פאת השדה
פאת השדה (ידוע בשם פאה) היא מצווה מהתורה להותיר את שולי השדה עבור העניים ולא לקחת מהתבואה שגדלה שם. פאת השדה היא אחת ממתנות עניים שחייבה התורה את בעל השדה. במשנה הוקדשה מסכת שלמה לדיני הפאה - מסכת פאה, עיקרי דיני הפאה נידונים בארבעת הפרקים הראשונים.
| מקרא | ויקרא, י"ט, ט' |
|---|---|
| משנה | משנה פאה |
| תלמוד ירושלמי | מסכת פאה |
| משנה תורה | הלכות מתנות עניים, פרקים א'-ג' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן של"ב |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ק"כ, לאו ר"י ספר החינוך, מצווה רט"ז, מצווה רי"ז |
  | |
מקור המצווהעריכה
מצווה זו נזכרה בתורה ב' פעמים:
- בפרשת קדושים:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר
- וכן בפרשת אמור באמצע תיאור המועדים:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם: לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ
שיעור הפאהעריכה
בתורה לא מצוינת כמות ("שיעור") התבואה שיש להשאיר בסוף השדה, ולכן גם אדם שמשאיר כמות קטנה של תבואה מקיים את המצווה. במשנה[1] נמנתה מצווה זו בכלל המצוות שאין להם שיעור: "ואלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה".
אף שכאמור מהתורה אין שיעור למצווה זו, חז"ל קבעו שיעור למצווה וחייבו להשאיר לפחות אחד חלקי שישים מכלל התבואה. בפועל, אפילו השארת שיבולת יחידה מספיקה כדי לצאת ידי חובת המצווה.
בשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד חלקי שישים מהתבואה:
- כאשר העניים מרובים
- כאשר זכה בעל השדה לברכה מרובה בשדהו.
- כאשר השדה קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים (משנה פאה א, א-ב; רמב"ם מתנות עניים א, טו).
התלמוד[2] מתיר לעשות את כל השדה לפאה - זאת בניגוד בניגוד לתרומה - שבה אין לעשות את כל ערימת התבואה תרומה.
מקום הנחת הפאהעריכה
מקום הנחת הפאה הוא בסוף השדה. מספר נימוקים לכך ניתנו בתלמוד:[3]
אמר רבי שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים - שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה, ויאמר לקרובו עני: הרי זו פאה. ומפני ביטול עניים - שלא יהו עניים יושבין ומשמרין: עכשיו מניח בעל הבית פאה. ומפני חשד - שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה
זמן הנחת הפאהעריכה
הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, ויש לכך כמה טעמים:[4][5]
- מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים.
- מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים.
- מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע.
- מפני מראית עין, שאם יפריש בעל השדה פאה באמצע השדה, הרואים שלא הניח פאה בסופו עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה כלל.
דינים נוספיםעריכה
אין להניח פאה המשותפת לשני שדות, אפילו אם בשניהם גודל אותו סוג גידול, היות שהמצווה היא שיתוף העניים בכל שדה בפאה מיוחדת. גם אם השדות צמודים אבל יש ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הם נחשבים כשני שדות וצריך להניח פאה לכל שדה[6]. אבל במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, כי הם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו[7].
למרות שהמצווה היא להפריש את הפאה בזמן שהתבואה מחוברת לקרקע, בדיעבד ניתן להפריש אף לאחר מכן, ובתלמוד נחלקו עד מתי יכול להפריש: "מצות פאה להפריש מן הקמה, לא הפריש מן הקמה - מפריש מן העומרים, לא הפריש מן העומרים - מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו - מעשר ונותן לו; משום ר' ישמעאל אמרו: אף מפריש מן העיסה ונותן לו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ד, עמוד א')
חל על עשיר איסור לשמור פאה עבור עני מסוים אלא עני הקודם לקחת זוכה בפאה. אין באפשרותו של עני הרוצה בכך לשמור לעצמו על ידי פריסת בגד על הפאה וסימון הפאה כפאה "שלו" ואם עשה כן מותר לעני אחר ליטול ממנו.
קישורים חיצונייםעריכה
- הרב אליעזר מלמד, הלכות פאה, באתר פניני הלכה
הערות שולייםעריכה
- ^ משנה, מסכת פאה, פרק א', משנה א'
- ^ מסכת נדרים, דף ו', עמוד ב'
- ^ מסכת שבת, דף כ"ג, עמוד א '
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ד', הלכה ג'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ב', הלכה י"ב
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ג', הלכות א'–ג'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ג', הלכה י"ט