ויקיפדיה

פופוליזם ימני

אידאולוגיה פוליטית

פוֹפוּליזם ימני (נקרא גם: פופוליזם מודרני) הוא זרם פוליטי שמרני הפונה אל רגשות לאומיים בקרב הציבור ומציף פחד וטינה כלפי זרים אשר מופנים אל אליטות תרבותיות וכלכליות ואל יריבים פוליטיים וגורמי חוץ. במערב מזוהה הימין הפופוליסטי עם תמיכה בגישה חברתית ימנית-שמרנית, לדוגמה התנגדות לשוויון זכויות ללהט"ב, עלייה מחודשת של לאומיות, התנגדות לגלובליזציה ולהגירה חופשית, ותמיכה בגישה כלכלית שמאלנית-פופוליסטית, פרוטקציוניזם. חרף התנגדותו המסורתית של הימין להרחבת מדיניות הרווחה, בימין הפופוליסטי מקובל רעיון מדינת הרווחה המפלה לטובה את אזרחיה.

השימוש במושגעריכה

בשל הקשת הרחבה של התנועות שמוגדרות כ"ימין פופוליסטי", השימוש שנעשה במונח אינו עקבי, ולא אחת הוא מוחלף במונחים שאינם זהים לו, ואף בכאלו שמנוגדים לו אידאולוגית באופן מוחלט – מה שמבלבל את הדיון עוד יותר. עם המונחים הללו נמנים "ימין חדש", "פופוליזם לאומי", "פופוליזם לאומני", "נאו-לאומיות", "נאו-ליברליזם", "ליברטריאניזם", ואף "סמכותנות" ו"נאו-פשיזם". מן הנמנע הוא להפריד ביניהם, לפחות במשמעות שבה הם משמשים בפועל[א]. חלק מהמונחים מנוגדים זה לזה, ולכן לא קיימת מפלגה שכל המונחים הללו נכונים לגביה. באירופה נעשה שימוש במונח לתיאור קבוצות, מפלגות ואישים שידועים בהתנגדותם להגירה ובתמיכתם בגישה חשדנית כלפי האיחוד האירופי.

מפלגות לפי מדינהעריכה

מפלגות הימין הפופוליסטי הראשונות הוקמו בשנות ה-90, ובאותו עשור אף נכנסו חלקן לבתי המחוקקים[ב]. במקביל התפשטו בארצות הברית תנועות ימין קיצוני שיש המציעים לשייכן לימין הפופוליסטי, אך שיוך זה אינו מקובל על דעת הרוב. על כל פנים, התנועות האמריקאיות שאין חולק על זהותן הימנית-פופוליסטית קרובות מאוד לזרם הפלאו-שמרנות. הימין הפופוליסטי האמריקאי נבדל מהשמרנות, בתכניו ובסגנונו כאחד, אך רבים מציעים לראות בה את מקורו. אף שחילוקי דעות רבים סובבים סביב הימין הפופוליסטי, פלג אחד בו שנוי במחלוקת מיוחדת: מפלגות שמעריכות או מעריצות תנועות פשיסטיות מהתקופה שבין מלחמות העולם[ג].

פיארו איגנזי מחלק את מפלגות הימין הפופוליסטי, שאותן הוא מכנה "מפלגות ימין קיצוני", לשתי קטגוריות: מפלגות שהיו בעבר חלק מהימין המסורתי, ומפלגות שהתפתחו באופן עצמאי. הוא כולל את המפלגה הלאומית הבריטית, המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה ומפלגת המרכז ההולנדית בקטגוריה הראשונה. בקטגוריה השנייה הוא כולל את החזית הלאומית בצרפת, הרפובליקנים בגרמניה, הדמוקרטים של המרכז בהולנד, מפלגת הקדמה בדנמרק, מפלגת הקדמה בנורווגיה, ומפלגת החירות האוסטרית.

עם מפלגות הימין הפופוליסטי הבולטות בעולם נמנות מפלגת העצמאות הבריטית, מפלגת "ניו זילנד תחילה" ומפלגת "וילרוס" בפרובינציית אלברטה שבקנדה. המפלגה הרפובליקאית בארצות הברית והמפלגה השמרנית בקנדה כוללות מאפיינים ימניים-פופוליסטיים, ולדעת אחדים אף פלגים ימניים-פופוליסטיים מובהקים.

בעשור השני של המאה ה-21 גדלה התמיכה הציבורית בתנועות הימין הפופוליסטי באירופה. החזית הלאומית בצרפת, הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת החירות באוסטריה ומפלגת העצמאות בבריטניה נחלו הישגים נאים בבחירות הכלליות. מקובל להניח שתי סיבות עיקריות לכך: ההגירה הגוברת מהמזרח התיכון ומאפריקה, וחוסר שביעות רצון מהמדיניות הכלכלית של האיחוד האירופי.

