פייר וידאל-נאקה

היסטוריון צרפתי

פייר וידאל-נאקט (23 ביולי 1930 - 29 ביולי 2006) היה היסטוריון צרפתי, מומחה לחקר יוון העתיקה, אך התעניין (והיה מעורב עמוקות) גם בהיסטוריה העכשווית, ובמיוחד במלחמת העצמאות של אלג'יריה, שבמהלכה התנגד לשימוש בעינויים על ידי הצבא הצרפתי[1], פעל נגד הדיקטטורה של משטר הקולונלים ביוון ותמך במאמצי השלום בסכסוך הערבי-ישראלי במזרח התיכון, וטען כבר בשנת 1967 בעד הצורך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. מסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הקדיש חלק מפעילותו האינטלקטואלית למאבק נגד הזינוק בהכחשת השואה[2].

פייר וידאל-נאקה
Pierre Vidal-Naquet
אין תמונה חופשית
לידה 23 ביולי 1930
הרובע השביעי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 ביולי 2006 (בגיל 76)
ניס, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי העת העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Fayence עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • התיכון טייר
  • תיכון הנרי הרביעי
  • תיכון קארנו עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט Édouard Will עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה עריכת הנתון בוויקינתונים
מונחה לדוקטורט Alain Schnapp, Christian Jacob, Stéphanie Courouble-Share עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מסדר הפוניקס
  • קצין בלגיון הכבוד
  • prix Diane-Potier-Boès (2001)
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

משפחתו של וידאל-נאקט השתייכה לקהילה היהודית הספרדית השורשית בקרפנטרה, שליד אביניון. הוא נולד בפריז וגדל בסביבה בורגנית, רפובליקנית וחילונית. אביו לוסיין היה עורך דין, שהצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית. ביוני 1940 עברה המשפחה למרסיי. אביו של וידאל-נאקט נעצר על ידי הגסטפו ב-15 במאי 1944, ונשלח יחד עם אמו ביוני 1944 לאושוויץ, שם נרצחו. בגיל 14 הסתתר וידאל-נקט בבית סבתו בדרום צרפת. שם הוא קרא הרבה, כולל האיליאדה, והכיר את בן דודו, הפילוסוף ז'אק ברונשוויג.

לאחר לימודיו בבית הספר התיכון Lycée Carnot בפריז, התמחה בתולדות יוון העתיקה. הוא קרא את הספר "התבוסה המוזרה" של מארק בלוך, ספר שמנסה להסביר את הגורמים לתבוסה בעת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה ב-1940, שהיה אחד ממקורות ההשראה שלו כהיסטוריון. וידאל-נוקט לימד תחילה היסטוריה בבית הספר התיכון באורליאן ב-1955, לפני שהלך לאוניברסיטה של ​​קאן (1956–60) ואז ליל (1961–62). הוא הושפע מז'ורז' דומזיל וקלוד לוי-שטראוס והיה חבר בקבוצת ההיסטוריונים של "אסכולת פריס", שהורכבה במקור מז'אן-פייר ורנט, ניקול לורו, מרסל דטיאן והוא עצמו. עבודתם תחדש את הגישות לחקר יוון העתיקה.

וידאל-נוקט כתב יחד עם חברו ז'אן פייר ורננט כמה ספרים. עם זאת, אף שוורננט היה "חבר" המפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF), וידאל-נוקט מעולם לא היה שייך למפלגה פוליטית כלשהי, למעט לתקופה שהיה חבר המפלגה המאוחדת הסוציאליסטית (PSU), אך ראה בה רק כמקום לדיונים פוליטיים כדברו.

בשנים 1962 עד 1964 עבד במכון הלאומי למחקר מדעי של צרפת, בשנים 1964 עד 1966 לימד באוניברסיטת ליון ואחר כך מונה לפרופסור באקול פראטיק דה אוטז אטיד.

חיים אישייםעריכה

פייר וידאל-נקט היה אתאיסט, נשוי ואב לשלושה ילדים.

מחקריועריכה

מחקריו ההיסטוריים עסקו ביוון העתיקה, בהיסטוריה היהודית וגם בהיסטוריה בת זמננו. חברו ההיסטוריון ז'אן פייר ורנט אמר בראיון באוגוסט 2006:

