פול גז

מאקס פול גז[1]אנגלית: Max Paul Ghez; נולד בשנת 1898 בסוסה, בתוניסיה. נפטר בשנת 1971 בליון שבצרפת) כיהן כראש הקהילה היהודית בתוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פול גז
Paul Ghez
אין תמונה חופשית
לידה 1898
סוסה, בתוניסיה
פטירה 1971 (בגיל 73 בערך)
ליון, צרפת
מדינה תוניסיה
פעילות בולטת ראש הקהילה היהודית בתוניסיה
תקופת הפעילות ? – 21 בנובמבר 1971 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עורך דין
בת זוג עדה דרמון, ג'נט כהן
צאצאים רולנד, אדית
מספר צאצאים 2
פרסים והוקרה צלב המלחמה 1914–1918 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

במלחמת העולם הראשונה, בגיל 18, התנדב פול גז לשרת בצבא ביחידת תותחנים צרפתית. שם הוענק לו העיטור הצבאי הצרפתי "צלב המלחמה", בהמשך (1922), קיבל אזרחות צרפתית.[2] למד משפטים בצרפת והפך לעורך דין באופן רשמי בשנת 1922, בעיר תוניס, במשך השנים כיהן בתפקידים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1929 נישא לעדה דרמון, ונולדו להם 2 ילדים רולנד (1934) ואדית (1937). עדה דרמון נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 1943, בעת הכיבוש הגרמני בתוניסיה. 13 שנים מאוחר יותר נישא גז פעם שנייה, בשנת 1956, לז'נט כהן.[3]

פעילותו לפני מלחמת העולם השנייהעריכה

בתוניסיה שהייתה תחת שלטון צרפתי, אזרחות צרפתית לא הוענקה ליהודים באופן גורף, אף על פי שהיו להם זכויות פוליטיות נרחבות יותר מהיהודים שחיו במדינות צפון אפריקה האחרות.[4] הואיל וכך הם נאבקו לשוויון, מאבק שנחלש במלחמת העולם הראשונה, אך חזר והתעצם החל משנת 1921. על פי חוק האזרחות משנת 1923, הייתה ליהודים האפשרות לקבל אזרחות צרפתית באופן אישי.[4] אחד הצעדים למאבק זה, ובירור מעמדם המשפטי היה הוצאה לאור של עיתון ״הצדק״, שמטרתו הייתה ללחוץ על הצרפתים להעניק להם מעמד שווה לשכניהם המוסלמים והצרפתים. פול גז היה אחד מכותבי המאמרים בעתון, ובמאמר בנושא ״ציונות ומולדת״ הדגיש את חשיבות עניין מעמדם המשפטי של היהודים בתוניסיה.[5]

פעילותו במלחמת העולם השנייהעריכה

כאשר הוקם משטר וישי (יולי 1940) בראשותו של הגנרל פיליפ פטן,[6] מֻנּוּ פול גז והרופא ד"ר לאון מואטי (Moatti Leion) כאחראים על ענייני הנוער היהודי.[7] באוקטובר אותה שנה, חוקקה ממשלת וישי את החוק האנטי יהודי הראשון - יהודים יוכלו למלא תפקידים בודדים.[8] פול גז, בזכות עברו הצבאי לא נפגע ממִמְשָׁל וישי, וקיבל על עצמו בהתנדבות את תפקיד ראש ״ועד גיוס כוח העבודה היהודי״, כדי לעמוד מקרוב על כל המתרחש בקהילה. בעוד שמואיז בורג׳ל נשאר נשיא הקהילה היהודית באופן רשמי. גז לצורך התפקיד בחר צוות עוזרים: עו״ד ג׳ורג׳ כריאף[1] וויקטור ביסמוט.[6]

