פורטל:השואה/הידעת?/קטעי הידעת

לקט קטעי "הידעת?"

1	צעדת המוות של אסירי מחנה דכאו, גרמניה תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית. אם אכן הצורך לציית הוא שאפשר את השואה, כותב דניאל יונה גולדהגן, לא ניתן להסביר כיצד הפרו שומרי המחנות את פקודתו המפורשת של היינריך הימלר להפסיק את ההשמדה בסוף המלחמה, כשהתבוסה כבר נראתה לעין, והוסיפו להצעיד את האסירים אל מותם.	עריכה | תבנית | שיחה
2	אמבולנס צבאי ליגה V הינו ארגון שנוסד בימי מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל שמטרתו הייתה לסייע לברית המועצות במלחמתה בגרמניה הנאצית. שיא פעילות הארגון היה רכישתם של שלושה אמבולנסים ומשלוחם אל רוסיה דרך טהרן.	עריכה | תבנית | שיחה
3	המחנה אושוויץ I פינלנד שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, וכך תושבי פינלנד היהודים שגויסו לצבא נלחמו בשורות מדינות הציר. הונגריה, שהייתה אחת ממדינות הציר, גייסה יהודים לגדודי עבודת כפיה. הם לא צוידו בכלי נשק ושירתו רק ביחידות בנייה, כך שאמנם תרמו בעל כורחם למאמץ המלחמתי, אבל לא נלחמו. החיילים היהודים ההונגרים ששירתו בחזית הרוסית, נלקחו על ידי הנאצים למחנות ריכוז והשמדה לאחר ששוחררו וחזרו לביתם. חלק מאלה ששרדו באושוויץ שוחררו על ידי הצבא האדום.	עריכה | תבנית | שיחה
4	חותם ששימש את הטמפלרים כדי לסמן תפוזים שנקטפו בשרונה ובווילהלמה ונשלחו ליצוא ב-1871 הקימו חברי תנועת הטמפלרים הגרמנים מושבה חקלאית בשם שרונה, צפונית ליפו. בעת מלחמת העולם השנייה חלק מאנשי המושבה הוגלו, וחלקם נכלאו, על ידי השלטונות הבריטיים. לאחר המלחמה הורשו אנשי המושבה לשוב לבתיהם, אך עם התברר ממדי השואה, החליטו אנשי המחתרות שלא לאפשר להם להישאר, וב-1946 הפלמ"ח התנקש בחייו של גוטהילף וגנר, ממנהיגי התנועה. על אדמות המושבה קמה לימים הקריה בתל אביב, המשמשת את משרדי הממשלה, אולפני רשות השידור וצה"ל. בעת הרחבת רחוב קפלן הועתקו ממקומם אחדים ממבני המושבה לצורך שימורם.	עריכה | תבנית | שיחה
5	מאן במלון אדלון שבברלין בתקופת רפובליקת ויימאר, 1929 תומאס מאן, חתן פרס נובל לספרות ומגדולי הסופרים הגרמנים, יצא לגלות ממולדתו עם שריפת הרייכסטאג ועליית המפלגה הנאצית, לה התנגד עוד קודם לכן, לשלטון. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגורר מאן בארצות הברית, שם כתב קובץ מכתבים לאזרחי גרמניה הנאצית, בהם תקף את הנאצים ועוזריהם. בין השאר היה מאן לאחד הראשונים שהתריע על השואה והנעשה במחנה ההשמדה אושוויץ ליהודים. המכתבים עצמם לא הגיעו בתקופת המלחמה לגרמניה, עקב חרם שהוטל על כתביו. עם זאת, בנות הברית הקליטו תסכיתים של המכתבים אשר שודרו באמצעות הרדיו לגרמניה כחלק ממסע התעמולה שלהם.	עריכה | תבנית | שיחה
6	פריץ הבר הגז הרעיל ציקלון בה ששימש את הנאצים לרצח יהודים בזמן השואה, פותח בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים" שבראשה עמד הכימאי היהודי-גרמני פריץ הבר, חתן פרס נובל לכימיה. הבר זכה בשנת 1918 בפרס נובל, ובאותה השנה ממש הוכרז כפושע מלחמה. את פרס נובל קיבל על עבודתו על "הסינתזה של האמוניה", שהיוותה אבן יסוד בייצור דשן כימי, ותרמה לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם כולו. יחד עם זאת, הוא היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. למרות שהיה רוב חייו מומר, בסוף חייו חזר וראה בעצמו יהודי והסכים להצעתו של חיים ויצמן לעמוד בראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו ברחובות. לבסוף נפטר הבר ב-1934 מהתקף לב בבית קפה בבזל, בדרכו לארץ ישראל.	עריכה | תבנית | שיחה
7	אנדרטת השואה במהלך הקמת אנדרטת השואה באוקטובר 2003 הסתבר כי החברה הגרמנית "דגוסה", אשר סיפקה חומר כנגד גרפיטי על מנת להגן על הקוביות, היא החברה שייצרה את גז ציקלון B בימי השואה. לאחר שיקול דעת המשיכה העבודה, לרבות מעורבות החברה "דגוסה", כאשר החברה התחייבה לספק את הצבע לצביעת הקוביות בלא עלות גם בעת ההקמה, וגם בכל צביעה עתידית של האנדרטה.	עריכה | תבנית | שיחה
8	בגרמניה הנאצית, נחשבה ההומוסקסואליות לפשע, בין היתר על סמך סעיף 175 לחוק העונשין הגרמני. למרות זאת, היחס כלפי הלסביות נחשב בגרמניה הנאצית למקל יותר ביחס לזה שהונהג כלפי הומוסקסואלים זכרים. שלא כמו הומוסקסואלים זכרים, הלסביות לא נחשבו כאיום חברתי קריטי ולכן השלטון הנאצי לא נהג בהן באותו יחס ובאותו היקף פעולה אשר הונהג כלפי "גורמים בעיתיים" אחרים כגון ההומוסקסואלים הזכרים, היהודים או הצוענים. לרוב לא נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ולא סבלו התנכלויות מרובות, באופן יחסי, מצד המשטרה. אף לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, חלק מן הלסביות בגרמניה הנאצית יכלו להמשיך במסגרת חיים תקינה, אך חלקן סבלו מתנאי מחיה קשים, שכר ירוד ופחד מפני מעצר. עיקר דאגתו של המשטר הנאצי מהלסביות הייתה מתוך חשש שמא ייווצר קושי להבדיל בין זוג חברות שבסיס הקשר ביניהן חברותי לבין זוג לסביות, אם כי לא ננקטו פעולות חריפות כנגד הלסביות מתוך הנחה שהן עדיין יכולות למלא את תפקידה הקלאסי של האישה הגרמניה לפי האידאולוגיה הנאצית: להיות אם לכמה שיותר תינוקות "ארים".	עריכה | תבנית | שיחה
9	בית החולים היהודי בברלין, 2007 עקב הקפדנות וההיצמדות להוראות בגרמניה הנאצית ניצלו חייהם של מאות חולים קשים וסיעודיים שהיו מאושפזים בבית החולים היהודי בברלין. לפי הוראות המשטר הנאצי, חויבו חולים אלה בטיפול ובהיתר כתוב של ועדה רפואית לפני העלאתם למשלוח, ובהיעדר אישור כזה לא יכלו להישלח למחנות ריכוז והשמדה. מנהל בית החולים דוקטור ולטר לוסטיג כמעט שלא שחרר ממנו חולים בשנות המלחמה ובכך הצילם. ואולם בהוראת הגסטאפו הוא נאלץ לצמצם את צוות העובדים, ו-300 העובדים אותם פיטר נשלחו לאושוויץ. לוסטיג הוצא להורג על ידי הרוסים כמשתף פעולה עם הנאצים לאחר ששניים מהחולים שהבריאו, נשלחו למחנה השמדה וניצלו, הצביעו עליו כאחראי לשילוחם.	עריכה | תבנית | שיחה
