פיניקים

עם כנעני שישב על חוף הלבנט
(הופנה מהדף פיניקיה)

פיניקים היו עם כנעני, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

המושבות הפיניקיות באגן הים התיכון (בצהוב)
ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס (תגליף על ארון קבורה, המוזיאון הלאומי של ביירות)

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שייסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העתיקה) וקרת חדשת (הקרת החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

מקור השםעריכה

 
מטבע צבאי מקרתחדשת ועליו דקל (φοινικιές). ייצוגי דקל נמצאו על מטבעות פיניקיים רבים
 
מטבע צורי מאוחר שבחלקו התחתון מצד ימין מופיע חילזון הארגמן, מסמלי העיר ופיניקיה כולה

השם "פיניקים" הוא שם זר בו השתמשו היוונים לתאר את הפיניקים. מקורה של המילה פיניקים אינו ידוע בוודאות, אך ייתכן בהיא מתועדת כבר בטקסטים ביוונית המתוארכים למאה ה-14 לפנה"ס שנמצאו כתובים בכתב ליניארי ב' בקנוסוס ובפילוס.[דרוש מקור] ביוונית המילה φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס) היא רבת משמעויות, ופירושיה הם "איש פיניקי", "ארגמן צורי", "עוף החול" ו"דקל", כולם קשורים לפיניקים. הארגמן היה צבען יקר-ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית,[1] צור,[2] ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה,[3] ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי" (אנ').[4][5] תחייתו הקבועה של עוף החול באש דומה לזריחת השמש המחודשת מדי יום, אשר מתרחשת, מנקודת מבט יוונית, בארץ פיניקיה המזרחית.[6] הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[7] היה מסמליה של האשרה,[8] שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.[9] שמו של הדקל קשור לשם היווני "פיניקיה".[3]

הפיניקים עצמם הזדהו ככנענים או כצידונים (גם כאשר מוצאם לא היה מצידון), וכינו את ארצם בשם כנען.[10] באודיסיאה מזוהים הפיניקים כצידונים,[11] בתרגום השבעים מתורגמת לעיתים המילה "כנענים" כ"פיניקים",[12] סטפנוס מביזנטיון זיהה את Χνἄ (כנען) עם פיניקיה,[13] ופילון איש גבל הביא שגם סכניתן זיהה זיהוי דומה.[10] במטבע פיניקי-יווני מלדקיה (לַאֹדִכֵאַ בכתיב חסר פיניקי) תורגמה במילה הפיניקית "𐤁𐤊𐤍𐤏𐤍" (בכנען) ל"ἐν Φοινικῃ" (בפיניקיה).[14] בקרב אבות הכנסייה, מלבד סטפנוס מביזנטיון גם אוגוסטינוס מעיד שהאיכרים הפיניקיים בצפון אפריקה במאה החמישית לספירה מתייחסים לעצמם בשם Chanani, כלומר כנענים, ומרקיאנוס כינה את תושבי האיים הבלאריים "כנענים".[15]

בלטינית השתרשה המילה פּוּנִים, אולם בתקופתם ציינה המילה באופן בלעדי את אנשי קרתגו ועריה במערב (מכאן המונח המלחמות הפוניות, המציין רצף של שלוש מלחמות אשר התנהלו בין קרתגו לרומא במאה השנייה והראשונה לפנה"ס).[16] במחקר המודרני הכינוי פונים מתייחס לשלבים המאוחרים של הפיניקים במושבותיהם.

במספר מקרים תועדו הפיניקים מזדהים על שם ערי מולדתם,[17] אך זיהוי זה הוא גאוגרפי ופנים-פיניקי, ואינו מעיד על זהות קבוצתית. זיהוי כזה מופיע גם ליהודים וישראלים בתנ"ך,[18] וכן במצבת מישע (שורות 1–2: "מלך מֹאב הדיבֹני").

מוצא הפיניקיםעריכה

מוצאם הקדום ביותר של הפיניקים, האם היגרו אל החוף המזרחי של הים התיכון ומאין, איננו ברור.

על פי המקרא הפיניקים הם צאצאי כנען בן חם (בן נח) אשר התיישבו במזרח הים התיכון והקימו ערים שחלקן היו לערי פיניקים באזור הלבנט: ”וּכְנַעַן יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ... וְאֶת-הַעַרְקִי... וְאֶת-הָאַרְוָדִי וְאֶת-הַצְּמָרִי... וְאַחַר נָפֹצוּ מִשְׁפְּחוֹת הַכְּנַעֲנִי וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד-עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.“ (בראשית, י', ט"וי"ט).

