פורטל:צה"ל/הידעת?/קטעי הידעת

לקט קטעי "הידעת?"

1

טייס חיל האוויר הישראלי אלוף-משנה גיורא אבן שהפיל 16 מטוסי אויב ומסוק (סך הכל 17 כלי טיס), רובם במלחמת יום הכיפורים, מחזיק בשיא העולם בהפלת מטוסי סילון. אלוף ההפלות בעידן הטרום-סילוני היה אריך הרטמן, טייס בחיל האוויר הגרמני שהפיל 352 מטוסים במלחמת העולם השנייה. אלוף ההפלות המפורסם ביותר הוא מנפרד פון ריכטהופן, מוכר בכינויו "הברון האדום" על שם צבע מטוסו, שהפיל 80 מטוסים במלחמת העולם הראשונה.

עריכה | תבנית | שיחה

2

בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים מנע צה"ל מהומוסקסואלים להתקדם לדרגת קצונה או להמשיך בשירות קבע. צה"ל אף דחף חיילים הומוסקסואלים שהודו בנטייתם, לדווח על חיילים אחרים המוכרים להם כהומוסקסואלים. ב-1993, על-פי החלטת ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, הותר להומוסקסואלים גלויים לשרת בקהילת המודיעין. קודם לכן, גויסו הומוסקסואלים לשירות סדיר בצה"ל, אולם הם נפסלו משירות בקהילת המודיעין, ולפעמים שוחררו משירות כסובלים ממחלת נפש. החלטתו של רבין הושפעה מאוד מעדותו של עוזי אבן, הומוסקסואל ששירת שנים רבות כפיזיקאי במערכת הביטחון ועסק בענייני ביטחון רגישים.

עריכה | תבנית | שיחה

3

ראשיתה של האגודה למען החייל בוועד למען החייל היהודי שנוסד לטובת חיילי הבריגדה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי יוסף ברץ. עם הקמת המדינה שונה שמו של הוועד ל"הוועד למען החייל".

עריכה | תבנית | שיחה

4

סמל הגדנ"ע הוא מעוין ירוק ובתוכו ציור חץ וקשת — סמל הגדנ"ע

צה"ל עוסק לא רק בביטחון, אלא גם בחינוך. במסגרת גדודי הנוער (גדנ"ע) הוקמו אפילו קבוצות כדורגל. אחת הקבוצות, גדנ"ע יהודה, שהוקמה כבר ב-1947, פעילה עד היום בליגות הילדים והנוער הבכירות והוציאה מתוכה שחקנים כדוגמת אמציה לבקוביץ', לופא קדוש ("לופא"), חיים רביבו, אבי יחיאל וסלים טועמה.

עריכה | תבנית | שיחה

5

צעיר הנופלים במערכות ישראל הוא נסים גיני, אשר נפל בעודו ילד שטרם מלאו לו עשר שנים, ולאחר מותו חויל. גיני, ששימש קשר בין עמדות הלוחמים ברובע היהודי בעיר העתיקה במהלך מלחמת העצמאות, נפגע ב-28 במאי 1948 מפגיעת צלף.
נסים גיני לא היה הילד היחיד שנטל חלק במלחמת העצמאות ברובע: יחד איתו סייעו למגיני הרובע היהודי גם אחיו בן ה-12, אחותו בת ה-14 וילדים רבים אחרים מהרובע. גם ביתר חלקי הארץ סייעו מאות ילדים ללוחמים הישראלים במלחמת העצמאות.

עריכה | תבנית | שיחה

6

הכלי הממונע הראשון שהגיע לשיא החרמון היה דחפור די-9 של חיל ההנדסה הישראלי שפרץ את הדרך לכוחות החי"ר בסוף מלחמת יום הכיפורים במירוץ נגד הכוחות הסורים. צה"ל כבש את הפסגה האסטרטגית ראשון ומנע ממנה ליפול לידי הסורים. כיום נמצאים בפסגה כוחות או"ם.

עריכה | תבנית | שיחה

7

בראשית ימי מדינת ישראל, נהג צה"ל לגייס פושעים למשימות מודיעין בארצות אויב, מתוך הנחה שתושייתם הפלילית תסייע להם במשימתם. בשני מקרים, נכשלה שיטה זו כישלון חרוץ. אברי אלעד, שנחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת מה שכונה "העסק הביש", גויס בזכות העובדה שהודח שוב ושוב מיחידות עילית בצה"ל, בשל גנבות, הברחות, מכירה בשוק השחור והוראת צניחה, למרות שמעולם לא צנח בעצמו. מרדכי קידר, אשר הורשע בשוד וברצח של סייען יהודי בעת ששהה בארגנטינה, גויס בזכות העובדה, שהיה חשוד בשוד בנק בעפולה ורצח בחדרה.

עריכה | תבנית | שיחה

8

בשנת 1983 התנגש מטוס קרב F-15 איגל של חיל האוויר הישראלי במטוס סקייהוק בעת טיסת אימון מעל הנגב. הסקייהוק עלה באש וטייסו נטשו בשלום. ה-F-15 איבד את כנפו כך שנותר עם כנף אחת בלבד. בגלל הסילון העז של אדי הדלק אשר ניתזו מגדם הכנף, וגרמו להסתרתו, הטייס והנווט לא ידעו שהם טסים עם כנף אחת בלבד ולכן לא נטשו את המטוס אלא ניסו והצליחו לחדש את שליטתם במטוס הפגוע ולהמשיך לטוס עד לנחיתת חירום בבסיס הבית. בנוסף לעובדה שהצליחו לטוס ולנחות במצב שעד אז נחשב כבלתי אפשרי, המטוס חסר הכנף גם שרד בשלום את הנחיתה חרף מהירותו הגבוהה, מעל 450 קמ"ש, כפול ממהירות הנחיתה הרגילה.

עריכה | תבנית | שיחה

9

ב-8 באוקטובר 1973 - ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים - פורום מצומצם של ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר הורה לחמש את טילי יריחו בעלי היכולת הגרעינית במידה וכוחות צה"ל לא יצליחו להדוף את המצרים והסורים. במבצע החשאי להכנת הטילים השתתפו גם רכבות משא של רכבת ישראל שסייעו בהעברת הטילים ממקום האחסון לבסיסי השיגור.

עריכה | תבנית | שיחה

10

רק מעטים זוכים לענוד את אחד מעיטורי צה"ל, אך לשני חיילים ישראלים הוענקו לא פחות מחמישה עיטורים של צבא הגנה לישראל. השניים הם סרן נחמיה כהן והרמטכ"ל ה-14 רב-אלוף אהוד ברק. לשניהם הוענקו עיטור המופת וארבעה צל"שי רמטכ"ל, העיטורים השלישי והרביעי בחשיבותם. כל העיטורים של כהן וברק ניתנו על פעולות מסווגות שבוצעו במהלך שירותם בסיירת מטכ"ל. ברק, בהיותו רמטכ"ל, עוטר גם באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית, בדרגת מפקד.

בנוסף לאלו, זכו חיילים נוספים במספר עיטורים, בהם בולטים: אביגדור קהלני שעוטר בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר, ובעיטור המופת, עובד לדיז'נסקי ואמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל ה-15, שעוטרו שניהם פעמיים בעיטור העוז, העיטור השני בחשיבותו, וכן עמוס ירקוני, שעוטר בעיטור המופת ובשלושה ציונים לשבח.