10	הספרייה הריקה של מיכה אולמן, מוארת בלילה כיכר בבל בעיר ברלין, בשמה דאז כיכר האופרה, נודעה בשל אירוע שריפת הספרים שהתרחש במקום ב-10 במאי 1933, אז נשרפו כ-20 אלף ספרים, כולל עבודות של תומאס מאן, היינריך היינה, קרל מרקס ועוד סופרים רבים. טקס שריפת הספרים התרחש בעקבות יוזמה שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס. במהלך הלילה סטודנטים ופרופסורים, בליווי מוזיקלי של מקהלות אס אס ו-אס אה, שרפו למעלה מ-20 אלף ספרים של כ-200 סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים, כשני שלישים מהם יהודים, אותם בזזו מספריות סמוכות ואוספים פרטיים רבים.	עריכה | תבנית | שיחה
11	ויקטוריה אליס אליזבת ג'וליה מרי, נסיכת יוון ודנמרק, 1885 אליס, נסיכת בטנברג, אמו של הנסיך פיליפ, בעלה של אליזבת השנייה מלכת הממלכה המאוחדת נולדה באנגליה, לנסיך הגרמני לודוויג פון באטנברג ולאשתו, הנסיכה ויקטוריה, נכדתה של המלכה ויקטוריה. מילדותה סבלה מלקות שמיעה. היא נישאה לנסיך היווני אנדראס, ונאלצה לצאת לגלות מיוון פעמיים, ב-1917 וב-1922. בשנות ה-30 הייתה מאושפזת מספר שנים במוסד פסיכיאטרי. היא חזרה ליוון, ובזמן מלחמת העולם השנייה ארגנה בית תמחוי, הבריחה ליוון ציוד רפואי והצילה משפחה יהודית ממוות. הכוחות הגרמניים הכובשים ביוון הניחו שאליס היא פרו-גרמנית, שכן אחד מחתניה, כריסטוף, נסיך הסן, היה חבר במפלגה הנאצית ובואפן אס אס, בעוד שחתן שני, ברטולד, מרקיז באדן לחם בצבא הגרמני ונפצע בצרפת ב-1940. הנסיכה נפטרה בארמון בקינגהאם ב-5 בדצמבר 1969 ללא כל רכוש, לאחר שתרמה אותו לעניים ונקברה בטירת וינדזור, חרף בקשתה להיקבר בירושלים, לצד דודתה אליזבת, נסיכת הסה. ב-3 באוגוסט 1988 הועברו עצמותיה לקריפטה שמתחת לכנסיית מריה מגדלנה שבהר הזיתים. ב-31 באוקטובר 1994 באו ליד ושם שני ילדיה שהיו עדיין בחיים, פיליפ וסופיה, כדי לקבל בשמה את תואר חסידת אומות העולם.	עריכה | תבנית | שיחה
12	תזמורת של יהודים גאורגים, שנת 1800 לערך בתקופת צרפת של וישי, טענו מספר משפחות של יהודי גאורגיה, בוכרה, איראן ואפגניסטן, כי מוצאם האתני אינו מגזע יהודי. הטענה קנתה לה אחיזה בשלטון הגרמני, והייתה לה השלכה על מדיניות הגזע בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, ובכלל זה המדיניות כלפי יהודי ההרים שבצפון הקווקז. עד לתום מלחמת העולם השנייה, לא הגיעו החוקרים הגרמנים לכדי תמימות דעים, ולפיכך החליט מנהל המשרד למדיניות הגזע בלשכת המפלגה הנאצית לדחות את ההכרעה בדבר הטיפול ביהודים אלה. כתוצאה מכך ניצלו יהודים שטענו כי אינם מגזע יהודי בצרפת הכבושה. בחזית המזרחית ניצלו חלק מיהודי ההרים ואילו לגאורגיה, בוכרה, איראן ואפגניסטן לא הגיעו הגרמנים.	עריכה | תבנית | שיחה
13	שמואל אוסוואלד רופאייזן שמואל אוסוואלד רופאייזן, שכינה עצמו "האח דניאל", נולד בפולין, למשפחה יהודית, והיה חבר בתנועת נוער ציונית; בעת השואה התחבא במנזר ובהמשך המיר דתו לנצרות; ב-1958 הגיע לישראל ככומר קתולי, על מנת לשרת במנזר על הר הכרמל; ב-1962 הגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית על פי חוק השבות אך בקשתו נדחתה על ידי משרד הפנים. עתירה לבג"ץ נגד החלטה זו נדחתה ברוב של ארבעה שופטים כנגד אחד, והוחלט כי האח דניאל לא ייחשב כיהודי לצורך החוק. החלטת בג"ץ הייתה תקדימית בכך שפירשה את החוק מנקודת ראות לאומית ולא יהודית הלכתית - רופאייזן נולד כיהודי, ולפי ההלכה נחשב ליהודי גם לאחר שהמיר את דתו, בבחינת "ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא". לאור פסיקת בג"ץ, הנחשבת דוגמה לאקטיביזם שיפוטי מוקדם במדינת ישראל, תוקן חוק השבות על ידי הכנסת והוצאו ממנו במפורש יהודים שהמירו את דתם.	עריכה | תבנית | שיחה
14	טפיל מסוג ריקציה, הגורם לטיפוס במהלך מלחמת העולם השנייה פעל הצבא הגרמני למנוע הפצת מחלות מידבקות בקרב חייליו ובפרט ניטר דיווחים על מחלת הטיפוס. צמד רופאים מטעם הצלב האדום בעיירה רוזוואדוב שבפולין, סטניסלב מָטוּלֶביץ' ויוג'ין לזובסקי, העריכו שהכרזה על העיירה כמוקד התפרצות מגפה תמנע מהנאצים להתקרב וכך תגן על הקהילה היהודית מהשמדה. הרופאים הדביקו פולנים לא-יהודים בחיידקים מומתים מסוג Proteus כך שדגימות דם שלהם יגיבו באופן דומה לשל חולי טיפוס. הם נמנעו מלהדביק יהודים, שכן יהודי אשר היה נחשד כחולה היה נורה במקום. זמן קצר מתחילת התרמית הגרמנים הכריזו על הֶסגר על העיירה. לאחר שנה של עבודה משותפת מטולביץ' עזב ולזובסקי המשיך בתרמית שנתיים נוספות. בסוף 1943, בעקבות הלשנה של משתף פעולה פולני, שלח הצבא לאזור משלחת רפואית כדי לבחון את היקף התחלואה. ד"ר לזובסקי חשש מחשיפת התרמית ופגש את המשלחת מחוץ לרוזוואדוב, סעד איתם ודאג לשלב בארוחה גם אלכוהול. הרופא הבכיר נהנה מחברתו של לזובסקי ושלח את הרופאים הזוטרים לבצע את הבדיקות הרפואיות, אך אלו חששו מהטיפוס והסתפקו בבדיקה שטחית והתרמית לא נחשפה. בסוף שנת 1942 חוסל גטו רוזוואדוב, אך בזכות התרמית הצליחו הרופאים לדחות את השמדתם של כ-8,000 איש, יהודים ופולנים, תושבי רוזוואדוב והעיירות היהודיות באזור.	עריכה | תבנית | שיחה
15	משה שמיר ברומן "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר, במסגרת התלישות שמייצגת מיקה, אין אזכור ממשי לחייה הקודמים. בעוד שבספר משולבים באמנות ובדיוק פרטים רבים, הקשורים לבעלה אורי, להוריו, ולקיבוץ שבו הם חיים, על מיקה רק ידוע, מליחושי ילדי המשק, שהיא באה "משם", ללא הורים, משפחה, רכוש או שייכות, ואין לאיש עניין לדעת מהיכן באה ומה קרה למשפחתה. כזה היה המצב בארץ ישראל ב-1947, עת פורסם הרומן. היישוב היהודי התעלם מעברם של ניצולי השואה ואלה גזרו על עצמם שתיקה כדי להיקלט במהירות בחברה הישראלית ולהסיר את הזהות הקודמת. כיום, בפרספקטיבה של שנים, נראה כי החברה בתקופה זו הייתה לא סובלנית ואטומה, שלא ידעה, ולא רצתה לדעת, כיצד להתמודד עם כאב השואה.	עריכה | תבנית | שיחה
16	אנדרטת יאנוש קורצ'אק ותלמידיו ביד ושם יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע לכ"ז בניסן, על אף שבתאריך עברי זה לא אירע כל אירוע ראוי לציון. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל התנהל דיון בשאלה איזה יום בשנה יוכל לסמל את תקופת שנות השואה. הגישה באותה תקופה הייתה להלל את האתוס היהודי הלוחם, שנאבק בנאצים, ולשם כך רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן, ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט לקבוע את כ"ז בניסן, שישה ימים לאחר תום חג הפסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, תאריך שהוא קרוב מספיק ליום פרוץ מרד גטו ורשה, אך גם חלק מתקופת ספירת העומר, בעלת ההקשר לאבלות במסורת היהודית. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על ידי האו"ם רק בשנת 2005. התאריך שנבחר הוא 27 בינואר, היום בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום.	עריכה | תבנית | שיחה