- האם אתה חושב שיש, בדיסציפלינה ההיסטורית," לפני "ו"אחרי" פייר וידאל-נקט? [תגובת ז'אן פייר ורנט]: - [...] מבחינתי, פייר היה היסטוריון מכף רגל ועד ראש. הוא לא חשב רק כהיסטוריון, אלא הסתכל על העולם העכשווי, על העולם היווני, על העולם היהודי באותה צורה: כהיסטוריון. קלאסיקאי ששלט בכלים דוגמת אפיגרפיה ופפירולוגיה, הוא מעולם לא הפך את יוון למודל נצחי. הוא לא שכח שיש סין, הודו, אמריקה הפרה-קולומביאנית, למשל, ושלא ניתן היה להבין את היוונים אם מתעלמים מהציוויליזציות הללו. פייר איחד בתוכו תכונות נדירות מאוד: חוקר קרוא וכתוב, הוא היה גם חדשן, ולא רק בתחום העולם היווני. אני חושב על עבודתו על העולם היהודי: בספרו המעורר התפעלות על יוספוס פלביוס הוא מצייר תמונה מדהימה של הבעיות שהתעוררו באותה תקופה (המאה ה-1) ביהודה, ומצביע על שאלות סמויות מסוימות בעולם המודרני. בספרו "הצייד השחור" (1981) הוא פיתח דרך חדשה לחלוטין לראות את העולם היווני, על מורכבותו ואי-בהירותו. כך גם במחקריו על הטרגדיה, שאותם הוא ניהל איתי: להבין מה היה ספציפי בתיאטרון היווני תוך הקפדה לא לנתק אותו מההקשר החברתי, הפוליטי והמנטלי.

בשנת 1987, ערך את "האטלס ההיסטורי". אטלס המתעדת את ההיסטוריה העולמית באמצעות תיעוד תרבויות בודדות, מערכות פוליטיות וחברות. הוא כולל בעיקרו עמודים כפולים המוקדשים למגמה או אירוע ספציפי בהיסטוריה העולמית, המוצגים עם מפות, טקסט, ציר זמן ואיורים. עורך המהדורה העברית של האטלס היה פרופ' אלי בר-נביא שגם שיתף פעולה עם וידאל-נאקה בעריכת הגרסה המקורית של האטלס.

בשנת 1991, פרסמה הוצאת עם עובד, במסגרת סדרת ספרי העיון ספרית אפקים, קובץ ממאמריו בספר בשם "רוצחי הזיכרון". בספר שלושה שערים ותחומים. השער הראשון כולל דיונים בפרקים נבחרים של ההיסטוריה היהודית המתמקדים בדמותו וביצירתו של יוסף בן מתתיהו. השער השני כולל מאמרים על ההיסטוריה של יהודי צרפת בעידן המודרני ובמרכזם מאמר על אלפרד דרייפוס, החלק השלישי של הספר כולל את המאמר ששמו ניתן לקובץ כולו, על המאבק בניסיונות להכחיש את השואה ולסלף את זכרה[3].

אקטיביזםעריכה

וידאל-נוקט הגדיר את עצמו כ"היסטוריון אקטיביסט", ותוך כדי לימודיו לא הפסיק לעסוק במאבקים פוליטיים. הוא היה חבר ב"וועד האודין" יחד עם ג'רום לינדון, הוא היה אחד המתנגדים הבולטים ביותר לשימוש בעינויים על ידי הצבא הצרפתי במהלך מלחמת אלג'יריה (בשנים 1954 עד 1962). יחד עם ז'אן פול סארטר ו-119 אחרים, הוא חתם על המניפסט של ה-121, קריאה לאי ציות אזרחי נגד המלחמה באלג'יריה. הוא גם התנגד למשטר הקולונלים ביוון.

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, לאחר שמצרים סגרה את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות, חתם על גילוי דעת התומך בישראל, יחד עם מאות אנשי רוח צרפתים ובראשם ז'אן-פול סארטר[4]. לאחר המלחמה תמך במאמצי השלום במזרח התיכון והיה פעיל ב"ההתאחדות הצרפתית היהודית למען השלום"[5]. עם התמשכות הכיבוש הישראלי החל לבקר את מדיניות ישראל. ב-2004 הכריז: "אני רואה באריאל שרון פושע מלחמה"[6]. וידאל-נאקה גם ביקר את השימוש שמדינת ישראל עושה בזכר השואה ואמר "הציונות מנצלת את הטבח הנורא (שביצעו הנאצים ביהודים) בדרך שהיא לעיתים שערורייתית למדי"[2]. הוא סבר שליהדות צרפת, כמו גם למיעוטים אחרים, יש זכות לשמור על השוני והנבדלות שלהם בתוך המסגרת של המדינה[7]. בראיון לעיתון הארץ ב-2002 אמר:

"ב-13 ביוני 1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, פירסמתי ב'לה מונד' מאמר וכתבתי שאם ישראל לא תחזיר את השטחים שכבשה, ואם לא תוקם בהם מדינה פלשתינית, תיהפך ציון החדשה לאלג'יריה החדשה. נחרדתי לראות כיצד אימצו הישראלים מנטליות זהה לזו של ה'פייה נואר' (כינוי לתושביה הצרפתים של אלג'יריה). עד 1967 היתה הפרדה בין שתי החברות, ועל כן סכנת האלג'יריזציה לא היתה קיימת. ביוני 1967 הפגנתי למען ישראל, כמו רבים אחרים שנאבקו למען עצמאות אלג'יריה. אבל אחר כך הכל השתנה. כיבוש השטחים הוא חיבוק המוות, שהוביל בהכרח למבוי סתום. זה היה רק עניין של זמן. הכיבוש הופך את ישראל לחברה קולוניאלית במובנו הקלאסי, האלג'ירי, של המונח. זהו תהליך הרה אסון לדידה".