עריכה | תבנית | שיחה

11

בשנת 1965,זכתה נבחרת הנח"ל באליפות צה"ל היוקרתית בזמנו, לראשונה בתולדותיה, כאשר גברה 3:2 על קבוצת פיקוד הצפון הפייבוריטית. נציגת החי"ר קיבצה שמות שהיו עתידים להיות כוכבים בספורט בישראל ודמויות מפתח במקצועות העסקנות והאימון. הסגל כלל בין היתר את: דרור קשטן, יוחנן וולך, רוני שורוק, רוני מוסקוביץ', יהודה שהרבני וויקטור סרוסי. יוחנן וולך שהצטיין, ומעוטר בארבעה אותות מערכה, אף המשיך למסלול קצונה קרבית והפך להיות הכדורגלן המקצועי הראשון בהיסטוריה וגם היחידי בישראל שהינו קצין צה"ל (רס"ן).

עריכה | תבנית | שיחה

12

שניים מרמטכ"לי צה"ל הראשונים עסקו בארכאולוגיה. הראשון היה יגאל ידין, שלאחר פרישתו מן הצבא הקדיש עצמו למחקר אקדמי, ואף זכה בפרס ישראל. ידין ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר - תל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, ותל מגידו. אחת מגולות הכותרת של עבודתו המדעית היה פרסום "מגילת המקדש". השני היה משה דיין, שלא היה בעל השכלה אקדמית בארכאולוגיה, וערך חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, בעודו במדים. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכאולוגית בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה ואך בנס ניצל ממוות. במרץ 1965 הוגשה כנגדו תלונה למשטרה, ואף הוזמן לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הגיע לבסוף להסדר עם ראשי אגף העתיקות והמוזיאונים אשר מנע את העמדתו לדין.

עריכה | תבנית | שיחה

13

אסון המסוקים הוא תאונה שהתרחשה בליל 4 בפברואר 1997, כ"ח בשבט ה'תשנ"ז, כאשר שני מסוקי יסעור של צה"ל התנגשו מעל עמק החולה, בעת שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל ומיחידות נוספות למוצבי צה"ל ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים. שמונה מתוכם היו אנשי הצוות שהטיסו את המסוקים. האסון נחשב לתאונה האווירית הגדולה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל, ועד שנת 2002 לאסון המסוקים החמור ביותר בתעופה הבינלאומית.

עריכה | תבנית | שיחה

14

בכירי צה"ל לדורותיהם השתלבו לאחר שחרורם בתפקידים בכירים בישראל, בחייהם האזרחיים, הרבה בזכות הניסיון הצבאי אותו רכשו כקצינים בכירים, בהם ניתן למנות את: שלמה ינאי - מנכ"ל חברת טבע, רון כתרי - מנהל בית הספר הריאלי, גדעון שפר - סגן נשיא אלביט מערכות, צבי צור, נחמן שי, עודד בן-עמי, עמי סגיס, אביהו בן-נון, מנחם עינן.

כמו כן, חמישה רמטכ"לים הפכו להיות שרי הביטחון: משה דיין, יצחק רבין, אהוד ברק, שאול מופז ומשה יעלון. רבין וברק היו גם לראשי ממשלה של מדינת ישראל.

עריכה | תבנית | שיחה

15

מגדל מרגנית, גורד שחקים שהקים משרד הביטחון בקריה בתל אביב-יפו, הוא מבנה משרדים ומגדל תקשורת. בנייתו של המגדל החלה ב-1984 ולאחר בנייה של 50 המטרים הראשונים גילו מהנדסי הבניין כי המגדל נוטה על צדו בנטייה בלתי מורגשת בעין של 28 סנטימטר, רחוק בהרבה מהנטייה של מגדל פיזה המפורסם שנוטה 4.1 מטרים מבסיסו. הבנייה הופסקה, וחודשה רק לאחר מתן הנחיות תיקון מדויקות של המהנדסים. עם השלמתו מתנשא המגדל לגובה של 138 מטרים, ובמשך מספר שנים היה המבנה השני בגובהו בישראל. המבנה הגבוה עטור האנטנות הפך לאחד מסימני ההיכר של העיר תל אביב.

עריכה | תבנית | שיחה

16

הפעם הראשונה שבה עשה צה"ל שימוש מבצעי במשגר הרקטות MLRS ("מנתץ") הייתה במלחמת לבנון השנייה, רק 12 שנים לאחר השמשתו.
אילן רמון טייס החלל הישראלי הראשון, שנהרג באסון מעבורת החלל קולומביה הוכר כחלל צה"ל שנפל בעת מילוי תפקידו.

עריכה | תבנית | שיחה

17

הסיסמה הישראלית המפורסמת "הטובים לטיס" נטבעה על ידי משה הדר, עורך בטאון חיל האוויר, במטרה להגביר את ההתנדבות לקורס טיס. הרציונל מאחורי סיסמה זו טמון הרחק בסוף מלחמת העולם השנייה, ימי ראשיתה של התעופה הסילונית. המהירות הגבוהה והעדר מערכת הידראוליקה במטוסים אלו הצריכה הפעלת כח רב על ההגאים. לשם כך נדרשו הטייסים להיות הבחורים החסונים ביותר באוכלוסייה, ומכאן נולד הסלוגן.

עריכה | תבנית | שיחה

18

במלחמת העצמאות תכנן יגאל אלון מהלך להבטחת דרום הנגב באמצעות כיבוש אילת מכיוון דרום. הרעיון היה לשלוח לדרום אפריקה מחלקת פלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח. המחלקה תחבור שם לציונים דרום אפריקאים שירכשו ספינה מבעוד יום. בספינה תפליג המחלקה אל מפרץ אילת דרך ים סוף ותוך חבירה לסיירי הפלמ"ח שיגיעו מצפון יכבוש הכוח המשולב את אילת. גם מפקד מונה לפעולה - עוזי נרקיס, אשר במסגרת לימודיו באוניברסיטה העברית "נתקע" באילת למשך שבועיים והיה, לפיכך, המפקד היחיד שהכיר את האזור. מלבד זאת, היכרותו עם האנגלית הייתה טובה מספיק כדי לתקשר עם יהודי דרום אפריקה. בעקבות קרבות לטרון נגנזה התוכנית.

עריכה | תבנית | שיחה

19

על פי הגישה היהודית המסורתית, קדושתו של הכותל המערבי נובעת מכך שהוא סמוך להר הבית שבו שכן בעבר בית המקדש, אולם במקרים רבים מתייחסים אליו בפועל כאילו הוא המקום הקדוש ביותר. כך למשל, במלחמת ששת הימים פרצו חיילי חטיבה 55 לעיר העתיקה דרך שער האריות, פנו שמאלה, ונכנסו להר הבית דרך שער השבטים. כאן לכאורה הייתה אמורה להיות נקודת השיא של אותו יום, אך הצנחנים השתהו על ההר מספיק זמן רק כדי לחסל את קני ההתנגדות בכיפת הסלע, המקום בו מקובל לזהות את מקום המקדש. משם הם ירדו לכותל המערבי, ורק כשהגיעו אליו פסקו מספר רגעים מהמולת הקרב, ונתנו פורקן לרגשותיהם.