ב-9 בנובמבר 1940 נכבשה תוניסיה על ידי הגרמנים, שחדרו אליה מכיוון אלג׳יריה ולוב,[6] כיבוש אשר גרם לשינוי מעמד המנהיגות היהודית במקום. שבועיים לאחר מכן, הטילו הגרמנים על היהודים תשלום קנס גבוה מאוד. בהמשך, ביצעו מעצרים בקרב אנשי המנהיגות היהודית, ביניהם נעצר מואיז בורג׳ל,[6] וחתנו, פליקס שממה (שימש כיו״ר הקהילה היהודית לפני בורג׳ל), זאק צ׳יטאנובה (Jacques Cittanova) - שימש קונסול פינלד.[9] אישים אלה שוחררו לאחר מספר ימים הודות להתערבותם של השגריר האיטלקי והמושל הצרפתי שבתוניסיה.[7] לאחר השיחרור, הוטל על בורג׳ל להתייצב מדי יום ביומו במטה הגרמני, ולדווח לגרמנים על הקורה בקהילה היהודית.[9]

עם התמנותו של גז לראש הקהילה היהודית בתוניסיה ועד תום הכיבוש הגרמני בתוניסיה (מאי 1943), שונה לחלוטין אופיו של "ועד הגיוס". הוועד, שעד לאותו הזמן עסק בעיקר בענייני דת וצדקה, נאלץ לשמש כ״יודנראט״ בדומה ליודנראט במזרח אירופה ולספק ליהודים את כל השירותים. פול גז וד״ר מואטי, התנדבו למלא את התפקיד הקשה, האחראי וכפוי הטובה.[10][1] בימי הכיבוש הראשונים, בחר גז להתמודד עם אנשי הס"ס בשאלת גיוס העובדים היהודים, מספרם ומועד גיוסם. החל מ־9 בדצמבר החל גז בתפקידו שכלל בין שאר המשימות, ליווי נשיא הקהילה - מואיס בורג׳ל לקומאנדאנטור הגרמני, ואחרי כן היה עליו להתייצב בחצר בית-הספר כי"ח, שרוכזו בו מאות עובדים קודם יציאתם לעבודות הכפייה.[1]

ועד הגיוס עד שנת 1943, הפך למנהיגות בפועל של הקהילה היהודית. אחד מתפקידיו היה איסוף מכסת עובדי הכפייה שדרשו הגרמנים מדי יום. תפקיד שגרם לגז לשמש הדמות המרכזית שתיווכה בין הגרמנים לבין עובדי הכפייה במחנות העבודה. הוועד הוציא ״קול קורא״, שפנה לגברים ילידי השנים 1914–1925 להתייצב לעבודה. בנוסף, ביקש גז להקצות לו יחידת משטרה שתדאג לכוון את המתייצבים לחצר בית הספר של כי״ח. הקהילה מִצִּדָּהּ נרתמה לספק למגויסים אספקה וציוד כמו כלי עבודה, קופסאות שימורים ולחם. למחרת נאלץ גז לגייס לדרישת ולטר ראוף, מפקד הס״ד בתוניסיה, שהיה אחראי על ביצוע ״המדיניות היהודית״ מטעם הגרמנים, 1,000 עובדי כפייה נוספים, אשר התייצבו במקום אחר.[7] הוועד הורכב מארבע יחידות: מזכירות, מדור שעקב אחר יציאתם וחזרתם של עובדי הכפייה, מדור ביקורת המחנות - עקב אחרי מצב העובדים, ומדור לאיתור ה"משתמטים". למרות המוניטין שזכה לו, הופנתה כלפי גז גם ביקורת קשה שטענה כי גויסו לעבודות הכפייה בעיקר פשוטי העם ולא בעלי היכולת. אך מצד שני, אם לא פעילותו בתקופה קשה כל כך, היה המצב בקרב הקהילה היהודית קשה יותר.[7] במהלך הכיבוש הגרמני גייס הוועד כ-5,000 איש, שנשלחו לכ־30 מחנות בסביבות תוניס הבירה, בקווי החזית במערב (אלג'יריה) ובמזרח (לוב).[10]

יעקב (אנדרי) גז, היה עובד כפייה, במחנה צבאי גרמני בעיר ביזרטה בתוניסיה, ונהג לכתוב למשפחתו שנותרה בעיר תוניס. מכתבים בהם סיפר, כי פול גז נהג לבקר תדיר במחנה ושימש איש קשר של הקהילה היהודית. גז היה מדווח לאסירים היהודים על המתחולל בתוניס, אחראי על חלוקת הכסף (שכר העבודה ששילמה הקהילה), הבגדים והמצרכים השונים.[11]

