ויקיפדיה

פולמוס רמח"ל

סערה שהתרחשה בעולם היהודי אודות הלגיטימיות של רבי משה חיים לוצאטו, כתביו ובני חבורתו.

פולמוס רמח"ל היה מחלוקת סוערת שהתרחשה ביהדות אירופה בשנות ה-30 של המאה ה-18 בשאלת הלגיטימיות של רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל), כתביו ובני חבורתו. רבנים שונים, ובראשם רבי משה חגיז ורבני ונציה, טענו שרמח"ל שבתאי ומשיחי. בעקבות זאת הוחרמו כתביו, והוא נאלץ לגלוֹת מאיטליה להולנד. מנגד עמלו מקורביו, ובראשם רבי ישעיה באסאן, לטהר את שמו ולהפיץ את כתביו.

ציור של רמח"ל על קיר האודיטריום בעכו

מקורו של רוב המידע על הפולמוס הוא תיק מסמכים שנמצא בספריית בית המדרש לרבנים באמריקה, ובו למעלה ממאה ושלושים מכתבים בנושא[1]. על פי יהונתן גארב, קשה לאמוד את היקף הפולמוס והשפעתו בקרב יהדות אירופה, שכן כמעט לא נותרו עדויות על הפולמוס מלבד אותו תיק מסמכים[2], אם כי סביר להניח שהוא עורר 'התרגשות רבה' בחלקים גדולים מהעולם היהודי[3].

רקע עריכה

בתחילת המחצית השנייה של המאה ה־16 אסרה הכנסייה הנוצרית את החזקת התלמוד והורתה לשרוף את כל ההעתקים הקיימים. הגזרה התקבלה בעיקר במדינות האפיפיור שבאיטליה, ובמקומות אלו התלמוד הפך לספר נדיר במיוחד, ולעיתים לא מצוי כלל. העיסוק בתלמוד התמעט, ובלית ברירה יהודי איטליה הפנו את התעניינותם לתורת הקבלה, שעליה לא נגזרו איסורים בבולות שפורסמו על־ידי האפיפיורים.

באותה תקופה נוסדה בצפת שבארץ ישראל האסכולה הקבלית הלוריאנית, של רבי יצחק לוריא (האר"י) ותלמידו רבי חיים ויטאל, שאחד מחידושיה העיקריים היה שיש בכוחו של כל יהודי להחיש את הגאולה על ידי כוונות ויחודים. הקבלה הלוריאנית מצאה ביהדות איטליה כר נרחב להתפשט בו, ובמהלך המאות הבאות הקבלה הלוריאנית השתמרה והתפתחה בעיקר על ידי רבנים איטלקיים, בהם רבי אהרן ברכיה ממודנה, רבי מנחם עזריה מפאנו, רבי משה זכות ממנטובה ורבי בנימין הכהן ויטאלי מרג'ו אמיליה.

הפניית ההתעניינות מהסוגיות השכליות שבתלמוד ל"הזיות המשיחיות שבקבלה", כלשונו של בצלאל ססיל רות[4], גרמה ליהודי איטליה להיות מושפעים מכל התלהבות משיחית, והייתה כר פורה לנוכלים ושרלטנים שהציגו את עצמם כמשיחים.

באמצע המאה ה־17 הכריז שבתי צבי מאיזמיר שהוא המשיח, ונחשול של ציפייה סחף את יהדות איטליה. קהילת ונציה ובראשה רבי משה זכות שיגרה לקונסטנטינופול איגרת המבקשת פרטים על המשיח; באנקונה חיבר הרב מהללאל הלליה שיר לכבוד המשיח, כנראה כדי לשוררו בבית הכנסת[5], ובליבורנו הערצתו של שבתי צבי הרקיעה שחקים, עקב בחירתו לקחת משם אישה. בשנת 1666 התאסלם שבתי צבי יחד עם קבוצה ממאמיניו, ורוב מאמיניו התפכחו והבינו שהוא משיח שקר, אולם קומץ מעריצים המשיכו להאמין בו, ובמשך תקופה התקיימה בליבורנו אגודת סתר שבתאית.

האקסטזה המשיחית באיטליה לא נרגעה למרות התאסלמותו של שבתי צבי. בשנת 1680 זכה המטיף מרדכי אייזנשטט (מרדכי מוכיח) לקבלות פנים נלהבות במודינה וברג'ו אמיליה[6], אף לאחר שהתברר שגם הוא משיח שקר. כשלושים שנה לאחר מכן הצליח נחמיה חייא חיון להסעיר גטו אחרי גטו בכל רחבי איטליה[7].

דעתם של רבני איטליה לא הייתה נוחה ממקרים אלו, והם פעלו למנוע את הישנותם. בקרב אליטת יהודי איטליה ואירופה כולה, נוצרה שאיפה להתרחק מהמגמות המשיחיות הגואות, וזו הולידה בליבם סלידה מכל מה שריח מיסטיקה נודף ממנו, כולל תורת הקבלה[8].

בשנים הבאות חודשו ההגבלות המסורתיות על לימוד תורת הסוד, כגון לימוד בקבוצות קטנות, איסור לימוד קבלה לבני ארבעים ומטה, ואיסור לימוד למי שלא "מילא כרסו ש"ס ופוסקים"[9].

עם התגברות הפולמוס נגד רמח"ל, ניסו רבני ונציה לאסור לחלוטין הדפסת ספרי קבלה[10].

רמח"ל עריכה

משה חיים לוצאטו (1707–1747) נולד למשפחה אמידה[11] בפדובה. למד קבלה בצעירותו אצל רבי ישעיהו באסאן, ועוד לפני גיל ארבע עשרה "היה יודע כל כתבי האר"י בעל פה"[12]. בביתו של הרב באסאן נחשף גם לכתבי וייחודי נתן העזתי נביאו של שבתי צבי, אותם קיבל הרב באסאן מחמיו הרב בנימין הכהן ויטאלי[13][14]. בשנת תפ"ב עבר רבי ישעיהו באסאן מפאדובה לרג'ו אמיליה, ורמח"ל פנה ללמוד קבלה ב'חברת מבקשי השם', בה למדו גם הרבנים ישראל חזקיה טריוישׂ, משה דוד ואלי ויעקב חזק[15].

רמח"ל הרבה לייחד ייחודים, ועל פי מכתב לרבו הוא עסק בייחוד ייחודים במשך שנים, והיה מייחד בכל רבע שעה ייחוד אחד[16].

 
אוניברסיטת פדובה, בה למד רמח"ל

כרבים מבני הקהילה היהודית באיטליה למד לימודים כלליים באוניברסיטת פדובה[17] במקביל ללימודי הקודש ב'חברת מבקשי השם'.

חבורת מבקשי ה' וגילוי המגיד עריכה

 
בית הכנסת בפדובה

בי"ג בתשרי תפ"ו נסמך רמח"ל לרבנות על ידי רבי שבתי מאריני[18].

בראש חודש סיון תפ"ז החל מגיד להתגלות לרמח"ל ולמסור לו סתרי תורה, גילויים אלה ביססו את מעמדו בין חבריו בחבורת מבקשי ה' ואלה קיבלו אותו עליהם כמנהיג החבורה[19], תחת הנהגתו גדלה החבורה וסחפה אליה צעירים רבים, שחלק מהם למדו בפקולטה לרפואה באוניברסיטת פדובה. בין הצעירים שהתקרבו לחבורה נמנה יקותיאל גורדון, שבא מווילנא לפדובה כדי ללמוד רפואה, יקותיאל גורדון נסחף לחבורה ונעשה אחד מראשיה.

בעקבות פעילותו של רמח"ל התרחבה חבורת מבקשי השם והתעוררה תנועת תשובה רחבה בקרב יהודי פדובה[20].

החבורה התגבשה סביב רמח"ל ובמקביל לגילויים[21], ובי"ז בשבט תצ"א חתמו בני החבורה על 'שטר התקשרות' לרמח"ל ועל 'תקנות החבורה', שבהן מתחייבים בני החבורה לקבוע לימוד תמידי ורצוף בספר הזהר, ללמוד לשם 'תיקון השכינה' ובתענית דיבור, להשלים מדי חודש לימוד כל התנ"ך וש"ס משניות, ועוד הנהגות חסידות[22], בשנים הבאות חגגו רמח"ל ותלמידיו מדי שנה בי"ז בשבט את יום יסוד החבורה.

חיבורי רמח"ל עריכה

 
לשון לימודים, מחיבוריו הראשונים של רמח"ל

בין השנים תפ"ז לתפ"ט כתב רמח"ל חיבור פיוטי בסגנון ספר התהילים המכיל מאה וחמישים פרקים - כמספר פרקי ספר התהילים.

כמו כן כתב לפחות שלשה חיבורים זוהריים - חיבור כעין ספר הזהר על מגילת קהלת, שבעים תיקונים על הפסוק "ולכל היד החזקה", שהוא הפסוק האחרון בתורה שבכתב, המקבילים לשבעים תיקוני הזוהר על הפסוק "בראשית ברא", שהוא הפסוק הראשון בתורה שבכתב, וחיבור בשם "זוהר תניינא" על חמשה חומשי תורה[23].

