פיטום הקטורת

פיטום הקטורת הם קטעי הלכה תנאיים העוסקים בקטורת הסמים, הנאמרים לפני או אחרי התפילה בצירוף מזמורים וקטעים אחרים. מקור הקטעים בתלמוד הבבלי[1] ובתלמוד הירושלמי.[2]

תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף

אמירת הקטרת הקטורת שקולה כביכול להקטרת הקטורת בבית המקדש, כדרשת חז"ל על הפסוק: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע, י"ד, ג').[3] שמחמת שאיננו יכולים בעת הזאת לקיים את מצוות עבודת הקורבנות (מפני שאין לנו כיום בית מקדש), אנו מקיימים אותן על ידי הזכרתן בזמנן בתפילה[4].

סממני פיטום הקטורתעריכה

"קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה דקה" (שמות ל, לד) פרופסור זהר עמר [5]מאוניברסיטת בר-אילן חקר את מרכיבי הקטורת. הוא זיהה את הסממנים המוזכרים בתורה - נטף, שחלת, חלבנה ולבונה.

פירוש המילה "קטורת" נגזר מהשורש קט"ר - העשן [6]העולה משריפת הסממנים על גבי הגחלים הלוחשות. קטר בארמית הוא גם לשון "קשר" וחיבור.

סגולתה של הקטורת ביהדות הייתה לחבר בין שמים לארץ, בין חומר לרוח, בין קודש לחול ובין בני אדם.

מאחר שמדובר בבשמים החשובים והיקרים ביותר בעולם הקדום, התקנתם יחד ביחסים שונים מכונה "פיטום הקטורת", מלאכה שדרשה מיומנות מקצועית גבוהה - "מעשה רוקח".

נטףעריכה

הנטף מכונה בלשון חז"ל בשמות : "צרי נטף ואפרסמון " הוא מזוהה עם הצמח Commuphora gileadensis שממנו הפיקו בושם נוזלי שנוטף לאחר פציעתו. הוא נמכר כשמן ריחני שנחשב לשמן היקר ביותר בשלהי בית שני. הצמח גדל ביריחו ובעין גדי . ובשנים האחרונות גדל בארץ.

שחלתעריכה

השחלת מכונה בלשון חז"ל בשם "צפורן" לפי מסורות קדומות מדובר במכסה הקרני opereculum של מיני חלזונות שנראים כטפרים ומכילים חומרים ארומטיים, אולם לצורך ניקוי שיירי הבשר של הקונכייה ניקו אותה באמצעות חומר ניקוי שנקרא "בורית כרשינה" סממן זה נקרא במקורות קדומים בשם "צפורני הבושם" ונמצא בשימוש גם כיום בחברות מסורתיות.

חלבנהעריכה

החלבנה מזוהה עם שרף המופק מצמח "כלך החלבנה" Ferula galbaniflua הגדל באזור איראן . מהצמח מפיקים שרף חלבי לבן, שעם התקשותו הוא מקבל גוון צהוב או ירקרק.

לבונהעריכה

הלבונה מזוהה בוודאות עם עצים מהסוג Boswelli. ומוכר הודות לשימוש רציף המתקיים בה עד היום בחברות מסורתיות רבות.

השרף הלבן המופק מהעץ נקרש לגרגרים בגוון צהבהב. הלבונה יובאה עם הזהב בדרכי המסחר מ"שבא" .(ישעיה ס, ו: ירמיה ו, כ).עצי הלבונה המכונים בערבית בשם "לבאן" גדלים היום בעומאן ובמזרח אפריקה.

מנהגיםעריכה

הספרדים והתימנים (וגם החסידים) נוהגים לאומרה בתחילת ובסוף תפילת שחרית ולפני תפילת מנחה. לפי מנהג המקובלים נהוג לאומרה לאחר תיקון חצות, ועדיף במניין[7]. לפי מנהג הישן של האשכנזים, אין אומרים אותה בימות החול,[8] ובשבת אומרים אותה מיד אחרי קדיש תתקבל של מוסף, לפני עלינו, וכך נוהגים עד היום ברוב קהילות נוסח אשכנז בחו"ל.[9] הפרושים שהנהיגו לאומרה בכל יום הכניסו אותה בסיום התפילה, ואילו בשבת השאירו אותה במקומה המקורי - לפני עלינו.

בתפילת שחרית הפתיחה ללימוד היא בקטע פיוטי: "אין כאלוהינו" המסתיים במילים (בימות החול): "אתה הוא[10] שהקטירו אבותינו לפניך את קטורת הסמים[11]". יהודי עדות המזרח ובחסידות ויזניץ נוהגים למנות את סממני הקטורת על אצבעות יד אחת - דבר שמסייע להם לא להתבלבל בספירה, מכיוון שבטקסט עצמו נאמר שהטועה במינון מרכיבי הקטורת חייב מיתה.

