פתיחת התפריט הראשי

פה ושם בארץ ישראל

פה ושם בארץ ישראל הוא ספר מסע תיעודי של הסופר עמוס עוז. הספר מספר על מפגשים שהיו לסופר עם אנשים שונים ברחבי ארץ ישראל בשנת 1982. עוז כתב שהספר "אינו עיתונאי ואינו ספרותי ואינו דוקומנטארי ואינו פובליציסטי-אידאולוגי בלבד, אלא ממזג בתוכו את היסודות האלה."[1]

פה ושם בארץ ישראל
פה ושם בארץ ישראל.jpg
עטיפת הספר
מידע כללי
מאת עמוס עוז
סוגה ספרות דוקומנטארית
הוצאה
הוצאה עם עובד
שנת הוצאה 1983
מספר עמודים 192
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001006460, 002719298, 003375665, 001312010, 003373346, 001008089

הראיונות המתוארים בספר פורסמו כל אחד לחוד בשבועון דבר השבוע בין נובמבר 1982 לינואר 1983. לאחר מכן הם אוגדו לספר (בצירוף אחרית דבר וכמה תגובות) באפריל של אותה השנה.

הספר מסקר בהרחבה פנים שונים של החברה הישראלית, וכולל ראיונות עם חרדים, מתנחלים, ערבים, זקנים, צעירים, ועוד, בליווי פרשנות והגיגי ליבו של עוז. עם זאת, עוז ביקש להדגיש בהקדמת הספר שהוא אינו מתיימר להציג חתך אוכלוסייה, או מדגם של אוכלוסיית ישראל, אלא רק להציג "מקומות מעטים ואנשים מעטים".[2]

אף שהוא עוסק במגוון נושאים, במרכז הספר נמצא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהקשר הפוליטי של שנות השמונים. מרבית הראיונות והמפגשים עוסקים במידה זו או אחרת בסכסוך.

במרבית הראיונות והמפגשים (אם כי לא בכולם), עוז לא התווכח עם בני שיחו, ורק שאל אותם שאלות ורשם את דבריהם. לעומת זאת, בספר עצמו הציג עוז ביקורת נוקבת על רבים מהמרואיינים.

תוכנו של הספרעריכה

הספר מחולק לעשרה פרקים. רוב החלקים מתארים ביקור אחד של עוז במקום מסוים. החלקים הם:

  • "ברוך השם יום-יום" – בפרק זה מסתובב עוז בשכונת גאולה שבירושלים, ומתאר את החברה החרדית שצמחה בה, מנקודת מבטו. הוא מרבה לערוך השוואות לירושלים החילונית יותר של ימי ילדותו. רוב החלק הוא שיחה של עוז עם מורה בבית הספר החרדי "המסורה", שקם באותו בניין בו שכן בית ספרו של עוז – תחכמוני. המורה מציג בגלוי עוינות למדינת ישראל ולציונות.
  • "העלבון והזעם" – בפרק זה מגיע עוז לבית שמש, ומדבר עם קבוצת תושבים מזרחים. התושבים מביעים תחושות קיפוח, עלבון וכעס כלפי האשכנזים ואנשי המערך. הם מראים תמיכה נלהבת במנחם בגין, ראש הממשלה דאז, וטוענים שהוא הפסיק את האפליה בין מזרחים לאשכנזים. בנוסף, הם מבקרים בחריפות את בני הקיבוצים.
  • "אצבע אלוהים?" – בפרק זה מגיע עוז להתנחלות תקוע שבגוש עציון. הוא מראיין כמה תושבים, המביעים עמדות שונות לגבי סוגיית ההתנחלות. בעוד שחלקם מביעים רגשות שליליים כלפי הערבים ומצהירים שהגיעו לתקוע מתוך אידאולוגיה, אחרים מציינים סיבות "ארציות" יותר להגעתם ליישוב, ומביעים סובלנות לגבי הערבים.
  • "רק בינה" – בפרק זה משוחח עוז עם שלושה ערבים מרמאללה, המביעים רגשות מעורבים לגבי הסכסוך והפתרונות האפשריים.
  • "על הרך והענוג" – בחלק זה מדבר עוז עם ישראלי אלמוני המכונה "צ'" מ"אחד המושבים המבוססים". צ' מציג בפני עוז מונולוג ארוך, שבו הוא מביע את עמדותיו הקיצוניות והייחודיות. צ' מציג תמיכה באלימות ללא גבולות כלפי הערבים, מביע שמחה על כך שיהודים בחוץ לארץ נפגעים, כי הדבר יעודד אותם לעלות ארצה, ואף אינו מביע הסתייגות ממעשיהם של הנאצים. אנשים רבים, וביניהם חיים גורי, אהרן מגד ומשה שמיר, הטילו ספק בקיומו של צ', וטענו שעוז ברא אותו מליבו. עוז עמד על כך שצ' קיים, אך סירב לחשוף פרטים אודותיו. הוא הודיע עוד לפני כן שצ' דרש להישאר אלמוני.
  • "ויכוח על החיים ועל המוות" – בפרק זה מגיע עוז להתנחלות עפרה. הפרק מחולק לשני חלקים. בחלק א' מדבר עוז עם כמה מתנחלים מהיישוב. חלק ב' הוא תמצית של נאום שנשא עוז בפני תושבי היישוב ביום שלמחרת. בנאום שטח עוז את עמדתו בעניין ההתנחלויות ובעניינים רבים נוספים הקשורים לסכסוך, לפוליטיקה, למשמעותה של הציונות ועוד.
  • "השחר" – בפרק זה מבקר עוז במערכת של העיתון הערבי אל-פג'ר, ומשוחח עם כתבי העיתון. הכתבים מביעים עמדות מתונות לגבי הסכסוך, אך גם פסימיות רבה לגבי עתידם ועתיד המדינה. מוצגות גם עמדותיהם ביחס ל"פתרון מדינה אחת" לעומת פתרון "שתי מדינות לשני עמים". בנוסף, מוצגת שאלת הזהות של ערביי ישראל. אחד הכתבים מדגיש שהוא ישראלי, ולא פלסטיני. עוז דיבר בפרק זה על עיתון השחר של פרץ סמולנסקין ("אל פג'ר" פירושו "השחר" בערבית), והעלה את השאלה – האם מותר להשוות בין העיתונים? (בהרחבה – האם מותר להשוות בין מאבק הפלסטינים לעצמאות לבין התנועה הציונית?)
  • "על צל ואור ואהבה" – בפרק זה מתואר מפגשו של עוז עם נזיר צרפתי-קתולי, המתגורר במנזר בירושלים. הנזיר משוחח עם עוז על הסכסוך ועל עתידם של מדינת ישראל ושל העם היהודי.
  • "יהודי טלסקופי" – פרק זה מציג את המפגש האחרון של עוז, עם זוג זקנים הגרים בזכרון יעקב. הזקנים מספרים על חייהם בצעירותם, ומביעים רגשות דאגה ועצב ממצבה הנוכחי של המדינה. הבעל, צבי, טוען שהישראלים הפכו לפרקטיים מדי, ושהציונים הראשונים היו גם קצת משוגעים (במובן החיובי של המילה). הוא אומר שהפרקטיות הובילה לחומרנות ומתירנות המזיקות למדינה.
  • "בסוף הסתיו – ואחרית דבר באמצע החורף" – פרק זה, שלא פורסם בעיתון, ונכתב רק עבור הספר, הוא מעין אפילוג לספר. בחלקו הראשון מתוארת שיחת חולין שעוז שומע באשדוד, וכמה אירועים אקטואליים בחייו. לאחר מכן מתוארת ביקורת של כמה אנשים על עוז, ומובאת תגובתו.