עריכה | תבנית | שיחה

20

מטוס של כווית איירווייז

על פי עדותו של יובל נאמן, ששימש ממלא מקום ראש אגף המודיעין לאחר העסק הביש בשנת 1954, אמ"ן הקים באותה תקופה את חברת התעופה כווית איירווייז, וזאת במטרה להחדיר בקלות סוכנים חשאיים למצרים. נאמן סיפר כי אמ"ן שלח לכווית שני טייסים יהודים אמריקאיים, ממתנדבי מלחמת העצמאות, עם סכום כסף נכבד, כדי להציע לשליטיה להקים חברת תעופה בבעלות משותפת. הכוויתים הסכימו, ומאז ועד סיום אותו מבצע מודיעיני קיים אמ"ן שלוש טיסות שבועיות מכווית לקהיר באמצעות חברת התעופה.

עריכה | תבנית | שיחה

21

מחנה הקריה הוקם על בסיס המושבה הטמפלרית שרונה שננטשה כבר ב-1939. מבנים רבים בהם השתמש צה"ל, ובחלקם עדיין משתמש, הם מבנים לשימור בסגנון טמפלרי. בפרויקט ראשון מסוגו בישראל, הוזזו בשנת 2005 חמישה בתים לטובת הרחבת רחוב קפלן.

עריכה | תבנית | שיחה

22

בפעולת הכוחות האנגלים וכוחות צרפת החופשית כנגד כוחות צרפת של וישי בסוריה ובלבנון, השתתף גם צעיר יהודי בשם משה דיין, אשר איבד בפעולה את עינו, לאחר שכדור פגע במשקפת בה צפה והחדיר אותה לתוך עינו. דיין היה לאחר מכן לרמטכ"ל צה"ל, והרטייה על העין הפגועה הייתה ל"סמלו המסחרי".

עריכה | תבנית | שיחה

23

מספר היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד (669) נבחר כי הוא היה מספר היחידה הפנוי הדומה ביותר למספרה של סיירת מטכ"ל (מספרה אז היה 269). בחירת מספר זה נעשתה כדי להרים את המורל ביחידה החדשה.
מטוסי הF-16 שהשתתפו בהפצצת הכור האטומי בעיראק היו מיועדים תחילה על ידי ארצות הברית להימכר לאיראן אלא שעקב המהפכה האיסלאמית שם בוטלה העסקה והמטוסים נמכרו לישראל.

עריכה | תבנית | שיחה

24

הנפת דגל הדיו ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, סיימה את מלחמת העצמאות. הקצין שהניף את הדגל באום רשרש, היה מפקד הפלוגה אברהם אדן, "ברן". הקרוב אלינו בתמונה, בגבו, הוא נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, והרובה על כתפו הוא M1 קרבין, שעדיין נמצא בשירות משטרת ישראל והמשמר האזרחי. משמאל לו, חבוש בכובע מצחיה, ניצב אלכסנדר יולין ("סאשקה פוליטרוק") שבשנות ה-50 של המאה ה-20 הסכים לרגל עבור מצרים, אך הסגיר עצמו לפני שעשה כן. השתתף בטקס גם עוזי נרקיס, קצין המודיעין של החטיבה, ואלוף פיקוד המרכז של צה"ל במלחמת ששת הימים.

עריכה | תבנית | שיחה

25

אחד מהכלים שסייעו ביותר להצלחת מבצע באדר - חציית תעלת סואץ על ידי הצבא המצרי בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, הייתה עגלת עץ על ארבעה גלגלים ששימשה לנשיאת נשק ותחמושת עבור חיילי החי"ר. העגלה, שנגררה על ידי שני חיילים, נבנתה במקור על ידי קצין סיירת צנחנים והיא שימשה לראשונה במבצע הלם במלחמת ההתשה. בעת שתוכנן מבצע הצליחה, נזכר הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי בעגלה ישראלית שנתפסה בפשיטה אחרת ולאחר שינויים קלים, הורה על ייצור המוני שלה. בחציית התעלה השתמשו המצרים במעל ל-2,200 עגלות והעבירו איתן מטען של למעלה מ-330 טון.

עריכה | תבנית | שיחה

26

תת-אלוף דוד לסקוב, היה חייל, ממציא ומהנדס בחיל ההנדסה של צה"ל. מייסד יחידת יפת"ח, הוא חתן שלושה פרסי ביטחון ישראל על המצאותיו, בהן גשר הגלילים ורקטת הזאב (שהרגה את הרמטכ"ל המצרי במלחמת ההתשה). בנוסף לעיטורים אלה מחזיק לסקוב בשיא גינס: הוא החייל המבוגר ביותר ששירת אי פעם בצבא כלשהו, כאשר שירת בצה"ל עד לפטירתו בגיל 86. בסך הכל שירת 41 שנה בצה"ל (ועוד 5 שנים בצבא הבריטי).

עריכה | תבנית | שיחה

27

אחד מהכלים שסייעו ביותר להצלחת מבצע באדר - חציית תעלת סואץ על ידי הצבא המצרי בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, היה עגלת עץ על ארבעה גלגלים ששימשה לנשיאת נשק ותחמושת עבור חיילי החי"ר. העגלה, שנגררה על ידי שני חיילים, נבנתה במקור על ידי קצין סיירת צנחנים והיא שימשה לראשונה במבצע הלם במלחמת ההתשה. בעת שתוכנן מבצע הצליחה, נזכר הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי בעגלה ישראלית שנתפסה בפשיטה אחרת ולאחר שינויים קלים, הורה על ייצור המוני שלה. בחציית התעלה השתמשו המצרים במעל ל-2,200 עגלות והעבירו עמן מטען של למעלה מ-330 טון.

עריכה | תבנית | שיחה

28

בנובמבר 1994, גנב מכונאי טנקים של צה"ל מהמחנה הצבאי עמנואל שבמחוז הדרום, טנק מסוג מגח, פרץ את השער המחנה, ושעט עם הטנק, במשך שעות ארוכות בכבישי ישראל. במהלך מסעו פגע תותח הטנק באוטובוס וגרם לפציעת מספר נוסעים. כוחות הביטחון נערכו ליירט את הטנק עם טילים נגד טנקים ותחמושת כבדה. אלא שבסופו של דבר הוא עלה על גשרון, ופרס זחל – דהיינו שבר חוליה בשרשראות שעליהן נוסע הטנק. בסיוע פסיכולוגים, אנשי צבא ומשטרה, החייל יצא לבסוף מהטנק. הוא סיפר כי תכנן לפרוץ את גדר הגבול ללבנון, ולהמשיך משם בנסיעה עד לאי מנהטן שבארצות הברית. הוא התגעגע לדודתו, שגרה שם.

עריכה | תבנית | שיחה

29

אלכס אלירז (בתמונה) שירת כמעט בכול כוח ביטחון, שהגן על המפעל הציוני והתקיים בימי חייו. אלירז שירת בהגנה, כנוטר במשטרת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, בצה"ל – כחייל סדיר, כאיש קבע, כאיש מילואים וכאזרח עובד צה"ל, במשטרת ישראל ובמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. בחלק מתקופות העבודה בגופים אלו, הוא עבד כמדריך קליעה וכמפקד בית הספר לצליפה. אולם, הוא גם שירת לא מעט כלוחם וכמפקד לוחמים, צבר ניסיון קרבי רב, והגיע לדרגות ותפקידים בכירים – עד סגן מפקד חטיבה בדרגת סגן אלוף. כמו כן, הוא עבד בעבודות עם אוריינטציה ביטחונית, כמו מנהל מוזיאון בית הגדודים, כמו מדריך, מנהלתן וספורטאי אולימפי בירי ספורטיבי וכמו מפתח מוצרים בתעשייה הצבאית, שם פיתח, למשל, את המכשיר "אלירז" לתיאום כוונות בלא ירי. הוא גם כתב ספרות הדרכה ענפה על קליעה וצליפה וספר שירה בשם "מבעד לטלסקופ הכיוון". יתרה מזאת, בניגוד למקובל כיום, הוא גויס למשטרת ישראל למרות שיש לו עבר פלילי, שכולל ישיבה בכלא, ונדרש להשלים את תעודת הבגרות רק לקראת מינויו לסגן מפקד חטיבה.