אוסטריהעריכה

מפלגת החירות האוסטרית הוקמה ב-1955 על ידי קצין אס-אס לשעבר[1], שטען שהיא מייצגת את "הדרך השלישית" (מרכז פוליטי), בין המפלגה הסוציאליסטית למפלגת העם האוסטרית. היא ירשה את מקומה של מפלגת "התאחדות הגרמנים" שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, ואימצה את הלאומנות הגרמנית שלה. מצעה הלאומני לא הקנה לה די תומכים, והיא החלה להצטרף לקואליציות על מנת לחזק את כוחה.

בשנות השמונים אימצה המפלגה מצע ליברלי יותר. ב-1983 הייתה לחברה בקואליציה של הסוציאליסטים, ויושב ראשה מונה לסגן הקנצלר. אך דרכה הליברלית הייתה קצרה: ב-1986 נבחר ירג היידר למנהיג המפלגה, ותחת מנהיגותו שבה המפלגה לשורשיה. אלא שירג היידר לא היה ריאקציונר ותו לא; הוא הביא עמו סגנון חדש, והוביל את המפלגה למאבק במערכת הפוליטית. המאבק התנהל בעיקר נגד השיטה הוותיקה, לפיה מחולקות המשרות הבכירות בשירות המדינה בין המפלגות בהתאם לאחוז שזכו בבחירות, בטענה שהיא לוקה בשחיתות ובנפוטיזם.

הגישה החדשה הניבה פירות. כבר ב-1986, במערכת הבחירות הראשונה שלו, הוביל היידר את המפלגה להישג כפול. אז החלה תנופת המפלגה, שהגיעה לשיאה בבחירות הכלליות ב-1999, בהן זכתה מפלגת החירות ב-27% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה במדינה. בבחירות שלאחר מכן צנחה המפלגה ל-10%, אך מאז עולה התמיכה בה באופן הדרגתי. בבחירות 2017 זכתה המפלגה ב-26% מהקולות, נכנסה לקואליציה וזכתה למחצית ממושבי הקבינט[ד]. בבחירות מוקדמות שנערכו בספטמבר 2019 נחלשה המפלגה ואיבדה שליש מכוחה.

היינץ כריסטיאן שטראכה נבחר ליושב ראש המפלגה ב-2005.

אוסטרליהעריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי העיקרית באוסטרליה היא "אומה אחת" (One Nation), שמונהגת על ידי פולין הנסון, סנאטורית מטעם קווינסלנד. על פי רוב חברה המפלגה בקואליציה. מפלגות נוספות בבית המחוקקים האוסטרלי, שמזוהות עם הימין הפופוליסטי, הן "השמרנים האוסטרלים" שמונהגת על ידי קורי בראנרדי, סנאטור מדרום אוסטרליה, "המפלגה הדמוקרטית-ליברלית" שמונהגת על ידי דייוויד ליונהלם, סנאטור ממזרח אוסטרליה, ומפלגת הקאטרים (The Katter's), שמונהגת על ידי חבר הפרלמנט בוב קאטר. מפלגת השמרנים האוסטרלים והמפלגה הדמוקרטית-ליברלית נוהגות להצביע יחד בסנאט.

מספר אנשים במפלגה הליברלית של אוסטרליה תוארו כאנשי ימין פופוליסטי, בהם ראש הממשלה לשעבר טוני אבוט.

איטליהעריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי הבולטת באיטליה היא הליגה הצפונית. המפלגה דוחה את שיוכה לימין הפוליטי, אך לא את הגדרתה כפופוליסטית[2]. "הליגה הצפונית" הוקמה ב-1991, כאיחוד מפלגות ברמת המחוז. תוכניתה הגדולה היא הפיכת איטליה לפדרציה, שבה יזכו המחוזות ליתר עצמאות, בייחוד בצפון המדינה. ב-1996 אף פרסמה המפלגה מסמך בשם "הכרזת העצמאות והריבונות של פדניה"[3], והצהירה לא אחת על תמיכתה בהקמת מדינה עצמאית נפרדת בצפון המדינה[ה].

