פורטל:מוזיקה קלאסית/ערך נבחר/14

מוזיקה קלאסית ישראלית החלה להתפתח בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. ראשוני המלחינים הגיעו מאירופה – חלקם כמוזיקאים ותיקים, שכבר עשו להם שם בארצות מוצאם (כמו פאול בן-חיים, עדן פַּרְטוֹש, יהויכין סְטוּצֶ'בְסקי ואלכסנדר אוריה בוסקוביץ'), ואחרים כצעירים בראשית הקריירה (כמו גארי בֶּרְתִינִי, יוסף טל ואבל ארליך) או כילדים (כמו מרדכי סתר ויצחק סדאי). בין מלחינים אלה היו שעסקו בחקר מסורות עבר ובמוזיקה אתנית-יהודית לענפיה השונים, והיו שהשתדלו לעקוב אחר המהלכים במוזיקה החדשה בארצות אירופה. במוזיקה הישראלית אפשר למצוא כל שילוב אפשרי בין מרכיבים אלה, אם בדרך של סימביוזה ואם בדרך של סינתזה.

העלייה החמישית של אמצע שנות ה-30 הביאה עִמה מספר רב של מוזיקאים, בהם בעיקר עולים שנמלטו מגרמניה הנאצית. המלחינים, שמצאו את עצמם בתרבות חדשה, שונה וזרה להם, עשו כמיטב יכולתם להתפרנס בחברה, שעוד לא הייתה בה תשתית תרבותית-מוזיקלית לקלוט אותם בתוכה. אחד מקשיי הקליטה של המוזיקאים החדשים בארץ היה המאבק להשגת עבודה שתפרנס את העוסקים בה, לאור ריבוי הנגנים שהגיעו מאירופה בעלייה הרביעית והחמישית. מצד שני, דווקא הגל הגדול של מוזיקאים מקצועיים וחובבי מוזיקה שהגיע באמצע שנות ה-30 הוא שהביא את ברוניסלב הוּבֶּרמן בסוף שנת 1936 להחלטה להקים את הפילהרמונית הארץ-ישראלית.

לערך המלא