רמח"ל גם כתב ספרי חול ובהם - ספרי דקדוק, רטוריקה, לוגיקה ומחזות.

הטענות שעוררו את הפולמוס עריכה

” מעיד אני עלי שמים וארץ שעשתונותי יבהלוני על התפארות סדר שבחים נוראים ומבהילים המגיעים עד כסא הכבוד לרך בשנים[א], פלג גופא[ב] על אדמת נכר[ג], אשר מנעוריו ילדי נכרים הספיקוהו[ד], ומה זה היה לבן כיס[ה], נושא ונותן בפרקמטיא בשווקים וברחובות[ו], ועודנו מובלע בין האנשים ודעתו מעורבת עם הבריות “

– הרב שמשון מורפורגו[31]

ישעיה תשבי[32] כותב שרוב כתבי הפולמוס מלאים בהגזמות ובהכרזות סתמיות ללא מקור, וכי רק דברי הביקורת של הרב חגיז והרב עמדין ראויים לעיון ולדיון.

ביקורת על רמח"ל עריכה

רווקות

הרב יוסף אירגס[33], הרב שמשון מורפורגו[34] ושד"רי חברון[35] מתחו ביקורת על רמח"ל ש"מבטל מצווה ראשונה של תורה", ו"שרוי בלא אשה".

טבילה במקווה

רמח"ל נמנע מטבילה במקוואות[33], פרקטיקה לוריאנית שכל מקובלי התקופה הקפידו עליה[36], הימנעות זו גררה ביקורת מצדו של המקובל רבי יוסף אירגס.

גילוח

רמח"ל גילח את זקנו[37], תופעה שגונתה בתוקף על ידי מקובלים בני התקופה, ובראשם רבי יונתן אייבשיץ[38].

גאווה

רמח"ל הואשם על ידי מתנגדיו בגאווה[39][35], ואף רבו, הרב באסאן תמה על טענתו של רמח"ל שהשיג דרגות גבוהות יותר ממה שהשיג האר"י[40], טענות על גאווה נשמעו לכל אורך הפולמוס[41].

נערוּת

מתנגדי רמח"ל טענו נגדו שהוא עדיין נער, וצעיר מכדי לחבר חיבורים ולהנהיג תלמידים, רמח"ל שבעת פרוץ הפולמוס היה רק בן עשרים ושלש, וההתארגנות של חבורת מבקשי השם סביבו, נתפסו כאיום על הקהילה היהודית הממסדית[42], מתנגדיו שבו והדגישו את גילו הצעיר, בטענה כי פעילותו הקבלית מתאימה למקובלים ותיקים ומבוגרים המוחזקים בחסידות ופרישות, ולא לבחור צעיר כרמח"ל[43].

תרבות איטלקית־גוֹייִת

רמח"ל הושפע מהתרבות האיטלקית בת זמנו, ואף כתב ותרגם מספר מחזות לטיניים ואיטלקיים, תלמידיו אף הרחיקו לכת עוד יותר מרבם ובמהלך ימי השבע ברכות שלו העלו קומדיה על מלחמת גוג ומגוג[44]. רמח"ל עמד בקשר עם בכירי כמורה מפדובה, ואחד מידידיו - ככל הנראה מדובר בקלמנס השנים עשר[45] - נבחר לאפיפיור, רמח"ל שמר איתו על קשר ואף כתב לכבודו שיר[46], אם כי בנימין קלאר[47] מעריך שרמח"ל כתב את השיר לכבוד אנדרה-הרקול דה פלרי שהיה מיניסטר ראשון לצרפת (אנ') בין השנים 1726 ל־1743.

רמח"ל גם עסק בדקדוק, ברטוריקה ובהיגיון, ולמד לטינית, יוונית וצרפתית[48].

רבני ונציה ביקרו את רמח"ל על ש'נתחתן באחות לוט"ן'[ז] ועל כך שהושפע מהתרבות הנוצרית[50].

שבתאות ומשיחיות עריכה

שבתאות

רמח"ל הואשם על ידי מתנגדיו בשבתאות, גם תומכיו נרתעו לעיתים מהקרבה שמצאו בין תורתו לבין רעיונות שבתאיים[51].

הרב חגיז כתב במפורש שרמח"ל שבתאי, והרב יעקב עמדן מצא מקום לחשוד בו בשבתאות ממה שכתב רמח"ל שמאמיני שבתי צבי 'טועים' ולא כתב במפורש שאמונתו שקר וכזב[52].

לטענת רבי מרדכי שמואל גירונדי, האשמת רמח"ל בשבתאות היא 'שקרים וכזבים אשר העלילו עליו הקנאים', הוא חזר על קביעתו זו גם אחר שקמו עליה עוררין וטען בתוקף כי רמח"ל לא היה שבתאי[53].

על פי ישעיה תשבי, רמח"ל אמנם הכחיש את שבתאותו אבל מכתביו נראה בעליל שספג רעיונות שבתאיים, ובהם - ירידת המשיח לקליפות ותיקון הרע בשרשו, אף כי הציג רעיונות אלה מעובדים על פי שיטתו - מכל מקום שרשי הדברים נמצאים במקורות שבתאיים[54][55].

מאיר בניהו, לעומת זאת, חולק בתוקף על קביעתו של תשבי וטוען שרמח"ל כלל לא היה שבתאי ומקורות רעיונותיו מובאים בספרי קבלה קדומים ובראשם ספר הזהר[56].

יהונתן גארב, על פי ניתוח מחדש של כתבי רמח"ל כולל כתבים שהתגלו רק לאחרונה מציע 'פשרה' ביחס לרמח"ל וטוען כי רמח"ל לא שאב אף רעיון משבתי צבי עצמו - אם כי שאב מספר רעיונות יסודיים מתורתו של נתן העזתי, זאת, לצד יחסו האוהד לנתן - נביאו של שבתי צבי, הביאו את גארב להניח כי אף אם רמח"ל לא היה 'שבתאי' במלא מובן המילה, יש מקום להגדירו כ'נתנאי'[57].

משיחיות

רמח"ל עסק בפעילות אסכטולוגית מעשית, וניסה לקרב את הגאולה מספר פעמים[58].

מתנגדי רמח"ל טענו שהוא רואה בעצמו משיח[59], הרב עמדן ביסס האשמה זו על מכתב תלמידי רמח"ל. רבני ונציה והרב חגיז ראו במגמה משיחית זו את המשכה של המשיחיות השבתאית וחששו מפניה.

בקרב החוקרים נחלקו הדעות באשר למשיחיותו של רמח"ל בעיני עצמו, שי"ר[60] ואלמנצי[61] טענו שרמח"ל ראה בעצמו משיח, לעומת ההגיוגרף בן ציון דינור שכתב ש"עם חתירתו הבלתי פוסקת לחדור לסוד הגאולה היה רמח"ל רחוק מאוד ממחשבי קצים"[62], גם יחזקאל פיבל רוטשטיין, אחד מהביוגרפים של רמח"ל מכחיש את טענת משיחיותו בעיני עצמו ותלמידיו, ומביא מכתב שכתב הרב מרדכי יפה מווינה לרבי יונתן אייבשיץ, בו הוא כותב שמעולם לא שמע מיקותיאל גורדון שרבו הוא המשיח, ומזים שמועה כזו שהופצה על ידי תלמיד רמח"ל הרב אליהו אוליאנב[63].

ירוחם פישל לחובר כתב שרמח"ל ראה עצמו כ'התלבשות' או 'עיבור' של משה רבנו בתפקידו כגואל – מה שמכונה בספרות הקבלית "רעיא מהימנא", לדעתו של לחובר, על פי ניתוח של השיח המשיחי בכתבי רמח"ל, רמח"ל זיהה את עצמו כמשה – הגואל הראשון בדווקא, ולא כמשיח בן דוד - הגואל האחרון[64].

תשבי, שגילה את כתובת רמח"ל, ניתח לפיה ולפי כתבים נוספים את אישיותו של רמח"ל והתפתחות הזהות המשיחית שלו, והסיק כי בהזדהותו של רמח"ל עם משה רבנו, הוא לא ראה את עצמו כמשיח בן דוד – תפקיד אותו הועיד לרבי משה דוד ואלי, אלא ככל הנראה תפס את עצמו בתפקיד "רעיא מהימנא" – רועה נאמן שתפקידו להנהיג את המשיחים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ולאחֵד אותם[65].

יהונתן גארב חולק על תשבי בזיהויו החד משמעי את רמח"ל כ"רעיא מהימנא", וטוען שרמח"ל זיהה את עצמו כניצוץ מנשמת משיח בן יוסף, שתפקידו להתחבר עם משיח בן דוד ומשה - שאת שניהם מזהה גארב בכתבי רמח"ל ותלמידיו כרבי משה דוד ואלי ששני שמותיו רומזים ל"כפל התפקידים" שלו בגאולה.