המפלגה מפגינה עוינות רבה כלפי דרום איטליה ותושביה. חבריה ידועים בהתנגדותם להגירה מהדרום לצפון, ובתליית צרותיה הכלכליות של המדינה בפערים בין הדרום לצפון. כן מזלזלת המפלגה בטבעם של אנשי הדרום, בטענה שהם עצלנים נטולי חינוך ומוסר ראויים לשמם[4][5]. חבריה ידועים גם בשימושם בשם-התואר "טֶרְרוֹנֶה", השם ללעג את תושבי הדרום[6]. גם רומא לא חומקת משבטם, בשל ריכוז הכוח והמוסדות הפוליטיים שבה – המנוגד לעקרון הפדרציה וּמַקשה על יישומו. חרף עמדה זו, המפלגה מפגינה גם לאומיות איטלקית כללית[7], וקושרת קשרים עם עמיתותיה בימין הפופוליסטי האירופי[8].

בשנות ה-90 גדלו משמעותית ממדי ההגירה לאיטליה. הליגה הצפונית החלה מבקרת את האסלאם, ומרכזת תשומת לב רבה יותר לסוגיית ההגירה הלא חוקית. כן תומכת הליגה ביציאה מגוש האירו. כשאר מפלגות הימין הפופוליסטי באירופה, גם הליגה הצפונית אינה תומכת גדולה של האיחוד האירופי, וככזו הצטרפה לקבוצת "אירופה של חירות ודמוקרטיה" בבית המחוקקים האירופי. המפלגה השתתפה ב-4 קואליציות. בבחירות הכלליות האחרונות באיטליה, שנערכו ב-2018, זכתה המפלגה לתוצאה הגבוהה בתולדותיה – 17% מהמושבים – והפכה למפלגה השלישית בגודלה באיטליה. בבחירות לבית המחוקקים האירופי, שנערכו אף הן ב-2018, נסקה המפלגה בשיעור דומה.

במרכז איטליה ובדרומה בולטות מספר מפלגות שמרניות, שיש המגדירים אותן כימניות-פופוליסטיות. רובן צמחו משרידיה של "התנועה החברתית האיטלקית", מפלגה נאו-פשיסטית קטנה בזירה הארצית[ו]. בהן בולטות שתיים: "הברית הלאומית", שזכתה ב-15.7% מהקולות בבחירות 1996, אך התפרקה עשור לאחר מכן, ו"האחים של איטליה", שמחזיקה – נכון ל-2018 – ב-4.4% מהמושבים בבית המחוקקים.

סילביו ברלוסקוני, מנהיג מפלגת "קדימה איטליה" וראש ממשלת איטליה לשעבר, תואר על ידי רבים, ובהם גם חברי מפלגתו, כאיש ימין פופוליסטי. עם זאת, מפלגתו בדרך כלל אינה מגדירה אותו ככזה[9].

ארצות הבריתעריכה

עליית כוחן של האליטות בחיי המדינה והחברה, וההתנגדות הפופוליסטית לכך, הובילו להתפתחות זרמים חדשים בפוליטיקה האמריקנית[10]. עם זאת, עד לפני יובל לא ייצגו שתי המפלגות הגדולות את שני הצדדים של המפה הפוליטית; כל אחת מהן הייתה כאי נפרד, שכל קשת הדעות התקיימה בו. ולכן, כשהפופוליזם החל להתפשט, השתמשו בו שתי המפלגות. בין הבולטים שבאנשי הימין הפופוליסטי ניתן למצוא דמוקרטים ורפובליקאים כאחד[11]. אך בעוד שבמפלגה הדמוקרטית התגבשה סיעה פופוליסטית מוחשית, במפלגה הרפובליקאית רק הושפעו מהרעיון החדש.

תנועת מסיבת התה תוארה על ידי מתנגדיה כתנועת ימין פופוליסטי בשל התנגדותה לממסד, על אף שהיא תומכת ברעיונות שמנוגדים לימין הפופוליסטי, כמו ליברליזם כלכלי. מספר חוקרים אמריקאים אף הצהירו: "מדינתנו נמצאת בעיצומו של מרד פופוליסטי, שאנשיו מבקשים להוכיח קבל עם ועולם את זכותם להפגין"[12].

במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות, נשא דונלד טראמפ נאומים רבים נגד הממסד ונגד ההגירה הלא-חוקית, ונקט בכך שתי עמדות שאופייניות לימין הפופוליסטי[13]. טראמפ ניצח בשנת 2016 והפסיד בשנת 2020.

