פוליטיקאי עצמאי

פוליטיקאי אשר אינו מזוהה עם שום מפלגה פוליטית

פוליטקאי עצמאי או פוליטיקאי ללא שיוך מפלגתי הוא פוליטיקאי אשר אינו מזוהה עם שום מפלגה פוליטית.

ישנן סיבות רבות לכך שפוליטיקאי עשוי להתמודד כעצמאי. לחלק מהפוליטיקאים ישנן דעות פוליטיות שאינן מתיישרות עם המצע של מפלגה פוליטית כלשהי, ולכן בוחרים שלא להזדהות איתן. חלק מהפוליטיקאים העצמאיים עשויים להיות קשורים למפלגה, אולי כחברים בה לשעבר, או שיש להם דעות שתואמות אותן, אך בוחרים שלא להתמודד בשמה, או שאינם יכולים לעשות זאת מכיוון שהמפלגה בחרה במועמד אחר. אחרים עשויים להשתייך או לתמוך במפלגה פוליטית ברמה הלאומית, אך סבורים שהם לא צריכים לייצג אותה באופן רשמי (ובכך להיות כפופים למדיניותה).

בהתמודדות לתפקיד ציבורי, עצמאים בוחרים לעיתים להקים מפלגה או ברית עם עצמאים אחרים, ועשויים לרשום רשמית את מפלגתם או בריתם. גם במקום בו משתמשים במילה "עצמאי", בריתות משותפות כאלה נחשבות למפלגה פוליטית, במיוחד אם ישנו ארגון אשר צריך לאשר את המועמדים "העצמאיים".

אוסטרליהעריכה

מאז 1990 היו עד חמישה עצמאיים בכל פרלמנט אוסטרלי. חלק גדול מהעצמאים היו חברים בעבר באחת מארבע המפלגות העיקריות של אוסטרליה, מפלגת הלייבור האוסטרלית, המפלגה הליברלית של אוסטרליה, מפלגת הירוקים האוסטרלים או המפלגה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 2013 מפלגה פוליטית בשם העצמאים האוסטרלים נרשמה בוועדת הבחירות האוסטרלית.

בפירוק הפרלמנט לפני הבחירות הפדרליות בשנת 2019, היו ארבעה פוליטיקאים עצמאיים בבית הנבחרים האוסטרלי: אנדרו וילקי, קתי מקגוואן, קרין פלפס וג'וליה בנקס. מתוכם, וילקי היה מועמד בעבר במפלגת הירוקים, מקגוואן היה במפלגה הליברלית, ובנקס נבחרה לפרלמנט כחברה במפלגה הליברלית לפני שהתפטרה מהמפלגה בנובמבר 2018. בבחירות 2019 נבחר וילקי מחדש לפרלמנט כעצמאי, בזמן שמקגוואן פרש, וגם פלפס וגם בנקס איבדו את מקומם. עם זאת, שני עצמאיים חדשים נכנסו לפרלמנט: זאלי סטגל והלן היינס.

איטליהעריכה

ראשי הממשלה האיטלקיים, קרלו אזגליו צ'יאמפי (19931994), למברטו דיני (אנ') (19951996), ג'וליאנו אמאטו (אנ') (20002001), מריו מונטי (20112013) וג'וזפה קונטה (2018 – הווה) היו עצמאיים כשכיהנו בתפקיד. צ'יאמפי היה גם נשיא איטליה בין 1999 ל-2006. הנשיא סרג'ו מטרלה, על אף היותו חבר לשעבר במפלגה הדמוקרטית-נוצרית ושל המפלגה הדמוקרטית, הוא נבחר לנשיא בשנת 2015 כמועמד עצמאי.

איסלנדעריכה

נשיא איסלנד הנוכחי, גודני יוהאנסון, הוא פוליטיקאי עצמאי.

אירלנדעריכה

באירלנד, פוליטיקאי עצמאי היה חלק משמעותי בנוף הפרלמנטרי מאז הקמת המדינה. בבחירות המוקדמות לפרלמנט האירי עצמאיים היוו 7% מהמושבים בשנת 1922, 8.5% בשנת 1923, 10.5% בשנת 1927 ו-9% בשנת 1932, עם השנים ועם התפתחות הפוליטקיה במדינה, מעטים היו הפוליטיקאים העצמאיים.

לאחר הבחירות באירלנד בשנת 2016 היו בדאל אירן 19 ט"דים עצמאיים (צירים פרלמנטריים), המהווים כ-12% מכלל הצירים.