17	ילדי משפחת הרצל, 1903 שלושה ילדים נולדו לבנימין זאב הרצל: פאולינה (נקראה על שם אחותו שנפטרה בגיל 19), אשר נפטרה בשנת 1930 בגיל 40 ממנת יתר של משככי כאבים; הָנְס שהתאבד לאחר מכן על קבר אחותו; וטרודה, הבת הצעירה, שהייתה היחידה שנישאה והשאירה אחריה בן. היא נספתה בגטו טרזיינשטט בשנת 1943, כנראה מרעב. הצאצא האחרון למשפחת הרצל היה סטפן תיאודור, בנה של טרודה. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 הוא נשלח על ידי הוריו לבריטניה, שם שירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, כקצין תותחנים בהודו. לאחר שחרורו ב-1945 ביקר סטפן בארץ ישראל, בה התקבל באהדה ואף זכה להצעות מקיבוצים ומעמותות להשתקע בארץ. סטפן לא נענה לאף אחת מההצעות. הוא התאבד בוושינגטון ב-25 בנובמבר 1946, לאחר שנודע לו על הירצחם של שני הוריו בשואה.	עריכה | תבנית | שיחה
18	האנדרטה באמסטרדם הומומונומנט (בהולנדית: Homomonument) הוא אנדרטה במרכז אמסטרדם, המנציחה את זכרם של הומוסקסואלים ולסביות אשר נרדפו ונרצחו במהלך השנים על רקע נטייתם המינית. אף כי הרדיפה הממוסדת הגדולה ביותר ארעה במהלך שנות הארבעים, בה נשפטו לפי סעיף 175 כ-50,000 הומואים בגרמניה ונשלחו למחנות ריכוז, הוקמה האנדרטה רק בשנת 1987. האנדרטה מורכבת משלושה משולשים ורודים גדולים עשויים גרניט, המונחים על הקרקע, ויוצרים יחדיו משולש אחד גדול. מוטיב המשולש מתבסס על סמל המשולש הוורוד, שהיה הטלאי שאותו נאלצו ההומוסקסואלים לענוד במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית, ואשר מאוחר יותר אומץ כסמל התנועה לזכויות ההומואים (Gay Rights Movement).	עריכה | תבנית | שיחה
19	יהודים רבים מבני היישוב נלכדו באירופה שתחת הכיבוש הנאצי, עם פתיחת מלחמת העולם השנייה. במקביל, היו הטמפלרים, בני כת דתית גרמנית שגרו בארץ ישראל, כלואים במחנות מעצר. לחץ של אנשי הסוכנות היהודית מצד אחד, ושל גרמנים שקרוביהם היו נתונים במעצר בארץ ישראל מן הצד השני, הביא לעסקת חילופין יוצאת דופן, בזמן בו התאמצו הגרמנים להשמיד את כל היהודים שנפלו תחת שלטונם. בין יולי 1944 למרץ 1945 הוחלפו 551 יהודים מהמחנות בברגן-בלזן וברוונסבריק תמורת 455 טמפלרים שנשלחו לגרמניה.	עריכה | תבנית | שיחה
20	הפסל יצחק דנציגר הופיע כשחקן בסרט הקולנוע "בית אבי", העוסק במאמציו של ילד פליט השואה לחפש אחר הוריו. הסרט הופק בשנת 1945 בישראל על ידי מאיר לוין והושקעו בו כרבע מיליון דולר. דנציגר נבחר לתפקיד בעיקר בזכות מראהו. לבימויו של הסרט הובא במאי סרטי התעודה האמריקני הרברט קליין, עמו היה לוין בקשר עוד מהתקופה בה סיקרו שניהם את מלחמת האזרחים בספרד.	עריכה | תבנית | שיחה
21	ניקולאי גרונטוויג הפילוסוף היהודי מרטין בובר זקף את הגילוי המרשים של הרוח הדמוקרטית, של העם הדני במהלך מבצע הצלת יהודי דנמרק, לפעולתה התרבותית רחבת ההיקף של תנועת בתי החינוך העממיים. התנועה פעלה בדנמרק מאז הווסדה על ידי הכומר ניקולאי גרונטוויג.	עריכה | תבנית | שיחה
22	צילום מתוך זכרונות השגריר האמריקני באימפריה העות'מאנית בתקופ רצח העם הארמני מדינת ישראל מעולם לא הכירה באופן רשמי ברצח העם הארמני, וזאת מתוך חשש דיפלומטי ליחסיה עם טורקיה. יהודים רבים מותחים על כך ביקורת ורואים בהכרה ברצח העם הארמני ובלימודו במסגרת לימודי ההיסטוריה את חובתה המוסרית של מדינת ישראל שהוקמה בצל השואה. בשנת 2007 הכנסת החליטה להסיר מסדר היום הצעה של ח"כ חיים אורון (מרצ) לדון בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה בעקבות הוראה של ראש הממשלה אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, בשל החשש שהמשך העיסוק בנושא הזה יגרום למשבר ביחסים הדיפלומטיים בין ישראל לטורקיה.	עריכה | תבנית | שיחה
23	שלט עם סמל הבנק השווייצרי, UBS, שנתבע להכזרת כספי קורבנות שואה לפני מלחמת העולם השנייה היו מופקדים בבנקים שווייצריים כספים של יהודים מארצות שונות. עם עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה, העבירו יהודים מגרמניה כספים נוספים לחשבונות בנק בשווייץ, וכך עשו גם יהודים ממדינות, שנכבשו על ידי הגרמנים. חלק ניכר ממפקידים אלו נספו בשואה. אולם הבנקים השווייצריים לא העבירו את חשבונות הנספים לשליטת יורשיהם, בטענה שכדי לרשת חשבון בנק יש להציג תעודת פטירה. הבנקים אומנם לא החרימו את הכסף שבחשבונות באופן רשמי. אולם, באופן מעשי, הבנקים השווייצריים כאילו נטלו לעצמם רכוש זה. מלבד החזקה בכסף עצמו, היה לבנקים אינטרס שלא לפתוח פתח לשחיתות, ולא לאפשר לצאצאיהם של אנשים חיים להוציא מהבנק כספים השייכים למי שעדיין חי, בלא ידיעתו. בשנת 1999 הפסידו שני בנקים שווייצריים גדולים בתביעה בנושא זה, ונאלצו לשחרר כספים אלה.	עריכה | תבנית | שיחה
24	ילדי טהראן הוא כינוי לקבוצה של 716 ילדים, ניצולי השואה מפולין שהגיעו עם צבא אנדרס לארץ ישראל בשנת 1943. הקבוצה התקבלה בקבלת פנים המונית, ובואם היה ליום חג ביישוב. על ילדי טהראן המפורסמים נמנים אלופי צה"ל חיים ארז ואביגדור בן-גל, גיבור ישראל עמנואל לנדאו, המחזאי בן-ציון תומר, והשדר אלכס גלעדי.	עריכה | תבנית | שיחה
25	קריקטורה בה מתועד וגנר בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו של ריכרד וגנר לאחר מותו, דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, לא נוגנו יצירותיו של וגנר בפומבי בישראל ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצים התקשורת הממלכתיים, עד שהחלו להגניבם לשם טיפין-טיפין. ניסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי השואה. ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה בפומבי. כבר בתחילת השמעת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה בעת שיצירתו של וגנר נוגנה. לאחר שדניאל בארנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן מפתיע בקונצרט שנערך בפסטיבל ישראל, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של האופרה "הוולקירה".	עריכה | תבנית | שיחה