בלגיהעריכה

מפלגת "הגוש הפלמי", שנוסדה ב-1978, תומכת בחיזוק שלטון החוק, במאבק בהגירה (ובייחוד בהגירה מוסלמית), ובפרישת מחוז פלדנריה מן המדינה. המפלגה טוענת כי על המחוז להסתפח להולנד, בשל הקרבה התרבותית והלשונית אליה, והריחוק התרבותי והלשוני משאר חלקי בלגיה. בסופו של דבר נתקלה ההצעה בקיר הברזל של רב התרבותיות במדינה, ונכשלה. עם זאת, בבחירות לבית המחוקקים של פלנדריה, שנערכו ב-2004, זכתה המפלגה ב-24% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה. בנובמבר של אותה שנה פורקה המפלגה על ידי הממשלה, בטענה שעברה על חוק נגד גזענות, לאחר שהציעה להקים בתי ספר נפרדים לאזרחים ולמהגרים[14].

המפלגה הוקמה מחדש תוך שבוע, תחת השם "העניין הבלגי". מצעה נותר דומה, אך מוּתן מעט. המפלגה המשיכה להביע את עמדה, כי המהגרים לפלנדריה צריכים להיטמע בתרבותה וללמוד את שפתה. חרף האשמות מסוימות באנטישמיות מצד הקהילה היהודית המקומית, הפגינה המפלגה תמיכה איתנה בישראל, כחלק ממאבקה באסלאם. נכון ל-2018, למפלגה 5% מהמושבים בבית המחוקקים הפלמי, 2% מהמושבים בבית התחתון של בית המחוקקים הלאומי ו-3% מהמושבים בבית העליון שלו.[דרושה הבהרה]

גרמניהעריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי הבולטת בגרמניה היא אלטרנטיבה לגרמניה. בבחירות הכלליות האחרונות, שנערכו ב-2017, נכנסה המפלגה לראשונה לבית המחוקקים וזכתה ב-13% מהמושבים. כך הייתה למפלגת הימין הפופוליסטי הראשונה שנכנסה לבית המחוקקים הלאומי, כמו גם למפלגה השלישית בגודלה בגרמניה. לפני ניצחונה, פעלו מפלגות ימין פופוליסטי ברמה המדינתית (גרמניה היא פדרציה, ולכל מדינה בית מחוקקים משלה).

ברמה המדינתית הצליחו מפלגות הימין הפופוליסטי לנחול הצלחות מסוימות. אחדות ממדינות גרמניה חזו בנוכחות נציגיהן בבית המחוקקים, ובהמבורג הן אף היו לחלק מהקואליציה. ב-1989 זכתה התנועה בשישה מושבים בבית המחוקקים האירופי. ברמה הארצית בלט הישגה של המפלגה הנציונל-דמוקרטית, הנחשבת למפלגה נאו-נאצית[ז], ואך על פי כן זכתה במאות אלפי קולות בשלוש מערכות בחירות רצופות. בבחירות לבית המחוקקים האירופי, שנערכו ב-2014, הצליחה המפלגה לזכות במושב אחד.

ב-2005 נוסדה בגרמניה "התנועה האזרחית הפרו-גרמנית". התנועה מורכבת ממפלגות מקומיות קטנות, ארגוני בוחרים ואגודות שונות, ועורכת תעמולה נגד אסלאם קיצוני והגירה מוסלמית[15]. בנוסף תומכת התנועה במאבק חסר פשרות בשחיתות. התנועה שוללת את רעיון החברה הרב-תרבותית, ומתנגדת בחריפות לאיסלאמיזציה שלדעתה עוברת גרמניה. עמדות אלו מובילות אותה לימין הקיצוני.

דנמרקעריכה

בשנות ה-70, דנמרק הייתה ביתו של הימין הפופוליסטי באירופה. בארבע מחמש מערכות הבחירות באותו עשור זכתה "מפלגת הקדמה" באחוז דו-ספרתי של קולות. לקראת סוף המאה דעכה התמיכה במפלגה, והיא הוחלפה ב"מפלגת העם הדנית". זו המשיכה את מסורתה במילניום החדש, וזכתה באחוז דו-ספרתי של קולות בארבע מערכות בחירות רצופות – עד שבבחירות 2015, זכתה המפלגה ב-21% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בגודלה. המפלגה תומכת בצמצום ההגירה, בעיקר ממדינות שאינן מערביות, ובהטמעה תרבותית של מהגרים כבר בדור הראשון. המפלגה מבקשת לשמר את התרבות והמסורת הלאומיוֹת, ומתנגדת לעקרון הרב-תרבותיות.

כן תומכת המפלגה בחיזוק שלטון החוק ומערכת החינוך, ובשמירה על מערכת הרווחה, על מנת לקדם את הצמיחה הכלכלית. המפלגה מכירה בחשיבות השמירה על הסביבה, ועם זאת טוענת שהמאבק באבטלה חשוב יותר[16].