עריכה | תבנית | שיחה

30

ספר הפנטזיה המפורסם "ההוֹבִּיט" מאת ג'ון רונלד רעואל טולקין זכה בלמעלה ממאה תרגומים בעשרות שפות שונות. לעברית, הספר תורגם בשלושה תרגומים שונים. אחד מהם, המכונה "תרגום הטייסים" נכתב בנסיבות יוצאות דופן. במהלך מלחמת ההתשה נשבו מספר טייסים ישראלים על ידי צבא מצרים ונכלאו בכלא עבאסיה. אחד הטייסים, יצחק פיר, קיבל מאחיו עותק של ההוביט באנגלית, אשר הועבר לו דרך הצלב האדום. פיר ושלושה טייסים נוספים, מנחם עיני, אבינועם קלדס ורמי הרפז, החלו לתרגם יחדיו את הספר לעברית בעודם בשבי. זאת כדי שיוכלו ליהנות ממנו גם חבריהם לתא, שאינם דוברי אנגלית. הטייסים עבדו בזוגות, כאשר אחד קורא באנגלית ומתרגם בקול וחברו כותב בעברית ומתקן שגיאות לשוניות. כעבור ארבעה חודשים סיימו את מלאכת התרגום. בשנת 1973 נפדו השבויים, ובשנת 1977 הוצאת זמורה ביתן הוציאה לאור את תרגומם בעזרת מימון של חיל האוויר. החל משנת 2018 מועלה על ידי התיאטרון העברי המחזה "לשם ובחזרה" המגולל את סיפורם של ארבעת השבויים ושל "תרגום הטייסים"

עריכה | תבנית | שיחה

31

ב-1937 הגיע לארץ צ'ארלס טגארט, ששירת כמפקד משטרת כלכותה, והתמחה בדיכוי מרידות, ובלוחמה בטרור ובגרילה. הוא סייע שלטונות המנדט בהגנה מפני משתתפי המרד הערבי הגדול, הן מקרב ערביי ארץ ישראל והן מאלו, שחדרו לארץ מסוריה ומלבנון. בעצתו הוקמה גדר הצפון, ששימשה מודל לשיטת הגנת גבולות מדינת ישראל עד היום. בעצתו גם נבנו ברחבי הארץ פילבוקסים, כפי שמדינת ישראל עדיין בונה לצורכי הגנה, וכ-60 מצודות, המכונות "מצודות טגארט". מרבית המצודות האלו עדיין עומדות על תילן, ומשמשות כתחנות של משטרת ישראל או מתקנים של צה"ל או המשטרה הפלסטינית. בראש כל אחת משש המצודות, הקרובות ביותר לגדר הצפון, נבנה צריח, שעם קום המדינה, צורתו שימשה השראה לאיור בסמל משמר הגבול.

עריכה | תבנית | שיחה

32

בשנת 1959 הוציאה להקת הנח"ל את הלהיט "דינה ברזילי", שסיפר על דמות חיילת בדיונית, שמספרה הצבאי האישי הוא 496351. אלא שבשנה בה יצא השיר, למספרים האישיים בצה"ל היו רק חמש ספרות. לימים, כעשור לאחר מכן, כאשר הוקצה המספר האישי הזה, הוא ניתן לגבר.

עריכה | תבנית | שיחה

33

בלילה שבין 18 ל-19 במאי 1948 פרצה כיתת פלמ"חניקים קטנה את שער ציון במסגרת קרבות הרובע היהודי במלחמת העצמאות. מפקד הכיתה הצעיר היה דדו, הלא הוא דוד אלעזר, לימים הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל. עם הישמע פיצוץ חומר הנפץ שהפעיל החבלן, זינק דדו אל השער, ובקריאות "אחריי!" פרץ אל העיר העתיקה. לאחר כשלושים מטרים גילה דדו לפתע שהוא לבדו. הסתבר שחייליו היו כה עייפים מימי הקרבות הארוכים, שאפילו הפיצוץ לא העיר אותם. דדו נאלץ לחזור על עקבותיו ולהעיר אותם, ורק אז הושלמה הפריצה.

עריכה | תבנית | שיחה

34

סיכת גדוד דובדבן

לפי תפישה שגויה מקובלת, יחידות המסתערבים בצה"ל, קרויות ״מסתערבים״ כי הן מסתערות על ערבים. זאת למרות שיחידות אלו נועדו דווקא כדי לחסוך תמרונים מגושמים כמו הסתערות, שבה כוח צבאי גדול שועט בירי על כוח גדול של האויב. המסתערבים מתחזים לאזרחי האויב כדי לבצע סיכולים ממוקדים. המילה ״מסתערבים״ (במקור ״מסתערובּין״) שאולה מהשפה הערבית. השורש שלה הוא ע.ר.ב, והבניין דומה לבניין ״השתפעל״. משמעות המילה היא ״מתחזים לערבים״. במילה זו כונה אותו חלק מיהדות ארצות ערב, שגר בתוך הקהילות ערביות עצמן; לא בקהילות יהודיות מסוגרות ולא בין בני מיעוטים אחרים, כמו הברברים או הכורדים. יהודים כאלה הקימו את ״השחר״ - מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח.

עריכה | תבנית | שיחה

35

בימי מלחמת העולם השנייה ייצרה גרמניה הנאצית כלי נשק רבים במפעל סקודה בצ'כיה הכבושה. לאחר המלחמה נשארו בצ'כוסלובקיה עודפי נשק גרמני. בשנת 1948 היא מכרה חלק מהם לישראל וזו השתמשה בהם, בין השאר, בקרבות נגד צבא מצרים במלחמת העצמאות, וכך יצא שהצבא המצרי הופגז, בין השאר, בתותחים ישראליים שנושאים צלבי קרס. אולם בסיבוב הלחימה הבא, במבצע קדש, נהנו דווקא המצרים מנשק מצ'כוסלובקיה, והפעם נשק שמקורו ביריבתה של גרמניה למלחמה: ברית המועצות.

עריכה | תבנית | שיחה

36

נכון לשנת 2021, טרם אותר מקום קבורתם של 173 מחללי מערכות ישראל, והרשויות עמלות על תיקון המצב (ראו התמונה). ב-2013 שונה שם המנוח על מצבה בהר הרצל, מ"ישראל מיר" ל"יעקב מאמאן". זאת אחרי שהובהר, כי לא היה בקרבות הרלוונטיים שום חייל בשם "מיר", וזהותו של מאמאן הוכחה במיצוי DNA מעצמותיו והשוואה עם היחיד מעשרת אחיו, שנותר בחיים. מאמאן, שעלה ממרוקו ונפל במלחמת העצמאות, נקבר תחת שם שגוי, כי מילותיו האחרונות היו "ישראל שלי" (ביידיש "ישראל מיר").