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) כותב בספרו:

לדברי יודעי קורות-העתים מבין הפרסים, היו הפניקים הגורמים לריב, כי הם באו מן הים הנקרא האדום (אנ') אל הים הזה, ואחרי אשר התיישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לארגוס.

הרודוטוס, היסטוריות, ספר ראשון, סעיף ראשון

חוקרי ארצות והגאוגרפים כגון סטראבון ואַנְדּרוֹסְתֶּנֵס איש תאסוס (אנ') (חוקר הארצות של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס) וכן מספר חוקרים בימינו טוענים, כי מקור הפיניקים הוא מאזור המפרץ הפרסי (ערב הסעודית, תימן, עומאן ובחריין של היום).[19] חוקרים והיסטוריונים, אשר תומכים בהשערה זו, סבורים כי השמות הזהים של הערים בתחום מדינות אלה, דוגמת צור בעומאן, מעידות על המקום המדויק ממנו הגיעו הפיניקים. בנוסף לכך אחת הסברות היא כי האי תַּארוּת (Tarout Island), אשר נמצא בסמוך לקטיף שבערב הסעודית של היום, היה מאוכלס תחילה על ידי פיניקים טרם התיישבותם לאורך החוף המזרחי של הים התיכון.[דרוש מקור] חוקרים רבים טוענים כי שמו הנוכחי של האי שימר, למעשה, את שמו הקדום, עשתרת, היא אלת היופי, הפריון והמלחמה הכנענית, אשר הייתה מקובלת בפנתיאון האלים הפיניקי.

כך או אחרת, ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס.[דרוש מקור]

מבחינה אתנית, הפיניקים נמנים עם העמים הכנעניים, המהווים קבוצה של עמים שמיים הדוברים בלהג שמי מערבי מעין זה שנמצא בתעודות אוגרית, אשר הפיניקית והעברית הן ניבים שלו.

דת הפיניקיםעריכה

 
מקדש אשמון בנוֹרָה שבסרדיניה
  ערכים מורחבים – מיתולוגיה פיניקית, מיתולוגיה כנענית

הדת הפיניקית הייתה דומה לזו של שאר עממי כנען, כלומר פגנית. פנתיאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתורת, מלקרת, אשמון, תנית, בעל האמון, רשף וירחיבול, כשפולחן הבעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתגו של תנית ובעל האמון.

בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), שכנראה הובא על ידי ספנים פיניקים ממסעותיהם והוא זהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני. בעל שמם משמש כאל השמש ואלוהי השמים ולצידו שולטים האלים בעל מדגה ובעל צפון.

מקדש פיניקיעריכה

המבנה האופייני למקדש פיניקי הוא של שלוש יחידות עיקריות הבנויות בצורת חלל בתוך חלל בתוך חלל

  1. דביר
  2. היכל
  3. אולם

מקדש שלמה נבנה בתבנית זהה לזו ששימשה מקדשים פיניקיים תוך שימוש רב בעמודי ארז הלבנון שסופקו לשלמה על ידי חירם מלך צור.

יש חוקרים הסוברים שהפיניקים חיקו את סגנון הבניה העברי ויש חוקרים הסוברים שבמהלך בניית בית המקדש נעשה שימוש בתבנית המקדש הפיניקי.[20]

יש הטוענים כי במסגרת הפולחן הפיניקי התקיים מנהג קרבן ילדים ב"תופת", אולם הטענה שנויה במחלוקת, וחוקרים רבים חולקים על טענה זאת כתפיסה השאובה מהתעמולה האנטי-קרתגנית היוונית והרומאית.[21]

הכלכלה הפיניקיתעריכה

 
שחזור ספינת סוחר מסוג הִיפּוֹס, על סמך תבליט מארמון סרגון השני בדור שרוכין (המוזיאון הימי הלאומי)

הפיניקים עסקו בדיג ובסחר ימי מגוון. הם ייצאו סחורות כנעניות ובהן כלים ואריגים צבועים ארגמן וסחרו בהן בערי הים התיכון. בכל חוף בו מצאו לנכון הקימו תחנה יבשתית לשם חיפוש אוצרות וחומרי גלם, אשר מאוחר יותר התפתחה למושבה.

את צבעי הארגמן הפיקו הפיניקים מחלזונות ימיים ממשפחת הארגמוניים (Muricoidea), כמו ארגמנית אדומת-פה (Stramonita haemastoma), ארגמון חד קוצים (Bolinus brandaris) וארגמון קהה קוצים.