הולנדעריכה

בהולנד מפלגות ימין פופוליסטי מיוצגות בבית המחוקקים מאז 1982, אז זכתה מפלגת "המרכז" במושב יחיד. בעשור שלאחר מכן זכתה מפלגת "הדמוקרטים של המרכז" בשלושה מושבים. הפריצה הגדולה התרחשה ב-2002, כשזכתה "רשימת פים פורטאון" בשישית מהמושבים ונכנסה לקואליציה. שבוע לפני הבחירות נרצח מנהיגה, פים פורטאון, על ידי איש שמאל הולנדי[17].

המפלגה למען החירות מיוצגת בבית המחוקקים מאז 2006. לאחר הבחירות הכלליות ב-2010, הקימו מפלגות הימין ממשלת מיעוט בהולנד. המפלגה, שזכתה ב-24 מושבים, השתתפה בקואליציה. עמדותיה החשדניות כלפי האיחוד האירופי השפיעו רבות על היחסים בין האיחוד האירופי ובין הולנד, והשפעתה זו גברה ב-2009, כשזכתה במקום השני בבחירות לבית המחוקקים האירופי בהולנד. עיקר פועלה של המפלגה בסוגיית ההגירה: היא מתנגדת להגירה מוסלמית ולהגירה מהמדינות החדשות באיחוד האירופי, ופועלת להטמעה תרבותית של המהגרים. כן מתנגדת המפלגה לכניסת טורקיה לאיחוד האירופי, ומבקשת להוציא את הולנד מגוש האירו[18].

ב-2012 הפסיקה המפלגה למען החירות לתמוך בקואליציה המכהנת, בשל חוסר הסכמה על צעדי הצנע שקידמה האחרונה. הממשלה התפרקה ונערכו בחירות מוקדמות, אך המפלגה איבדה תשעה מושבים ונשארה באופוזיציה. בבחירות 2017 זכתה המפלגה בעשרים מושבים והייתה למפלגה השנייה בגודלה.

ב-2016 החלה לפעול בהולנד מפלגת ימין פופוליסטי בשם "הפורום לדמוקרטיה". בבחירות 2017 זכתה המפלגה בשני מושבים. רבים רואים בה כוח עולה בימין ההולנדי, או לפחות בזרם הפופוליסטי שלו[19].

הממלכה המאוחדתעריכה

מפלגת העצמאות הבריטית היא מפלגת הימין הפופוליסטי הגדולה בבריטניה. מנהיגה הקודם, נייג'ל פרג', הוא אחד ממנהיגי הזרם האירוסקפטי בפוליטיקה האירופית. במשאל העם על החברות באיחוד, הייתה המפלגה אחד הגורמים המרכזיים במחנה שתמך בעזיבה[20]. המפלגה תומכת במנגנון הגירה נוקשה יותר, שייטיב עם משכילים ואמידים[21].

חברי המפלגה השמרנית סוטים לא אחת מעמדת מפלגתם ומצביעים עם מפלגת העצמאות, בעיקר בסוגיות שנוגעות לאיחוד האירופי, להגירה ולזכויות להט"ב[22]. מנהיג המפלגה השמרנית, בוריס ג'ונסון – ראש הממשלה המכהן וראש עיריית לונדון לשעבר – היה ממנהיגי המחנה שתמך בעזיבת בריטניה את האיחוד, ובמהלך הקמפיין לקראת משאל העם הביע עמדות שתוארו כימניות-פופוליסטיות[23].

בצפון אירלנד, מפלגת הימין הפופוליסטי המרכזית היא המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית.

יווןעריכה

ביוון שתי מפלגות ימין פופוליסטי בולטות, היוונים העצמאים והשחר המוזהב. לשתיהן ייצוג קטן בבית המחוקקים, אך רק הראשונה חברה בקואליציה[24].

המשבר הכלכלי ביוון השפיע רבות על הפוליטיקה הפנימית שלה; אחת ההשפעות הללו היא עלייתו של הימין הפופוליסטי. ב-2012, השנה שבה נחתם הסדר החוב (והמאבק הגיע לשיאו), זכה הימין הפופוליסטי ביוון בחמישית ממושבי בית המחוקקים. נכון ל-2018 הוא מחזיק במחצית מכך. "היוונים העצמאים" בולטים יותר בשיח הציבורי, בשל היותם חלק מהממשלה, אך הממשלה ביוון אינה מוסד אהוד במיוחד, וככל שנוקף הזמן מצביעים רבים יותר עוברים לשחר המוזהב.