בסיום הקטע לומדים הלכות הכנת הקטורת בבית המקדש כפי שנכתב בברייתא,[12] וחותמים בדברי אגדה: "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (תנא דבי אליהו),[13] ו"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ד, עמוד א').

נהוג לומר בסיומה קדיש דרבנן (הנקרא גם קדיש דאגדתא - קדיש של דברי אגדה).[14]

הסיבות לאמירת פיטום הקטורתעריכה

 
שחזור של מזבח הזהב עליו הוקטרה הקטורת במשכן

התפילות שחרית ומנחה נאמרו בעת הקרבת התמיד של שחרית, ובעת הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים. קרבנות אלו הובאו יחד עם קטורת. כיום התפילות הללו נאמרות במקום הקרבנות, ולכל רכיבי ההקרבה יש חלק המתאים בתפילה. לכן לפי מנהג הספרדים והתימנים אומרים פטום הקטורת פעם אחת בתחילת תפילת שחרית ופעם בתחילת תפילת המנחה. פעם נוספת שאומרים בסיום שחרית הוא מפני המחלוקת עם האשכנזים.

לפי המסורת, קטע "פיטום הקטורת" הוא אחד מהטקסטים היחידים מימי בית שני בהם אין מחלוקת בין תנאים (בייחוד בין בית שמאי ובית הלל). כמו כן עניין הקטורת היה מרכזי בוויכוח בין הפרושים לצדוקים ולאחר מכן בין היהודים הרבניים ובין הקראים, במיוחד לקראת יום הכיפורים, שבו נכנס הכהן הגדול לתוך קדש הקדשים עם קטורת. לפי הצדוקים היה צריך להביא קודם קטורת ("כי בענן אראה על הכפורת"), והפרושים היו משביעים את הכהן הגדול שלא יפעל לפי דרך הצדוקים (ולאחר מכן "היו אלו ואלו פורשים ובוכים" על החשד ועל המחלוקת).

סגולת פיטום הקטורת במסורתעריכה

לפי ספר הזוהר וספרות המנהגים, אמירת פיטום הקטורת היא סגולה לעצירת מגפה, על פי הכתוב (ספר במדבר, פרק י"ז, פסוקים י"ב-י"ג): "וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".

לאור זאת, כתב רבי חיים פלאג'י בספר כף החיים (סימן י"ז אות י"ח): "יכתוב פרשת הקטורת על קלף או גויל בכתב אשורית כספר תורה ויקרא בו ויעשה לו סגולה, דהקטורת מעשיר ומובטח לו דלא יופסק פרנסתו ותמיד יהיה לו פרנסה טובה וכלכלה ברווח ולא בצמצום."

פיטום הקטורת בתרבותעריכה

אחד המוטיבים החוזרים בשיר "זרעי קיץ" של הזמר מאיר אריאל הוא המשפט "ותיכף הריח לי דק מן הדק". המשפט שאב השראה מהמשפט הידוע בפרשה זאת: "וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים, שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל, וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּמַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה"

לקריאה נוספתעריכה

זהר עמר, "ספר הקטורת" תל אביב : ארץ-מחקרים ופרסומים בגאוגרפיה - אוניברסיטת תל אביב תשס"ב

קישורים חיצונייםעריכה

  •   פיטום הקטורת, באתר ויקיטקסט
  • הערות שולייםעריכה

    1. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ו', עמוד א'
    2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ד', הלכה ה', מיד לאחר המשנה על כהן גדול המקריב קטורת ביום הכיפורים. מקובל לראות בקטע זה כברייתא למרות שאין שום הקדמה לקטע המצוטט.
    3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד ב'.
    4. ^ כל העדות (חוץ ממנהג אשכנז הישן, בו היא נאמרת רק בשבת ובחגים, עיין לקמן) אומרות אותן בתפילת שחרית וחלק מהעדות גם בתפילת המנחה. אולם אין אומרים זאת בלילה מפני שלא הקטירו בלילה קטורת
    5. ^ פרופסור זהר עמר אונ' בר אילן., קטורת הסמים, שבתון - גליון 1013 6/3/2021
    6. ^ ארנון סגל-, מסך עשן, מקור ראשון 14/2/2014
    7. ^ שער הכוונות, דרושי תפילת השחר, דרוש ג'.
    8. ^ רמ"א או"ח קלב:ב.
    9. ^ היא לא מופיעה בימות החול בסידורים הנפוצים היום בחו"ל, כגון ארטסקרול.
    10. ^ לפי נוסחאות שונות: ה' אלהינו ואלהי אבותינו
    11. ^ לפי נוסחאות שונות: בזמן שבית המקדש היה קיים
    12. ^ תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ו', עמוד א', ושמופיע כהמשך ישיר ל"פיטום הקטורת" בתלמוד הירושלמי.
    13. ^ בנוסח אשכנז המקורי לא אומרים קטע זה.
    14. ^ ולפי מנהג פפד"מ, אומרים קדיש יתום. עי' דברי קהלת, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 76.


    הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.