אזרבייג'ןעריכה

באספה הלאומית של אזרבייג'ן, פוליטקאי עצמאי הוא משהו מקובל וישנם חברים רבים עצמאיים באספה.[1]

ארצות הבריתעריכה

נשיאעריכה

ג'ורג' וושינגטון הוא הנשיא היחיד שנבחר כעצמאי עד כה.[2][3]

ג'ון טיילר נזרק מהמפלגה הוויגית בספטמבר 1841 ונותר עצמאי למשך שארית נשיאותו. מאוחר יותר הצטרף למפלגה הדמוקרטית.

מאז 1900, מועמדים בולטים שהתמודדו כעצמאים לנשיאות ארצות הברית כללו את חבר הקונגרס ג'ון אנדרסון בשנת 1980, את היזם המיליארדר רוס פרו ב -1992 ו-1996, את מועמד מפלגת הירוקים לשעבר ראלף ניידר בבחירות 1996 ו-2000 ואת המועמד השמרני מתנועת "לעולם לא טראמפ" (אנ') אוון מקמלין בשנת 2016. מתוך כל המועמדים העצמאיים מאז וושינגטון, פרו קיבל את התוצאה הטובה ביותר, כשזכה ב-19% אחוזים מקולות הבוחרים בבחירות 1992.[4][5] בנוסף, מקמלין קיבל 21 אחוזים מהקולות במדינת מולדתו יוטה, אך זכה לתמיכה נמוכה בשאר חלקי המדינה.[6] הסנאטור העצמאי ברני סנדרס התמודד בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הדמוקרטית ב-2016 וב-2020, אך בסופו של דבר פרש מהמירוץ.[7]

מושלעריכה

אילינוי, מיין, אורגון, רוד איילנד, טקסס, אלסקה ומינסוטה בחרו במועמדים עצמאיים למושלים.

בשנת 1971, הסנאטור של וירג'יניה, הנרי האוול, דמוקרט לשעבר, נבחר לתפקיד סגן המושל כעצמאי. שנתיים לאחר מכן הוא התמודד לתפקיד המושל כעצמאי, אך הפסיד ב-15,000 קולות.

בשנת 2010 עזב מושל פלורידה, צ'ארלי כריסט את המפלגה הרפובליקנית והפך לעצמאי (לימים הפך לדמוקרט).

קונגרס – בית הנבחרים והסנאטעריכה

במהלך ההיסטוריה נבחרו מספר פוליטיקאים עצמאיים לסנאט של ארצות הברית. דוגמאות בולטות כוללות דיוייד דייוויס (אנ') של אילינוי במאה ה-19, ואת הארי פ בירד ג'וניור (אנ') של וירג'יניה במאה ה-20. אחדים נבחרו כחברי מפלגה אך הפכו לעצמאיים במהלך כהונתם. (מבלי להיבחר ככאלה), דוגמאות לכך הם וויין מורס (אנ') של אורגון, סנטור נברסקה, ג'ורג' וו. נוריס (אנ') נבחר לארבע קדנציות כרפובליקני לפני שהפך לעצמאי. הסנאטור של ורמונט, ג'ים ג'פורדס, עזב את המפלגה הרפובליקנית על מנת להיות עצמאי בשנת 2001. מעברו של ג'פורדס לעצמאי היה משמעותי מכיוון שהוא העביר את הרכב הסנאט מ-50-50 בין הרפובליקנים לדמוקרטים ל-49 רפובליקנים, 50 דמוקרטים ועצמאי אחד. ג'פורדס הסכים להצביע לשליטה דמוקרטית בסנאט בתמורה למינויו ליו"ר ועדת הסביבה והעבודות הציבוריות של הסנאט, והדמוקרטים החזיקו את השליטה בסנאט עד לבחירות בקונגרס בשנת 2002, אז חזרו הרפובליקנים להיות הרוב.

בולגריהעריכה

נשיא בולגריה רומן ראדב הוא עצמאי עם תמיכה מן המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית. ראדב נבחר לנשיאות בבחירות 2016.

ברזילעריכה

פוליטיקאים עצמאיים אינם רשאים להתמודד לכהונה בברזיל. החוקה משנת 1988 קובעת כי המתמודדים לפרלמנט מחויבים להיות משויכים למפלגה כלשהי.[8] עם זאת, התיקון להצעה לחוקה שהביא הסנטור העצמאי חוסה רגוף, מאפשרת כהונה לעצמאי אשר מקבל לפחות 1% מקולות הבוחרים.[9]

בריטניהעריכה

בית הנבחריםעריכה

לפני המאה העשרים היה מקובל למדי להיות פוליטיקאי עצמאי בממלכה, ועצמאיים נבחרו לבית הנבחרים של הממלכה המאוחדת, אך מאז 1945 הדבר נמוג כמעט לחלוטין.

