פורטל:יהדות/מאמר נבחר/30
המרד הגדול (66–73 לספירה) היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים (המרידה השנייה הייתה מרד בר כוכבא, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול).
המרד החל בשנת 66 לספירה, ובין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.
המרד נכשל כישלון חרוץ, מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו ונפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש, חרב.