כרונולוגיה עריכה

מכתב יקותיאל גורדון עריכה

בה' באלול תפ"ט כתב תלמידו של רמח"ל, יקותיאל גורדון מכתבים לרבי העשיל אב"ד וילנה ולמרדכי יפה מווינה, באגרותיו הוא מפרט על רמח"ל, חבורתו וגילויי המגיד, גורדון מספר כי רמח"ל כותב חיבור כעין זוהר על ספר קהלת, תיקונים על פסוק 'ולכל היד החזקה' ושלושה ספרים על התורה, הכל בלשון הזוהר. רבי מרדכי יפה העביר את המכתב לרבני אשכנז[66], ומשם התגלגל המכתב לידיו של רבי משה חגיז שהיה באותו זמן באלטונה, הרב חגיז שיגרוֹ לרבני ונציה וכתב בשוליו "אתם הרי ישראל מורי ורבותי, אל חכמי רבני ומנהיגי הקהילות הקדושות שבגולה מוטל הדבר לקרוע על כתב זה ולדרוש ולחקור ולעקור מן השורש חברה רעה זו, קודם שתתפשט צרעתה בין ההמוניים, ולדון את כל בני חברה זו כרודפים את ישראל, ואני את נפשי הצלתי"[67].

הפולמוס הראשון (ת"צ) עריכה

בג' בכסלו ת"צ התכנסו רבני ונציה לישיבה מיוחדת לדון במכתבו של יקותיאל גורדון ובהוספת הרב חגיז בשוליו. בדיון זה גבו עדות חיובית על רמח"ל מהשד"ר הצפתי רבי רפאל ישראל קמחי, בפרוטוקול הדיון מעירים הרבנים שאינם מבינים מה עורר את הרב חגיז להכריז על רמח"ל ותלמידיו כרודפים שכן לא נזכר באגרתו של יקותיאל גורדון "לא מעניין נביא ולא מעניין ש"ץ (=שבתאי צבי) אלא שבחים של האדון בתכלית המעלה העליונה"[68], החלטות הרבנים היו לגעור ביקותיאל גורדון ולהשאיר את הטיפול ברמח"ל לרבו רבי ישעיהו באסאן[69].

רבני ונציה העבירו את המכתבים שקיבלו מרבי משה חגיז ואת עדות הרב קמחי לרב באסאן בצירוף בקשה לברר את העובדות ולהודיעם מה העלה בחקירתו, בסוף המכתב ממענים רבני ונציה קטע לחמיו של הרב באסאן, רבי בנימין הכהן ויטאלי ומבקשים שיחווה גם הוא את דעתו על רמח"ל.

מיד עם הגעת המסמכים לרב באסאן כתב רמח"ל מכתב לרב חגיז בו הוא מכחיש את שבתאותו ואת מה שפורסם בשמו לפיו טען שהוא נביא, ומבקש מהרב חגיז לא להרבות מחלוקת ולא לחרוץ את דינו בלי לדרוש ולחקור אחר האמת, במכתב מבקש רמח"ל מהרב חגיז לכתוב לרב באסאן ולברר אצלו עליו[70]. בט"ו בכסלו ת"צ כתב הרב באסאן לרמח"ל מכתב בו הוא מזהירו לשמור על כבודו של הרב חגיז "כי הוא מן היוצאים לריב מהר ולשונו כאש צרבת", הוא ממליץ לרמח"ל לקיים 'הצנע לכת' ולא לדבר בפומבי על המגיד ועל גילויים כיון שזה יעורר את המתנגדים אליו[71].

בסוף כסלו שלח רמח"ל לרב בנימין הכהן אגרת בה הוא מפרט את השתלשלות גילויי המגיד אליו ומוסר לו כמה מהגילויים[72], רבי בנימין הכהן קיבל את דבריו של רמח"ל ואף שלח אליו כמה שאלות למגיד[73], לתמיכתו של רבי בנימין הכהן שהיה מחשובי הרבנים באיטליה ברמח"ל נודעת חשיבות עליונה[74] והיא חיזקה מאוד את מחנם של תומכי רמח"ל.

בתחילת שבט ת"צ שלח הרב חגיז לרבי יעקב פופרש[75] רבה של פרנקפורט ולרבני קהילות נוספים אגרת סיבובית בה הוא קורא לשרוף את ספרי רמח"ל ומגדיר את יקותיאל גורדון כמסית ומדיח, בנוסף הוא מתייחס למכתבו של רמח"ל אליו וכותב "ויצא לכתוב אלי בגאוה ובוז, שכל מה שכתב עליו הרב יקותיאל גורדון שהוא אמת, הרי הוא נתפס בכל מקום שיש בו גסות כאילו עבד עבודה זרה, ומאחר שהוא נוטה והולך לו למכור עצמו לה, הרי זה מתחייב בנפשו ודמו בראשו".

בי"ז בשבט נפטר רבי בנימין הכהן שהיה מחשובי רבני איטליה ומגדולי התומכים ברמח"ל, ומיד לאחר מכן בתחילת חודש אדר ת"צ כתב רבי יחזקאל קצינאלפוגין רבה של קהילת אה"ו מכתב לרבני ונציה בו הוא מבקש מהם לחקור את רמח"ל ודורש מהם לרדוף אותו, הוא מציע לגייס את רבני אשכנז ופולין לרדוף את רמח"ל וחבורתו[76]. בנקודה זו הפך הפולמוס מסוגיה פנים קהילתית איטלקית למחלוקת כלל־אירופית, ורמח"ל נשאר כמעט בלי תמיכה[77].

למחרת פטירתו של הרב בנימין הכהן כתב הרב נחמיה כהן מפרארה מכתב לרב באסאן בו הוא כותב על פי דברי הרשב"א בשו"ת[78] שענייני גילויים וכדומה צריך לברר מקרוב על ידי חֶבֶר תלמידי חכמים, ומציע שהרב באסאן יסע לפדובה לברר את עניין רמח"ל, נחמיה כהן מוסיף שבאם הרב באסאן מעוניין - הוא מוכן להצטרף אליו לנסיעה לפאדובה ולקחת על עצמו את הוצאות הדרך[79].

בשולי אגרת תנחומים על פטירת הרב בנימין הכהן ששלח רבי יוסף אירגס לרבי ישעיה באסאן שואל הרב אירגס מה טיבו של רמח"ל ומבקש פרטים על הגילויים, ובאגרת נוספת הוא כותב שאין בכוחו לנסוע לפדובה לתהות על קנקנו של רמח"ל, אבל על פי מה ששמע מאנשים שדיברו עם רמח"ל יש לחשוש שמא הגילויים באים לרמח"ל מכח הטומאה, או על כל פנים לחשוש שהוא פשוט שרלטן[80].

בכ"ה באדר שלח רמח"ל לרב יחזקאל קצנלבוגן אגרת, בה הוא מבקש לדרוש ולחקור היטב לפני חריצת דינו, כנספח למכתב צירף רמח"ל מאמר אחד מספר 'זוהר תניינא' שחיבר על פי מגיד[39].

באותו יום כתב הרב חגיז לרבי שמשון מורפורגו שקנה ניסיון במאבק בשבתאות בפרשת נחמיה חיון וביקשו לצרף אליו את הרב אברהם סגרי ואת רבי יוסף אירגס ולבחון את רמח"ל "כדי שמדעת שלושתכם, רועי ישראל, יתברר לנו כל דבר שורש ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע לטהרו או לטמאו"[81].

הרב מורפורגו, שעמד בידידות עם רמח"ל[82] השיב לרב חגיז אגרת, בה הוא כותב שביקש מרבי שבתי מאריני שידרוש מרמח"ל להפסיק להפיץ את כתביו, והרב מאריני ענהו שאין ביכולתו לצוות על רמח"ל לחדול, הרב מורפורגו מוסיף כי כתב גם לרבנים אברהם סגרי, יוסף אירגס ודוד פינצי שידרשו מרמח"ל להפסיק להפיץ את תורתו. יעקב שפיגל מעיר שממכתבו של הרב מורפורגו נראה שהוא לא ראה צורך בחקירה שהרב חגיז דרש ממנו לערוך, ולדעתו די בכך שרמח"ל יפסיק להפיץ את דברי תורתו, כמו כן, נמנע הרב מורפורגו מלהיכנס בעובי הקורה, והוא עצמו נשאר כמשקיף מן הצד, וכדי ש'וועדת הבדיקה' שביקש הרב חגיז למַנות תִמנה שלושה רבנים, צירף אליה הרב מורפורגו את הרב דוד פינצי, מתומכי רמח"ל המובהקים. לדעת גארב[83], מורפורגו חתר להוציא את ההכרעה בעניינו של רמח"ל מידי הרב חגיז ורבני אירופה ולהשיבה לרבני איטליה.