26	סעיף 175 היה הסעיף בחוק העונשין הגרמני, משנת 1870, שאסר על יחסים אינטימיים בין גברים. חוקים דומים התקיימו במדינות רבות בעולם, ובחלקו עדיין קיימים. אולם זה הגרמני ידוע לשמצה בשל השימוש שעשה בו המשטר הנאצי לכליאת הומוסקסואלים במחנות ריכוז, סירוסם והמתתם. הנאצים שינו את הסעיף, והרחיבו את תחולתו. הם שינו את ההגדרה מ'עבירה' ל'פשע', ובכך הגדילו את העונש הפוטנציאלי לחמש שנות מאסר. כמו כן הם הסירו מהניסוח את הביטוי 'שלא כדרך הטבע', שנתפס כמתייחס למין אנאלי בלבד. כדי לעבור על החוק, מספיק היה לגרום ל'פגיעה בחוש הבושה', כך שלא היה צורך אפילו במגע כלל - אפילו מבט לא צנוע עלול היה להביא להרשעה. שינוי החוק הביא לעלייה תלולה במספר המעצרים. חלק גדול מהאסירים שנכלאו במחנות ריכוז בעוון הומוסקסואליזם, לא זכו לפיצויים מממשלת גרמניה המערבית, כי הם נחשבו לפושעים. יתרה מזו, חלק מהאסירים ששרדו את המחנות נשלחו לכלא, לסיים את תקופת מאסרם על פי סעיף 175. נוסף על הדחייה החברתית והחקיקה המפלה כלפיהם, נותר בעינו גם הרישום הפלילי מתקופת המלחמה, אשר סיווג אותם כעבריינים, ופגע בזכויותיהם למשך יתרת חייהם. חוק זה בוטל בגרמניה המערבית רק בסוף שנות השישים. רק בשנת 2002, כעבור יותר מחמישים שנה, הודיע הפרלמנט הגרמני על חנינה כללית להומוסקסואלים שהורשעו בתקופת השלטון הנאצי, וביקש את סליחתם.	עריכה | תבנית | שיחה
27	לוץ מצדיע במועל יד על דוכן המדליות לצדם של זוכה מדליית הזהב, ג'סי אוונס, וזוכה מדליית הארד, נאוטו טאג'ימה באולימפיאדת ברלין (1936) היה לוץ לונג אחד המועמדים הבולטים של גרמניה לזכייה במדליה בקפיצה לרוחק. בשלב המוקדמות שבר את השיא האולימפי, בעוד האמריקני, ג'סי אוונס, שזכה קודם לכן במדליית הזהב בריצת 100 מטר, נפסל בשתי הקפיצות הראשונות שלו ונותר לו ניסיון קפיצה אחד. לוץ ניגש אליו, והמליץ לו להתחיל את הקפיצה מנקודה אחרת. אוונס קיבל את המלצתו, והעפיל לשלב הגמר. בשלב הגמר, השיגו לוץ ואוונס תוצאה זהה של 7.87 מ'. בניסיון הקפיצה האחרון שלו, קפץ אוונס למרחק של 8.06 מ', וזכה בזהב, בעוד לוץ נותר עם מדליית הכסף. חרף הפסדו, שמח לוץ בשמחתו של אוונס, וחגג איתו את ניצחונו. זאת, למגינת לבם של השלטונות הנאצים, שחזו באוונס השחור מנצח את לוץ הבלונדיני בעל המראה הארי. מדליית פייר דה קוברטן, המוענקת לאישים ולספורטאים, שגילו הגינות ורוח ספורטיבית יוצאת דופן או תרמו לקידום הרוח הספורטיבית, הוענקה ללונג שנת 1964, 28 שנים לאחר אולימפיאדת ברלין, ו-21 שנים לאחר שנהרג במלחמת העולם השנייה.	עריכה | תבנית | שיחה
28	נבחרת הולנד בהתעמלות נשים לאולימפיאדת אמסטרדם, 1928 התעמלות מכשירים הייתה חלק מהתוכנית האולימפית מאז חידוש המשחקים בעת החדשה, באולימפיאדת אתונה (1896). אולם רק באולימפיאדת אמסטרדם (1928) הוחל בקיום תחרויות גם לנשים, אז זכתה נבחרת הנשים של הולנד במדליית הזהב. חמש מחברות הנבחרת היו נשים יהודיות: הלנה קלוט-נורדהיים, סטלה בליץ-אחסטריבה, אנה דרזדן-פולק, יודיק טיימנס-סימונס ואלקה דה לוי, ואף המאמן חריט קלירקופר היה יהודי. מהן, רק דה לוי שרדה את השואה: בליץ-אחסטריבה נספתה באושוויץ; שלוש המתעמלות האחרות וכן המאמן נספו בסוביבור. בשנת 1997 הונצחו קלירקופר ובנות הנבחרת ביד לאיש הספורט היהודי, במכון וינגייט.	עריכה | תבנית | שיחה
29	אנדרטת השואה בתחרות להקמת אנדרטת השואה (תחרות שנייה במספר) שנערכה בנובמבר 1997 זכה האדריכל היהודי - אמריקני פיטר אייזנמן. בתחרות זו נדחתה הצעה להשאיר את האתר ריק למעט תחנת אוטובוס ממנה ייצאו אוטובוסים כל מספר דקות למחנה ההשמדה זקסנהאוזן. ביוני 1998 רוב גדול של הבונדסטג החליט על קבלת תוכניתו של אייזנמן, לה צורף מוזיאון תת-קרקעי "מקום המידע", אשר גם אותו תכנן אייזנמן. הבנייה בפועל החלה באפריל 2003.	עריכה | תבנית | שיחה
30	מצעד של המפלגה הנאצית האמריקנית, בקולומביה שבמיזורי כידוע, במהלך מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית לחמה בגרמניה הנאצית. בעקבות אותה מלחמה ובעקבות השואה, האידאולוגיה הנאצית נתפסת בעולם הדמוקרטי כבלתי קבילה. למרות זאת, המפלגה הנאצית האמריקנית, פועלת בארצות הברית באופן גלוי, בולט, ממושך מאוד וחוקי. מוזיאון השואה של אילינוי, למשל, הוקם במסלול בו צעדה מפלגה זו, באחד המצעדים המפורסמים שלה. פעילותה מוזכרת גם בסרטים רבי מכר, כמו "סקוקי" ו"האחים בלוז".	עריכה | תבנית | שיחה
31	יהודים לובים ניצולי ברגן-בלזן חוזרים ללוב. על הקרון ניתן לזהות את הכיתוב "Going Home, To Tripoli" וציור דגל בריטניה תפישה שגויה מקובלת רואה בשואה אסון, שפקד רק את יהדות אשכנז. שימוש בתפישה השגויה הזו, נעשה בסרט הקולנוע "מבצע יונתן", כדי ליצור הפתעה. לקהל מוצגת בתחילת הסרט דמות סטראוטיפית של יהודי בן עדות המזרח (ראובן בר יותם), ובהמשך הסרט הוא מפשיל שרוול וחושף קעקוע של מספר ממחנה השמדה. בהחלט היו נספים וניצולי שואה ספרדים ומזרחים, כמו יהודי לוב ותוניסיה, דוברי הלדינו, ואפילו יהודים לא אירופאים. הפרהוד - הפוגרום הגדול בו נרצחו, נפצעו ונשדדו המוני יהודי בגדאד, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצת בידי בני ברית של היטלר ובעזרת תעמולה נאצית. דוגמה בולטת אחרת היא שואת יהודי לוב - בלוב הוקמו מחנות עבודה ומחנות ריכוז ליהודים, ורבים מיהודי לוב נשלחו למחנות באירופה.	עריכה | תבנית | שיחה
32	בספר הקומיקס פורץ הדרך מאוס מאת ארט ספיגלמן אשר היה לראשון שעסק בנושא השואה כל עם מוצג כחיה אחרת, וזה לא מקרה: לאיורם של כל עם/מדינה בחיה שונה יש בסיס. היהודים הם עכברים, שנרדפים על ידי הנאצים, חתולים. האמריקאים הם כלבים, שרוצים להרוג את החתולים ואילו הסובייטים הם דובים בשל התנהגותם ה"פראית" במלחמה או בשל הביטוי "הדב הרוסי". הבריטים הם דגים מכיוון שהם נמצאים בצד השני של התעלה, או בגלל המאכל הלאומי שלהם, פיש אנד צ'יפס. הצרפתים (מופיעה רק דמות צרפתית אחת בספר השני) הם צפרדעים, בשל הסטריאוטיפ שלהם כאוכלי תמנונים וצפרדעים. רוב הסיפור מכיל את עדותו של אבי הסופר על חייו בשואה, את עדות הסופר על יחסי הסופר עם אביו, לפני מתן העדות ובתקופה בה העדות ניתנה, ועל הקושי של הסופר לעכל את התאבדותה של אמו, גם היא ניצולת שואה.	עריכה | תבנית | שיחה