העיתונאי מרטין בל נבחר בבחירות הכלליות של 1997 ובכך היה לעצמאי הראשון שנבחר לבית הנבחרים מאז 1951.[10]

שני חברי פרלמנט עצמאיים נבחרו בבחירות 2005. בבחירות 2010, 2015 ו-2017 נבחר עצמאי אחד בלבד.

היו גם מספר מקרים בהם נבחר פוליטיקאי דרך מפלגה ובשלב מסוים עזב את המפלגה או הודח והפכו לעצמאים. דוגמאות לכך אפשר למצוא בפרלמנט 2010–2015 אשר כללו את מייק הנקוק (אנ') (לשעבר דמוקרט ליברלי), אריק ג'ויס (אנ') (לשעבר הלייבור) ונדין דורריס (אנ').

בית הלורדיםעריכה

בבית הלורדים ישנם עצמאיים רבים, רבים אינם קשורים למפלגה כלשהי, בעוד שהשאר משתייכים למפלגה בה הם משתייכים גם בקרוס בנצ'רס.

הפרלמנט הסקוטי, האספה הוולשית והאסיפה הצפון איריתעריכה

בבחירות לפרלמנט הסקוטי ב-2003 נבחרו שלושה חברי פרלמנט עצמאיים. דניס קנבאן, ז'אן טרנר ומרגו מקדונלד. בשנת 2004 קמפבל מרטין עזב את המפלגה הלאומית הסקוטית והפך לעצמאי, ובשנת 2005 בריאן מונטית' עזב את המפלגה השמרנית ונעשה עצמאי.

גאורגיהעריכה

סלומה זוראבישווילי זכתה בבחירות לנשיאות גאורגיה בשנת 2018 כמועמדת עצמאית, והפכה לאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד.

גרמניהעריכה

יואכים גאוק, נשיא גרמניה ממרץ 2012 עד מרץ 2017 הוא הנשיא הפדרלי הראשון ללא שייכות למפלגה כלשהי והוא הפולטיקאי הבכיר ביותר במדינה שכיהן ללא שייכות מפלגתית. בבחירות לנשיאות גרמניה בשנת 2010 הוא היה המועמד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ושל מפלגת הירוקים, וב-2012 היה המועמד מטעם כל המפלגות הגדולות למעט די לינקה. נשיאותו, על אף שסמכויותיו מוגבלות, הייתה דבר חריג מכיוון שפוליטיקאים עצמאיים ממלאים לעיתים נדירות תפקידים נחשבים בתולדות גרמניה, לפחות לא מאז מלחמת העולם השנייה.

בבונדסטאג, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, רובם המוחלט משויכים למפלגה פוליטית כלשהי.

מאז מלחמת העולם השנייה, רק שני שרים לא היו חברים במפלגה, שר החינוך הנס לויסינק (19691972), ושר הכלכלה ורנר מולר (19982002). שר המשפטים קלאוס קינקל הצטרף למפלגה הדמוקרטית החופשית בשנת 1991 זמן קצר לאחר שנבחר כעצמאי. מקרה מיוחד של הקנצלר לשעבר לודוויג ארהארד היה כאשר שייכותו למפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית לא הייתה באופן מוחלט אך גם לא היה עצמאי באופן מוחלט, ואף על פי כן שימש כשר הכלכלה בין 1949 ל-1963 וכקנצלר הפדרלי בין 1963 ל-1966 ואף שימש כיו"ר המפלגה תפקיד לו נבחר ב-1966 על אף שמעולם לא חתם על טופס השתייכות רשמי למפלגה.[11]

הודועריכה

מועמדים עצמאיים יכולים להתמודד בבחירות בהודו על סמך קידום אידאולוגיה אישית אך מעולם לא נבחר מועמד עצמאי לנשיאות או לראשות הממשלה. עצמאיים מחזיקים כיום 6 מושבים בפרלמנט ההודי.

הונג קונגעריכה

יותר ממחצית מהמועצה המחוקקת של הונג קונג הם פוליטיקאים עצמאיים.

טאיוואןעריכה

לאחר הבחירות המקומיות בטאיוואן 2018, יש רק ראש מחוז/עיר עצמאי אחד, קו ון-ג'ה, ראש עיריית טייפה.

בשנת 2019 הקים קו ון-ג'ה את מפלגת העם של טאיוואן, כך שגם הוא איננו עצמאי עוד.