סילוואן סיפל, הקשר הצרפתי, באתר הארץ, 24 במרץ 2002

יחד עם מישל פוקו וז'אן-מארי דומנאך, ב-8 בפברואר 1971, הוא חתם על המניפסט שלGroupe d'informations sur les prisons, אשר פעלה לאפשר לאסירים ועצורים לדבר עם התקשורת, ואפשר לתקשורת בצרפת לסקר את הנעשה בבתי הכלא, לאחר שהדבר הוגבל בצרפת. התנועה שהוקמה בעקבות המניפסט הביא לרפורמה ושיפור בתנאי הכליאה בצרפת.

וידאל-נאקט היה פעיל גם בגנות הכחשת רצח העם הארמני. במחקריו ומאמריו ביקר רבות את מכחיש השואה רובר פוריסון. בהקשר של הכחשת רצח העם הארמני כתב על פוריסון:

נתאר לעצמנו את המכחיש רוברט פאוריסון כשר בממשלה, נשיא הרפובליקה, הגנרל פאוריסון, השגריר פאוריסון, נשיא פאוריסון, חבר בסנאט של אוניברסיטת איסטנבול, פאוריסון באומות המאוחדות, פאוריסון שהגיב בעיתונות בכל פעם ששאלת היהודים עולה. בקצרה, פאוריסון בחסות המדינה יחד עם פאוריסון הבינלאומי, ולצד כל זאת, טלאט-הימלר בירך מאז 1943 על מאוזולאום רשמי בבירת המדינה

[8].

ספריועריכה

בעברית:

  • רוצחי הזיכרון, תרגום: עדה פלדור, הוצאת עם עובד, 1991
  • האטלס ההיסטורי - תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו (עורך: פייר וידאל-נאקה, עורך המהדורה העברית: אלי בר-נביא), תרגום: מולי מלצר, חגי פורשנר, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ספרי תל אביב, 1994

בצרפתית:

  • Clisthène l'Athénien, 1964 (with Pierre Lévêque) [Cleisthenes the Athenian: An Essay on the Representation of Space and of Time in Greek Political Thought from the End of the Sixth Century to the Death of Plato, Humanities Press, 1996]
  • La Grèce ancienne - Du mythe à la raison, with Jean-Pierre Vernant, Le Seuil, coll. Points, 1990
  • La Grèce ancienne - L'espace et le temps, with Jean-Pierre Vernant, Le Seuil, coll. Points, 1991
  • La Grèce ancienne - Rites de passage et transgressions, with Jean-Pierre Vernant, Le Seuil, coll. Points, 1992
  • Mythe et tragédie en Grèce ancienne, with Jean-Pierre Vernant, La Découverte, 2000
  • Les Grecs, les historiens et la démocratie, La Découverte, 2000
  • Œdipe et ses mythes, with Jean-Pierre Vernant, Complexe, 2001
  • La démocratie grecque vue d'ailleurs, Flammarion, coll. Champs, 2001
  • Le chasseur noir - Formes de pensées et formes de société dans le monde grec, Francois Maspero, Paris 1981
  • Le miroir brisé : tragédie athénienne et politique, Les Belles Lettres, 2002 (new edition)
  • Travail et esclavage en Grèce ancienne, with Jean-Pierre Vernant, Complexe, 2002
  • Le monde d'Homère, Perrin, 2002
  • Fragments sur l'art antique, Agnès Viénot, 2002
  • L'Atlantide. Petite histoire d'un mythe platonicien, Les Belles Lettres, 2005 ; ISBN 2-251-38071-X.
  • L'Affaire Audin, 1957-1978, éditions de Minuit, 1989 [nouvelle édition augmentée]
  • La torture dans la République : essai d'histoire et de politique contemporaine, 1954-1962, Minuit, 1998 (Torture: Cancer in Democracy, out of print)
  • Les crimes de l'armée française Algérie 1954-1962, La Découverte, 2001 (Préface inédite de l'auteur)
  • La Raison d'État. Textes publiés par le Comité Audin, La Découverte, 2002 (nouvelle édition du livre publié en 1962 aux éditions de Minuit)

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה