוא הירבה לאכול כמויות גדולות של מזון. אובססיה זו הפכה אותו לאיש שמן מאוד בצורה מסוכנת. כשהגיע משקלו ל-135 ק"ג, הכתיר אותו קרוב משפחתו ותיאר אותו כ"בטן עם ראש". הוא נפטר ברומא, איטליה ב-3 במרץ 1965. בעת שאכל את ארוחת הערב הכבדה במיוחד. אחרי מותו, ועם ביטול המלוכה, מכר משטרו של נאצר בכסף רב את אוספיו של המלך בכלל זה גם את האוצרות שצבר וגנב.

לצד פרשיות אהבים שניהל פארוק עם הסופרת הבריטית, ברברה סקלטון (אנ'), ועם נשים אחרות, הוא התחתן שלוש פעמים. אשתו הראשונה הייתה סאפינאז זולפיקאר (19211988), בתו של שופט רם מעלה ומי שהיה שגריר מצרים באיראן (אנ'); הם נישאו ב-1938 ושמה של סאפינאז השתנה לפרידה, מלכת מצרים. בדרישת פארוק הזוג התגרשו ב-1948 אחרי שהביאו לעולם שלושה ילדים. אשתו השנייה הייתה מקרב שכבת פשוטי העם, נרימאן סאדק (19342005); הם נישאו ב-1951 והתגרשו ב-1954, וממנה נולד לו גם מי שירש את כסאו לזמן קצר, אחמד פואד. ב-2005, סיפרה בריאיון לעיתון מי שהייתה בת לווייתו האחרונה, זמרת אופרה מנאפולי, אירמה קאפצ'ה מינוטולו (Irma Capece Minutolo) כי נישאה לו בשנת 1951, בגיל 16. בעיתון אחר דיווחה מינוטולו כי בשנת מותו של המלך, 1965, הייתה נשואה לו מזה שמונה שנים, ומשמעות הדבר שנישאו בשנת 1957, בעת ששהה בגלות.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פארוק, מלך מצרים בוויקישיתוף

Farouk of Egypt Biography - Biography Base (באנגלית)

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראלהאוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 315
  2. ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראלהאוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 347
  3. ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראלהאוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 335
  4. ^ מעריב, 9 ביוני 1959; עמוד 5 - צו מפארוק, הספרייה הלאומית של ישראל
  5. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 445.
  6. ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראלהאוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 359
  7. ^ המפנה המדיני במצרים, דבר, 10 בפברואר 1952