עריכה | תבנית | שיחה

37

הסופרת נתיבה בן-יהודה, שבצעירותה הייתה קצינה לוחמת מוערכת בפלמ"ח, אמרה "אני לא יכולה להיות חלק מהתאגדות כזו של נשים, יחד, נגד קיפוח. אני מימשתי כל החיים את הפמיניזם שלי. אני, כשאני מרגישה קיפוח, אני צועקת. כשלא קיבלתי את הדרגה שהגיעה לי... צעקתי על המנהל שלי: 'מה יש, לא מוצאים חן בעיניך אברי המין שלי?'" בן-יהודה אכן הוכיחה כי יש לה ״לשון חדה״. היא, למשל, אמרה בראיון עיתונאי, "שכבתי עם חצי מהפלמ"ח, ואם לא הייתי כל כך מכוערת, הייתי שוכבת גם עם החצי השני". אולם הטענה, לפיה תכונה זו פטרה את בן-יהודה מכל אפליה מגדרית, מופרכת בעליל. כשפורק הפלמ״ח, וכל הגברים שבלוחמיו המשיכו בתפקידם בצה"ל, אף לוחמת לא הורשתה להמשיך בתפקידה כמותם. ספק גדול אם בן-יהודה הייתה מוחרגת מנוהל זה, אילו דיברה בחוצפה אל מפקדה, יגאל אלון.

עריכה | תבנית | שיחה

38

במשך רוב שנות קיום מדינת ישראל, חטיבת גולני – החטיבה של צה"ל, שמספרה הסידורי הוא 1, הכילה שלושה גדודים, שמספריהם הסידוריים הם 12, 13 ו-51. הבחירה דווקא במספרים סידוריים אלו עושה רושם מוזר, כשלא מביטים בהיסטוריה. במלחמת העצמאות, מספרי כל הגדודים בחטיבה מספר 1 התחילו בספרה 1. מספריהם היו 11, 12, 13, 14, 15 ועוד. גדוד 51 צורף לגולני רק בשנת 1956, בעת שהופרד מחטיבת גבעתי הישנה, שמספרה היה 5. ועדיין, בחירת המספרים הסידוריים לגדודי גולני לא הייתה כה פשוטה. הגדוד הראשון ביניהם שהוקם היה דווקא גדוד 14. ובין הקמתו של זה, להקמת הגדודים 11, 12 ו-13, הוקם בחטיבה גדוד 103.

עריכה | תבנית | שיחה

39

סמל שייטת 13: מעגל מחבל ספנים, שבתוכו חרב על רקע משולש אדום. — סמל שייטת 13.

שורשי שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי, נעוצים בימי שלטון המנדט הבריטי, בו פעלו מספר יחידות קומנדו ימי עבריות, כגון, יחידת מבצעים משולבים (Combined Operation), שנוסדה מקבוצת הכ"ג יורדי הסירה, והחוליה לחבלה ימית, שהוקמה במסגרת הפלי"ם שבפלמ"ח. עם פרוץ מלחמת העצמאות בשנת 1947, והקמת השירות הימי, החלו לפעול שתי יחידות קומנדו ימי, שמקורן בחוליה. האחת של צוללנים והשנייה של מפעילי סירות, שביצעו מספר פעולות נועזות. ב-1 בינואר 1950 אוחדו כל היחידות האלו ליחידה, שנקראה "שייטת 13". מקור השם בתקופת הפלי"ם, שחבריו וחברי הצ'יזבטרון נפגשו לקומזיץ והרמת כוסית מדי 13 בחודש, לציון אירוע, שאירע ב-13 בחודש – ספינה בה הפליג חבר הפלי"ם, זאב פריד, טבעה, והוא הצליח להגיע בשחייה אל החוף. הדבר אף הונצח בפזמון "שושנה", מאת חיים חפר, בשורה, "ב-13 דן (בן אמוץ) הרים עוד כוסית, לפתע הגיחו ספינות המשחית".

עריכה | תבנית | שיחה

40

כעיתונאי, רפי נלסון סיקר ספינה דנית, ששטה בתעלת סואץ, בשנת 1957, ונשבה על סיפונה בידי המצרים. כשהוחזר ארצה, הוא נשפט על מסירת מידע מסווג לאויב, נקנס באלף לירות וקיבל מאסר על תנאי. זאת למרות שנלסון הוכיח במשפטו, שכלל לא היה בידיו מידע מסווג משמעותי. נלסון השתחרר מצה"ל עשר שנים קודם לכן, כי הפך לנכה צה"ל, וכל ידיעותיו על היערכות הצבא יכלו להיאסף בקלות בידי כל תייר וכל קורא של ביטאון צה"ל, "במחנה". בנוסף הוכיח נלסון, כי גם המידע הזה נסחט ממנו בעינויים. נלסון הורשע כי סיפר בחקירתו, שעודד למסור את המידע בעזרת הבטחה כוזבת, כי יהיה העיתונאי הישראלי הראשון, שיראיין את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר.

עריכה | תבנית | שיחה

41

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, יצא צה"ל למבצע בן נון א', שהיה הניסיון הראשון לכבוש את לטרון. הכוח התוקף כלל את חטיבה שבע, שאך זה הוקמה (1450 לוחמים), מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני הוותיקה (450 לוחמים). בכוח היו לוחמים ברמות ושיטות הכשרה מגוונות: חיילי הצבא הבריטי לשעבר, אנשי פלמ"ח, אנשי חי"ש ואנשי גיוס חוץ לארץ, שאך עלו לישראל. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא ידעו הישראלים, שכוח סדיר של הלגיון העבר ירדני מגן על המקום, ושהכוח המגן נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. צה"ל נכשל, נאלץ לסגת, וספג 74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים. במהלך הנסיגה ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח. הוראה זו שונתה כלקח מקרב זה, להוראה הקבועה, שאין משאירים פצועים בשטח. אחד הפצועים הקשים, שפונה למרות ההוראה, ולמרות אמצעי הפינוי הדלים, היה אריאל שרון.

עריכה | תבנית | שיחה

42

לקראת מלחמת ששת הימים ביקש מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן, מראש המוסד, מאיר עמית, שישיג מטוס מיג 21. זאת כדי שטייסי צה"ל יוכלו להתאמן בהתמודדות עם מטוס הקרב החדיש של האויב, שהיה זר למדינות המערב. עמית פנה אל סוכנו בטהראן, יעקב נמרודי, וזה נזכר כי יהודי תושב עיראק, יוסף שמש, פנה אליו, ביוזמתו, בדיוק בעניין זה. שמש שכנע את מוניר רדפא, טייס קרב מתוסכל, לערוק. ואחרי הכנות מדוקדקות, רדפא נחת בישראל עם מיג 21, שמספרו הסידורי 007 (בתמונה), וחוברת הדרכה.

עריכה | תבנית | שיחה

43

בלהיטו של יורם טהרלב, "שירו של צנחן", שנכתב בשנת 1969 עבור להקת פיקוד המרכז, מחכה הצנחן לפתיחתו של המצנח. כששמע אלוף הפיקוד דאז, רחבעם זאבי, את המילים "שייפתח עליי, שייפתח" מתוך פזמון השיר, התנגד אליהן בטענה שהן עלולות לעורר את המחשבה המחרידה שהמצנח עלול שלא להיפתח. לכן, על פי דרישתו של זאבי, שונו מילות הפזמון ל"כשייפתח עלי".

