פאת השדה

עֲזִיבַת פְּאַת הֶשָּׂדֶה (מכונה גם פֵּאָה) היא מצוות עשה מהתורה לבעל שדה חקלאי להניח את היבול הגדל בשולי השדה בעבור עניים, ולא לנכס לעצמו כלום מתבואה זו. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעלי השדות בארץ בלשון ברורה.

מצוות פאה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ט, ט'
משנה	משנה פאה
תלמוד ירושלמי	מסכת פאה
משנה תורה	הלכות מתנות עניים, פרקים א'-ג'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"ב
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ק"כ, לאו ר"י ספר החינוך, מצווה רט"ז, מצווה רי"ז

בסדרי המשנה מוקדשת מסכת שלמה העוסקת בדיני פאת השדה – מסכת פאה. עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים שבמסכת זו.

מקור המצווה

מצווה זו נזכרה בתורה שתי פעמים:

• בפרשת קדושים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם.

— ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט'

• וכן בפרשת אמור באמצע תיאור המועדים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ב

שיעור הפאה

בתורה לא מצוינת כמות ("שיעור") התבואה שיש להשאיר בסוף השדה, ולכן גם אדם שמשאיר כמות קטנה של תבואה מקיים את המצווה. במשנה נמנתה מצווה זו בכלל המצוות שאין להן שיעור:

ואלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבִּכּוּרִים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה.

— משנה, מסכת פאה, פרק א', משנה א'

אף שכאמור מהתורה אין שיעור למצווה זו, חז"ל קבעו שיעור למצווה וחייבו להשאיר לפחות אחד חלקי שישים מכלל התבואה. בפועל, אפילו השארת שיבולת יחידה מספיקה כדי לצאת ידי חובת המצווה.

בשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד חלקי שישים מהתבואה:

1. כאשר העניים מרובים
2. כאשר זכה בעל השדה לברכה מרובה בשדהו.
3. כאשר השדה קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים.

התלמוד מתיר לעשות את כל השדה לפאה. זאת בניגוד לתרומה, שבה אין לעשות את כל ערימת התבואה תרומה.

מקום הנחת הפאה

מקום הנחת הפאה הוא בסוף השדה. מספר נימוקים לכך ניתנו בתלמוד:

אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום "בל תכלה". מפני גזל עניים – שלא ירְאה בעל הבית שעה פנוייה ויאמר לקרובו עני: "הרי זו פאה". ומפני ביטול עניים – שלא יהו עניים יושבין ומשמרין: "עכשיו מניח בעל הבית פאה". ומפני חשד – שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: "תבֹא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו". ומשום "בל תכלה".

— תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ג, עמוד א'

זמן הנחת הפאה

הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, ויש לכך כמה טעמים:

1. מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים.
2. מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים.
3. מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע.
4. מפני מראית עין, שאם יפריש בעל השדה פאה באמצע השדה, הרואים שלא הניח פאה בסופו עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה כלל.

דינים נוספים

אין להניח פאה המשותפת לשני שדות, אפילו אם בשניהם גודל אותו סוג גידול, היות שהמצווה היא שיתוף העניים בכל שדה בפאה מיוחדת. גם אם השדות צמודים אבל יש ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הם נחשבים כשני שדות וצריך להניח פאה לכל שדה. אבל במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, כי הם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו.

אף על פי שהמצווה היא להפריש את הפאה בזמן שהתבואה מחוברת לקרקע, בדיעבד ניתן להפריש אף לאחר מכן, ובתלמוד נחלקו עד מתי יכול להפריש:

מצות פאה להפריש מן הקמה. לא הפריש מן הקמה – מפריש מן העומרים. לא הפריש מן העומרים – מפריש מן הכְּרִי עד שלא מֵרְחוֹ. מרחו – מְעשר ונותן לו. משום רבי ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד א'

חל על עשיר איסור לשמור פאה עבור עני מסוים אלא עני הקודם לקחת זוכה בפאה. אין באפשרותו של עני הרוצה בכך לשמור לעצמו על ידי פריסת בגד על הפאה וסימון הפאה כפאה "שלו" ואם עשה כן מותר לעני אחר ליטול ממנו.

היום לא נהוג להניח פאה.

קישורים חיצוניים

• הערך "פאה", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הרב אליעזר מלמד‏, "פאה", פניני הלכה כשרות, פרק ו', הלכה ג'