באגרת נוספת מתייחס הרב חגיז לטענתו של הרב מורפורגו כי כבר העיד הרב קמחי שרמח"ל צדיק וירא שמים ואפשר להניח לו, וכותב שבכ"ה בטבת גבה עדות משני שד"רים מחברון שביקרו אצל רמח"ל ומעידים כי הוא "ככל הבחורים", ומוסיפים "האמנם כל כי הני מילי לגלות רזי תורה לא חזינו ביה כי האי סימנא כלל, לא מינה ולא מקצתה". הרב חגיז כותב שעדות האחד (הרב קמחי) בטלה במקום עדות השניים (שלוחי חברון), ודוחק ברב מורפורגו להצטרף אליו במאבקו ברמח"ל, הרב חגיז מותח בהזדמנות זו ביקורת על רבני ונציה שכתבו לו שיניח לרמח"ל וטוען כי נראה ש"מחמת פחד נשמטין לאחוריהן להתגרות עם נער זה"[35].

באגרותיו לרבנים הנזכרים מבקשם הרב מורפורגו ללחוץ על רמח"ל לעלות לארץ ישראל או לחלופין לגנוז את כתביו בקבלה, פחות או יותר בזמן זה, שלח הרב מורפורגו אגרת נוספת לרב מאריני בה הוא מבקשו שיציע לרמח"ל לעלות לארץ ישראל או ש"יעלים כתביו מעין כל", כתנאי להפסקת רדיפתו, הצעה זו מכונה 'מתווה מורפורגו'[84].

בי"א באייר כתב רמח"ל לרב מורפורגו אגרת בה הוא מגיב להצעת המתווה שנמסרה לו על ידי הרב מאריני, רמח"ל טוען באגרתו כי מעולם לא היה בכוונתו להתפרסם ולהפיץ את דברי תורתו, ואת חיבוריו כתב לו ולבני חבורתו בלבד, וכי כל פרסומו ופרסום כתביו נגרמו על ידי הרב רפאל ישראל קמחי שעיין בהם ללא רשות והפיץ את דבר קיומם בקרב קהילות איטליה, רמח"ל מוסיף כי לוּ היה הרב חגיז מחריש - לא היה עניין מתפרסם, וכי מאז כתב הרב חגיז לרבני ונציה, רק התרבו תלמידיו והתפרסמו דברי תורתו, רמח"ל מכחיש גם את הטענות לשבתאותו ומוסיף כי אם רצון מתנגדיו להשקיט את פרסומו - יתכבדו הם להפסיק להריץ מכתבים נגדו בכל ארצות אירופה, וכי במקומו בפאדובה בכל מקרה אין הוא עושה דבר בפרסום[85].

בי"ח באייר השיב הרב מורפורגו לרמח"ל אגרת בה הוא מתייחס למכתבו של יקותיאל גורדון לרב יפה - המכתב שהצית את הפולמוס - וכותב שהרב גורדון הפריז בשבחי רמח"ל, ולכן יש לדון לכף זכות את הרב חגיז שחשד את רמח"ל בשבתאות, הרב מורפורגו מבקש מרמח"ל לחדול לגמרי מלהפיץ וללמד את חיבוריו, אף שהוא מברכו שימשיך ללמד תורה לרבים.

בכ"ז באייר כתב הרב מורפורגו לרב חגיז על המתווה שהציע לרמח"ל, ושרמח"ל נאות לקבלו, הרב מורפורגו מוסיף שכל עוד רמח"ל כותב את חיבוריו לעצמו ואין בכוונתו להדפיסם - אין שום טעם לברר אם הם כשרים או לא, לכן הוא יועץ לרב חגיז להניח לרמח"ל לעמוד בראש חבורתו כל עוד הוא מלמדם רק דברי מוסר, ואם יתחיל להפיץ את כתביו בקבלה - לעורר את הפולמוס מחדש, הרב מורפורגו מוסיף שלדעתו אם רמח"ל הוזה - ההתלהבות סביבו תדעך עם הזמן, וימים יגידו אם באמת נגלה אליו מגיד או שהוא שוגה בדמיונות.

באייר פשטו שמועות בהן נטען שרמח"ל ניסה להציע נישואין לבת דודו שהייתה משודכת כבר מזה כשנה, בעקבות זאת פרץ משבר ביחסיהם של רמח"ל והרב באסאן; הרב באסאן כתב לרמח"ל מכתב תוכחה והודיע לו שהוא והרב נחמיה כהן מבטלים את נסיעתם המתוכננת לפדובה, ורמח"ל השיב לו בשני אגרות בהן הוא קובל על יחסו של הרב באסאן אליו, המשבר ביניהם נמשך עד לאמצע חודש סיון, אז שלח רמח"ל לרבו מכתב בו הוא מודה לו ומזים את השמועות, ומבקשו לבוא לפדובה ולברר את העובדות לאשורן.

ככל הנראה בחודש סיון שלח הרב חגיז לרב מורפורגו עדויות נוספות על רמח"ל, שכן באמצע תמוז הגיב מורפורגו לאגרת מרמח"ל[86] ושם הוא כותב שאחרי ששמע שרמח"ל ממשיך בהפצת דברי תורתו ברבים הוא מסכים לדרישתו של הרב חגיז להחרים את רמח"ל.

השבועה בפדובה עריכה

בכ"ה בתמוז כתב הרב באסאן לרב גבריאל דיל ריאו מליוורנו שהוא והרב נחמיה כהן יוצאים לפאדובה לברר את עניין רמח"ל פנים אל פנים, וכי ייתכן שגם הרב דוד פינצי יצטרף אליהם, הרב באסאן כותב כי לא ישא פנים לרמח"ל וכי אם ימצאו בו דברים שלא כשורה "ידי תהי בו בראשונה", אולם אם לא ימצא בו "כל מחמצת" כלשונו, הוא לא רואה שום סיבה להגבילו ולמנוע ממנו להפיץ את תורתו, בהמשך האגרת תוקף הרב באסאן את אלו שיצאו ללחום ברמח"ל בלי לבדוק את העובדות לאשורן.

הרב דיל ריאו ענהו שבית הדין של ליוורנו החליט להמתין ולברר את העובדות וכי רבני ליוורנו מסתייגים מקריאותיו של הרב חגיז להחרים את רמח"ל ואת כתביו.

החוקרים חלוקים באשר לאופן התפתחות הפולמוס בשלב זה, לדעת אלישבע קרלבך[87], הרב באסאן הצליח לגבש קואליציה נגד הרב חגיז והביא לקבלת 'מתווה מורפורגו' שלאחר מכן חוזק באמצעות שבועה. לעומת זאת, יהונתן גארב[88] טוען שהצדדים הגיעו למבוי סתום, כשהרב חגיז השיג תמיכה נרחבת ברחבי אירופה, בעוד רמח"ל נתמך על ידי רוב רבני איטליה וכי הרב באסאן הציע את השבועה כדרך לסיים את המחלוקת - פעולה שבאמת הצליחה להשקיט את הרוחות למספר שנים.

בג' באב חתם רמח"ל על שבועה שבה הוא מתחייב לחדול מלחבר חיבורים על פי מגיד או בלשון הזוהר, ולגנוז את כל ספריו שכבר כתובים כך, מלבדו חתומים על השבועה גם הרבנים נחמיה כהן מפרארה, יעקב בליליוס ומשה מנחם מררי - שניהם מוונציה.

כיום מצויים בידינו שני נוסחים של השבועה, האחד, בכתב ידו של הרב באסאן, השמור באוסף האוטוגרפים על שם שבדרון (נוסח א)[89], והשני, כפי שהודפס על ידי רבי יעקב עמדין בספר תורת הקנאות (נוסח ב)[90][91]. ישנם מספר הבדלים בין הנוסחים, כשבכלל, נוסח ב יותר מחמיר מנוסח א, כך לדוגמה, בנוסח א מתחייב רמח"ל שלא לכתוב חיבורים בלשון הזוהר או בשם מגיד, ובנוסח ב מתחייב רמח"ל שלא לכתוב חיבורים קבליים כלל, כמו כן בנוסח א מתחייב רמח"ל לאסוף אליו את כל כתביו המפוזרים בין תלמידיו ושלא להפיצם בלא רשותו של הרב באסאן, בעוד בנוסח ב מתחייב רמח"ל להפקיד את כל הכתבים אצל רבו.

על שאלת היחס בין הנוסחים ומה מהם המהימן יותר נחלקו החוקרים, שמעון גינזבורג[92] טוען שנוסח א הוא המקורי ונוסח ב זויף או נערך, הוא דוחה את הטענה שהרב באסאן הכין שני עותקים של השבועה - אחד כלפי חוץ ואחד כלפי פנים.

ישעיה תשבי[93] טוען שהנוסח השני נכתב משום שהנוסח הראשון לא סיפק את מתנגדי רמח"ל, או שהנוסח השני הוא כעין 'פירוש' של הנוסח הראשון.

מאיר בניהו[94] מעיר על הקלה בנוסח ב לעומת נוסח א ומצביע על תנאי שנוסף בנוסח ב בו משאיר רמח"ל לעצמו את הזכות לכתוב חיבורים בקבלה בלשון הקודש ושלא על פי מגיד, לדעתו, הנוסח הראשון נכתב על ידי רמח"ל על פי קווים כלליים שנתן הרב באסאן, אמנם נוסח זה לא סיפק את סיעת מתנגדי רמח"ל והרב באסאן עצמו כתב נוסח שני שהתקבל על כל הנוכחים, הכתב הראשון נשאר בידי רמח"ל והנוסח השני נשמר אצל הרב באסאן.

לאחר השבועה כינס הרב באסאן את כל כתבי רמח"ל וגנזם בתיבה סגורה שננעלה בשני מנעולים[95] והופקדה למשמרת בבית משה אלפרון, דודו[96] של רמח"ל. בניהו[97] משער שהסיבה שהתיבה הונחה בבית משה אלפרון היא משום שיחסיו עם רמח"ל היו רעועים[98], מפתחות התיבה נמסרו לשני אנשים נאמנים[95].

בין הפולמוסים עריכה

בעקבות השבועה חדל רמח"ל מכתיבת חיבורים קבליים משיחיים־התגלותיים והחל לכתוב פירושים לספרי קבלה, דבר שלא נאסר עליו בשבועת פדובה. בתקופה זו התמתן מאוד השיח המשיחי בכתבי רמח"ל ובני חבורתו, דבר הבא לידי ביטוי גם בנוסח שטר ההתקשרות שכתבו בני החבורה לרמח"ל בו נכתב שבני החבורה מקבלים על עצמם "שלא לזלזל בשום חומרא ומנהג ישראל... אלא לעשות משמרת למשמרת להיות נקיים לפני ה' אלקי ישראל"[99].

שינוי נוסף בחייו האישיים של רמח"ל הוא נישואיו בכ"ז באב תצ"א[100] לציפורה, בתו של רבה של מנטובה, הרב דוד פינצי.

הפולמוס השני (תצ"ה) עריכה

בשנת תצ"ב נקלע אביו של רמח"ל לקשיים כלכליים[101] ומצבו הורע עוד יותר לקראת אמצע שנת תצ"ד, בניסיון לשקם את העסק המשפחתי (סחר במשי[102]) נשלח אחיו של רמח"ל לאמסטרדם, שהייתה מרכז ההדפסה החשוב והגדול בעולם באותו זמן[103]. רמח"ל רצה לנצל את ההזדמנות שאחיו באמסטרדם ולהדפיס בעזרתו את אחד מספריו, הוא שלח לרב באסאן חיבור אפולוגטי בשם 'מאמר הוויכוח'[104] שעיקרו הגנה על תורת הקבלה מפני טענות רבי יהודה אריה ממודנה, וביקש את רשותו והסכמתו להדפסה.

הרב באסאן - שחשש שהדפסת הספר "לא תיטב בעיני רבים"[105] טען שהספר מיותר, מכיוון שאין בו חידוש, ושכבר קדמוהו בזה הרב אביעד שר שלום באזילה בספרו אמונת חכמים והרב הישר מקנדיא בספרו מצרף לחכמה, וכי מתנגדי רמח"ל ינצלו דברים תמוהים שימצאו בספר כדי לנגח בהם את רמח"ל - נקט סחבת מכוונת ועיכב את תשובתו לרמח"ל כחצי שנה[ח], לאחר לחץ מצד רמח"ל הוא נעתר לכתוב לו הסכמה להדפסת הספר "שלא כרצוני"[107].

בסוף תשרי תצ"ה שהה רמח"ל בוונציה כחלק מההכנות למסעו לאמסטרדם, שם היה אמור להצטרף לאחיו ולסייע בעסק המשפחתי, בזמן שהותו באמסטרדם הגיע מלשין אנונימי המכונה שלום בן כל חוזה[108][ט] לרבני ונציה וטען שרמח"ל מתכוון לנסוע לאמסטרדם כדי להדפיס שם ספר ולעבור על תנאי השבועה שנשבע בפאדובה בשנת ת"ץ, בעקבות ההלשנה שלחו רבני ונציה לרמח"ל משלחת שכללה את הרבנים יעקב בליליוס, משה מנחם מררי וגבריאל פדובני, הללו הזהירו אותו לא להדפיס דבר והוא ענה להם שהוא כלל לא נוסע למטרת הדפסה וסיבת נסיעתו לאמסטרדם היא עסקית בלבד, אמנם ייתכן שידפיס שם חיבור שכבר הורשה עליו מרבו הרב באסאן, רבני המשלחת דרשו מרמח"ל לחתום על שבועה חדשה שתגביל אותו מלהדפיס ספרים בלי רשות מרבני ונציה ורמח"ל ענה להם שהוא מפדובה ולא מוונציה ואינו כפוף להם, ושאם ברצונם לחייב אותו בשבועה נוספת שיפנו לרבו.

רבני ונציה גבו מספר עדויות מהשלוחים לרמח"ל, וציוו שכל מי שיש לו פרטים על רמח"ל מחויב לספר לבית הדין[112], בית הדין קיבל את עדויותיהם של יעקב בליליוס, על כך שרמח"ל הכחיש בתוקף שכתב ספר כעין ספר תהילים, ושבחיפוש בארון הספרים שלו נמצא הספר, וכן נמצאו בארונו כתב יד מלא השבעות לס"מ וכלי משחית הנצרכים להשבעות, ובהם: מראה עם מסגרת שחורה, וסכין עם קת שחורה ונר שעוה שחור. הרב שלמה זלמן מלבוב העיד שיש בידו מכתבים בהם מוכח שרמח"ל מסר מכתביו לתלמידיו אחרי השבועה בפדובה, ולאחר מספר ימים הציג את המכתבים המקוריים. הרב משה מנחם מררי העיד שאמנם לא ראה את הדף ובו ההשבעות לס"מ אך ראה את המראה והסכין והעיד שרמח"ל הסביר שהוא משתמש בהם כדי להתגלח. בתוספת אנונימית לגביית העדות, מספר הכותב כי עדותו של הרב מררי הוכחשה על ידו וכי הדברים נכתבו בשמו ללא ידיעתו[113].

רבני ונציה כתבו לרב חגיז וביקשו את עזרתו להחרים את רמח"ל[114], ושבועיים לאחר מכן בח' בכסלו שלחו אגרת סיבובית בה הם מחרימים את רמח"ל ואת כתביו[59].

גם לאחר הטלת החרם ניסה הרב מורפורגו לפשר בין הניצים[115] וכתב לרב חגיז אגרת בה הוא טוען שעדותו של הרב מררי לא מקוימת ושלדעתו הדרך לסיים את המחלוקת היא באמצעות פשרה ולא באמצעות הטלת חרמות ונידויים שתועלתם מוטלת בספק, הרב מורפורגו הציע לגנוז את כתבי רמח"ל ולהשקיט את המחלוקת.

השבועה בפרנקפורט עריכה

בשעת הכרזת החרם בוונציה כבר יצא רמח"ל מאיטליה בדרכו לאמסטרדם ובי' בכסלו שלח איגרת לתלמידיו מבולזאן[116], בה הוא מקבל עליו את הדין וכותב להם שהוא לא זונח אותם, ומבקש מהם להמשיך בלימוד כתקנות החבורה. בטבת הגיע רמח"ל לפרנקפורט עם כתב המלצה מחמיו הרב דוד פינצי וביקש להיפגש עם הרב פאפירש, רבה של העיר, הלה - שכבר קיבל מראש מכתב מהרב חגיז בו הוא מודיע לו שרמח"ל בדרכו לפרנקפורט - קיבלו בקרירות ושאלו למעשיו בעירו, רמח"ל ענה שהוא בדרכו לאמסטרדם 'כדי שיהיה לו פרנסתו על ידי זה'[56], הרב פאפירש הראה לו את המכתבים שקיבל מהרב חגיז ובהם העתקה מהשבועה בפאדובה ומהחרם של רבני ונציה ונזף בו על כך שהוא עובר על תנאי השבועה ומפיץ את ספריו, רמח"ל אמר שהוא מסכים לקבל עליו כל מה שיפסוק הרב פאפירש, ובתנאי שיתאפשר לו להגן על עצמו ולהציג את טיעוניו, הרב פאפירש שהיה חולה וחלוש מכדי לעיין בדינו של רמח"ל העביר את הטיפול בעניין לרבני העיר ופרנסיה, הללו החליטו להחתים את רמח"ל על שבועה חדשה בה הוא מתחייב שלא לעסוק בקבלה כלל עד הגיעו לגיל ארבעים, מעדות אנונימית שנשתמרה, נראה כי רמח"ל היה נתון ללחצים מצד עסקני פרנקפורט, שאיימו על רמח"ל בפניה לקיסר ולאפיפיור[117], רמח"ל עצמו גם הוא זילזל בשבועה זו שנעשתה בכפייה ובאונס, אם כי לא עבר עליה.

