פיטר סלארס
פיטר סלארס (באנגלית: Peter Sellars; נולד ב-27 בספטמבר 1957) הוא במאי תיאטרון אמריקאי הידוע בבימויו העכשווי והייחודי לאופרות ולמחזות קלאסיים ועכשוויים. סלארס הוא פרופסור באוניברסיטת UCLA, שם הוא מלמד על אמנות כפעולה חברתית ועל אמנות כפעולה מוסרית.
 | |
| פיטר סלארס | |
| לידה |
27 בספטמבר 1957 (בן 66) פיטסבורג, ארצות הברית  |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
קורות חייו עריכה
תחילת הקריירה האמנותית והמשכה עריכה
סלארס נולד בפיטסבורג, פנסילבניה. הוא למד באקדמיית פיליפס ואחר כך באוניברסיטת הרווארד, שם השלים את לימודיו בשנת 1979. מאוחר יותר למד ביפן, בסין, ובהודו.
בהיותו סטודנט לתואר ראשון, הוא הציג גרסה של תיאטרון בובות למחזור הטבעת של ריכרד וגנר, וכן הפקה מינימליסטית של "שלוש אחיות" של צ'כוב, עם עצי ליבנה על הבמה ונוקטורנים של שופן בפסנתר כנף תלוי באוויר.
ההפקה של סלארס ל"אנטוניוס וקלאופטרה" בבריכת השחייה של הרווארד משכה את תשומת לבה של התקשורת גם מעבר לקמפוס, כפי שקרה לאחר מכן בהפקה הטכנו-תעשייתית של המלך ליר, אשר כללה מכונית לינקולן קונטיננטל על הבמה. בשנת הלימודים האחרונה שלו הוא ביים הפקה של המפקח הכללי של ניקולאי גוגול בתיאטרון הרפרטוארי האמריקני בקיימברידג', מסצ'וסטס. אחר כך, בקיץ 1980, ביים סלארס את דון ג'ובאני בליהוק, בתלבושות ובמבנה של סרט בסגנון הבלאקספלויטיישן, כאשר דון ג'ובאני חוגג כמעט-עירום (בתחתונים בלבד) ומזריק הרואין. העיתון חדשות האופרה כינה את ההפקה הזאת "ונדליזם אמנותי". בחורף 1980, ביים סלארס, שוב בתיאטרון הרפרטוארי האמריקני, את אורלנדו של גאורג פרידריך הנדל. הפקה זו מיקדה אליו את תשומת הלב הכללית באמריקה, אולי בגלל הרעיון החדשני למקם את האופרה כולה בחלל החיצון.
סלארס ביים את השייקספיר קומפני בבוסטון בעונה של 1983–1984. ב-1984, בגיל 26, הוא נתמנה לבמאי ולמנהל התיאטרון הלאומי בעיר וושינגטון די. סי., והחזיק במשרה זו עד 1986. ב-1990 ו-1993 הוא היה המנהל האמנותי של הפסטיבלים בלוס אנג'לס והציג בהם עבודות של אמנים מוכשרים כמו הבמאי האיראני Reze Abdoh והמחזאי Frank Ambriz.
בהמשך, ביים סלארס בדרכו החדשנית סדרת אופרות של מוצרט: את "כך עושות כולן" מיקם בתוך מזנון בקייפ קוד, את "נישואי פיגארו" בדירת פאר במגדל טראמפ בניו יורק, ואת "דון ג'ובאני" ברובע הארלם הספרדית, כאשר השחקנים והתלבושות היו בסגנון סרטי הבלאקספלויטיישן. הפקות אלו זכו לשבחי הביקורת, הן תועדו באוסטריה ב-1989 על ידי ORF, ולאחר מכן צולמו לטלוויזיה על ידי PBS. בהמשך, שוחזרו הפקות אלה ב-MC93 Bobigny בפריז וב-Gran Teatre del Liceu בברצלונה.
סלארס ביים את הסרט "The Cabinet of Dr. Ramirez", סרט אילם בצבעים בהשתתפות ג'ואן קיוזאק, פיטר גלאגר, Ron Vawter ומיכאיל ברישניקוב. הוא גם השתתף בכתיבת התסריט להמלך ליר בבימויו של ז'אן-לוק גודאר.
סלארס הוזמן לפסטיבלי האופרה בזלצבורג ובגיילנדבורן והציג שם הפקות של אופרות מהמאה ה-20, ובהן "פרנציסקוס מאסיזי" של אוליבייה מסייאן, "מאטיס הצייר" של פאול הינדמית, "Le Grand Macabre" של ג'רג' ליגטי, ובבכורה עולמית את "ניקסון בסין" ו"מותו של קלינגהופר" של ג'ון אדמס ואליס גודמן, ואת האופרה הראשונה של Kaija Saariaho ושמה "L'amour de loin". סלארס היה מעורב בפרויקטים נוספים, ובהם הבימוי לאופרה "יוליוס קיסר" ולאורטוריה "תאודורה" של הנדל, ול"מעשה בחייל" של סטרווינסקי עם התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס בניצוחו של אסה-פקה סאלונן.