33	בספרי סדרת הקומיקס הפופולרית "טינטין", שחיבר ארז'ה לקראת ובמהלך הכיבוש הנאצי של מולדתו, בלגיה, הופיעו דמויות דומות לאלו שבקריקטורות אנטישמיות. לאחר המלחמה, כשנחשפו ממדי השואה, הוסרו מספריו כל הסממנים המחשידים בגזענות. מהספר "האוזן השבורה" הוסר החנווני חובש הכיפה העילג והמלוכלך; ב"ארץ הזהב השחור" הוחלפה המיליציה היהודית החמושה, במיליציה ערבית; ומ"הכוכב המסתורי" הוסרו "יצחק" ו"שלמה" ארוכי האף, ששמחו שסוף העולם יפטור אותם מתשלום חובות. בספר זה שונה גם הבנקאי האמריקני הרשע "בלומשטיין", ל"בולווינקל" מהמדינה הבדיונית "סאו ריקו".	עריכה | תבנית | שיחה
34	אנה פרנק מצולמת בבית ספרה. בשנת 1958, בעת ששמעון ויזנטל הרצה על יומנה של אנה פרנק, בווינה, הוא הופרע על ידי קבוצת פרובוקטורים, שטענה כי אנה פרנק היא דמות בדיונית, ודרשה כי ימצא הקצין הגרמני, שעצר אותה במחבוא, כהוכחה לנכונות הסיפור. לאחר מאמצים רבים של ויזנטל, אותר בשנת 1963 קצין האס אס, קרל סילברבאואר, שבראיון עמו הודה, כי הוא עצר את אנה פרנק. הקצין זיהה אותה מסדרת תמונות. הוא נזכר, כי במהלך החיפוש נמצאה בבית המחבוא ניירת רבה, שהוא רוקן על הרצפה. גרסת סיפורו תואמת את סיפור המעצר, כפי שעולה מעדותו של אוטו פרנק.	עריכה | תבנית | שיחה
35	ולטר ראוף מלווה בחייל אמריקני, בשנת 1945 ולטר ראוף היה מבכירי האס אס וממפתחי משאיות הגז, שחנקו את נוסעיהן בעשן מנוע. הוא היה אחראי לרציחתם של כ-100,000 איש בשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה, עיתונאים שונים דיווחו על הימצאותו, בזהות הבדויה, בצ'ילה. אולם צ'ילה, שהייתה אז תחת שלטון אוגוסטו פינושה, הכחישה את הדיווחים. בשנת 1981, לאחר שהמוסד נכשל בהתנקשות בחייו, ראוף התראיין לסרט תיעודי זוכה פרס אמי, ומערב גרמניה דרשה את הסגרתו. אולם פינושה סירב להסגירו. צייד הנאצים, שמעון ויזנטל, הפעיל לחץ ציבורי על ממשלת צ'ילה. הוא חילק בעולם מיליוני גלוית דואר עם תמונותיהם של ראוף וקורבנותיו, וביקש ממקבלי הגלויות לכתוב עליהן דרישה לפינושה, להסגרת ראוף. אך פינושה לא נכנע, וראוף נשאר חופשי בצ'ילה עד יומו האחרון. לווייתו כללה סממנים נאצים מובהקים.	עריכה | תבנית | שיחה
36	אדוארד רושמן תיק אודסה הוא ספר מתח מאת פרדריק פורסיית', שפורסם לראשונה בשנת 1972, ומספר על הרפתקאותיו של עיתונאי גרמני צעיר, המנסה לאתר פושע נאצי, ממחוללי השואה. בתחקיר לכתיבת הספר השתתף צייד הנאצים שמעון ויזנטל. בשנת 1974 עובד הספר לסרט קולנוע מצליח בבימויו של רונלד נים, ובכיכובם של ג'ון ווייט, מקסימיליאן של ושמואל רודנסקי. הסרט תרם לחשיפת הפושע הנאצי אדוארד רושמן, שהתחבא בזהות בדויה, בבואנוס איירס. שכניו זיהו אותו על המסך, ונגשו למשטרה המקומית, וזו נגשה לשגרירות מערב גרמניה, כדי שתוציא בקשת הסגרה.	עריכה | תבנית | שיחה
37	קרייסקי בשנת 1970 בשנת 1973 נכנע קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, לדרישת מחבלים ערבים, וסגר את מחנה מעבר העולים לישראל מברית המועצות, שהיה ליד וינה. הוא לא חש מספיק אמפתיה ליהודים, שנמלטו מדיקטטורה, למרות שגם הוא היה יהודי, ולמרות שבשנות ה-30 הוא ברח מארצו, מפחד הנאצים. גולדה מאיר ניסתה להניאו מהחלטתו, אך הוא כינה אותה, בעיתונות, בכינויים מזלזלים, וטען שהיא סחטנית. אם כי היחס של קרייסקי לגולדה לא היה יוצא דופן. כשניצול השואה היהודי-אוסטרי, שמעון ויזנטל, ביקש מקרייסקי, שלא יקים קואליציה עם חברי פרלמנט, שעברם מתקופת השואה מפוקפק, קרייסקי טען שוויזנטל אינו רגיש לסבל, שקרייסקי עבר במלחמת העולם השנייה, ושמפעל ציד הנאצים של ויזנטל אנטי-פטריוטי. כשמנחם בגין ניסה להניא את קרייסקי מלהכיר באש"ף, והתנצח עמו בנושא, קרייסקי עבר לגידופים על רקע עדתי - "בסך הכול מדובר בעורך דין קטן מפולין".	עריכה | תבנית | שיחה
38	יורק בקר הספר, יעקב השקרן, המגולל בהומור רב את סיפורם העצוב של יהודי גטו לודז', עובד לשני סרטי קולנוע עטורי פרסים. האחד בגרמניה המזרחית ב-1974 והשני בארצות הברית ב-1999. למעשה, הסופר ותסריטאי, יורק בקר, התכוון מלכתחילה להוציא את היצירה כסרט, ולא כספר. האולפן החל ללהק שחקנים לצורך העניין, אך העבודה על הסרט הופסקה 1966, לאחר שמפלגת האיחוד הסוציאליסטי גינתה את תעשיית הקולנוע כחתרנית ופוגעת בקומוניזם. כמו כן, הבמאי המיועד, פרנק באייר, הוכנס לרשימה השחורה, ומיזמי קולנוע רבים בוטלו בגלל הפגיעה הצפויה בהכנסות, שגרם הצנזור באותה תקופה. רק בעקבות ביטול הפקת הסרט, החליט בקר להפוך את התסריט לספר. וזה יצא לאור ב-1969, הצליח, ופתח את הדלת לאישור הפקת הסרט בגרמניה המזרחית.	עריכה | תבנית | שיחה
39	ב-2006 התפוצץ צינור ביוב בתחתית עיר דוד שבירושלים. במהלך תיקונו, התגלה בעומק של פחות ממטר רחוב מרוצף מימי בית המקדש השני, שהשתמר באופן יוצא דופן. הארכאולוג רוני רייך, שנקרא לבצע חפירת הצלה במקום, מצא כי מתחת לאבני הריצוף של הרחוב עוברת תעלת ניקוז ובה כלי בישול שלמים מחרס. העובדה שהכלים התגלו בשלמותם מלמדת כי נעשה בהם שימוש בתוך תעלת הניקוז, שאחרת, אילו הושלכו לתעלה כפסולת, הם היו מתגלים שבורים. רייך מצא בכך הוכחה לדבריו של ההיסטוריון היהודי-רומי, יוסף בן מתתיהו, שיהודים הסתתרו וחיו בתעלות הביוב של ירושלים בעת המרד הגדול, עד שנתפסו והומתו בידי הרומאים. במהלך החפירה הזמין רייך את חברו שמחה רותם (קאז'יק), ניצול שואה שלחם במרד גטו ורשה, לבקר בתעלה, והשניים עמדו על כך שלוחמים יהודים בוורשה פעלו בלא יודעין באופן דומה ללוחמים יהודים בירושלים אלפיים שנה קודם לכן.	עריכה | תבנית | שיחה
40	ז'ורז' לואנז'ה באפריל 1943, הצטרף לוחם הרזיסטאנס והמורה לספורט, ז'ורז' לוּאַנזֶ'ה למפעל הסיוע לילדים אוז"ה. לפי רישומי הארגון, הארגון הציל מהשואה חמשת אלפים ילדים יהודים, שהוריהם נרצחו או נשלחו למחנות. לואנז'ה עצמו סייע להציל את חייהם של מאות מהם, בדרכים יצירתיות. לדוגמה, במסווה של שיעור ספורט, בשטח פתוח סמוך לגבול צרפת-ושווייץ, כאשר הכדור עף אל מעבר לגבול, הילדים רצו אחריו, ולא חזרו. לפעילותו זו הוא צרף אליו את בן דודו, מרסל מרסו, שלימים התפרסם כפנטומימאי. ייתכן שחלק מהילדים הגיעו, בסופו של דבר, לארץ ישראל, וצפו בהופעה של אחייניתו של לואנז'ה, הזמרת ירדנה ארזי.	עריכה | תבנית | שיחה