"השחר המוזהב", כעמיתותיה בימין הפופוליסטי, שנויה במחלוקת. שתי סיבות אפשריות לכך, הן תמיכתה בהחזרת אזורים באלבניה ובטורקיה לשליטת יוון[25]; ונוהגה להתגרות במוסדות הפוליטיים. דוגמה אחת לכך, מ-2013, היא הקמת "מטבח האנשים העניים" מול בית המחוקקים באתונה, על מנת למחות נגד מדיניות הצנע הממשלתית. במטבח חולק אוכל לאזרחים יוונים בלבד, כמחאה נגד הגירה. בסופו של דבר סגרה המשטרה את המקום תוך שימוש בכוח[26].

למפלגת הליכוד האורתודוקסי העממי נציג אחד בבית המחוקקים הלאומי. קודם לכן לא יוצגה בו המפלגה, אך לבית המחוקקים האירופי דווקא הצליחה לשלוח נציג ואפילו זוג נציגים. המפלגה מתנגדת לגלובליזציה ולהצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי, ותומכת בהורדת מיסים. בולטת גם התנגדותה של המפלגה לשמה של רפובליקת מקדוניה[ח].

ישראלעריכה

מפלגה ימנית-פופוליסטית בולטת בישראל היא ש"ס, ובעבר בלטו גם המפלגות הימניות-פופוליסטיות גשר וכולנו, אולם גם במפלגות אחרות יש גורמים ואגפים הדוגלים בפופוליזם ימני. מבחינה כלכלית, גורמי הימין הפופוליסטי בישראל נוטים לתמוך בהעלאת שכר המינימום, בהגדלת הקצבאות הממשלתיות לנכים, ילדים, עניים ואברכים, בקיצוץ במיסים, בסבסוד מוצרים, בפיקוח מחירים, בפרוטקציוניזם, ובהגדלת הגירעון והחוב הציבורי למען מטרות שונות.

במפלגת הליכוד ובמפלגת ישראל ביתנו ישנם אגפים התומכים באופן מובהק במדיניות ימנית-פופוליסטית, אולם מדיניות זאת איננה האידאולוגיה הרשמית של המפלגות, והיא מופיעה בעיקר בקרב ה"ספסלים האחוריים" של המפלגות, כשחברי כנסת או מועמדים לכנסת זורקים לחלל האוויר סיסמאות פופוליסטיות-ימניות כדי ליצור פרובוקציה, ועל ידי כך להשיג זמן מסך בתקשורת ותשומת לב ציבורית. מפלגת ישראל ביתנו, לדוגמה, השתמשה בסלוגן "בלי נאמנות אין אזרחות", סיסמה המדגישה את האלמנט הפופוליסטי של המפלגה באופן הברור ביותר. גם מירי רגב, חברת כנסת בכירה בליכוד, אמרה כי "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" והראתה תופעה דומה.

גם בסיעות מרכז, המכילות בתוכן חברים מהימין ומהשמאל הפוליטי, נוטים להיווצר אגפים פופוליסטיים.

צרפתעריכה

מפלגת הימין הפופוליסטי העיקרית בצרפת היא החזית הלאומית. ב-2011 החליפה מארין לה פן את אביה כראש המפלגה, ומאז צמחה המפלגה והייתה לאחת המפלגות העיקריות בצרפת. רבים רואים בה את מפלגת הימין הפופוליסטי המצליחה באירופה[27]. עם זאת, בשל שיטת הבחירות שנהוגה בצרפת, החזית הלאומית מחזיקה בנציגות זניחה בבית המחוקקים הלאומי. בבתי המחוקקים המקומיים, לעומת זאת, נהוגה שיטת בחירות ישירה יותר, ובהם מחזיקה המפלגה בחמישית מהמושבים. מנהיגת המפלגה, לה פן, הגיעה למקום השני בבחירות לנשיאות ב-2017, והפסידה לעמנואל מקרון. ניתן להניח אפוא כי המפלגה זוכה לתמיכה עממית רחבה חרף שיטת הבחירות האזורית, שמקשה עליה את ההצלחה בזירה הלאומית.

קנדהעריכה

לקנדה היסטוריה עשירה של פוליטיקת ימין פופוליסטי, בעיקר במערבה. מפלגת "הזכות החברתית של קנדה" זכתה למושבים בפרלמנט המקומי בקולומביה הבריטית, באלברטה ובססקצ'ואן, אבל דעכה בשנות ה-70. שני עשורים לאחר מכן נסקה המפלגה הרפורמית, בהנהגת פרסטון מאנינג, ובשיאה החזיקה בחמישית ממושבי בית המחוקקים. הצלחתה פגעה קשות במפלגה "השמרנית-פרוגרסיבית", שלפנים הייתה המפלגה השלטת במערב המדינה. ב-2003 הן התאחדו ויצרו את המפלגה השמרנית של קנדה. נכון ל-2018 מחזיקה המפלגה השמרנית ב-32% מהמושבים, ונמצאת באופוזיציה. אחדים מחבריה זוהו על ידי התקשורת עם הימין הפופוליסטי.