הרב פאפירש שלח לקהילת אמסטרדם ולאלטונה, מקום מושבו של הרב חגיז, הודעות על השבועה והחרם וכתב שבידי רמח"ל לא היה שום ספר מלבד ספר הוויכוח שלדעת הרב פאפירש אין בו פגם, כיון שצורפו אליו הסכמות הרבנים ישעיה באסאן, דוד פינצי ואביעד שר שלום, ובכל זאת הרב פאפירש הורה להוציא את הספר מרשותו והוא המשיך בדרכו לאמסטרדם בידיים ריקות[118].

בתחילת טבת הכריזו הרב יחזקאל קצנלבוגן והרב חגיז חרם על כל מי שיפרסם, ידפיס או יסייע להדפיס את כתבי רמח"ל, ומבקשים מרבני אירופה וארץ ישראל שיבואו לעזרתם[119].

בתגובה כתבו רבני פדובה איגרת בשבח רמח"ל והרב באסאן[120], ומוסיפים כי בניגוד לשמועות, תיבת ספרי רמח"ל סגורה כמקדם ולא הוצא ממנה דבר[121].

בח' בניסן כתבו הרב קצנלבוגן והרב חגיז לרב באסאן וביקשו את עזרתו לבער את כתבי רמח"ל, הם מוסיפים כי יש בידם כבר ארבעים חתימות של רבנים שונים שתומכים במהלך זה[122].

בה' בסיון כתב רמח"ל לרבו אגרת מאמסטרדם בה הוא מספר שהקהילה היהודית באמסטרדם קיבלה אותו בחיבה יתירה וכי הוא קיבל מקום בישיבתם ומלגת קיום, רמח"ל מוסיף שקבלת פנים זו היא מ'מפלאות תמים דעים'[123], שכן 'הספרדים פה (-אמסטרדם), מאוסים האיטליאני בעיניהם מאוד'[124]. רמח"ל מוסיף שעל אף הלחצים מצד בני הישיבה באמסטרדם, הוא נמנע מללמדם קבלה, 'ולא משום איסור פרנקפורט אני עושה זה, כי כל המעשה ההוא אצלי כחרס הנשבר'[125].

בה' בחשוון תצ"ו גזרו רבני ונציה חרם מחודש על כל כתבי רמח"ל - אפילו על שיריו ומכתביו - וציוו לשורפם, כמו כן דרשו הרבנים שמי שיודע היכן תיבת הספרים נמצאת יודיע לרבני הישיבה, הם הוסיפו קללה ונידוי לעוברים על החרם[126]. למחרת הטלת החרם כתב הרב מורפורגו לרב חגיז כי אין צורך לשרוף את כתבי רמח"ל ואת הכתבים שבתיבה ולדעתו יש להסתפק בגניזתם[127], שבוע לאחר מכן העלה הרב מורפורגו רעיון לשלוח את תיבת הספרים 'אל איזה אב"ד' ולהעביר את ההחלטה בעניין הכתבים לדמות מוסכמת[128].

בי"ח בחשוון כתב רמח"ל לרב באסאן כי אם תיבת הספרים מעוררת סער גדול, הוא מבקש לשרוף אותה[129].

בב' בכסלו כתבו רבני מודנה אגרת בה הם מגבים את הרב באסאן ואת רמח"ל ומכחישים את שנטען בשם רמח"ל שמעולם לא כתב ספר כעין ספר התהילים, ומצטטים ממכתב של רמח"ל בו הוא כותב במפורש לגבי התהילים כי הוא אכן כתב ספר כזה אך הוא לא יודע מי מפיץ בשמו את השמועה שלעתיד לבוא יחליפו התהילים שלו את ספר התהילים של דוד המלך. עוד כותבים רבני מודנה על ההשבעות לסטרא אחרא שנטען שנמצאו בכתביו של רמח"ל - שבדקו בכל כתביו ולא מצאו שום דבר מעין זה, ומה שהעידו על רמח"ל שנמצא בין כתביו דף ובו השבעות לשדים - כותבים רבני מודנה שהם ראו את הדף ומה שיש בו זה ציור של העשר ספירות. עוד כותבים הרבנים כי לא הוצא דבר מתיבת הספרים[130].

בכ"ב בכסלו כתב הרב באסאן כי הוא מסכים לשלוח את תיבת הספרים לוונציה בתנאי שיקיימו דיון הוגן, ומזהיר אותם שאם ישרפו את התיבה בלא לחקור לפני כן אם באמת דין הכתבים לשריפה, כל החרמות בטלים[131].

הרב מורפורגו המשיך לנסות ולפשר וכתב כמה אגרות לרב חגיז ולרבני ונציה, נראה שאגרות הרב מורפורגו פעלו את פעולתן, ורבני ונציה מיתנו את התנגדותם לרמח"ל, שכן הרב חגיז נוזף ברבני ונציה על מורך לבבם, וכותב שרמח"ל והרב באסאן מפיצים שבתאות, וכי גם חמיו של הרב באסאן, הרב בנימין הכהן שהיה "מסופק" לגבי שבתי צבי ונחמיה חיון, קיבל את החרמות שהוטלו עליהם וגרש את חיון כשזה האחרון בא לבקרו, הרב חגיז חוזר ודוחק ברבני ונציה לקיים את החרם שחתמו עליו[132].

בי"ב באייר נשלחה תיבת הספרים מפדובה לפרנקפורט - לידי רבי יעקב פופרש[133], שהקים בית דין מיוחד לדון בכתבי רמח"ל, במהלך חורף תצ"ז נדונו כתבי רמח"ל - מיעוטן לשריפה ורובן לגניזה[134], במכתב לרב חגיז מל' בשבט תצ"ז מבשר הרב פופרש על כילוי כתבי רמח"ל שהיו בתיבה ומבקש מהרב חגיז לבער את כתבי רמח"ל מהעולם.

בקיץ תק"ג עלה רמח"ל לארץ ישראל, ובכך מילא את רצונו שהביע כבר שלש עשרה שנה קודם - בשלהי שנת ת"ץ, אז כתב לרבו כי ברצונו לעלות לארץ ישראל[135].

השלכות בדורו של רמח"ל עריכה

עם עזיבת רמח"ל לאמסטרדם הדלדלה החבורה ותלמידיו התפזרו, יקותיאל גורדון שב לווילנה והקים שם חבורה בדמותה של חבורת רמח"ל. כלקח מאירועי הפולמוס החבורה שמרה על פרופיל נמוך ובשלבים מסוימים אף הייתה חשאית לגמרי, חבורה זו תרמה להפצת כתבי רמח"ל באירופה ולהפחתת השפעתם של החרמות נגדו בבתי המדרש בליטא וסביבותיה[136].

השפעת הרמח"ל והיחס אליו בדורות הבאים עריכה

ביאליק כותב במסתו 'הבחור מפדובה' כי רמח"ל הוא אביהן של שלוש אסכולות חדשות ביהדות שהתפתחו קצת אחרי מותו - החסידות, ההשכלה, ותנועת המוסר[137], כך כתב גם הרב הנזיר בספרו קול הנבואה[138] והוסיף כי "גם תנועת תחית הקודש למרן הרב זצ"ל נוקטת בשיטת רמח"ל".

בקבלה עריכה

ככלל, כתבי רמח"ל נחשבים כיום מיסודות הקבלה, וכמעט כל המקובלים שבאו אחריו הושפעו מכתביו. עם זאת, בשל הפולמוס, היו גם מקובלים שהסתייגו משיטתו או התנגדו לה, הרב שלמה אלישיב ('בעל הלשם') ביקר בחריפות את כתבי רמח"ל ואת תרגום המושגים הקבליים למושגים ארציים, עניין יסודי המצוי במרכז משנתו של רמח"ל[139], הרב אלישיב תוקף גם את המקובלים שהעמיקו בדבריו 'יותר ממה שכיוון הוא' ומוסיף כי 'הגם שכוונתם רצויה אבל מעשיהם בזה אינם רצויים כל כך', לדעת גארב[140] התקפתו של הרב אלישיב מכוונת לרבי נפתלי הרץ הלוי שחיבוריו 'אמרי שפר' ו'ברית עולם' הושפעו מכתבי הקבלה של רמח"ל.

אחרון המסתייגים משיטת רמח"ל הוא הרב יעקב משה הלל[141], בזה הוא ממשיך את דרכם של המקובלים הספרדים מהדורות הקודמים שדגלו בקבלת רבי חיים ויטאל והרש"ש תוך דחיית מסורות קבליות אשכנזיות.

בתנועת החסידות עריכה

רבי יעקב יוסף מאוסטראה העיד ששמע מהמגיד ממזריטש "שאמר על המחבר הזה שאין דורו היו כדאי להבין צדקתו ופרישותו ולכן רבים מבני עמינו מגודל חסרון דעתם דברו על צדיק עתק אשר לא כדת"[142].