עריכה | תבנית | שיחה

44

עם סיום מלחמת העולם השנייה, חייל האס אס הנאצי, פדוי השבי, אולריך שנפט, ראה את גרמניה כחורבה, שעדיף לברוח ממנה. מִשֻּׁתָּפוֹ היהודי לחדר השכור, במינכן, הוא למד על ארגוני צדקה, הסועדים ניצולי שואה, וזייף זהות יהודית בשם "גבריאל זיסמן". "זיסמן" עלה ארצה באניית מעפילים, התגייס לארגון ההגנה, והפך לקצין תותחנים בצה"ל (בתמונה). אולם הקריירה הצבאית שלו נקטעה, כשבבידוק ביטחוני התברר, שבערב של שכרות, הוא הציג לחבריו את צילומו במדים נאציים. בינתיים, גרמניה התאוששה מבחינה כלכלית, ושנפט שאף לחזור אליה. אלא של"זיסמן" הייתה רק אזרחות ישראלית, ובתחילת שנות ה-50, ישראל וגרמניה היו מדינות אויב. "זיסמן" עבר לגור עם זוג עולים חדשים מגרמניה, הפך למאהב של האישה, וניסה להגר לגרמניה יחד איתה. אולם הדרכון הגרמני שלה איפשר רק לה להיכנס לגרמניה. "זיסמן" ניסה להשיג דרכון מצרי, על ידי גיוס לשירות מצרים, כמרגל בישראל. הוא נחת בישראל בזהות מזויפת חדשה, כ"דוד ויזברג", נתפס מיד בידי השב"כ, ישב חמש שנים בכלא רמלה בעוון גילוי סודות צבאיים, ומאז נעלמו עקבותיו.

עריכה | תבנית | שיחה

45

חוק השיפוט הצבאי קובע עונש מאסר של 3 שנים על התחזות כחייל בצבא ההגנה לישראל. מאסר של שנה יוטל על חייל המתחזה כבעל דרגה, תפקיד או עיטור שאינם שלו, בעוד חריגה מסמכות עשויה לשלחו למאסר אף למשך 10 שנים. עונש קל יותר מוטל בפקודת הצופים על התחזות לחבר תנועת הצופים, או חריגה מסמכות של אחד מחבריה – מאסר חודש או קנס בסך 12,900 ש"ח (ב-2008). פקודה זו בספר החוקים הישראלי היא מורשת מימי המנדט הבריטי, אשר מאז עריכתה לנוסח חדש, בשנת 1978 – לא נאכפה כלל.

עריכה | תבנית | שיחה

46

זהרה לביטוב הייתה לוחמת פלמ"ח וטייסת בחיל האוויר הישראלי. התפרסמה במיוחד על רקע סיפור אהבתה ללוחם הפלמ"ח שמואל קופמן, שנהרג ב-2 במאי 1947 בהתפוצצות רימון יד (הסיפור תואר ב-1980 בספרה של דבורה עומר "לאהוב עד מוות"). זהרה התאהבה שוב באמנון ברמן, שאותו פגשה בקורס טיס שעברה בארצות הברית, אך חוותה אובדן שני כאשר אמנון נהרג עם הפלת מטוסו ב-7 ביולי 1948. זהרה עצמה נהרגה ב-3 באוגוסט 1948, בהיותה כבת 21, כאשר מטוסה התרסק לאחר ההמראה מירושלים, עם הטייס שהיה עמה, עמנואל רוטשטיין. כקצינה בחיל האוויר, מצאה זהרה את מנוחתה האחרונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, למרות רצונה להיטמן ליד שמואל, אהובה הראשון, בהר הזיתים, שהפך בינתיים לשטח אויב. עמוס, אחיה היחיד של זהרה, קרא לבתו הבכורה בשמה. הילדה חלתה בסרטן ובסוכות תשכ"ח, חודשים אחדים אחרי שחרור הר הזיתים, נפטרה הילדה בהיותה בת שש. לבקשת יהודה אבן שמואל, אביו של שמואל קופמן, נטמנה זהרה הקטנה לצד שמוליק ובכך, באופן סמלי, הוגשמה שבועת האמונים.

עריכה | תבנית | שיחה

47

כלא שש, בית סוהר צבאי הנמצא באזור עתלית, הוצף ב-22 בנובמבר 1969 בשל סופת גשמים חזקה, ומפלס המים בכלא הגיע עד לגובה שני מטרים. על אף ששמירת האסירים הופקרה כאשר גם הסוהרים וגם האסירים שאבו את המים, אף אסיר לא ניצל הזדמנות זו כדי לברוח. כתוצאה מכך, מפקד אגף כוח אדם, האחראי לכלל חיל המשטרה הצבאית ובכללם בתי הסוהר הצבאיים, החליט לשחרר עשרות אסירים ולבטל את עונשיהם.

עריכה | תבנית | שיחה

48

תחנת הרדיו קול ישראל בערבית שימשה בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל גם ללוחמה פסיכולוגית. כך הייתה לכלי התקשורת הישראלי הראשון שפרסם ידיעה על השמדת חילות האוויר הערביים ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, בניגוד להוראות הצנזורה הצבאית. מאז שנות ה-80 צומצם היקף שידורי התעמולה בתחנה, והוגדל היקף שידורי האקטואליה.

עריכה | תבנית | שיחה

49

לעיתים, אזרחים זוכים לדרגות בכירות בצבא על אף שלא התקדמו בסדר הדרגות המקובל. כך למשל זכה נחמן שי בדרגת ייצוג תא"ל כאשר התמנה לתפקיד דובר צה"ל בשנת 1989. גם שופטים הנדרשים לשפוט חיילים מקבלים דרגות ייצוג על פי חוק השיפוט הצבאי, הקובע ששופט לא יכול להיות נמוך בדרגה מנאשם. עקב סעיף זה בחוק קיבל עודד מודריק דרגת ייצוג של רב-אלוף, כדי שיוכל לשפוט את הרמטכ"ל, משה יעלון, בגין תאונת דרכים שנגרמה באשמתו ושנגרם בה נזק לרכב הצבאי שלו. מנגד, רפאל איתן, אשר לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל התנדב לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.

עריכה | תבנית | שיחה

50

מצעד צה"ל שתוכנן ליום העצמאות הראשון, בה' באייר התש"ט, אפריל 1949, בתל אביב, התקיים באופן חלקי ביותר, וקיבל את הכינוי "המצעד שלא צעד". לקראת המצעד נקבצו ברחובות העיר כשלוש מאות אלף איש. כאשר החל המצעד בצעידתו, רבים מהם פרצו בהתלהבות אל מסלולו, ולא איפשרו את המשך מהלכו. כשהתברר כי אין אפשרות להדוף את המתפרצים, שודרה במערכת הכריזה הודעה על ביטול המצעד. בעקבות כישלון המצעד הוקמה ועדת חקירה, ועל פי המלצותיה הודחו שלושה קצינים, ביניהם מפקד המצעד, בדרגת סגן-אלוף. מפקד זה דרש להציב גדרות תיל לאורך מסלול המצעד. אולם ראש אכ"א לא נענה לדרישה, בנימוק שיושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, חשש שהתיל יעורר זכרונות מהשואה, שהסתיימה רק ארבע שנים קודם לכן. במקום תיל נמתחו לאורך המסלול חבלים, אולם הללו לא עמדו בפני פריצת הצופים למסלול. חודשיים וחצי מאוחר יותר, ביולי 1949, התקיים מצעד משלים, עליו היה אחראי האלוף צבי איילון.

