פולחנסיו בטיסטה

מושל קובה בשנים 1940-1944, 1952-1959

פולחנסיו בטיסטה אי סאלדיברספרדית: Fulgencio Batista y Zaldívar;‏ 16 בינואר 1901 - 6 באוגוסט 1973) היה נשיאה הנבחר של קובה מ-1940 עד 1944, ועריצה מ-1952 עד 1959, אז הופל משטרו במהפכה הקובנית.

פולחנסיו בטיסטה
Fulgencio Batista y Zaldívar
פולחנסיו בטיסטה, 1938
פולחנסיו בטיסטה, 1938
לידה 16 בינואר 1901
United States Protectorate over Cuba עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באוגוסט 1973 (בגיל 72)
מרבייה, המדינה הספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קובה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות סאן איסידרו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הליברלית של קובה, Democratic Socialist Coalition, Progressive Action Party עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פוליצר לכתיבה בעניינים לאומיים (1959)
  • אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (28 במאי 1957) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

שנותיו הראשונות ושירות צבאיעריכה

פולחנסיו בטיסטה נולד ב-16 בינואר 1901 בקובה להורים ממוצא מגוון - ספרדי, אפריקני וסיני - שלחמו במלחמת העצמאות של קובה[1]. תחילה העניקה לו אמו את השם רובן, ומאוחר יותר העניקה לו תחתיו את שמה, סאלדיבר. בשל אי רצונו של אביו לרשום אותו בשם בטיסטה, עד 1939 נקרא להלכה רובן אי סאלדיבר. ב-1939, כשהתמודד לנשיאות תחת השם פולחנסיו בטיסטה, התגלתה העובדה שאינו מופיע בשם זה באף תעודת לידה. על עבירה זו חויב לשלם קנס של 15,000 פסו[2], והשעה לזמן מה את הקמפיין שלו לנשיאות.

לבטיסטה, כאמור, מוצא מגוון משני הצדדים. בילדותו למד בבוקר בבית-ספר ציבורי ובערב בבית-ספר קוויקרי[3]. עזב את הבית בגיל 14, לאחר שמתה אמו. היות שהגיע ממוצא צנוע, נאלץ לעבוד קשה למחייתו. במשך מספר שנים עבד כפועל בחקלאות, בנמלים ובמסילות רכבת[4]. עבד גם כחייט, כמכונאי, כספק פחם וכמוכר פירות[4]. ב-1921 נסע להוואנה, ובאפריל אותו שנה התגייס לצבא[5]. שירת במשך שנתיים, בהם למד קצרנות וקלדנות. לאחר מכן עבד תקופה בתור מורה לקלדנות, לפני שהצטרף למשטרה הכפרית. אז הועבר לצבא והוענקה לו דרגת רב-טוראי ותפקיד של מזכיר לקולונל לשעבר[6]. בספטמבר 1933 קיבל דרגת סמל, והנהיג קבוצה של מפקדים שאינם קצינים בתנועה שנקראה "מהפכת הסַמָּלים". מטרות המהפכה המוצהרות היו שיפור מצב החיים בקובה ושוויון ההזדמנויות בה[6].

בטיסטה הגיע לשלטון לראשונה ב-1933, כאשר "מהפכת הסַמָּלים" שהנהיג שמה קץ לשלטונו קצר הימים של דה סספדס[7]. לאחר הצלחת המהפכה, מינה עצמו למפקד הכוחות המזוינים, בדרגת קולונל[8], ושלט בפועל בוועד בן חמשת החברים שכיהנו כראשי המדינה באופן קולקטיבי. הוא המשיך לשלוט בפועל באמצעות מינוי 'נשיאי בובה' עד 1940; אז נבחר בעצמו לנשיא.

