פט פארקר

סופרת אמריקאית

פט פארקראנגלית: Pat Parker; ‏ 20 בינואר 1944 - 19 ביוני 1989), משוררת ואקטיביסטית אמריקאית שחורה ולסבית.

פט פארקר
Pat Parker
המשוררת הלסבית השחורה פט פארקר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 20 בינואר 1944
יוסטון, טקסס, ארצות הברית
פטירה 19 ביוני 1989 (בגיל 45)
אוקלנד, קליפורניה, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אפרו-אמריקאים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משוררת, אקטיביסטית
מקום לימודים אוניברסיטת המדינה בסן פרנסיסקו, לוס אנג'לס סיטי קולג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית
נושאי כתיבה שירה שחורה, פמיניזם, לסביות
יצירות בולטות Womanslaughter, Movement in Black
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

פארקר נולדה ב-20 בינואר 1944, בשם פטרישה קוקס (באנגלית: Patricia Cooks). היא גדלה עד גיל 4 בשכונת עוני שחורה ביוסטון אשר בטקסס, ולאחר מכן עברה משפחתה לאזור פרקינסון, שהיה בפריפריית העיר. הם גרו בבית קטן ללא מערכת ביוב באמצע שדה עשבים. אמה, מארי לואיז קוקס, עבדה כעוזרת בית, ואביה, ארנסט נת'ניאל קוקס, חידש צמיגים משומשים לפרנסתו.[1]

בגיל 17, בעידוד אביה שהאמין שהשכלה היא המפתח לחופש, היא עקרה ללוס אנג'לס, שם סיימה תואר ראשון. ב-1962, בגיל 18, היא נישאה למחזאי אד בולינס.[2] במהלך שלוש וחצי שנות הנישואים, עזבה פארקר את בולינס האלים מספר פעמים, אך תמיד חזרה אליו. הזוג נפרד סופית ב-1966.

בריאיון לרדיו ב-1975, הסבירה פארקר שבולינס בעלה היה מכה אותה והיא פחדה שהוא יהרוג אותה. במהלך נישואיהם עבר הזוג לעיר אוקלנד, ולאחר פרידתם פארקר המשיכה בלימודי תואר שני והחלה לעשות אקטיביזם ולכתוב שירה.[3] ב-1966 נישאה שוב, הפעם לסופר רוברט פ. פארקר. לאחר זמן קצר החליטה לעזוב אותו ושנישואים הם "לא הדבר שלה".[4]

ב-1969 פארקר החלה להזדהות כלסבית. היא סיפרה שבגיל ההתבגרות הייתה לה מערכת יחסים רומנטית עם נערה אחרת, אך כשהוריה גילו והענישו אותה, החליטה להתכחש למשיכתה לנשים. פעילותה האקטיביסטית בסוף שנות ה-60 ומערכת יחסים עם אישה גרמו לה לצאת מן הארון.

הקראת שירה פומבית עשתה פארקר לראשונה ב-1963. עד 1968 כבר הייתה משוררת מקובלת בקרב לסביות פמיניסטיות, ונשים שחורות בכלל. נושאי שיריה כללו את מלחמת וייטנאם, זכויות האזרח, גזענות, זכויות נשים ועוד. מה שייחד אותה בתור משוררת היה שהיא לא רק פרסמה את שיריה בכתב, ולא רק הקריאה אותם באירועי חתימה, אלא נתנה בקריאתה מופע, ולכן נחשבה גם למופיעה בימתית. ספרה הראשון, "ילדה של עצמי" (באנגלית: Child of Myself) יצא ב-1972.