עריכה | תבנית | שיחה

51

דחפור ה-D9 המשוריין של צה"ל ("דובי") הוא דחפור משוריין שנמצא בשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל, המבוסס על טרקטור זחלי קטרפילר די-9 אזרחי בתוספת מיגון כבד שפותח ומיוצר בישראל. דחפור ה-D9 הצה"לי מחזיק במספר שיאים ייחודיים: ב-1974 הפך דחפור D9 של חיל ההנדסה הישראלי לכלי הרכב הממונע הראשון שהעפיל לפסגה הגבוהה ביותר של הר החרמון, כאשר פרץ דרך לשיירת הספקה לכוחות צה"ל שהחזיקו בפסגה. ב-2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, עלה דחפור D9 על מטען גחון במשקל 500 ק"ג ושרד אותו ללא פגיעה באנשי הצוות וללא נזק משמעותי לכלי, ובכך הוא הפך לכלי הצבאי ששרד את מטען החבלה הגדול ביותר. ב-2014 הכתיר ספר השיאים של גינס את ה-D9 הצה"לי כדחפור הלחימה הממוגן ביותר בעולם.

עריכה | תבנית | שיחה

52

בשנים שהייתה ירושלים מחולקת בין ישראל וירדן (1948–1967), נפתחו גדרות התיל שסימנו את הגבול באופן רשמי רק פעם אחת: היה זה ב-22 במאי 1956, כאשר חולָה בבית החולים סַן לואי, שעמד על הגבול, הפילה בטעות את שיניה התותבות מהחלון הפונה אל שטח ההפקר שתחתיו. נזירות בית החולים השיגו את הסכמתם של צה"ל והלגיון הערבי וירדו לחפש את השיניים האבודות, כשאליהן נלווה קצין צרפתי ממשקיפי האו"ם הנושא דגל לבן. השיניים התותבות נמצאו והוחזרו לבעליהן. אחת הנזירות אף הונצחה במצלמתו של צלם המגזין "לייף" דוד רובינגר כשהיא מחזיקה את השיניים בידיה. הסיפור המצולם, “Tale of Some Teeth” ("מעשה בכמה שיניים"), התפרסם ב-2 ביולי והיה כתבתו הגדולה הראשונה של רובינגר ב"לייף". (טעות נפוצה היא לייחס את הסיפור למנזר נוטרדם הסמוך, אולם שם מעולם לא אושפזו חולים, וגם מעולם לא שירתו נזירות אלא נזירים בלבד.)

עריכה | תבנית | שיחה

53

דוד בן-גוריון הקים את מפלגת רפ"י בשנת 1965, כאלטרנטיבה למפא"י, שממנה פרש. משה דיין הצטרף לרפ"י לקראת הבחירות לכנסת השישית, וכך מצא עצמו באופוזיציה. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו "יומן מערכת סיני", ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים כגון כיו"ר מועצת חברות הדיג ישראליות, שליח חברת רסקו לחיפוש משקיעים ברחבי העולם, וכתב צבאי מטעם מעריב במלחמת וייטנאם (בתמונה). את שהייתו בווייטנאם ניצל ללמידה מקרוב של ניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל, כשעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה כשימוש נרחב במסוקים. ייתכן ששליחותו זו סייעה לו בניהול מלחמת ששת הימים, לאחר שהתמנה לשר הביטחון.

עריכה | תבנית | שיחה

54

האטימולוגיה של שמות יישובי ואתרי ישראל מגוונת. אך ספק אם יש אתר נוסף בישראל, מלבד בסיס תל נוף, שקרוי על שם שערורייה. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, האדמות שעליהן עמד לקום הבסיס היו שטחי חול, בבעלות הסוחר וקבלן הבניין, ראובן שיינצויט, ששיווק אותן לאנשים פרטיים. ובכדי להעלות את מחירן, הוא שיקר, וסיפר שהוא עומד לבנות במקום עיר בשם "תל נוף" – על משקל "תל אביב". כאשר נמצאה גוויית נעדר במקום, ושיינצויט נחקר במשטרת המנדט בחשד לרצח, נמצאו בביתו מיקרופונים, שלטענתו נועדו לציתות לשיחות הפרטיות של לקוחותיו, בעת משא ומתן. ומאחר שלקורבן הרצח, המהנדס יעקב צוואנגר, היה עבר עשיר בפעילות פוליטית בין לאומית, חוקית ולא חוקית, דיווחי עיתונות היישוב והעולם על פרשת הרצח בחולות תל נוף היו רבים, ודמו לתסריטי סרטי ריגול. כך התקבע שם השטח כ"תל נוף".

עריכה | תבנית | שיחה

55

גבעת חלפון אינה עונה הוא סרט קומדיה-סאטירה-"בורקס" ישראלי, משנת 1976, שהפך לסרט פולחן. הוא מציג את ההוויה האבסורדית של שירות המילואים בצה"ל, שלאחר מלחמת יום הכיפורים. הרעיון הבסיסי לסרט נוצר אצל אסי דיין, לאחר המלחמה, בעת שהיה עדיין מגויס, וישב חודשים ארוכים ללא מעש עם יחידתו בחצי האי סיני. לאחר שדיין, שנקלע לחובות בעקבות כישלונו המסחרי של סרטו "חגיגה לעיניים" (1975), והצליח מסחרית בסרטו הבא, "יופי של צרות!" (1976), שהיה "סרט הבורקס", הוא החליט לשלב את רעיונותיו מתקופת המילואים בסיני עם הנוסחה של סרטי הבורקס, וליהוק "הגשש החיוור" (בתמונה). הסרט מכר 672,000 כרטיסים בישראל, כשאוכלוסייתה מנתה כ-3.5 מיליון איש.

עריכה | תבנית | שיחה

56

הלהקה הוא סרט קולנוע ישראלי מצליח, שיצא לאקרנים בשנת 1978, בכיכובו של גידי גוב (בתמונה), בתפקיד זמר חדש בלהקה צבאית. המנהל המוזיקלי של הפקת הסרט היה המלחין והמעבד יאיר רוזנבלום. עלילת הסרט נסובה סביב סכסוך ומרד בלהקה, בעקבות חילוקי דעות על שירת קטעי סולו בפזמונים. הסרט מבוסס על אירועים אמתיים, ובהם "המרד הגדול", שהתחולל בלהקת הנח"ל, ב-1971, בעת שרוזנבלום, שהיה מנהלה המוזיקלי, ניסה לתת קטע סולו לזמר חדש בה - לגידי גוב.

עריכה | תבנית | שיחה

57

רווחי סרט הקולנוע הישראלי, "שתי אצבעות מצידון", היו גדולים הן בזכות מספר קוני כרטיסיו והן מסיבה נוספת - הסרט צולם על מלחמת לבנון הראשונה, ובמהלכה. דהיינו, עלילת הסרט התרחשה בדיוק בזמן ובמקום בו היא צולמה. לכן לא היה צורך ללהק ניצבים, לבנות תפאורה או לאסוף פרטי לבוש ואביזרים עבור הסרט, כי הם היו כבר בשטח הצילום, בחינם. כמו כן, לא היה צורך לביים את סצנות הפעולה, כי צוות הצילום הצטרף לקרבות אמתיים (אם כי סצנות אלו לא שולבו, בסופו של דבר, בסרט). יתרה מזו, הפקה - יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, לא שילמה לשחקנים שכר, כי הם היו שחקני תיאטרון צה"ל בשירות סדיר, שחקני תיאטראות אזרחיים, שנקראו לשירות המילואים, ומתנדבים מקרב האוכלוסייה הלבנונית, שבשטחה התנהלה המלחמה. בסרט שיחקו את עצמם, בתפקידים קטנים, גם הקצינים הבכירים יצחק מרדכי ושאול מופז, בסצנה שצולמה בבסיס ההכשרה לקצינים, בה"ד 1.