בזמן הכיבוש הגרמני (נובמבר 1942 - מאי 1943) חלו חוקי הגזע שקבעו הגרמנים באירופה גם על יהודי תוניסיה, ברם יישומם היה תלוי ברצונו של המושל הכללי, ובשיתוף פעולה של פקידי הממשל שסרו למרותו. יהודי תוניסיה נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב, ורבים מהם אף גורשו למחנות כפייה ועבודה.[12]

לאחר המלחמהעריכה

לאחר צאתם של הגרמנים מתוניסיה, התפטרו פול גז וחברו מואיז בורג׳ל מתפקידם. לאור אכזבתם מתפקודה של צרפת ותפקוד הנהגת הקהילה היהודית. אחת הטענות הקשות כלפי ההנהגה היהודית הייתה שחבריה שלחו לעבודות כפייה את בני המעמדות הנמוכים וכן כי נהגה באנשי הקהילה היהודית איפה ואיפה. לאור טענה זו, התפטר פול גז מיידית מחברותו כחבר הקהילה וישב לכתוב את זיכרונותיו על אותם ימים קשים בתקופת שלטון הגרמנים על תוניסיה, ואולי אף להתנצל על פעילותו כחבר המועצה באותם ימים קשים.[5] בשנת 1944, הגיעו שליחים מארץ ישראל, במטרה לארגן הגנה בכל התפוצות היהודיות בגולה ובמיוחד בארצות ערב. הם היו שוהים בלתי חוקים ולכן היו חייבים לארגן קבוצת אנשים נאמנים בני המקום שיוכלו לחפות עליהם בעת הצורך. בהגיעם לתוניסיה, ניסו לרתום את אלבר בסיס, פול גז ולאופולד ברטווס שישמשו כוועדת ביטחון מקומית.[5]

תפקידיםעריכה

נציג הוועד המשותף האמריקני לתוניסיה;[3] נשיא חברת הפרקליטים (19221956);[3] נשיא ארגון המתנדבים היהודים וחבר במועצה הגדולה בתוניסיה (1937);[5] ראש ועד ״גיוס כוח העבודה היהודי״ בתקופת הכיבוש על ידי הגרמנים (1943-1940); יו"ר ומנכ"ל קבוצת חברות ענף הגומי ליד ליון (1971-1956);[3] נשיא הליגה התוניסאית לכדורגל.[3]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 יצחק אברהמי, קהילות יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני (עמ' 125-107), יד יצחק בן צבי, כתב עת ״פעמים״ - פרקי עיון במורשת ישראל במזרח, 28, ‏1986
  2. ^ Haim Saadoun, Paul Ghez, Brill
  3. ^ 1 2 3 4 5 Paul Ghez, harissa
  4. ^ 1 2 מיכאל לסקר, יהודים מקומיים ופליטים יהודית במרוקו הצרפתית ובתוניסיה במלחמת העולם השנייה, פעמים חוברת 114–115, יד יצחק בן צבי, תשס״ח, עמ' 105-55
  5. ^ 1 2 3 4 חיים סעדון, הציונות בתוניסיה - בין קולוניאליזם צרפתי ללאומיות מקומית, עריכה: רננה גרינוולד, ירושלים: מכון יד יצחק בן צבי, תש״ף. (בעברית)
  6. ^ 1 2 3 4 יוסי פרי, השואה בתוניסיה, תוניסיה מורשת, ‏6 אפריל 2021
  7. ^ 1 2 3 4 עירית אברמסקי, ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, יד ושם
  8. ^ בין האנטישמיות של וישי לאיום הגרמני: יהודי צפון אפריקה בראשית שנות הארבעים, יד ושם
  9. ^ 1 2 דניאל קארפי, בין שבט לחסד - השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השנייה, עריכה: יחזקאל חובב, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ״ג, פרק י״א. (בעברית)
  10. ^ 1 2 יהודי לוב ותוניסיה בתקופת השואה, 2010
  11. ^ יודנראט תוניסאי? (באנגלית), נבדק ב-2021-04-04
  12. ^ תוניסיה, מט"ח