שווייץעריכה

בבחירות הכלליות ב-2015, מפלגה העם השווייצרית זכתה ב-29% מהקולות והקימה ממשלה. הפרשנים חלוקים בנוגע לסיווגה; רובם טוענים שהיא מפלגה שמרנית-לאומית טיפוסית, אך חלקם מבקשים להגדירה כמפלגת ימין קיצוני, ואף כמפלגת ימין-פופוליסטי קיצוני. המחלוקת עומדת בעינה, אך אין ספק שהמפלגה היא בעצם קואליציה של הימין כולו: דרים בה בכפיפה אחת מתונים וקיצונים.

בשווייץ עבר הימין הפופוליסטי תהפוכות לא מעטות. ב-1971 זכה ב-10% מהקולות, ב-1979 התרסק ל-2%, וב-1991, בעקבות איחוד שתי מפלגות הימין הפופוליסטי, זכתה התנועה ב-10% מהקולות ושבה למעמדה הקודם. תחת מנהיגותו של כריסטוף בלופר הפכה המפלגה מהרביעית בגודלה לשנייה בגודלה – ולהבטחה הגדולה של הפוליטיקה השווייצרית. ההבטחה התגשמה בבחירות 2015, כשמפלגת העם השווייצרית זכתה לתוצאה הגבוהה בתולדות המדינה: 32% מהמושבים[28].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ אפשר להפריד בין המונחים "פופוליזם", "לאומנות" ו"סמכותנות", והפרדה זו אכן מקובלת בדיון המקצועי. אך כאשר כותבים שאינם בקיאים משלבים ביניהם, וכל כותב מעניק להם משמעות שונה בהתאם לתפיסת עולמו ולסביבתו הוא, מן הנמנע לתפוס בשלמות את משמעותם ולנסח להם הגדרה מקובלת.
  2. ^ בעשר מדינות, אירופיות ברובן, זכה הימין הפופוליסטי לייצוג בבית המחוקקים. בשלוש מהן אף היו נציגיו לחלק מהממשלה המכהנת.
  3. ^ כמו אלה ששלטו בגרמניה, באיטליה, בספרד וביפן.
  4. ^ קרין קנייסל, לפנים דיפלומטית ועיתונאית, מונתה לשרת החוץ בתמיכת מפלגת החירות אף שאינה חברה במפלגה, ומעמדה המפלגתי הוא "עצמאי". כך חולק הקבינט, שמספר חבריו אי זוגי, באופן שוויוני: לכל אחת משתי המפלגות שמרכיבות אותו, מפלגת העם ומפלגת החירות, חמישה מושבים מפלגתיים. והמושב הנוסף, שובר השוויון, הוענק לאישה שאינה פוליטיקאית, בהסכמה משותפת של שני ראשי המפלגות (שמשמשים כקנצלר וכסגנו).
  5. ^ אף שהרעיון עלול להישמע תמוה לקורא מן השורה, סקרים מראים כי חלק גדול מאוכלוסיית צפון איטליה מבקשת להקים מדינה עצמאית. עם זאת, אותם סקרים מראים גם שתושבי הצפון יסתפקו ברפורמה מקיפה דיה בשיטת הממשל.
  6. ^ ביובל פעולתה, שתם ב-1994, זכתה המפלגה בממוצע של 5% בבחירות הכלליות, וגם בשיאה לא עברה את ה-10%. את שמה ורעיונותיה לקחה מהרפובליקה הסוציאלית האיטלקית, שהונהגה להלכה על ידי מוסוליני ונשלטה בפועל על ידי גרמניה הנאצית.
  7. ^ בעשור הקודם ניתנה דוגמה בולטת לכך, כשהציעה המפלגה את רודולף הס, מפקד אושוויץ, בתור מועמד לפרס נובל לשלום (מקור).
  8. ^ רפובליקת מקדוניה שולטת על כל חבל הארץ ששמו "מקדוניה", אך סמוך לה שוכן מחוז יווני בעל שם זהה. שמו של המחוז היווני לא נובע משמו של חבל הארץ, אלא משמה של ממלכת מקדוניה העתיקה, שיוון ומקדוניה כאחד מבקשות לנכס את מורשתה. המחלוקת סביב השם התעוררה ב-1991, עם התפרקותה של יוגוסלביה ועצמאותה של מקדוניה. מאז הפעילה יוון לחץ רב על מקדוניה, ואילצה אותה להחליף את דגלה ולחדול משימוש במספר סמלים עתיקים.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "Austrian far-right: History of a 'pact with the devil'" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
  2. ^ Europee: Salvini,sono referendum, meglio populista che fesso - Lega Nord - Salvini Premier, www.leganord.org (באיטלקית) (ארכיון)
  3. ^ הטקסט המלא של ההכרזה (באיטלקית), באתר it.wikisource.org (באיטלקית)
  4. ^ Willey, David (2012-04-14). "Rise and fall of the House of Bossi". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2018-05-21.
