פופ רוסי
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: תרגום מכונה. | |
פופ רוסי הוא שם קולקטיבי לכל התוצרים המוזיקליים הפופולריים של רוסיה והאסטרדה דוברת הרוסית מחבר המדינות והמדינות הבלטיות. הפופ הרוסי כולל שירים בשפה הרוסית, שפות חבר המדינות, וגם (לעיתים קרובות יותר) בשפות אחרות בעולם. זרים שאינם מכירים את רוסיה וברית המועצות לרוב לא מבחינים בין מוזיקת פופ סובייטית, מוזיקת פופ בשפות רוסיות, מוזיקת פופ רוסית ובין מוזיקת פופ דוברת רוסית, אם כי מושגים אלה אינם זהים.
היסטוריה ורקע עריכה
ז'אנר מוזיקת הפופ שהופץ ברוסיה המודרנית ובמדינות חבר העמים החל את התפתחותו עוד בימי ברית המועצות לשעבר ושונה במקצת מז'אנרים דומים בחלקים אחרים של העולם, גם במערב וגם במזרח. הפופ הסובייטי נבדל ממוזיקת הפופ האמריקאית והבריטית במספר מאפיינים: הליריות הרבה יותר של הפופ הסובייטי, היעדר רקע מיני בשירים, טאבו על השימוש בקללות, צנזורה, בהירות רבה יותר בביטוי הטקסט, ופחות שימוש בחידושים טכנולוגיים בהפקת השירים (לעיתים קרובות בשל היעדר טכנולוגיית המוזיקה המתקדמת במדינה). ז'אנרים מסוימים של מוזיקה בברית המועצות נאסרו או נשלטו בחוזקה (פאנק רוק, ג'אז) בגלל חששות מתעמולה פוליטית, בעוד ז'אנרים אחרים לא נפוצו כלל בגלל הרקע התרבותי והאתני השונה, ולכן הם לא השפיעו על מוזיקת הפופ הסובייטית. כתוצאה מכך התברר שמוזיקת הפופ הסובייטית קרובה יותר למוזיקת הפופ המסורתית, הנפוצה במדינות רומיות - כמו איטליה וצרפת. ועם זאת, בסך הכל, הסגנון והפורמט הכללי של השירים, כמו גם המלודיות האופייניות, היו בעלי אופי מערב-אירופאי מסורתי ונבדלו מהמוזיקה המכונה אוריינטלית.
שוק המוזיקה בשפה הרוסית עריכה
שוק המוזיקה הפופולרית בשפה הרוסית החל להתפתח יחד עם ההשפעה הגוברת של ברית המועצות על הבמה העולמית. בנוסף ל-300 מיליון אזרחי ברית המועצות שחיו על 13% משטח העולם בשנת 1990, מוזיקת הפופ הסובייטית זכתה להפצה מסוימת במדינות ברית ורשה לשעבר, בעיקר באזורים הסלאביים (פולין, צ'כיה, סלובקיה, יוגוסלביה לשעבר ובולגריה, אך גם בהונגריה, סין, קובה). המרכז הבלתי מעורער ליצירת מוזיקת פופ בשפה הרוסית של אותה תקופה הייתה מוסקבה, ובמידה פחותה, סנט פטרבורג. לאחר התמוטטות ברית המועצות, רוסיה ממשיכה להיות המפיקה והצרכנית העיקרית של המוזיקה העולמית בשפה הרוסית, והדרישה למוזיקה ברוסית עדיין גבוהה בכמה מדינות עצמאיות שזה עתה נולדו, במיוחד באוקראינה ובבלארוס. מרכזים אזוריים חשובים של מוזיקת פופ עכשווית בשפה הרוסית כוללים, בנוסף למוסקבה, סנט פטרסבורג ובחלקה קייב (אוקראינה), הממוקדת גם בשוק דובר הרוסית. התמוטטות ברית המועצות ונפילת מסך הברזל, ההגירה ההמונית של תחילת שנות ה-90, הביאו להיווצרות של גולות דוברות רוסיות גדולות באיחוד האירופי, קנדה, ארצות הברית, אוסטרליה ואזורים אחרים, שם קיבלה האוכלוסייה המקומית את ההזדמנות להכיר מוזיקה בשפה הרוסית מז'אנרים שונים דרך האינטרנט, טלוויזיה לוויינית, מפיצים שונים, מוזיקה במועדוני לילה וכו'. מבצעים שאינם מרוסיה תורמים תרומה משמעותית למוזיקה הפופולרית הרוסית[1].
כרונולוגיה עריכה
שנות ה-60 עריכה
מאז שהתפתחה לאחד מהשווקים הגדולים בעולם בראשית שנות ה-60, מיוצגת מוזיקת פופ בשפה הרוסית על ידי מבצעים כמו אדיתה פייכה, ולרי אובודזינסקי, מוסלים מגומאייב, להקות פויושציה גיטרי (אנ') ווסיוליה רביאטה.