קהל קוראיה צמח במשך שנות ה-70 והיא המשיכה לפרסם שירים, מקבצים, והקלטות שזכו לקבלה פופולרית וביקורתית נלהבת. בתוקפה זו, היא פרסמה אנתולוגיות מוקלטות בשיתוף פעולה עם ג'ודי גראן, והחלו ללמד את עבודתה בתוכניות מגדר באוניברסיטאות אמריקאיות. שיתופי פעולה נוספים שלה היו עם אודרי לורד, ונוצר בין השתיים קשר הדוק אשר נמשך על למותה של פארקר והיווה השראה לדורות המשך של משוררות ואקטיביסטיות; ועם שריל קלארק, שקראה לפארקר "הקול המוביל" של השירה הלסבית, והגדירה את שירתה של פארקר כמכוונת לעמת את הקהילות הלבנות והשחורות כאחת עם "הסכנה הכרוכה בלהיות לא-לבן, לא-זכר, ולא-הטרוסקסואל בתרבות שהיא גזענית, מיזוגנית, הומופובית, ואימפריאליסטית."[3]

בשנות ה-70 פארקר החלה להיות פעילה בארגון הפנתרים השחורים, וב-1980 היא יסדה את המועצה המהפכנית של הנשים שחורות (באנגלית: Black Women's Revolutionary Council), וגם תרמה להקמת קולקטיב דפוס הנשים (Women's Press Collective), בנוסף לפעילות שוטפת במגוון ארגונים להט"בים.[2] מ-1978 ועד 1987 היא עבדה במרכז לבריאות האישה באוקלנד כרכזת רפואית.

פארקר נפטרה מסרטן השד ב-1989, בגיל 45. היא הותירה אחריה שתי בנות ואת בת זוגה לחיים, מרטי דנהם.

סגנון עריכה

פארקר התעקשה על שימוש בעגה מדוברת של הקהילות מתוכן כתבה, כמו זו של שחורים דרומיים משכונות עוני. דבר זה לעיתים גרם למבקרי שירה לבטל את עבודתה, מה שעיכב במשהו את קבלת יצירותיה להיכלי האקדמיה, אך עם הזמן דווקא סגנון זה גרם לה להיחשב למשוררת עממית (folk) בולטת בזמנה, ולבסוף הפכה לחלק מהקאנון הספרותי של לימודים שחורים ולימודי מגדר.

שירתה נטתה לנושאים אוטוביוגרפיים, והיא התייחסה רבות לאירועים מילדותה, לאלימות בנישואיה, לסקס לסבי, ולמאבקי שחרור. היא עשתה הרבה "קולינג אאוט" (calling out - נזיפה פוליטית ו/או קריאה לסדר) בו מתחה ביקורת קשה גם על הקהילות שלה, והזהירה בפני תוצאות אישיות וחברתיות להתעלמות מהבעיות שהעלתה, שכללו אלימות כלפי נשים, נורמליזציה של אנשים להט"בים, והסתפקות בזכויות פורמליות לשחורים (כמו גישה לקלפי, ללא שינוי מהותי בממסד שגרם לאפליה בזכויות בחירה מלכתחילה).

עם זאת, יש גם הרבה הומור בשיריה, והיא ידועה בשל שימוש ב"פאנצ'ליין" - שורת מחץ, כמו בבדיחה. הפאנצ'ליין לפעמים היה הומוריסטי, אך לפעמים פשוט העביר מסר רגשי חד ומיידי.[5]

יצירות משמעותיות עריכה

שני שירים של פארקר שמייצגים את עמדותיה הרדיקליות ואשר מבטאים נושאים שהיו בזמנה מושתקים במיוחד הם "איפה תהיו" שהיא הופיעה איתו בשיתוף עם היוצרת נדרה ג'ונסון, ו-Womanslaughter, אשר פורסם ב-1976. השיר נכתב כתגובה לרציחת אחותה הבוגרת על ידי בן זוגה, כאשר הלה ריצה עונש של שנה בלבד בתוכנית שחרור-עבודה בגין הרצח.