  5. ^ Pullella, Philip. "Italy unity anniversary divides more than unites". U.S. (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
  6. ^ Grace Russo Bullaro, From Terrone to Extracomunitario: New Manifestations of Racism in Contemporary Italian Cinema : Shifting Demographics and Changing Images in a Multi-cultural Globalized Society, Troubador Publishing Ltd, 2010. (באנגלית)
  7. ^ "Italy's Northern League Is Suddenly In Love With the South". Bloomberg.com (באנגלית). 2018-02-20. נבדק ב-2018-05-21.
  8. ^ "Rivoluzione nella Lega: cambiano nome e simbolo". l'Espresso (באיטלקית). 2017-07-24. נבדק ב-2018-05-21.
  9. ^ "What Europe Can Teach Us about Trump - FPIF". Foreign Policy In Focus (באנגלית אמריקאית). 2016-11-23. נבדק ב-2018-05-21.
  10. ^ מוּר, 1996.
  11. ^ Stark, Steven. "Right-Wing Populist". The Atlantic (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
  12. ^ Scott Rasmussen and Doug Schoen, Mad As Hell: How the Tea Party Movement Is Fundamentally Remaking Our Two-Party System (2010) quotes on p. 19
  13. ^ DAVID NEIWERT, Trump and Right-Wing Populism, www.politicalresearch.org (ארכיון)
  14. ^ "Court rules Vlaams Blok is racist" (באנגלית בריטית). 2004-11-09. נבדק ב-2018-05-21.
  15. ^ Hawley, Charles (2012-05-07). "Extremists vs. Extremists: Salafists and Right-Wing Populists Battle in Bonn". Spiegel Online. נבדק ב-2018-05-21.
  16. ^ "Meet Denmark's new anti-immigration party" (באנגלית). 2016-09-22. נבדק ב-2018-05-21.
  17. ^ "In pictures: Death of Pim Fortuyn" (באנגלית בריטית). 2002-05-07. נבדק ב-2018-05-21.
  18. ^ "Far-right outcast Geert Wilders vows to 'de-Islamise' the Netherlands after taking lead in Dutch polls". The Independent (באנגלית בריטית). 2017-02-12. נבדק ב-2018-05-21.
  19. ^ Faber, Sebastiaan (2018-04-05). "Is Dutch Bad Boy Thierry Baudet the New Face of the European Alt-Right?". The Nation (באנגלית אמריקאית). ISSN 0027-8378. נבדק ב-2018-05-21.
  20. ^ Sabur, Rozina (2016-05-19). "Who wants to leave the European Union?". The Telegraph (באנגלית בריטית). ISSN 0307-1235. נבדק ב-2018-05-21.
  21. ^ "Ukip tops Independent on Sunday poll as the nation's favourite party". The Independent (באנגלית בריטית). 2014-01-19. נבדק ב-2018-05-21.
  22. ^ Ross, Tim (2013-05-19). "Tories begin defecting to Ukip over 'loons' slur" (באנגלית בריטית). ISSN 0307-1235. נבדק ב-2018-05-21.
  23. ^ "Populism's Latest Twist: An Aristocrat Could Be Britain's Prime Minister". Observer (באנגלית אמריקאית). 2017-07-14. נבדק ב-2018-05-21.
  24. ^ "Radical left takes power in Greece". BBC News (באנגלית בריטית). 2015. נבדק ב-2018-05-21.
  25. ^ "Macedonia and other Greek words". The Corner (באנגלית בריטית). 2018-02-10. נבדק ב-2018-05-21.
  26. ^ Squires, Nick (2013-05-02). "Golden Dawn's 'Greeks only' soup kitchen ends in chaos" (באנגלית בריטית). ISSN 0307-1235. נבדק ב-2018-05-21.
  27. ^ "Hollande holds emergency meeting after far-Right 'earthquake'". Mail Online. נבדק ב-2018-05-21.
  28. ^ "Swiss parliament shifts to right in vote dominated by migrant fears" (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-05-21.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פופוליזם_ימני&oldid=36387526"