פדובה

עיר באיטליה
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.


פַּדוֹבָה (איטלקיתPadova‏) או פָּדוּאָה, היא עיר מרכזית בחבל ונטו שבצפון איטליה, ומשמשת מרכז המסחר והתקשורת של החבל.

פדובה
Padova
סמל פדובה
סמל פדובה
סמל פדובה
דגל פדובה
דגל פדובה
דגל פדובה
כיכר פראטו דלה ואלה
כיכר פראטו דלה ואלה
מדינה איטליהאיטליה איטליה
מחוז ונטוונטו ונטו
שפה רשמית איטלקית, ונטית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 1183 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 92.85 קמ"ר
גובה 12 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 206,496 (1 בינואר 2023)
 ‑ צפיפות 2,300 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות 45°25′N 11°52′E / 45.417°N 11.867°E / 45.417; 11.867
אזור זמן UTC+1
http://www.comune.padova.it
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 3
שטח האתר 22 דונם
שטח אזור החיץ 114 דונם
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2021, לפי קריטריונים 2
כולל קפלת סקרובני, כנסיית ארמיטאני, פאלאצו דלה רג'ונה, לוג'יה די קרארזי, בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה, הבפטיסטריום של פדובה, האורטוריה של גאורגיוס הקדוש והאורטוריה של סן מיקלה
שטח האתר 199.6 דונם
שטח אזור החיץ 5,300 דונם
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אוכלוסייתה של פדובה מונה 211,560 איש, נכון ל-2016, אולם במטרופולין של העיר מתגוררים 1,600,000 איש. פדובה ממוקמת על נהר הבָּאקִילְיוֹנֶה (Bacchiglione), ארבעים ק"מ ממערב לוונציה, ועשרים ותשעה ק"מ דרומית לוִיצֶ'נְצָה.

אף על פי שמבחינה תיירותית העיר ונציה הסמוכה עולה עליה, פדובה נחשבת כמוקד לתיירים, ובה נופים, רחובות עתיקים וצרים המרוצפים באבן, וגשרי אבן עתיקים על פני נהר הבָּאקִילְיוֹנֶה.

פדובה נטועה בתרבות סוף ימי הביניים. בשנת 1592 עבר אליה גלילאו מהעיר פיזה, ובה המציא ב-1594 משאבת מים המונעת באמצעות סוסים[דרושה הבהרה]. פדובה היא גם העיר שבה מתרחש המחזה אילוף הסוררת של ויליאם שייקספיר.

היסטוריה

עריכה

ימי קדם

עריכה

פדובה טוענת לתואר העיר העתיקה ביותר באיטליה הצפונית. העיר נוסדה בשנת 1183 לפנה"ס בידי הנסיך הטרויאני אנטנור. בשנת 1274 נקבר באדמה סרקופג אבן כבד ובו שרידיו של הנסיך אנטנור.

בפדובה התיישבו ונטים אדריאטים, שנלחמו לצד רומא בקרב קאנאי. העיר הפכה בשנת 45 לפנה"ס למוניקיפיום רומי. אבאנו, הסמוכה לפדובה, היא מקום לידתו של ההיסטוריון הנודע טיטוס ליוויוס. ילידי פדובה נוספים הם גאיוס ולריוס פלאקוס, אסקוניוס פדיאנוס ותרזה פייטוס.

 
שרידי האמפיתיאטרון הרומי בפדובה

נאמר שתושבי האזור הומרו לנצרות בעקבות פרוסדוקימוס הקדוש – הבישוף הראשון של העיר.

שלהי העת העתיקה

עריכה

פדובה סבלה נזקים קשים בשנת 452 בעקבות ההונים תחת אטילה, ולאחר מכן עברה העיר אל הגותים תחת שלטונם של אודואקר ותאודוריק הגדול. לאחר מכן בשנת 540, הועברה העיר לביזנטים.

לאחר מכן העיר נפלה בידי הלומברדים ובשנת 601 פרץ בה מרד נגד המלך הלומברדי, אשר שרף אותה לאחר 12 שנים של מצור עקוב מדם. מן העיר הרומית במקום נותרו רק האמפיתיאטרון הרומי וכמה גשרים. תושבי העיר נמלטו אל הגבעות וחזרו להציל את השורדים מבין הריסות העיר. העיר פדובה התאוששה באיטיות מהחורבן, ונותרה חלשה כאשר הפרנקים השתלטו על צפון איטליה.