אֵיפֹה תִּהְיוּ כְּשֶׁהֵם יָבוֹאוּ?
הֵם לֹא יָבוֹאוּ
כְּהָמוֹן מִתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹבוֹת,
אֶלָּא בִּמְהִירוּת וּבְשֶׁקֶט
יַחְדְּרוּ לַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ
וְיָסִירוּ אֶת הַנֶּגַע,
הַקְּוִוירִיּוּת,
הָאוֹחְצִ'יּוּת,
הַסְּטִיָּתִיּוּת
מִקִּרְבָּם.
הֵם לֹא יָבוֹאוּ
עֲטוּיִים בְּגָדִים חוּמִים
וּצְלָבֵי קֶרֶס
אוֹ בִּצְלָבִים
כְּבֵדִים וְנוֹצְצִים עַל הֶחָזֶה.
הַצֹּרֶךְ לְהַעֲמִיד פָּנִים
כְּבָר עָבַר וְנִגְמַר.

(תורגם על ידי ד"ר יעל לוי-חזן ופורסם בכּוּשִׁילָאִמָּאשֶׁלָּהֶם: שירה שחורה – אנתולוגיה זמנית. באר-שבע: רָעָב, 2012.)

היא ממשיכה בתיאור ש"הם יבואו" באופן מקצועי - להוציא קווירים ממגורים ומעבודות, באופנים נורמטיביים, ושה"נגעים" יילקחו לשיקום על ידי רופאים בחלוקים. כלומר, שהפחד העיקרי לא אמור להיות מארגונים שחורטים על דגלם את שנאת האחר, אלא מההגמוניה שלא מאפשרת לשונה להתקיים.

מורשת עריכה

פט פארקר נחשבת למשוררת מובילה בתחומי לימודים קווירים, פמיניזם ואקטיביזם שחור. נקראו על שמה בניינים רבים, כמו ספריה עירונית בניו יורק, מרכז קהילתי בשיקגו, וכן תוכניות מלגה ללימודי נשים באוניברסיטאות.[6]

רשימת פרסומים עריכה

בעברית עריכה

באנגלית עריכה

מופעים עריכה

ספרים עריכה

  • Child of Myself (1972) The Women's Press Collective
  • Pit Stop (1973) The Women's Press Collective
  • Womanslaughter (1978) Diana Press
  • Movement in Black (1978) Crossing Press
  • Jonestown & Other Madness (1989) Firebrand Books
  • Movement in Black: The Collected Poetry of Pat Parker, 1961–1978 (includes work from Child of Myself and Pit Stop), foreword by Audre Lorde, introduction by Judy Grahn, Diana Press (Oakland, California), 1978, expanded edition, introduction by Cheryl Clarke, Firebrand Books (Ithaca, New York), 1999.
  • Also contributor to
    • Plexus
    • Amazon Poetry
    • I Never Told Anyone
    • Home Girls
    • This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women of Color, edited by Cherríe Moraga and Gloria Anzaldúa, Women of Color Press, 1981
    • other anthologies, magazines, and newspapers.

עיון עריכה

  • Unleashing Feminism: Critiquing Lesbian Sadomasochism in the Gay Nineties (1993) (with Anna Livia Julian Brawn and Kathy Miriam)

אנתולוגיות נבחרות עריכה

  • Where Would I Be Without You? The Poetry of Pat Parker and Judy Grahn 1976 Sound Recording Olivia Records
  • Lesbian Concentrate Sound Recording 1977 Olivia Records

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Gale Contemporary Black Biography: Pat Parker
  2. ^ 1 2 Contemporary Black Biography Brian Escamilla, 1999
  3. ^ 1 2 [ http://www.amusejanetmason.com/Park_Parker1.htm Movement in Black Biography] Interviews with Anita Cornwell, 1975
  4. ^ [ http://voices.cla.umn.edu/artistpages/parkerPat.php Ilene Alexander, Voices from the Gap] University of Minnesota
  5. ^ http://www.qualiafolk.com/2011/12/08/pat-parker Pat Parker] Qualia Folk
  6. ^   תומר מיכלזון, פט פרקר: קולה של מחאה פוליטית ואינטימית, באתר הארץ, 4 במאי 2014