41	אחרי הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת, בשנת 1940, הוציא היטלר צו גירוש לבני התערובת מדרגה ראשונה, מצבא גרמניה (צבא שכונה "וורמאכט"). בין המגורשים היה ורנר גולדברג – החייל בעל חזות ארית, שהתפרסם בכרזת הגיוס הנפוצה של הוורמאכט (בתמונה), בה הופיע הכיתוב "החייל הגרמני האידיאלי". גם ארהרד מילך, גנרל-פלדמרשל בלופטוואפה (חיל האוויר), סגנו של הרמן גרינג במשרד התעופה וחבר במפלגה הנאצית, היה בן של יהודי. מילך ניסה להסתיר זאת, אך גרינג והיטלר היו מודעים לכך. גרינג מנע את סילוקו, באומרו שבלופטוופה: "רק אני מכריע מיהו יהודי!". כבר בשנת 1935, פתח הגסטפו בחקירת מוצאו של מילך. אך זו הופסקה כי אמו של מילך הכריזה, כי הוא ואחיו נולדו מרומן מחוץ לנישואין, שניהלה עם דודה המנוח. בסופו של דבר, זכה מילך בתעודת ייחוס ארי, וגם למעמד יציב בצמרת המפלגה. כי גם כשנכשל בתפקידו, האשים בכישלון את גרינג, והודח, הוא התמנה לבכיר במשרד החימוש, תחת אלברט שפר.	עריכה | תבנית | שיחה
42	"זיסמן" במדי חיל התותחנים הישראלי עם סיום מלחמת העולם השנייה, חייל האס אס הנאצי, פדוי השבי, אולריך שנפט, ראה את גרמניה כחורבה, שעדיף לברוח ממנה. מִשֻּׁתָּפוֹ היהודי לחדר השכור, במינכן, הוא למד על ארגוני צדקה, הסועדים ניצולי שואה, וזייף זהות יהודית בשם "גבריאל זיסמן". "זיסמן" עלה ארצה באניית מעפילים, התגייס לארגון ההגנה, והפך לקצין תותחנים בצה"ל (בתמונה). אולם הקריירה הצבאית שלו נקטעה, כשבבידוק ביטחוני התברר, שבערב של שכרות, הוא הציג לחבריו את צילומו במדים נאציים. בינתיים, גרמניה התאוששה מבחינה כלכלית, ושנפט שאף לחזור אליה. אלא של"זיסמן" הייתה רק אזרחות ישראלית, ובתחילת שנות ה-50, ישראל וגרמניה היו מדינות אויב. "זיסמן" עבר לגור עם זוג עולים חדשים מגרמניה, הפך למאהב של האישה, וניסה להגר לגרמניה יחד איתה. אולם הדרכון הגרמני שלה איפשר רק לה להיכנס לגרמניה. "זיסמן" ניסה להשיג דרכון מצרי, על ידי גיוס לשירות מצרים, כמרגל בישראל. הוא נחת בישראל בזהות מזויפת חדשה, כ"דוד ויזברג", אך נתפס מיד בידי השב"כ. הוא ישב חמש שנים בכלא רמלה בעוון גילוי סודות צבאיים, ומאז נעלמו עקבותיו	עריכה | תבנית | שיחה
43	הדיוויזיה ההררית אס אס ה-13 הייתה דיוויזיה בוואפן אס אס (הזרוע הצבאית של האס אס), שרבים מחייליה היו מוסלמים. בשיאה מתנה הדיוויזיה 21,065 חיילים, מרביתם מגויסים מקרב האוכלוסייה המוסלמית של בוסניה והרצגובינה ומיעוטם מוסלמים אלבנים מקוסובו. הדיוויזיה הופעלה בעיקר למלחמה בפרטיזנים ביוגוסלביה, וביצעה במהלכה פשעי מלחמה רבים כנגד סרבים ויהודים. המופתי של ירושלים (בתמונה), אמין אל-חוסייני, אנטישמי נודע ומתנגד חריף לציונות, שהיה גם אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב, הגיע במיוחד לבוסניה לשם עידוד הגיוס, וזאת לאחר שכוהני דת מוסלמים מקומיים פרסמו שלוש פתוות נגד שיתוף פעולה עם הנאצים ובעלי בריתם הקרואטים. מפקד האס אס ויוזם התכנית, היינריך הימלר, יצא בטענה שהבוסנים המוסלמים אינם אלא בני הגזע הארי שהתאסלמו. אדולף היטלר לא ראה זאת בעין יפה.	עריכה | תבנית | שיחה
44	אמין אל חוסייני עם היטלר מבצע אטלס היה מבצע שאותו יזם המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, בשיתוף פעולה עם אדולף היטלר להצנחת אנשי קומנדו גרמנים שיתסיסו מחדש את המרד הערבי הגדול, יפעלו כנגד היהודים וירעילו את בארות המים של תל אביב. ב-6 באוקטובר 1944 צנחו ליד יריחו שלושה גרמנים ושני ערבים, כשעמם נשק, מפות, כסף רב ורעל. חלקם נתפסו מייד, והנותרים לא הצליחו לבצע כל פעולה של ממש. את אווירת אותם הימים, והחשש ביישוב מפני מרגלים וצנחנים גרמנים ביטאה סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ בספרה "שמונה בעקבות אחד" שיצא ב-1945, בו חושפת חבורת ילדים מרגל גרמני. אולם בגרסתו המוסרטת של אותו הספר, שצולמה בשנות ה-60, הפך המרגל הגרמני למרגל בשירות מדינות ערב.	עריכה | תבנית | שיחה
45	ביתן 10 שבו מנגלה ערך ניסויים בתקופת שהותו באושוויץ, רכש הרופא, דוקטור יוזף מנגלה, מוניטין של פושע מלחמה נאצי נורא. הוא ביצע ניסויים כאילו-מדעיים, המנוגדים לאתיקה הרפואית, בכלואים, שבמחנה ההשמדה. מנגלה גילה עניין מיוחד במחקרי תאומים. משנת 1943 בחר בתאומים שהגיעו למחנה ושיכן אותם במבנה מיוחד (בתמונה). בין הניסויים המחרידים היה ניסוי לשנות צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיני ילדים וקטיעות של איברים שונים. באחד המקרים ביצע ניסוי ללא תכלית רפואית, שבו תפר בגב ובפרקי הידיים שני תאומים צוענים בני ארבע, והפך אותם לתאומים סיאמיים. סבלם היה כה גדול עד כי אמם השיגה מורפיום ושמה קץ לחייהם. לאחר מלחמת העולם השנייה אבדו עקבותיו של מנגלה, ורק בשנת 1992 הוכיחה בדיקת סמני DNA, כי העצמות, שנחשדו כשרידי גופתו, הן אכן שרידיו. מאז ועד שנת 2016, עצמותיו היו מונחות במכון לרפואה משפטית בסאו פאולו בברזיל, עת הוחלט להשתמש בהן לניסויים.	עריכה | תבנית | שיחה
46	מפת הגטו גטו לחווא (במפה) היה מחנה ריכוז קטן, בן 45 בניינים, שנאסרו בו כ-2,350 יהודים. הוא התקיים בין קיץ 1941 לקיץ 1942 בפולין הכבושה, והיה, כנראה, הגטו הראשון, שהתמרד נגד הנאצים. כתוצאה מהמרד, שישה חיילים גרמנים ושמונה שוטרים גרמנים ואוקראינים נהרגו, וכ-1,000 יהודים הצליחו לברוח. על פי ההערכות, 120 מהבורחים הצליחו להצטרף לפרטיזנים, אך מרבית האחרים אותרו ונרצחו. כ-90 מתושבי הגטו שרדו את המלחמה.	עריכה | תבנית | שיחה
47	פיאצה מאטיי - בעבר כניסה ראשית לגטו רומא לאחר שבועיים של כיבוש רומא על ידי צבא גרמניה הנאצית בשנת 1943 במהלך מלחמת העולם השנייה, זומנו ראשי הקהילה היהודית לשגרירות גרמניה ושם נאמר להם כי "אנו רואים בכם יהודי איטליה חטיבה מיוחדת, אך בלתי נפרדת, של אויבים מסוכנים". ואם יצליחו לאסוף 50 ק"ג זהב תוך 36 שעות למאמץ המלחמתי הגרמני "לא יארע לכם כל דבר רע". בסיומו של המועד נאסף הסכום במלואו ועוד 30 ק"ג, שנשארו ברזרבה ובסופו של דבר נתרמו בתש"ח למדינת ישראל במטרה לרכוש נשק מגן למדינה החדשה. למרות זאת, הנאצים לא עמדו בהבטחתם, וזמן קצר לאחר מכן נבזזו ספריות בית הכנסת הגדול של רומא, ו-1,007 יהודים נשלחו אל מחנה ההשמדה בבירקנאו והושמדו בתאי הגזים. מיהודי רומא נספו בשואה יותר מאלפיים נפש.	עריכה | תבנית | שיחה