העליונות האפיסקופלית

עריכה

בשלהי ימי הביניים המוקדמים, בטרם הספיקה פדובה להתאושש מהחורבן שהותיר המלך הלומברדי, המדיארים שדדו ובזזו אותה.

במהלך שליטת הכנסייה הקתולית בצפון איטליה העיר לא הייתה פעילה וחשובה במיוחד.

התהוותה של הקומונה

עריכה

במהלך המאה ה-11 הייתה העיר עסוקה במלחמות עם ונציה וויצ'נצה על השליטה בנהרות באקיליונה וברנטה, התעצמה והחלה לפתח עצמאות, אך בשנת 1174 השתוללה בה שריפה שחייבה את בנייתה מחדש.

במאה ה-13 נהנתה העיר מתקופה של שלווה ושגשוג: הבנייה של הבזיליקה העירונית החלה, והעיר הצליחה להשתלט על ויצ'נצה. בשנת 1222 נוסדה האוניברסיטה של פדובה (השנייה באיטליה, לאחר אוניברסיטת בולוניה). למרות כל זאת, ההתקדמות המהירה של פדובה גרמה לעימות עם שליט ורונה, ובשנת 1311 נאלצה העיר להיכנע לוורונה.

תחת שלטון ונציה

עריכה

בשנת 1405 נכבשה פדובה על ידי הרפובליקה של ונציה ונותרה תחת שליטתה עד נפילתה ב-1797.

נציגים של האפיפיורות, צרפת, האימפריה הרומית הקדושה והמלך פרננדו השני התנגדו לרפובליקה. אנשיו של הקיסר מקסימיליאן הראשון כבשו את פדובה ב-1509 תוך שבועות מספר, אך הוונציאנים במהרה החזירו לידיהם את העיר. העיר הייתה כפופה לשתי אצילויות, שכל אחת מהן כיהנה למשך 16 חודשים, וכל חמש שנים העיר שלחה אחת מהן לשכון בנונציו בוונציה, ולצפות בתחומי העניין של עיר הולדתה.

ונציה חיזקה את פדובה בכך שבנתה לה בין השנים 15071544 חומות חדשות עם סדרה של שערים.

תחת שלטון אוסטרי

עריכה

ב-1797 נפלה הרפובליקה הוונציאנית ופדובה צורפה לאימפריה האוסטרית. ב-1814, לאחר נפילת נפוליאון, העיר הצטרפה לממלכה המאוחדת של לומברדיה-ונציה.

האוסטרים היו לא אהודים בצפון איטליה. באביב העמים של 1848 התרחש בעיר מרד סטודנטים וב-8 בפברואר הפכה אוניברסיטת פדובה לזירת קרב.

תחת שלטון אוסטריה החלה ההתפתחות התעשייתית של פדובה: אחת ממסילות הברזל הראשונות באיטליה (פדובה-ונציה) נסללה בעיר ב-1845.

תחת שלטון איטלקי

עריכה

עם סיפוח חבל ונטו כולל פדובה לאיטליה המאוחדת בשנת 1866 הפכה פדובה למרכז החבל העני באיטליה, וכך נותר חבל ונטו עד שנות ה-60 של המאה ה-20. למרות זאת, העיר פרחה בעשורים הבאים[דרושה הבהרה] מבחינת כלכלית וחברתית, והייתה למרכז שוק חקלאי חשוב. העיר אירחה גם פיקוד צבאי גדול וגדודי צבא רבים.

המאה ה-20

עריכה

כאשר איטליה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ב-24 במאי 1915, נבחרה פדובה למפקדה הראשית של הצבא האיטלקי, וגם המלך ויטוריו אמנואלה וגם המפקד העליון של הצבא עברו להתגורר בעיר (המלך לן בוילה ג'וסטי הסמוכה לעיר, בשל הפצצות העיר). באוקטובר 1918 חלפה הסכנה לעיר, כאשר האיטלקים ניצחו בקרב ויטוריו ונטו והכוחות האוסטרים קרסו, אך למרות זאת, כמו בהרבה מקומות אחרים, העיר חוותה מהומות גדולות בשנים שלאחר המלחמה והרבה אנשים תמכו בדרך פוליטית חדשה: פשיזם. בפדובה נבנו מבנים חדשים באדריכלות פשיסטית, כגון תחנת הרכבת והחלק החדש של בית העירייה.