ב-1993 ביים סלארס את ההפקה הידועה של המחזה "הפרסים" בפסטיבל אדינבורו, שהציגה את המחזה כתגובה למלחמת המפרץ של השנים 1990–1991.[1] ב-1998 קיבל סלארס את פרס ארסמוס על עבודתו המשלבת מסורות אירופאיות ואמריקניות באופרה ובתיאטרון. ב-2005 קיבל סלארס את הפרס ע"ש Dorothy and Lillian Gish, המוענק מדי שנה ל"איש או האישה אשר תרמו באופן משמעותי ליופיו של העולם, להנאה מהחיים ולהבנתם".[2]
סלארס שיחק בתפקידים קטנים בסדרות הטלוויזיה מיאמי מחלק מוסר (ב-1985) ו-The Equalizer (ב-1988).[3]
בשנים האחרונות עריכה
באוגוסט 2006 ביים סלארס את האופרה הבלתי גמורה של מוצרט "Zaide" במרכז לינקולן בניו יורק. בשלהי 2006 שימש סלארס כמנהל האמנותי של The New Crowned Hope Festival בווינה, אוסטריה, כחלק מ"שנת מוצרט" בעיר זו. בתחילת 2009 היה סלארס אוצר-שותף בתערוכת אמנות עכשווית בקליפורניה של האמן האתיופי Elias Simé. בסתיו 2009 הוא העלה בתיאטרון הציבורי של ניו יורק את אותלו בכיכובו של פיליפ סימור הופמן כיאגו. ב-2011 ביים סלארס את האופרה של ג'ון אדמס "ניקסון בסין" עבור המטרופוליטן אופרה. באותה שנה הוא גם ביים את האופרה גריזלדה של ויוואלדי בפסטיבל האופרה בסנטה פה, ניו מקסיקו. סלארס גם כתב את הליברטו לאופרה של ג'ון אדמס "Girls of the Golden West", בהשראת האופרה של פוצ'יני "הנערה מן המערב".[4]
התגובות ליצירתו עריכה
מבקריו של סלארס טענו נגדו שהוא סוטה יותר מדי מכוונת המחברים. ג'רג' ליגטי מאוד לא אהב את ההפקה של סלארס ב-1997 ל"Le Grand Macabre",[5] למרות שהיה שותף להפקה ברוב החזרות, דבר שהעלה חשד שהביקורת נועדה למשוך תשומת לב להפקה. לעומת זאת, Saariaho אהבה מאוד את ההפקה בשנת 2000 של האופרה שלה "L'amour de loin.[6] בשנת 2006 ביים סלארס אופרה נוספת של Saariaho ושמה "Adriana Mater".
זמרת הסופרן הגרמנייה הדגולה אליזבת שוורצקופף אמרה על סלארס: "ישנם שמות שאיני רוצה לשמוע בביתי. אל תבטאו את השם הזה בנוכחותי. ראיתי מה הוא עושה, וזה פשע. כפי שבעלי נהג לומר, עד כה איש לא העז להיכנס למוזיאון הלובר ולרסס גרפיטי על המונה ליזה. אבל ישנם כמה במאי אופרות שמרססים גרפיטי על יצירות מופת". [7]
קישורים חיצוניים עריכה
פיטר סלארס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
פיטר סלארס, באתר AllMovie (באנגלית)
פיטר סלארס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
פיטר סלארס, באתר ספוטיפיי
פיטר סלארס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
פיטר סלארס, באתר Discogs (באנגלית)- פיטר סלארס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ Attilio Favorini. Memory in Play: from Aeschylus to Sam Shepard, pp. 56–58 (2008)
- ^ The Dorothy and Lillian Gish Prize (אורכב 06.10.2013 בארכיון Wayback Machine), official website.
- ^ http://www.indiana.edu/~thtr/people/guests/pSellars.shtml
- ^ Press release, San Francisco Opera to Present World Premiere of "Girls of the Golden West" (אורכב 17.06.2016 בארכיון Wayback Machine), San Francisco Opera, 14 June 2016, accessed 15 June 2016
- ^ Tom Service, "Ligeti's Riot Through History", The Guardian (London), August 27, 2009
- ^ Kaija Saariaho. Interview in Bonus materials of L'Amour de Loin. Deutsche Grammophone, 2005. DVD.
- ^ Newsweek interview, 15 October 1990