תשבי מצא הקבלה בכמה פרטים בין תורת החסידות לבין תורתו של רמח"ל, ומכיוון שכתבי רמח"ל נפוצו בערש החסידות בתקופת צמיחתה, אין להניח ששאבו ממקורות משותפים אלא יש לראות ברעיונות אלו את עקבות רמח"ל בתורת החסידות, תשבי מוסיף כי אין לדעת בוודאות מה מידת השפעתו של רמח"ל על החסידות, אך לדעתו ברור ש'הליכות מיסטיות חשובות' עברו לתורת החסידות ממשנתו של רמח"ל ונעשו לאבני־שתייה במשנת החסידות וארחותיה[143].

עם זאת, כמה חסידויות ובהם חב"ד[144] וקומרנה[145][146] הסתייגו מרמח"ל ומחיבוריו.

גארב מציין כי תורת רמח"ל השפיעה גם על מוטיבים מרכזיים בתורת ברסלב[147].

בתנועת השכלה עריכה

יחסה של ההשכלה לרמח"ל היה מורכב, מחד, ראתה בו תנועת ההשכלה את אבי הספרות והשירה העברית והעריצה את דמותו כמשורר, ומאידך, סלידתה של תנועת ההשכלה מהקבלה וממשיחיות בכלל יצרה רתיעה מדמותו של רמח"ל כמקובל.

בבית מדרשו של הגאון מווילנה עריכה

הגאון מווילנה שאב מתורת רמח"ל ואמר עליו 'שהוא ידע הנמשל של כתבי האר"י ז"ל'[148], ואף שילם מחיר מופרז על הספר מסילת ישרים[149].

רבי יצחק מלצן, מחשובי ממשיכי ומנחילי תורת הגאון מווילנה, כותב ב'פתח דבר' שהקדים לספר דרך ה', שכשהשיג הגאון את כתבי רמח"ל לבש בגדי יום־טוב, הוא כותב עוד ששמע שכשראה הגאון את הספר מסילת ישרים אמר כי אילו היה מחבר הספר חי, היה הולך אליו ברגליו[142].