 
כנסיית ארמיטאני

בעקבות כניעת איטליה ב-8 בספטמבר 1943 הפכה פדובה לחלק מן הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית-ממשלת בובות בחסות גרמניה הנאצית. הפרטיזנים בעיר היו פעילים ביותר נגד הפשיסטים והנאצים, ואחד ממנהיגיהם היה סגן-נשיא אוניברסיטת פדובה. העיר הופצצה מספר פעמים על ידי בעלות הברית, ובאחת ההפצצות נהרסה כנסיית ארמיטאני. העיר שוחררה סופית על ידי צבא ניו זילנד ב-28 באפריל 1945.

לאחר המלחמה העיר פדובה התפתחה במהירות, דבר המשקף את עלייתו של מחוז ונטו מהמחוז העני באיטליה לאחד המחוזות העשירים והפעילים ביותר באיטליה המודרנית.

יהודי העיר

עריכה

העיר הייתה ידועה גם בעולם היהודי של ימי הביניים, בשל אישים כמו מהר"י מינץ וכמהר"ם מפדואה.

לצד הקהילה האיטלקית הוותיקה בעיר, היגרו לעיר במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 מגורשים רבים מצרפת ומגרמניה. הקהילה האשכנזית שהתפתחה בפדובה הפכה לבסוף לקהילה החשובה והגדולה ביותר בעיר. בקהילה זו חיו מהר"י מינץ ומהר"ם מפדואה (שאף קרוי על שם העיר), ששימושה בה כרבנים והקימו בה ישיבה. כך התפרסמה העיר בעולם היהודי כולו. בבית הקברות של הקהילה נקבר גם דון יצחק אברבנאל. בתקופה מאוחרת יותר הגיעו לעיר גם יהודים ממגורשי פורטוגל. בשנת 1603 הוקם בעיר גטו. בשנת 1612 נערך בה ויכוח פדובה, שבו נדון פרק נ"ג בספר ישעיהו. בשנת 1631 פרצו מחלות בגטו היהודי שהביאו למותם של 421 מתוך 721 בני הקהילה.[1] בשנת ה'תס"ז נולד בעיר הרמח"ל.

משפחה ידועה שמוצאה מפדובה היא משפחת בוארון שרבים מהם היגרו ללוב במהלך המאה ה-19. [1].

הקהילה היהודית, כקהילת יהודיות אחרות בצפון איטליה, נפגעה קשות בשואה, ו-43 מבני הקהילה נהרגו במחנות ההשמדה. מספר יהודים נוצלו אודות פעילות של פלאצ'ידו קורטזה.

עם הקמת הגטו בראשית המאה ה-17, הוקמו בו בית כנסת איטלקי ובית כנסת אשכנזי גדול, שהיה מפואר ביותר. בתקופה מאוחרת יותר הוקמו גם שני בתי כנסת ספרדיים.[2] בשואה נפגעו גם בתי הכנסת: שני בתי הכנסת הספרדיים נהרסו בהפצצות, ובית הכנסת האשכנזי הגדול הוצת ב-1943, ולמרות ששוקם בידי הקהילה מאוחר יותר, לא שב לתפקד כבית כנסת. כשנבנה בשנות החמישים היכל שלמה בירושלים, הובא אליו מאיטליה ארון הקודש מבית הכנסת הספרדי בפדובה, אחד הפריטים המפוארים ביותר במקום. ארון הקודש של בית הכנסת האשכנזי הועבר לבית הכנסת 'יד אליהו' בתל אביב.