שנות ה-70 עריכה
בשנות השבעים החלו את דרכם, ואז זכו לתהילה סופיה רוטרו, אלה פוגצ'ובה, ולרי לאונטייב. במקביל, ז'אנרים מערביים שונים (ג'אז, רוק וכו') החלו להשפיע על מוזיקת הפופ הרוסית בתקופה זו. אבל אפילו המוזיקה הסובייטית הפופולרית עצמה צוברת פופולריות רבה במזרח אירופה.
שנות ה-80 עריכה
בראשית שנות השמונים ניתן לראות התפתחות פנימית מיוחדת בשפה הרוסית מהתקופה הסובייטית. יצירות מוזיקליות רבות, כמו "לבנדה" (סופיה רוטרו), "מיליון ורדים" (אלה פוגצ'ובה), "דשא ליד הבית" (להקת "זמלניאה" (אנ')) שנוצרו בתקופה זו יהפכו להיות ספרי לימוד כמעט קלאסיים. זכו לתהילה: לריסה דולינה, אירינה אלגרובה, איגור טלקוב (אנ'), אלכסנדר סרוב, אירינה פונארובסקאיה (אנ'), לאימה ואיקולה, אלכסנדר מלינין, אלכסנדר בויינוב, פיליפ קירקורוב ואחרים.
בסוף שנות ה-80 יצרו הלהקות "לסקובי מאי" ו"מיראז'" השפעה חדשה על התפתחות מוזיקת הפופ הרוסית. הצלחה הייתה גם של סרגיי מינייב (רו') ששר שירים של אמנים מחו"ל. למרות תקופת הזוהר והפופולריות שלה, המוצרים המוזיקליים הרוסיים והסובייטים, שלא כמו אירופה וארצות הברית, פועלים ברובם בבידוד מהשוק, כלומר בתנאים של מסחור גרוע, היעדר פרסום מפותח בתקציב גדול וכו'. תנאים אלו השפיעו על כמה מהמאפיינים הסובייקטיביים שלו (כנות, קרבה לאנשים, ליריות רבה וכו'). במקביל, אלמנטים של תחרות היו קיימים בתוך הבמה, בעיקר ברמה האישית, ונוצרו חמולות משפחתיות עוצמתיות.
שנות ה-90 עריכה
בתחילת שנות ה-90, כאשר המדינה חווה משבר כלכלי ופוליטי חריף, הדבר השפיע גם על רמת ההפקה של מוזיקה בשפה הרוסית ותרבות הפופ. גם להקות רוק צברו פופולריות רבה בקרב הקהל הרוסי בתקופה זו. תקופה זו מאופיינת גם בהופעתם של אמנים ולהקות חדשות שהפכו פופולריים במיוחד בשנים שלאחר מכן[2].
שנות ה-2000 עריכה
סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים סימנו עלייה משמעותית בהשפעה של מוזיקה מן העולם, בעיקר מוזיקה אמריקאית, על סצנת המוזיקה הרוסית. בסוף שנות האלפיים נכנס השוק הרוסי של מוזיקת פופ לתקופת מעבר נוספת. בגלל ירידה רצינית במכירות בצורה של מדיה פיזית (ירידה במכירת תקליטורים - מה שמאפיין גם את התעשייה העולמית), מפיקים ואמנים רבים מבצעים הסבה למכירת מוזיקה דרך האינטרנט - בעיקר מה שמכונה סינגלים דיגיטליים.
אם בשנות התשעים ועד אמצע שנות ה-2000, עדיין נותרו מכירות האלבומים טובות, ובממוצע, האלבומים המובילים ביותר מכרו 1.5 מיליון עותקים ברוסיה.
עד שנת 2009 מכירות האלבומים ירדו משמעותית (המהדורות הבכירות ביותר של 2009: אלבום של הזמרת מקסים - "אודינוצ'קה", עם תפוצה של 50,000 עותקים, אלבום להקת רנטקי (רו') - "הגיע זמננו", שנמכר במחזור של 100 אלף עותקים והאלבום של גרגורי לפס - "מפל מים", שנמכר בקצת יותר מ-50 אלף עותקים). לעומת זאת, מכירות התוכן הדיגיטלי (סינגלים דיגיטליים, רינגטונים, רינגבקונים וכו') גדלו משמעותית. עם זאת, הבעיה העיקרית של השוק נותרה רמה גבוהה של פיראטיות (בתחום המדיה הפיזית - כ-70%, באינטרנט - כ-90%)[3].
מאפיינים עריכה
אחד המאפיינים העיקריים של תעשיית הפופ הרוסית היא התפוצה הרחבה של סיבובי הופעות, כמו גם קונצרטים קואופרטיביים של זמרים ברוסיה ובמדינות חבר העמים. בגלל גודלה העצום של המדינה, וגם בגלל העובדה שבשל הפיראטיות הרווחת למדי, הרווח ממכירת תקליטורים אינו מגיע לזמרים (מה שהופך את תעשיית הפופ הרוסית דומה למוזיקת פופ ערבית).
באזורים שונים ברוסיה קיימות קהילות מקומיות של מוזיקאי פופ שמבצעים מוזיקת פופ בשפות של עמי רוסיה, כמו טטרית, בשקירית, צ'ובשית וכו'.