ישראלעריכה

הפוליטיקאי הישראלי היחיד שנבחר לכנסת כעצמאי היה שמואל פלאטו-שרון אשר עשה זאת בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.[12]

מלזיהעריכה

לעיתים רחוקות נבחרו עצמאיים לאסיפות החקיקה המדיניות של דיואן רקיאט (הבית התחתון של הפרלנט המלזי). בבחירות במלזיה, מועמדים עצמאיים רבים מאבדים את מועמדותם אם לא הצליחו להשיג לפחות 12.5%.

בשנת 2010, קבוצה של חברי פרלמנט עצמאיים שסולקו ממפלגת הצדק העממי הקימו גוש פוליטי בשם Konsensus Bebas, התנועה התפרקה לאחר זמן קצר.

במאי 2018 נבחרו שלושה חברי פרלמנט עצמאיים, אך מאוחר יותר הצטרפו גם הם למפלגת פקטן הרפן (PKR), ובכך נוצר מצב שלא היה ייצוג עצמאי לפרלמנט באותה תקופה. עם זאת, נכון לדצמבר 2018, המספר גדל ל-13 חברי פרלמנט עצמאיים שיושבים כיום בדיואן רקיאט.

מקסיקועריכה

חיימה הליודורו רודריגס קלדרון, המכונה לעיתים בכינוי "ברונקו", הוא פוליטיקאי מקסיקני והמושל הנוכחי במדינת נואבו לאון שבצפון המדינה אשר אין לו שייכות למפלגה פוליטית. החל מ-7 ביוני 2015 נבחר למושל נואבו לאון, ועשה היסטוריה כשהפך למועמד העצמאי הראשון שזכה לכהן כמושל במדינה.

ניו זילנדעריכה

ייסוד המפלגות הפוליטיות הפורמליות, החל מסוף המאה ה-19, צמצם במידה ניכרת את מספר הפוליטיקאים העצמאיים בניו זילנד, אם כי מספר קטן יותר של מועמדים עצמאיים המשיך להיבחר עד שנות הארבעים. אולם מאז היו מקרים מעטים של פוליטיקאים עצמאיים. שום מועמד עצמאי לא זכה או החזיק במושב בבחירות כלליות מאז 1943. פוליטיקאים אחרים הפכו לעצמאים במהלך קדנציה פרלמנטרית, אך לא נבחרו לתפקיד ככאלה.

פורטוגלעריכה

מרסלו רבלו דה סוזה, הנשיא הנוכחי של פורטוגל מאז 6 במרץ 2016, נבחר ב-24 בינואר 2016 בעת שהיה חבר מוביל במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אך השהה את השתייכותו הפוליטית ביום השבעתו והפך לעצמאי.[13]

פיליפיניםעריכה

נולי דה קסטרו, סגן נשיא הפיליפינים לשעבר, התמודד כסנאטור בשנת 2001 ללא שייכות למפלגה פוליטית. הוא ניצח במרוץ הסנאט עם הקולות הגבוהים ביותר (אז) בתולדות הפיליפינים.

החל משנת 2001 התפטרו מספר סנאטורים ממפלגותיהם על מנת להיות עצמאיים. בתחילת הקונגרס ה-15 (2010), היה מספר הסנאטורים העצמאיים גבוה יותר ממספר הסנאטורים מכל מפלגה פוליטית אחרת.

בבחירות לבית הנבחרים ב-2010 נבחרו שבעה מועמדים עצמאיים, אם כי כל אלה פרט לשניים הצטרפו למפלגה פוליטית לאחר הבחירות.

פינלנדעריכה

בשנת 2012 נבחר סאולי ניניסטה לנשיאות פינלנד מטעם מפלגת הקואליציה הלאומית, לאחר שש שנים בתפקיד, עזב את המפלגה, התמודד כעצמאי וזכה בהן שוב הפעם כעצמאי.

פקיסטןעריכה

בפקיסטן ישנם פוליטיקאים עצמאיים המתמודדים בבחירות. בבחירות לפרלמנט בפקיסטן בשנת 2008 נבחרו 30 פרלמנטרים עצמאים. בשנת 2011 ארבעה מועמדים זכו במושבים באספה הלאומית. בבחירות בשנת 2013 תשעה מושבים אויישו על ידי מתמודדים עצמאים.