נשיאות ראשונה (1940–1944)עריכה

 
דיוקנו הנשיאותי

בבחירות הראשונות שנערכו במדינה לאחר כינון חוקת 1940, נבחר בטיסטה לנשיא בתמיכת הקואליציה הסוציאל-דמוקרטית (שכללה גם את המפלגה הקומוניסטית). מתחרהו היה רמון גראו (Ramón Grau), נשיא לשעבר. בטיסטה היה הלא-לבן הראשון ששימש בתפקיד, ונבחר לכהונה בת ארבע שנים[9][10]. אף על פי שתמך בקפיטליזם והעריץ את ארצות הברית, זכה לתמיכת המפלגה הקומוניסטית, שהייתה זעירה וחסרת כל סיכוי לנחול ניצחון בבחירות בעת ההיא[10]. לתמיכה זו זכה בעיקר עקב חוקי העבודה שקידם ותמיכתו באיגודי העובדים, להם היו קשרים הדוקים למפלגה הקומוניסטית[11]. הקומוניסטים הרחיקו לכת ואף כינו את האופוזיציה לבטיסטה "פשיסטים" ו"ריאקציונרים"[11]. במהלך כהונתו הראשונה כנשיא, ערך בטיסטה רפורמות סוציאליות גדולות[10] וקידם חקיקה ומדיניות שתמכה באיגודים[12].

קובה נכנסה למלחמת העולם השנייה ב-8 בדצמבר 1941, לצדן של בעלות הברית, כשהכריזה מלחמה על יפן ביום שלאחר ההתקפה על פרל הארבור. ב-11 בדצמבר הכריזה קובה מלחמה על גרמניה ואיטליה. בדצמבר 1942, לאחר ביקור ידידותי בוושינגטון, הכריז בטיסטה שאמריקה הלטינית משבחת את החלטת האומות המאוחדות "לצאת למלחמה בספרד של פרנקו" וכינה את המשטר בה "פשיסטי"[13][14].

בטיסטה כונן את חוקת 1940 של קובה, וסיים את כהונתו ב-1944. לאחר מכן עבר לגור בפלורידה, וחזר לקובה רק ב-1952, כדי להתמודד לנשיאות פעם נוספת.

הפיכה צבאית ונשיאות שנייה (1952–1959)עריכה

ב-1952 נערכו בחירות נוספות לנשיאות קובה. בטיסטה התמודד בהן, אך לא היה למועמד המוביל[15]. לפיכך, ב-10 במרץ 1952, שלושה חודשים לפני בחירות המיועדות, חולל הפיכה צבאית ועלה לשלטון. בטיסטה הדיח את הנשיא המכהן, ביטל את הבחירות והכריז על עצמו כנשיא זמני. ארצות הברית הכירה בממשלתו ב-27 במרץ[16]. ארתור מ. ששלסינגר, היסטוריון אמריקאי, התבקש בידי ממשלתו לנתח את המצב הקובה. כך כתב[17]:

שחיתות הממשלה, אלימות המשטרה ואדישות הממשלה לצורכי העם בחינוך, בטיפול רפואי, בדיור ובצדק חברתי וכלכלי.. הם הזמנה פתוחה למהפכה.

כשחזר לשלטון זכה לתמיכה כלכלית וצבאית מארצות הברית[18]. בטיסטה הקפיא את חוקת 1940 וביטל את רוב זכויות האזרח, ובכלל זה הזכות לשבות. בנוסף חבר לבעלי הקרקעות ולבעלי מפעלי הסוכר והנהיג שיטה כלכלית שהרחיבה את הפערים הכלכליים בחברה הקובנית[19]. בסופו של דבר, כתוצאה ממדיניות כלכלית כושלת, רוב תעשיית הסוכר עברה לבעלותם של אמריקאים ו-70% מהשטח החקלאי היה בבעלות זרה[19]. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי העגום החל בטיסטה לשתף פעולה עם המאפיה האמריקנית, ואפשר לה להקים בהוואנה מרכז של סמים, הימורים וזנות[20]. התמיכה העממית בבטיסטה החלה לרדת ומרידות סטודנטים והפגנות החלו להתרחש. הוא הגיב לכך בהגברת הריכוזיות של התקשורת ובהקמת משטרה חשאית, שתפקידה 'לדכא את הפעילויות הקומוניסטיות'. המשטרה השתמשה באלימות בקנה-מידה רחב, בעינויים ובהוצאות להורג. באותה סערת אלימות נהרגו, לפי הערכות, מאות עד אלפי אנשים[21].