תגובה וביקורותעריכה

הספר עורר טלטלה בציבוריות הישראלית עם צאתו. חלקים רבים בו עוררו עניין, אולם הפרק העיקרי שעורר טלטלה הוא הפרק "העלבון והזעם", שתיאר את תושבי בית שמש. ניתן בו ביטוי לזעם והתסכול שחשו מזרחים בארץ, והוצג הקרע העמוק בחברה הישראלית בין המזרחים לאשכנזים.[3]

דויד גרוסמן כתב על הספר: "כמעט בכל פעם שסיימתי לקרוא בו פרק, הייתי חייב להניח את הספר מהיד ולנשום עמוק. שוב ושוב חשבתי לעצמי, די, זה לא ילך. אין סיכוי שפעם נחיה פה חיים נורמליים. עם חרדות כאלה ושנאה כזאת לא נצליח לעולם לצאת לחופשי. הלוואי ויכולתי לומר שכעת, לאחר עשרים ושש שנים, הרגשתי אחרת. להפך".[4]

הספר זכה גם לביקורת שלילית רבה מפי גורמים שונים:

היו אנשים שמתוארים בספר אשר האשימו את עוז בסילוף או בהגזמה של דבריהם. ביניהם היו הכותבים הערבים מעיתון "אל פג'ר", שהאשימו את עוז ב"ריכוך" עמדתם, כמו גם המתנחלים מהיישוב עפרה.

היו שביקרו את העמדה הנייטרלית, לכאורה, שהביע עוז בזמן הראיונות (לא בעת כתיבת הספר, אלא בעת השיחה עצמה) וסברו שהיה עליו להתווכח עם המרואיינים ולהביע דעה.

בנוסף, הובעה ביקורת על כך שעוז לוקח הפסקה מעבודתו כסופר, ועושה עבודת עיתונאי ופעיל פוליטי (באותה תקופה עוז לקח חלק נרחב בפעילות נגד שליטת ישראל ביהודה, בשומרון וחבל בעזה, מלבד כתיבת הספר).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מתוך הכתוב בכריכה האחרית של הספר בהוצאת עם עובד.
  2. ^ הקדמת הספר, עמ' ?
  3. ^ שירי לב-ארי, אנחנו עדיין סיפור פתוח, באתר ynet, 24 ביולי 2009
  4. ^ פה ושם בארץ ישראל – מהדורה חדשה – עמוס עוז, באתר הוצאת כתר ספרים