48	צ'יאונה סוגיהארה בשנת 1939 חסיד אומות העולם צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני בקובנה שבליטא, העניק ליהודים רבים אשרות כניסה ליפן. כ-5,000 יהודים, חלקם אזרחי פולין שנמלטו לליטא, וחלקם תושבי ליטא, ובהם בחורי ישיבה רבים בעיקר תלמידי ישיבת מיר, ישיבת חכמי לובלין וישיבת תומכי תמימים, יצאו בזכות פעילות זו מליטא, ועמם ראש ישיבת מיר הרב חיים שמואלביץ המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, והאדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש. הם נמלטו לקוֹבה שביפן דרך סיביר ברכבת הטרנס-סיבירית, שם שהו כתשעה חודשים.	עריכה | תבנית | שיחה
49	כוכב על שמו של ג'רי לואיס בשדרת הכוכבים של הוליווד מאז שנת 1949 השתתף הקומיקאי האמריקני-יהודי, ג'רי לואיס, בלמעלה מ-40 סרטי קולנוע, 12 מהם ביים בעצמו. בין סרטיו הידועים "נער הגיישה" (1958), "נער המעלית" (1960), "הפרופסור המטורף" (1963) – שזכה לעוד עיבודים וביצועים מאוחרים יותר, "מי דואג לעסקים?" (1963), "תכשיטי המשפחה" (1965), "בואינג בואינג" (1965), "מלך הקומדיה" (1983) בבימויו של מרטין סקורסזה והסרט הצרפתי -"מאיפה חזרת? לא ראינו אותך יוצא" (1984). במרץ 2006 שר התרבות הצרפתי העניק ללואיס את "אות לגיון הכבוד" וקרא לו "הליצן המועדף על העם הצרפתי". ב-1972 יצר וגנז את הסרט "היום שבו בכה הליצן". הסרט מעולם לא הוקרן. לואיס, שחתום גם על התסריט, ערך שינויים מפליגים בסיפור המקורי שעליו הסרט בוסס. לצד הבימוי גילם את הדמות הראשית, ליצן קרקס גרמני, הלמוט דורק, שנאלץ ללוות חבורה של ילדים יהודים בדרכם לתאי הגזים באושוויץ. בניגוד לסרטיו הקומיים, זו דרמה אפלה. הסרט נודע בהיסטוריה של הקולנוע כ"סרט המפורסם ביותר שמעולם לא הוקרן". עותק מהסרט נמסר לספריית הקונגרס, וייצא להקרנה חד פעמית, בלתי מסחרית, באולם הספרייה, לא לפני 2024.	עריכה | תבנית | שיחה
50	וילם הוזנפלד במדי הוורמאכט בינואר 1945, נלקח וילם הוזנפלד, קצין בוורמאכט וחבר במפלגה הנאצית בשבי הסובייטי. חמש שנים מאוחר יותר דן אותו בית משפט צבאי סובייטי, במשפט מהיר, ל-25 שנות מאסר. במשפט עצמו, כך לפי פסק הדין המשתרע על עמוד אחד בלבד, לא הייתה להוזנפלד זכות להגן על עצמו. פסק הדין קבע שהוזנפלד חקר במו ידיו אסירים, במהלך מרד ורשה, ושלח אותם למעצר. הוא הואשם, שכביכול, "במעשיו תרם לחיזוק הפשיזם במאבקו כנגד ברית המועצות", נשלח למאסר עולם עם עבודת פרך, ומת בו מסבלו. אולם כיום אנו יודעים, שהוזנפלד בכלל היה קצין תרבות וספורט, שלא עשה שום פשע נגד האנושות, וסיכן עצמו בשביל לסייע לעצירים פולנים, ולהציל מהשואה עשרות יהודים. האיש מוכר כחסיד אומות העולם.	עריכה | תבנית | שיחה
51	אוסקר שינדלר מוסד "יד ושם" העניק לאוסקר שינדלר את התואר "חסיד אומות העולם", לאחר דיונים וויכוחים, שנמשכו משנת 1962 עד שנת 1993 – אחרי מותו, ואחרי יציאת סרט הקולנוע "רשימת שינדלר", על אודותיו. מחד, שינדלר הציל כ-1,200 יהודים מהשמדה בשואה. מאידך, הוא הציל אותם בזכות הצלחתו בקבלת רישיון להעסיקם במפעלו, מרגע שהמיר את המפעל למפעל לייצור תחמושת עבור צבא גרמניה הנאצית. מה גם, ששינדלר הפך לבעלי המפעל, כאשר ניצל את מעמדו במפלגה הנאצית, כדי להשתלט על בתי עסק, שהוחרמו בשואה מיהודים. את מעמדו הגבוה במפלגה הנאצית הוא השיג בפעילות ריגול למען גרמניה הנאצית.	עריכה | תבנית | שיחה
52	חה פנגשאן פאן ג'ונשון (סינית מסורתית: 潘均順 ; ‏סינית: 潘均顺 פיניין; Pān Jūnshùn‏; 1889 – 1974), היה פועל פשוט, שהיגר מהרפובליקה העממית של סין למזרח אירופה. הוא היה הסיני הראשון שלו הוענק התואר חסיד אומות העולם. זאת מכיוון, שהציל בתקופת השואה ילדה יהודייה, והסתיר אותה מהנאצים בביתו, שבאוקראינה, החל מינואר 1942 ועד אוגוסט 1943. סיני נוסף שהוענק לו תואר זה היה הדיפלומט חה פנגשאן (בתמונה), שבשירותו כקונסול דיפלומטי בווינה הציל מאות ואולי אפילו אלפי יהודים, כשהוא הנפיק להם אשרות הגירה לשאנגחאי, בניגוד מוחלט להסכמים הבין לאומיים ולהוראות הממונים עליו. רוב הניצולים השתמשו באשרה רק כדי לצאת ממדינות בשלטון נאצי, ולא טרחו כלל להגיע לסין. אולם חלקם כן הגיעו ליעד האשרה, וביניהם היה הרופא המפורסם, ד"ר יעקב רוזנפלד, שהתגייס שם לצבא השחרור העממי, והתקדם בו לדרגת גנרל.	עריכה | תבנית | שיחה
53	תפזורת לבנות לגו צבעוניות "לגו. מחנה ריכוז, 1996" היא יצירה של האמן הפולני זביגנייב ליברה (Zbigniew Libera), המנציחה את השואה. היצירה מורכבת משבע קופסאות בגדלים שונים, המכילות ערכות חלקי לגו, להרכבת דגם מחנה השמדה. לדוגמה, ערכת בניין משרפות בעל שלוש ארובות, ערימת גופות ואסירים, הגוררים גופת לתוכו. הקופסאות מעוצבות בסגנון הגרפי של תאגיד הצעצועים, לגו, ומרבית החלקים בכל ערכה, אכן לוקטו מערכות תאגיד זה. למשל, דמויות האסירים היו, במקור, דמויות שלדים, מערכות לגו להרכבת משחק שודדי ים. היצירה הוצגה במוזיאון היהודי של ניו יורק, בבית ההיסטוריה בבון ובמוזיאון בת ים.	עריכה | תבנית | שיחה
54	רשימת חסידי אומות העולם מאלבניה בקיר הזיכרון בגן חסידי אומות העולם ביד ושם במהלך מלחמת העולם השנייה, כמעט 2,000 יהודים מהמדינות השכנות לאלבניה, בעיקר מיוגוסלביה ומיוון, מצאו בה מקלט מהשואה. זאת בנוסף לקהילת יהדות אלבניה שמנתה 150 נפש. היהודים שחיו באלבניה גופא, כמו גם הפליטים היהודים ששהו בה, זכו ליחס טוב מצד האוכלוסייה המקומית, ועברו את המלחמה כמעט ללא פגע. האלבנים הצילו את היהודים על ידי הסתרתם בכפרים הרריים, או שצירפו אותם לתנועות הפרטיזנים. בזמן מלחמה זו, הייתה אלבניה אחת המדינות הבודדות באירופה שבהן חל גידול באוכלוסייה היהודית. אולם בשטחים שהנאצים והפשיסטים ספחו לאלבניה מיוגוסלביה, ולא היו חלק אינטגרלי ממנה, התחוללה שואת יהודי אלבניה.	עריכה | תבנית | שיחה