בית הכנסת המשמש את הקהילה כיום הוא בית הכנסת האיטלקי, ומתקיימים בו שיעורי תורה ותפילות בשבתות. הקהילה מונה כ-250 נפש.[3]

אתרי עניין

עריכה
 
בזיליקת סנט'אנטוניו
 
הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה

ארגון אונסק"ו הכריז על שני אתרי מורשת עולמית בפדובה: הגן הבוטני בפדובה ומחזורי הפרסקו של פדובה מהמאה ה-14. האתר השני מתייחס בפועל לשמונה מבנים הפזורים בעיר ובהם יש ציורי פרסקו מהמאה ה-14. חלקם מפורטים להלן:

  • קפלת סקרובני - כנסייה קטנה בעיר הידועה בזכות מחזור הפרסקאות של ג'וטו שצייר ג'וטו די בונדונה בשנים 13101303, המתאר אירועים מתוך הברית החדשה, הבשורה על פי יעקב ומקורות אחרים. על קיר הכניסה מתואר יום הדין האחרון. על שאר הקירות צייר ג'וטו מחזור של 37 סצנות, המצוירות ב-3 קומות. המחזור מתחיל מתיאור אנה הקדושה ויואכים, הוריה של מרים. ממול תיאר ג'וטו את חייה של מרים, אם ישו. חייו של ישו תופסים שני רגיסטרים. בין הסצנות צייר ג'וטו מסגרות עיטוריות שחלקן מדמות שיש ובהן משובצים תיאורי דמויות מן הברית הישנה כגון משה, יונה ואליהו. מתחת לרגיסטרים יצר ג'וטו האנשות של שבעת החטאים ושל שבע המידות הטובות. בקיר הכניסה שמול האפסיס יצר ג'וטו פרסקו מונומנטלי שנושאו "יום הדין האחרון".
  •  
    פסל הברונזה של גאטאמלטה ליד בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה.
    בזיליקת סנט'אנטוניו בפדובה היא הכנסייה המפורסמת מבין כנסיות העיר. עצמותיו של הקדוש נמצאות בכנסייה ומעוטרות בשיש מגולף. הכנסייה החלה להיבנות בשנת 1230 והושלמה במאה ה-14. המסורת אומרת שהמבנה עוצב בידי ניקולא פיזאנו. הכנסייה מכוסה על ידי שבע כיפות, שתיים מהן בצורת פירמידה. בכנסייה יש גם שתי אכסדרות יפות. בחזית הבזיליקה, בכיכר הקדוש - piazza del santo, מוצב פסלו של האמן דונטלו, "גאטאמלטה", הוא ארסמו דה נרני, רכוב על סוסו.
  • הגן הבוטני בפדובה הוא הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה. זהו הגן הבוטני האקדמי העתיק ביותר בעולם שלא הועבר מעולם ממקומו. הגן, ביחד עם האוניברסיטה שלידו, משתרע על פני שטח של 20,000 מ"ר, והוא ידוע בשל האוספים המיוחדים והעיצוב ההיסטורי שלו. עד לשנת 1984 היה בגן עץ מסוג Vitex agnus-castus שתוארך לשנת 1550. הצמח הוותיק ביותר מאז הוא דקל שנשתל ב-1585 ונקרא בשם "דקל גתה" כיוון שהמשורר התייחס אליו בחיבורו "המטמורפוזות של הצמחים"; העץ הזה נמצא בחממה בתוך הכדור הבוטני (Ortus Sphearicus). בתוך מבנה זה גדלים גם גינקגו דו אונתי ומגנוליה המתוארכים לאמצע המאה ה-18 ונחשבים לעתיקים ביותר מסוגם באירופה. עץ דולב ענק הנמצא מחוץ לארבורטום מתוארך לשנת 1680; לעץ יש גזע חלול בעקבות מכת ברק. בארבורטום נמצא גזע של עץ בוקיצה שמת ב-1991, ועליו ניתן לראות את טבעות הגיל.
  • כיכר פראטו דלה ואלה (Prato della Valle) הנה כיכר גדולה ונאה מאוד, ירוקה, וצורתה אובאלית. סביב הכיכר יש תעלת מים ובתוכה פנימה מוצבים פסלים רבים. הכיכר סמוכה לבזיליקת סנט'אנטוניו. חניון אוטובוסים לתיירים גובל בכיכר, והוא קרוי על שם ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק רבין, באיטלקית פיאצה רבין (piazza Rabin).

ערים תאומות

עריכה

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ הרב מרדכי שריקי, אור עולם, עמ' 16
  2. ^ לכבוד חנוכת ארון הקודש בבית הכנסת הספרדי הגדול ב-1728, חיבר רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, שהיה בן לקהילה האשכנזית דווקא), סדר מיוחד של שירים וזמירות בשם "חנוכת הארון".
  3. ^ יואב שורק, עברים בצל הצלב, באתר סגולה.