צרפתעריכה

במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, מרבית הפוליטיקאים הלאומיים הצרפתיים היו עצמאיים. החקיקה הראשונה בנושא מפלגות פוליטיות הייתה בשנת 1911, אם כי רק בשנת 1928 נדרשו חברי הפרלמנט לבחור מפלגה פוליטית ורק אחרי 1945 הוקמו מפלגות פוליטיות מובנות ומבוססות על מנת לשלוט בעבודה הפרלמנטרית. אף על פי כן, נדיר למצוא כיום פוליטיקאים עצמאיים ברמה הלאומית, ולו משום שבדרך כלל עצמאים משייכים עצמם למרות הכל לקבוצה פוליטית קיימת. עצמאים ראויים לציון כוללים הם חוסה בובה (אנ') אשר התמודד לנשיאות בשנת 2007, כמו גם עמנואל מקרון אשר היה פוליטיקאי עצמאי אך לקראת הבחירות אותם גם ניצח בשנת 2016, הקים מפלגה משלו.

קוסובועריכה

אטיפטה יאהיאגה נבחר לנשיאה הראשונה כעצמאית של קוסובו בשנת 2011. היא גם הייתה לאישה המנהיגה הראשונה והעצמאית שנבחרה בכל חבל הבלקן.

קנדהעריכה

לא מעט חברי פרלמנט עצמאיים היו בפרלמנט של קנדה במאה ה-19, אך פחתו ככל שהמערכת הפוליטית בקנדה התגבשה. אף על פי כן, נותר מספר קטן של פוליטיקאים עצמאים. כיום, הבחירה בפוליטיקאי עצמאי מקובלת יותר בבחירות עירוניות ולא הארצית מכיוון שלערים רבות אין מסורת של מפלגות פוליטיות.

קרואטיהעריכה

לאחר הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2015, נבחר טיהומיר אורשקוביץ' לראש הממשלה הראשון של קרואטיה כעצמאי ללא שייכות למפלגה פוליטית.

רוסיהעריכה

כל נשיאי רוסיה היו עצמאיים. הנשיא לשעבר דמיטרי מדבדב סירב להצעה להצטרף למפלגת רוסיה המאוחדת ואמר כי הוא מאמין שהנשיא צריך להיות עצמאי על מנת שישרת את האינטרסים של המדינה ולא את של מפלגתו הפוליטית.

ולדימיר פוטין, הנשיא הנוכחי של רוסיה, היה יו"ר מפלגת רוסיה המאוחדת עד 26 במאי 2012, אך גם אז לא היה חבר בה, ובכך רשמית היה ועודנו עצמאי.

שוודיהעריכה

שיטת הבחירות בשוודיה מבוססת על מפלגות שמועמדות לפרלמנט, כל מפלגה צריכה לקבל 4% ומעלה מהקולות הלאומיים (או 12% באזור אחד, מה שלא קרה מעולם). לאחר הבחירה, המושב הוא אישי. חברי פרלמנט עשויים להתפטר מחברותם במפלגה, תוך שמירה על מושביהם בריקסדאג.

ברשות המבצעת, אין כל דרישה ששרים יהיו חברי פרלמנט, או אפילו שתהיה להם זיקה פוליטית. המשמעות היא, שאפילו ראש הממשלה יכול להיות עצמאי אם נבחר על ידי הריקסדאג.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פוליטיקאי עצמאי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Azerbaijan election: Ruling party wins amid boycott". BBC News (באנגלית). 1 בנובמבר 2015. בדיקה אחרונה ב-21 באוקטובר 2020. 
  2. ^ John Avlon, George Washington’s Farewell Warning, POLITICO Magazine (באנגלית)
  3. ^ Charles Willson Peale, James Madison, Roger Sherman, George Washington, Thomas Jefferson, Formation of Political Parties - Creating the United States | Exhibitions - Library of Congress, www.loc.gov, ‏1787/1812
  4. ^ "THE 1992 CAMPAIGN: On the Trail; POLL GIVES PEROT A CLEAR LEAD (Published 1992)". The New York Times (באנגלית). 11 ביוני 1992. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-22 באוקטובר 2020. 
  5. ^ United States presidential election of 1992 | United States government, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  6. ^ GOP call to 'come home' helps Trump win big in Utah, AP NEWS, ‏9 בנובמבר 2019
  7. ^ ברני סנדרס פרש מהמרוץ לנשיאות ארה"ב, ynet, ‏8 באפריל 2020
  8. ^ פוליטיקה בברזיל, www.planalto.gov.br
  9. ^ PEC 6/2015 - Senado Federal, www25.senado.leg.br
  10. ^ Full profile, the Guardian, ‏3 ביוני 2007 (באנגלית)
  11. ^ Ludwig Erhard war nie CDU-Mitglied, stern.de (בגרמנית)
  12. ^ הכנסת התשיעית, main.knesset.gov.il
  13. ^ Liliana Valente, Marcelo Rebelo de Sousa suspendeu a militância no PSD, Observador (בEuropean Portuguese)