55	לרגל חגיגות 70 שנה להוצאת פינגווין נבררו 70 הספרים הטובים של המאה והודפסו בהוצאה מחודשת. ספרו של לוי "הטבלה המחזורית" נבחר להיות אחד מהם. ב-21 בפברואר 1944, נשלחו עצירי מחנה הריכוז פוסולי, בקרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז וההשמדה, אושוויץ. פרימו לוי, שהיה ביניהם, שהה באושוויץ במשך 11 חודשים, עד שהצבא האדום שיחרר את המחנה. מקרב 650 יהודים איטלקים, שהיו במשלוח שלו, היה לוי אחד מהעשרים ששרדו. לוי שרד כי הוא ידע גרמנית בשל מקצועו ככימאי, כי הוא שילם בלחם עבור שיעורי התמצאות ברחבי המחנה מאסיר ותיק, וכי הוא עבד במחנה במעבדת לייצור גומי סינתטי ולא בעבודת פרך בשלג. בנוסף לזאת, לקראת שחרור המחנה, לוי חלה, ואושפז במרפאת המחנה. אשפוזו פטר אותו מצעדת המוות. לוי, שנשאר במחנה בזכות חוליו, זכה להישאר בחיים.	עריכה | תבנית | שיחה
56	דגל לגיון הזרים הצרפתי אליהו איצקוביץ' היה רק בן תשע, כאשר כחלק מפרעות בוקרשט, הדייר בשכירות של משפחתו ניצל את קשריו במפלגה הנאצית, נישל את משפחת איצקוביץ' מנכסיה, ושלח אותה למחנה הריכוז, בו הדייר המנשל, עצמו, שימש כשומר. המשפחה ניסתה לברוח מהמחנה, אך הדייר המנשל תפס אותה, ורצח את האב לעיני כול. כשהצבא האדום שחרר את המחנה, איצקוביץ׳ בן ה-12 היה הניצול היחיד ממשפחתו. הוא ניסה לחזור לביתו הנגזל, אך במריבה עם משפחת המנשל, הוא הרג את בן המנשל. לאחר שהשתחרר ממוסד לעבריינים צעירים ברומניה, הוא עלה לישראל והתגייס לצנחנים. אך כשקיבל מידע על מיקום רוצח אביו, הוא עבר לחיל הים, ערק ממנו ללגיון הזרים הצרפתי, ושירת שם לצד רוצח אביו, שלא זיהה אותו. ובהזמנות הראשונה בה האויב ירה בהם, איצקוביץ' השיב אש לעבר רוצח אביו, ונקם את דמו.	עריכה | תבנית | שיחה
57	בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו של ריכרד וגנר לאחר מותו, דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, לא נוגנו יצירותיו של וגנר בפומבי בישראל ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצים התקשורת הממלכתיים, עד שהחלו להגניבם לשם טיפין-טיפין. ניסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי השואה. ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה בפומבי. כבר בתחילת השמעת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה בעת שיצירתו של וגנר נוגנה. לאחר שדניאל בארנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן מפתיע בקונצרט שנערך בפסטיבל ישראל, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של האופרה "הוולקירה".	עריכה | תבנית | שיחה
58	לוגו העיתון. בין הנשפטים על רצח העם ברואנדה, היו גם שדרני רדיו מסיתים. למעשה, לא היה בדבר חידוש. אחד מ-22 נאשמי המשפט הראשי, שבמשפטי נירנברג, היה יוליוס שטרייכר – המקים, הבעלים והעורך של עיתון התעמולה הנאצי, "דר שטירמר". מבין עשרת הנידונים למוות במשפט זה, הוא היה היחיד, שנענש רק בשל רדיפת יהודים (לקראת ותוך כדי השואה). לקראת הוצאתם להורג, שטרייכר השווה את עצמו וחבריו לעשרת בני המן. אולם פסק הדין הכריז על שטרייכר, ולא על היטלר, כ"אויב היהודים מספר אחת".	עריכה | תבנית | שיחה
59	יחיאל די-נור מעיד במשפט אייכמן, 7 ביוני 1961. הסופר הישראלי, ניצול מחנות ההשמדה, יחיאל די-נור, שנודע בשם העט "ק. צטניק", שפירושו "אסיר במחנה ריכוז", שימש כעד במשפט אייכמן (בתמונה). הוא שאף לרכז את כל כתיבתו בנושא השואה. לכן הוא ראה צורך להשמיד כל זכר לספרות, שכתב לפני השואה. הוא טס לספריית הקונגרס, והשמיד עותק של ספר שירה, שכתב לפני פרוץ המלחמה. כמו כן גנב ושרף את העותק האחרון, שנשאר בספרייה הלאומית בירושלים, לספר זה.	עריכה | תבנית | שיחה
60	קריקטורה מביטאון המפלגה הסוציאל דמוקרטית בנושא הטבח בבני שבט ההרו, במדבר נמיביה בשנת 1904 ב-1884 ייסדו הגרמנים בנמיביה את דרום-מערב אפריקה הגרמנית, שאחד המושלים הראשונים שלה היה אבא של הרמן גרינג, לימים סגנו של אדולף היטלר. היהודים חיו שם בביטחון יחסי, למרות שהגרמנים החלו לפתח שם את השיטות, שימשו לביצוע השואה. הקבוצה האתנית האחרונה, שהגיעה לנמיביה לפני האירופאים, כונתה ה"באסטרים", דהיינו "ממזרים" או "בני כלאיים". הם היו צאצאי גברים לבנים ונשים אפריקאיות, שחורות. ולמרות שהבאסטרים החשיבו את עצמם ללבנים, האירופאים גירשו אותם. בשנת 1904 פרץ בנמיביה מרד של שבטי הנאמה וההררו כנגד הגרמנים. המרד דוכא באכזריות רבה, במה שנודע כרצח העם של ההררו והנאמה. ההשערה היא, שרוב בני ההררו ומחצית משבט הנאמה, 75,000 איש, נרצחו. בין הנרצחים היו נשים, ילדים, פצועים ושבויים. החיילים הגרמנים הקימו מחנות ריכוז לילידים, והמיתו אותם בירי, תליה, רעב, רעל, ומכות חום במדבר. כמו כן, מדענים גרמנים, כגון מוריו של דוקטור מנגלה, ביצעו בהם ניסויים אכזריים, וכינו אותם "תת אדם".	עריכה | תבנית | שיחה
61	ב1943, עם פרישת איטליה מהמלחמה, השתלטו הגרמנים על האי היווני זקינתוס, ודרשו את רשימת כל יהודי האי, כדי להעבירם להשמדה. ראש עיריית זקינתוס, לוקאס קארר והארכיבישוף המיטרופוליט של האי, כריסוסטומוס דימיטריו, מסרו לו דף, עם שני שמות בלבד – השמות של עצמם. השניים טענו: "אנו היהודים הראשונים באי, אם ברצונך לקחת את היהודים שלנו אנו הולכים איתם". בינתיים, תושבי הכפרים והפרטיזנים החביאו את יהודי האי, וכלכלו אותם, למרות הרעב ששרר שם. בספטמבר 1944 הגיעו לאי שלוש אוניות כדי לקחת את היהודים, אך מפקד הפרטיזנים באי איים, שיפגע בחיילים הגרמניים, אם יגרשו את היהודים. בסופו של דבר שימשו אותן אוניות את הגרמנים עצמם, בבריחתם החפוזה מהאי. קהילת יהודי זקינתוס ניצלה בשלמותה משואת יהודי יוון, ולכריסוסטומוס דימיטרי ו לוקאס קארר ניתן אות חסיד אומות העולם.	עריכה | תבנית | שיחה
62	-	הוספה
63	-	הוספה
64	-	הוספה
65	-	הוספה
66	-	הוספה
67	-	הוספה
68	-	הוספה
69	-	הוספה
70	-	הוספה
71	-	הוספה
72	-	הוספה
73	-	הוספה
74	-	הוספה
75	-	הוספה
76	-	הוספה
77	-	הוספה
78	-	הוספה
79	-	הוספה
80	-	הוספה
81	-	הוספה
82	-	הוספה
83	-	הוספה
84	-	הוספה
85	-	הוספה
86	-	הוספה
87	-	הוספה
88	-	הוספה
89	-	הוספה
90	-	הוספה
91	-	הוספה
92	-	הוספה
93	-	הוספה
94	-	הוספה
95	-	הוספה
96	-	הוספה
97	-	הוספה
98	-	הוספה
99	-	הוספה
100	-	הוספה

בחזרה לפורטל