פאת השדה

פאת השדה (ידוע בשם פאה) היא מצווה מהתורה להותיר את שולי השדה עבור העניים ולא לקחת מהתבואה שגדלה שם. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעל השדה. במשנה הוקדשה מסכת שלמה לדיני הפאה - מסכת פאה, עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים.

מצוות פאה
(מקורות עיקריים)

מקרא	ויקרא, י"ט, ט'
משנה	משנה פאה
תלמוד ירושלמי	מסכת פאה
משנה תורה	הלכות מתנות עניים, פרקים א'-ג'
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן של"ב
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ק"כ, לאו ר"י ספר החינוך, מצווה רט"ז, מצווה רי"ז

מקור המצווה

מצווה זו נזכרה בתורה ב' פעמים:

• בפרשת קדושים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר

— ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט'

• וכן בפרשת אמור באמצע תיאור המועדים:

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ

— ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ב

שיעור הפאה

התורה לא נתנה שיעור לכמות התבואה שיש להשאיר בסוף השדה, ולכך אף אם השאיר אפילו כל שהו קיים המצווה, במשנה אף מנו מצווה זו בכלל המצוות שאין להם שיעור: "ואלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה".

אף שכאמור מהתורה אין שיעור למצווה זו, אולם חז"ל קבעו שיעור למצווה וחייבו להשאיר לפחות אחד חלקי שישים מכלל התבואה. בפועל, אפילו אם השאיר שיבולת אחת, יצא ידי חובה. אמרו חכמים שבשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד משישים: 1) כאשר העניים מרובים 2) כאשר זכה בעל השדה לברכה מרובה בשדהו. 3) כאשר השדה קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים (משנה פאה א, א-ב; רמב"ם מתנות עניים א, טו).

בתלמוד מסכת נדרים, דף ו', עמוד א' אמרו שאף אם רצה לעשות כל שדהו פאה - רשאי, בניגוד לתרומה, שאינו רשאי לעשות כל העיסה תרומה.

מקום הנחת הפאה

מקום הנחת הפאה הוא בסוף השדה בטעם הדבר אמרו בתלמוד מסכת שבת, דף כ"ג, עמוד א ' כמה טעמים

אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים - שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פאה. ומפני ביטול עניים - שלא יהו עניים יושבין ומשמרין: עכשיו מניח בעל הבית פאה. ומפני חשד - שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה

זמן הנחת הפאה

הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, ויש לכך כמה טעמים כפי שמובא בתלמוד הירושלמי פאה ד, ג וברמב"ם ב, יב:

1. מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים.
2. מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים.
3. מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע.
4. מפני מראית עין, שאם יפריש באמצע השדה, הרואים שלא שייר בסוף עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה

דינים נוספים

לא מניחים פאה ממין אחד על חבירו, ולא משדה אחד על חברו אפילו שני השדות מאותו המין, כי המצווה לשתף את העניים בברכת כל שדה בפאה מיוחדת. וגם אם היו השדות צמודים אבל יש ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הן נחשבות כשני שדות וצריך להניח פאה לכל שדה (רמב"ם ג, א-ג). אבל במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, כי הם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו (רמב"ם ג, יט).

לכתחילה מצווה להפריש את הפאה בזמן שהתבואה מחוברת לקרקע, בדיעבד יכול להפריש אף לאחר מכן, בתלמוד נחלקו עד מתי יכול להפריש: "מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה - מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים - מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו - מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד א')

חל על עשיר איסור לשמור פאה עבור עני מסוים אלא עני הקודם לקחת זוכה בפאה. אין באפשרותו של עני הרוצה בכך לשמור לעצמו על ידי פריסת בגד על הפאה וסימון הפאה כפאה "שלו" ואם עשה כן מותר לעני אחר ליטול ממנו.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏הלכות פאה, באתר פניני הלכה