סוף שלטונו ואחרית ימיועריכה

בשנים 1956–1958 הובילה תנועת 26 ביולי, בראשות פידל קסטרו, מרד מתמשך שעיקרו לוחמת גרילה נגד משטרו של בטיסטה. לאחר שהנחילה למשטר מספר תבוסות קשות, ברח בטיסטה לרפובליקה הדומיניקית ב-1 בינואר 1959. תוך ימים קרס משטרו. לאחר מכן קיבל מקלט פוליטי בעריצות נוספת - פורטוגל. מת בספרד, ארצו של עריץ נוסף, בגיל 72[22].

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פולחנסיו בטיסטה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Ernst Halperin, Fidel Castro's Road to Power, Center for International Studies, Massachusetts Institute of Technology, Research Project on Communism, Revisionism, and Revolution, 1970. (באנגלית)
  2. ^ POLITICA / Rubén el terrible - CubaNet News - Noticias de Cuba / Cuba News, ‏2007-11-30
  3. ^ Donald J. Mabry, Historical Text Archive: Electronic History Resources, online since 1990, www.historicaltextarchive.com (ארכיון)
  4. ^ 1 2 "CUBA: Evolution of a Dictator". Time (באנגלית). 12 ביוני 1944. ISSN 0040-781X. בדיקה אחרונה ב-31 בינואר 2018. 
  5. ^ Untitled Document, www.lacasaazul.org
  6. ^ 1 2 Hugh Thomas, page 392 "Cuba"
  7. ^ שכיהן פחות מחודש כנשיא קובה; והיה בנו של קרלוס מנואל דה סספדס
  8. ^ בהשוואה לדרגת ה'סמל' שהייתה לו עד אז
  9. ^ Leslie Bethell. Cuba. ISBN 978-0-521-43682-3
  10. ^ 1 2 3 Julia E. Sweig. Inside the Cuban Revolution. ISBN 978-0-674-01612-5.
  11. ^ 1 2 Jorge I. Domínguez. Cuba. p. 90
  12. ^ Jorge I. Domínguez. Cuba.
  13. ^ "INTERNATIONAL: Plain Talk in Spanish". Time (באנגלית). 28 בדצמבר 1942. ISSN 0040-781X. בדיקה אחרונה ב-19 בינואר 2018. 
  14. ^ "Foreign News: Batista's Boost". Time (באנגלית). 18 בינואר 1943. ISSN 0040-781X. בדיקה אחרונה ב-19 בינואר 2018. 
  15. ^ Morales Dominguez, Esteban; Prevost, Gary (2008). United States-Cuban Relations: A Critical History. Rowman & Littlefield. p. 34.
  16. ^ התאריך הזה מצוין במקורות רבים, למרות שאינו לגמרי ברור. הדבר הקרוב ביותר להכרה מצד ארצות הברית הוא המלצתו של מזכיר המדינה דין אצ'יסון לנשיא טרומן, מ-24 במרץ, להכיר במשטר.
  17. ^ The Dynamics of World Power: A Documentary History of the United States Foreign Policy 1945-1973, by Arthur Meier Schlesinger, 1973, McGraw-Hill, ISBN 0070797293, p. 512.
  18. ^ Guerra, Lillian (2010). Grandin, Greg; Joseph, Gilbert M., eds. Beyond Paradox. A Century of Revolution. American Encounters/Global Interactions. Durham, NC: Duke University Press. pp. 199–238. ISBN 978-0-8223-4737-8
  19. ^ 1 2 Fidel: The Untold Story. (2001). Directed by Estela Bravo. First Run Features. (91 min). "Batista's forces were trained by the United States, which also armed them with tanks, artillery, and aircraft." קטע לצפייה
  20. ^ Havana Nocturne: How the Mob Owned Cuba and Then Lost It to the Revolution, by T. J. English, William Morrow, 2008, ISBN 0-06-114771-0.
  21. ^ Wickham-Crowley, Timothy P. (1990). Exploring Revolution: Essays on Latin American Insurgency and Revolutionary Theory. Armonk and London: M.E. Sharpe. P. 63 "Estimates of hundreds or perhaps about a thousand deaths due to Batista's terror are also supported by comments made by Fidel Castro and other Batista critics during the war itself."
  22. ^ ‎"Batista Dies in Spain at 72". New York Times. August 7, 1973.