עריכה | תבנית | שיחה

58

בילדותו, הצטרף אריאל שרון לגדנ"ע, שם הצטיין ביכולתו הפיזית, והשלים קורס מדריכים. משימתו הפיקודית הראשונה של שרון, בגדנ"ע, הייתה החרמת מכונית משייח' בדואי, שנחשד בקידום פעולות טרור נגד היישוב. עם הזמן קצב הפעולות, שנקרא שרון לפקד עליהן, עלה. בשנת 1942 הצטרף אריאל שרון גם לארגון "הגנה". בסיום לימודיו בגימנסיה, ב-1945, הוא השתתף בקורס מפקדי כיתות (מ"כים) של ה"הגנה", אך לבקשת הוריו, שכעסו על השתתפות הפלמ"ח בסזון, הוא לא התגייס דרך ה"הגנה" לפלמ"ח. יתכן שמסיבה זו, את מלחמת העצמאות, התחיל שרון כמדריך גדנ"ע. אולם הוא עזב את תפקידו זה על דעת עצמו והצטרף, בשטח, לחטיבת החי"ש אלכסנדרוני, שם התבלט והפך למפקד מחלקה, ממרות שלא נשלח לקורס הקצינים.

עריכה | תבנית | שיחה

59

ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים קבעה, כי היו בידי אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות אודות המלחמה הקרבה, אולם האגף לא העריך אותן נכונה, ולא התריע מספיק בפני הממונים עליו. בעקבות הקביעה המסעירה, הרמטכ"ל, דוד אלעזר, התפטר מתפקידו, ותחתיו מונה מרדכי גור. יומיים לפני ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בשנת 1977, הזהיר גור את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, כי חטיבת המחקר מעריכה, כי הביקור הוא תרמית, שנועדה לכסות על התקפה מצרית חדשה. בעקבות אזהרתו זו, ספג גור נזיפה רועמת ופומבית משר הביטחון דאז, סגן הרמטכ"ל לשעבר, עזר ויצמן. יום לפני הביקור איתר המודיעין הישראלי תנועת צבא מצרית בגדה המזרחית של תעלת סואץ. לכן המליץ סגן ראש הממשלה, רב אלוף (מיל) יגאל ידין, שלא לקחת סיכון, ולגייס את כוחות המילואים. צעד כזה היה, כנראה, מוביל למתיחות רבה ולביטול הביקור, אך בגין דחה את ההמלצה.

עריכה | תבנית | שיחה

60

האירוע הראשון בישראל לציון יום הגאווה התקיים ב-1993 בגינת שינקין בתל אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. במקום נכח צלם של העיתון "חדשות" ותמונותו של החייל יוסי מקייטון, הלבוש במדי צה"ל שיצא מאותו ארון עץ, התפרסמה בעיתון ובעקבותיה הועמד החייל לדין, נשפט למאסר וסולק מהנח"ל.

אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996 ובמסגרתו יצאה שיירה של כ-50 מכוניות פרטיות מרידינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שיויון זכויות. השיירה כונתה "המתגלגאים" ולמרות שלא נדרש אישור משטרתי לקיומה, המשטרה עצרה במהלכה שתי רוכבות אופנוע לסביות, שנסעו בקדמת השיירה, בטענה שעברו על החוק האוסר רכיבה בצמד במקביל.

עריכה | תבנית | שיחה

61

ב-10 בנובמבר 1966 עלה רכב של משמר הגבול על מוקש שהונח בידי מחבלים שיצאו משטח ממלכת ירדן. התקפה זו הייתה השיא ברצף של התקפות כאלו. חוסיין, מלך ירדן, שחשש מתגובה ישראלית חריפה, כתב בדחיפות לראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, איגרת תנחומים והתחייבות לשמירת הביטחון בגבולות. האיגרת הועברה לשגרירות ארצות הברית בעמאן, וזו העבירה אותה במהירות לשגרירות ארצות הברית בישראל. וולוורת ברבור, שגריר ארצות הברית בישראל באותה עת, התעכב בטיפול באיגרת זו; האיגרת הגיעה אליו ביום שישי, 11 בנובמבר, אך הוא לא ראה בה דחיפות והחליט למוסרה רק ביום ראשון, 13 בנובמבר. ישראל, מצדה, החליטה על ביצוע פעולת תגמול נרחבת, וזו יצאה לפועל לפנות בוקר של יום ראשון, 13 בנובמבר, שעות ספורות לפני מסירת האיגרת. הפעולה, שנודעה כפעולת סמוע, הסתבכה לקרב ממושך, וחוקרים רבים רואים בה את אחד הזרזים העיקריים לפרוץ מלחמת ששת הימים, שבעה חודשים לאחר מכן.

עריכה | תבנית | שיחה

62

במאורעות תרפ"ט התנפלו תושבי קאלוניה הערבים על בית משפחת מקלף היהודיה, ביישוב מוצא, ורצחו את ההורים, חלק מהילדים והאורחים. מרדכי מקלף בן התשע ניצל מהטֶבח, כי קפץ עם אחותו מהקומה השנייה, בעת שאחיו נלחם בפורעים. לאחר שהתייתם, מקלף גדל אצל קרובי משפחה, וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים, תוך כדי פעילות בארגון ההגנה. כעבור שנת לימודים בטכניון, תוך פעילות בפלוגות של וינגייט, פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא התגייס לצבא הבריטי, ועבר בו קורס קצינים. מכאן המשיך מקלף לשורה ארוכה של תפקידים ביטחוניים מסוכנים ומסובכים, שביצע בהצלחה רבה, עד שבשנת 1953 שוחרר מתפקיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. כרמטכ"ל הורה מקלף לרב-סרן אריאל שרון להקים יחידת הקומנדו 101, כדי שזו תפגע בבסיסי הפידאיון, ותמגר את תופעת טבח אזרחי ישראל. בכך מקלף סגר מעגל.

עריכה | תבנית | שיחה

63

מבצר נמרוד, מבט ממזרח

"בופור" הוא סרט מלחמה ישראלי, שובר קופות ועטור פרסים, על חיילי צה"ל, במוצב הבופור, לקראת הנסיגה מרצועת הביטחון. הסרט צולם במבצר נמרוד (בתמונה) למרגלות החרמון. לצורך הצילום נוסף למבצר ציוד רב, שהושאל מצה"ל. אולם, שכשהסרט יצא לאקרנים, הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, סירב לצפות בו, וקרא להחרימו. זאת משום, ששלושה מהשחקנים הראשיים, המגלמים לוחמים בסרט, אושרי כהן, איתי טיראן ואיתי תורג'מן, לא שירתו בצה"ל או לא סיימו בו שירות צבאי מלא.

עריכה | תבנית | שיחה

64

קצין שייטת 13, אילן אגוזי, פדוי שבי ממלחמת ששת הימים, עוטר בעיטור העוז במלחמת ההתשה ובעיטור המופת (בתמונה) במבצע ברדס 54–55. בשני המקרים הוא עוטר כי המשיך להילחם, והמשיך לפקד על כוח לוחם, לאחר שנפצע מרימון יד. במלחמת ההתשה, הרימון התפוצץ על ידו, ובמבצע ברדס, הרימון התפוצץ בתוך ידו, והפך אותו לפצוע קשה, גידם וחצי עיוור. אגוזי המשיך לשרת בצה"ל, ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמבצעים חשאיים.