בקרב תלמידי הגר"א היו שני ענפים, האחד, הליטאי, שנוסד על ידי רבי חיים מוולוז'ין ותלמידיו, וממנו התפתחה תנועת המוסר, שאמנם התבססה על הספר מסילת ישרים[150], אך הביעה הסתייגות ממגידים[151]. בענף השני, הארצישראלי, שנוסד על ידי רבי מנחם מנדל משקלוב ופותח על ידי תלמידו רבי יצחק אייזיק חבר, קיבלו גם את כתביו הקבליים של רמח"ל, ציטטו מהם בהרחבה ואף כתבו עליהם פירושים.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ הרב מורפורגו מתייחס לרכוּת גילו של רמח"ל, שהיה רק בן עשרים ושלוש בעת פרוץ הפולמוס.
  2. ^ חצי גוף, ארמית, על פי דברי ספר הזוהר[24] שכותב 'דכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי' (זכר בלא נקבה, חצי גוף הוא נקרא), ובהקשר לכאן - ביקורת על רמח"ל שהיה עדיין רווק, ובזיקה גם לדברי התלמוד שקובע 'שרוי בלא אשה שרוי בלא תורה'[25].
  3. ^ רמח"ל ותלמידיו טענו שנגלה לו מגיד בחו"ל, דבר שמקובלים רבים פקפקו בהיתכנותו מכיוון ש'אין השכינה שורה בחוץ־לארץ'[26].
  4. ^ רמח"ל תרגם מספר שירי רועים איטלקיים ובהם, "הרועה הנאמן (אנ')" של ג'ובאני בטיסטה גואריני (אנ'), ו"חיי רועים" של קמואנס[27][28], והושפע מפיטרארקה[29].
  5. ^ מליצה המבוססת על הפסוק 'מַה־זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ'[30] המחליפה את המילה קיש בכיס - ארנק בלשון חז"ל, הרומזת לכך שאביו של רמח"ל, יעקב, היה מעשירי פדובה.
  6. ^ ביקורת על רמח"ל שחֶלף לשקוע בלימוד התורה סייע לאביו ולאחיו בעסק המשפחתי.
  7. ^ פרפרזה על הפסוק 'ואחות לוטן תמנע'[49], הרומזת לכך שרמח"ל למד, קרא וכתב לטינית.
  8. ^ במקום אחר[106] הוא כותב שעיכב כשנתיים.
  9. ^ ישנן כמה השערות מיהו אותו שלום בן כל חוזה, ממכתבו של רמח"ל[109] משמע שמי שהסית את רבני ונציה נגד רמח"ל הוא יעקב בליליוס, גינצבורג משער[110] שהכוונה לאדם בשם קאלימני ומאיר בניהו מוכיח[111] שמדובר בשלמה זלמן מלבוב, מגדולי יריבי רמח"ל בוונציה.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אגרות והעתקי אגרות אל ומאת רמח"ל, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
  2. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 56
  3. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 81
  4. ^ בצלאל ססיל רות, תרגום: גאולה בת-יהודה, תולדות היהודים באיטליה, תל אביב: מסדה, 1962, עמ' 236
  5. ^ שמעון ברנשטיין, The Letters Of Rabbi Mahalalel Halelujah Of Ancona: A Chapter Of The Cultural History Of Italian Jewry In The Seventeenth Century, Hebrew Union College Annual, (באנגלית), in JSTOR עמוד 514 [18] ואילך
  6. ^ טוביה הרופא, מעשה טוביה, באתר היברובוקס
  7. ^ כל פסקת הרקע - כולל הפסקאות שאחרי הערה זו, מבוססות על בצלאל ססיל רות, תרגום: גאולה בת-יהודה, תולדות היהודים באיטליה, תל אביב: מסדה, 1962, עמ' 236-238
  8. ^ רחל אליאור, "על שבתאות וחסידות בפודוליה ועל הוצאת השבתאים מכלל ישראל" בפרויקט בן-יהודה
  9. ^ משה אידל, לתולדות האיסור ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים, AJS Review, באתר JSTOR
  10. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רפו, באתר היברובוקס
  11. ^ יעקב עמדין, תורת הקנאות, באתר היברובוקס
  12. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' יט
  13. ^ ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, עמ' 171-172
  14. ^ E. Carlebach, The Pursuit of Heresy: Rabbi Moses Hagiz and the Sabbatian Controversies, 1990, עמ' 219. (באנגלית)
  15. ^ יוסף אלמנצי, תולדות ר' משה חיים לוצאטו, באתר היברובוקס
  16. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' לט
  17. ^ קורות חיי הרמח"ל - מינקות לבחרות, באתר קהילת הרמח"ל
  18. ^ Paolo Nissim, Sulla data della laurea rabbinica conseguita da Moshé Chajim Luzzatto, La Rassegna Mensile di Israel, in JSTOR (בצרפתית)
  19. ^ מאיר בניהו, ה'מגיד' של רמח"ל, ספונות, באתר JSTOR
  20. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 136-138
  21. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 53
  22. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' ח
  23. ^ צביה רובין, החיבורים הזוהריים של הרמח"ל והתפיסה המשיחית של הזוהר בכתביו, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, באתר JSTOR
  24. ^ ספר הזוהר, חלק ג', דף ז', עמוד ב'
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב, עמוד ב'
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה, עמוד א'
  27. ^ ספר קלוזנר: מאסף למדע ולספרות יפה מוגש לפרופסור יוסף קלוזנר ליובל הששים, תרצ"ז, עמ' 313-315
  28. ^ שמעון גינצבורג, בנימין קלאר (ע), משה חיים לוצאטו: ספר השירים, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תש"ה, עמ' ריא
  29. ^ משה חיים לוצאטו, ספר השירים, ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ה, עמ' 26-27
  30. ^ ספר שמואל א', פרק י', פסוק י"א
  31. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' קכז
  32. ^ ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, עמ' 169
  33. ^ 1 2 שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' קא
  34. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' קכט
  35. ^ 1 2 3 שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' קסז
  36. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 131
  37. ^ אגרת מו, וקא ובתורת הקנאות באגרת המקבילה לקא, עיי"ש
  38. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 131 ועמ' 132 הערה 8
  39. ^ 1 2 אברהם בן אי"ש, תעודות לתולדות רמח"ל, מצודה (לונדון) ג-ד, שמעון ראבידוביץ', תש"ה, עמ' 222
  40. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' כח
  41. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 132
  42. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 129-130
  43. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 130-131
  44. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רלח, באתר היברובוקס
  45. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 193
  46. ^ משה חיים לוצאטו, ספר השירים, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  47. ^ שמעון גינצבורג, בנימין קלאר (ע), משה חיים לוצאטו: ספר השירים, ירושלים: מוסד ביאליק, ה'תש"ה, עמ' רא
  48. ^ כרם חמד ב עמ' 55
  49. ^ ספר בראשית, פרק ל"ו, פסוק כ"ב
  50. ^ יעקב עמדן, תורת הקנאות, עמ' 101, באתר היברובוקס
  51. ^ מכתב הרב באסאן
  52. ^ יעקב עמדן, תורת הקנאות, עמ' 111, באתר היברובוקס
  53. ^ רבי מרדכי שמואל גירונדי, מכתבי אנשי שם, המגיד, 12 בפברואר 1903
  54. ^ ישעיה תשבי, יחסו של ר' משה חיים לוצאטו אל השבתאות, תרביץ, באתר JSTOR
  55. ^ צבי הרכבי, השבתאות ורמח"ל ז"ל, ספר יובל לכבוד הרב פדרבוש, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א, עמ' רי, באתר היברובוקס
  56. ^ 1 2 [דרוש מקור]
  57. ^ יהונתן גארב, ג, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, ה'תשע"ד, עמ' 153-171
  58. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 146
  59. ^ 1 2 שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רעא, באתר היברובוקס
  60. ^ אוצר טוב, מוסף עברי ל־Magazin für die Wissenschaft des Judenthums, תר"ן, עמוד 28, זמין באתר אוניברסיטת גתה בפרנקפורט. ראו גם אוצר טוב, תרנ"א, עמוד 53
  61. ^ יוסף אלמנצי, תולדות ר' משה חיים לוצאטו, באתר היברובוקס
  62. ^ בן-ציון דינור, במפנה הדורות, תשט"ו, עמ' 179
  63. ^ יחזקאל פיבל רוטשטיין, נזיר אלהים, עמ' 53, באתר היברובוקס
  64. ^ ירוחם פישל לחובר, על גבול הישן והחדש, 1951, עמ' 67-78
  65. ^ ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, עמ' 186-203
  66. ^ עמ' 49, לוחות עדות, באתר היברובוקס
  67. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, תל אביב: דביר, תרצ"ז, עמ' כ
  68. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' כ, אגרת ח
  69. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' יז, אגרת ה
  70. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' כד, אגרת י
  71. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' כח, אגרת יג
  72. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' לו, אגרת טו
  73. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' מה, אגרת כ
  74. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 158 והערה 64 בעמ' 159
  75. ^ אברהם בן אי"ש, תעודות לתולדות רמח"ל, מצודה (לונדון) ג-ד, שמעון ראבידוביץ', תש"ה, עמ' 220
  76. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' עט, אגרת לו
  77. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 60
  78. ^ חלק א תשובה תקמ"ח
  79. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' סד, אגרת כט
  80. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' ק ואילך, אגרות מה-מו
  81. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' קכה, אגרת נה
  82. ^ יעקב שמואל שפיגל, ‏אגרת מכת"י מאת רבי שמשון מורפורגו שנשלחה אל הרמח"ל לפני תחילת הפולמוס, ומשמעותה, המעין תמוז תשע"ט
  83. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 62
  84. ^ אגרת זו אינה בידינו אולם היא נזכרת באגרת ס' ששלח הרב מורפורגו לרב חגיז.
  85. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' קלג, אגרת נט
  86. ^ יעקב שמואל שפיגל, ‏ראשית פולמוס רמח"ל: ארבע אגרות חדשות מכת"י רבי שמשון מורפורגו, המעין תשרי תש"פ
  87. ^ אלישבע קרליבך־יפה'ן (en'), The Pursuit of Heresy: Rabbi Moses Hagiz and the Sabbatian Controversies, 1990, עמ' 211-213, 223-224 (באנגלית)
  88. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 64
  89. ^ אגרות והעתקי אגרות אל ומאת רמח"ל, (כתב החרם מופיע בעמוד 205 ע"פ חלוקת העמודים באתר כתיב), בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
  90. ^ יעקב עמדין, תורת הקנאות, באתר היברובוקס
  91. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' נ, באתר היברובוקס
  92. ^ שמעון גינזבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' xxii
  93. ^ ישעיה תשבי, קובץ של כתבי קבלה מגנזי רמח"ל, חקרי קבלה ושלוחותיה ג, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ג, עמ' 659 הערה 11
  94. ^ מאיר בניהו, שבועת רמח"ל לחדול מלחבר ספרים על-פי 'מגיד', מהותה ותוצאותיה, ציון, באתר JSTOR
  95. ^ 1 2 שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' תי, באתר היברובוקס
  96. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' קיח
  97. ^ המגיד של רמח"ל עמוד שיט הערה 131, ושבועת רמח"ל עמוד 30.
  98. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, כרך א, תל אביב: מוסד ביאליק, תרצ"ז, עמ' לב
  99. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 65-66
  100. ^ תשבי, כתובת רמח"ל
  101. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רלו, באתר היברובוקס
  102. ^ יוסף אלמנצי, תולדות ר' משה חיים לוצאטו, באתר היברובוקס
  103. ^ זאב גריס, הספר העברי פרקים לתולדותיו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ו, עמ' 22
  104. ^ נחלקו החוקרים אם זהו מאמר הוויכוח לרמח"ל שיש בידינו כיום, בניהו, שבועת עמ' 31 הערה 26, גארב, מקובל, עמ' 72 ובהערה שם
  105. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רמו, באתר היברובוקס
  106. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שנג, באתר היברובוקס
  107. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רמה, באתר היברובוקס
  108. ^ על פי ספר נחמיה, פרק ג', פסוק ט"ו
  109. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רמח, באתר היברובוקס
  110. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' תכו, באתר היברובוקס
  111. ^ מאיר בניהו, שבועת רמח"ל לחדול מלחבר ספרים על-פי 'מגיד', מהותה ותוצאותיה, ציון, שנה מב חוברות א/ב עמוד 31, באתר JSTOR
  112. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רסא, באתר היברובוקס
  113. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רסח, באתר היברובוקס
  114. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רסו, באתר היברובוקס
  115. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' רעו, באתר היברובוקס
  116. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, רפא, באתר היברובוקס
  117. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' תיד, באתר היברובוקס
  118. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, רפט, באתר היברובוקס
  119. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, רפט-רצא, באתר היברובוקס
  120. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, רצב, באתר היברובוקס
  121. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, רצג, באתר היברובוקס
  122. ^ אגרת קיד, קטו
  123. ^ על פי ספר איוב, פרק ל"ז, פסוק ט"ז
  124. ^ אגרת קטז
  125. ^ אגרת קיח
  126. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שכה, באתר היברובוקס, אגרת קלו
  127. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' של, באתר היברובוקס, אגרת קלח
  128. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שלד, באתר היברובוקס, אגרת קלט
  129. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שכד, באתר היברובוקס, אגרת קלה
  130. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שלז, באתר היברובוקס, אגרת קמ
  131. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שמב, באתר היברובוקס, אגרת קמב
  132. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שנט, באתר היברובוקס, אגרת קמז
  133. ^ אגרת קנד
  134. ^ שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו, אֹסף אגרות ותעודות, עמ' שצז, באתר היברובוקס
  135. ^ אגרת עח
  136. ^ ישעיה תשבי, דרכי הפצתם של כתבי קבלה לרמח"ל בפולין ובליטא, קרית ספר, תש"ל, עמ' 127-154
  137. ^ חיים נחמן ביאליק, "הבחור מפאדובה" בפרויקט בן-יהודה
  138. ^ הרב הנזיר, קול הנבואה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  139. ^ שלמה אלישיב, לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה, דרושי עולם התוהו חלק א, דרוש ה, סימן ז, עמ' נז., באתר היברובוקס
  140. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, עמ' 328-331
  141. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, עמ' 339
  142. ^ 1 2 משה חיים לוצאטו, דרך ה', באתר היברובוקס
  143. ^ ישעיה תשבי, עקבות רבי משה חיים לוצאטו במשנת החסידות, ציון, באתר JSTOR
  144. ^ שמואל שניאורסון, תורת שמואל תרל"ג, חלק א, עמ' שכד, באתר היברובוקס
  145. ^ יצחק אייזיק ספרין, נתיב מצותיך, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  146. ^ יצחק אייזיק ספרין, חומש היכל הברכה דברים, באתר היברובוקס
  147. ^ יהונתן גארב, מקובל בלב הסערה, תל אביב: ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשע"ד, עמ' 324
  148. ^ יהושע בישקוויץ, דרך תבונות עם ביאור דעת לנבון, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
  149. ^ שמחה זיסל זיו, חכמה ומוסר ב, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
  150. ^ רבי יצחק בלאזר מביא בספרו בשם רבי נפתלי אמסטרדם קובץ שאלות ששאל רבי יוסף זונדל מסלנט את רבו רבי חיים איצקוביץ, ותשובות עליהן, אחת השאלות היא '[ב]איזה ספרי מוסר טוב לעסוק?' והתשובה 'כל ספרי מוסר טוב ללמוד, אך ספר מסילת ישרים הוא יהיה מנהלך' (יצחק בלאזר, נתיבות אור, באתר היברובוקס)
  151. ^ חיים איצקוביץ, הקדמה לספרא דצניעותא עם ביאור הגר"א, באתר היברובוקס
  152. ^ 1 2 זמין בפורום אוצר החכמה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פולמוס_רמח%22ל&oldid=38303211"