את העדויות הראשונות למסחר הפיניקי ניתן למצוא בחרסים ושברי בהט הנושאים את שמותיהם של פרעונים מראשית האלף ה-3 לפנה"ס. לאורך האלף ה-2 לפנה"ס התקיים מסחר ענף בין הפיניקים למעצמות וממלכות אזוריות, דוגמת מצרים, כרתים וקפריסין.[19]

המסחר בארזי הלבנון תפס מקום נכבד בקרב הפיניקים. כך למשל, שלמה המלך רכש קורות עץ עבור בניין בית המקדש ונראה שגם בארמונות ובתי פאר נעשה שימוש בעצים אלו, כאמור:

”וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלמה עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, כָּל-חֶפְצוֹ“ (מלכים א', ה', כ"ד).

עצי הברוש והארז שימשו את הפיניקים לבניית ספינות משוטים מרובות חותרים ששימשו אותם הן למטרות מסחר והן למטרות מלחמה. ספינות הסוחר של הפיניקים היו מסוג הִיפּוֹס (ביוונית: סוס). שם זה ניתן לספינות על ידי היוונים בשל פסלון ראש הסוס, אשר הותקן על חרטומן. עם זאת, בניגוד לחרטום, בירכתי הספינה הותקן קישוט בצורת זנב של דג. היתרון המשמעותי ביותר של ספינות אלה היה טמון ביכולתן להפליג בנהרות.

פרט לכך, הפיניקים נחשבים לממציאי הזכוכית העשויה מחול. בערי הפיניקים ייצרו כלי זכוכית צבעונית אופיינית וייצאו אותם. כן נפוצה בערי הפיניקים תעשיית עיבוד בדים וצביעתם ותעשיית צורפות זהב, באבני חן ובשנהב.

הפיניקים סחרו במתכות יקרות (דוגמת הבדיל), אותן ייבאו מאיי הים התיכון ומאירופה (איי סילי).

האלפבית הפיניקיעריכה

  ערך מורחב – אלפבית פיניקי

מלבד תרומתם לפיתוח המסחר באגן הים התיכון, לדעת חוקרים מסוימים הפיניקים הם בין העמים המשפיעים ביותר בהיסטוריה, כיוון שהאלפבית בו השתמשו הוא הבסיס לאלפבית המודרני במרבית שפות העולם. הכתב העברי העתיק קרוב מאוד לכתב הפיניקי. גם האלפבית העברי המודרני, שמקורו בארמית, קרוב לכתב הפיניקי. כמו כן נגזר מהכתב הפיניקי האלפבית היווני, שממנו התפתח גם האלפבית הלטיני, הנפוץ במרבית ארצות אירופה, והאלפבית הקירילי, הנפוץ במדינות ברית המועצות לשעבר ובמזרח אירופה.

התיעוד הראשון לאלפבית פיניקי שלם (פרט לשתי אותיות) מתוארך לשנת 1000 לפנה"ס, בו ציווה אֶתְבַּעַל – מלך גבל, על הכנת ארון קבורה לאביו אֲחִירָם ועליו חקוקה כתובת לזכרו.

היסטוריה של הפיניקיםעריכה

תקופת הברונזהעריכה

כאמור, ההתיישבות הפיניקית בחופי לבנון החלה ככל הנראה בראשית האלף השלישי לפנה"ס, אולם התיעוד הידוע הראשון של הפיניקים מופיע בתעודות מצריות קדומות, מתקופת השושלת השנייה, בהן מוזכרת העיר גבל. התיעוד הראשון של קשרי המסחר בין ממלכת מצרים לערי הפיניקים מתועד לתקופתו של סְנֶפְרוּ – פרעה מהשושלת הרביעית (המאה ה-27 לפנה"ס). בתקופתו החלו המצרים לייבא את ארזי הלבנון מאזור הר הלבנון.

בכתבי המארות (ראו היסטוריה של מצרים העתיקה), מהמאה ה-19 וה-18 לפנה"ס מוזכרת פיניקיה[דרושה הבהרה] כחבל הארץ החשוב ביותר בכנען. בכתבים אלו מוזכרות כבר הערים אולזה, עַרְקָת, גבל, צור ועכו. עדות נוספת לקיום יחסי גומלין בין פיניקיה למצרים באה לידי ביטוי בכך, ששליש ממכתבי אל-עמארנה מקורם בחוף הפיניקי.

בכתבי תחותמס השלישי – פרעה מהשושלת ה-18, החופים הפיניקיים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, כשהערים צור, ארוד וצומור משמשים את חיל המצב המצרי באזור ולמעגן הצי שלה. עם זאת, בעקבות פעולות האיבה המתמשכות בין האימפריה החתית והמצרית באזור הלבנט, עברה רצועת החוף הפיניקית מספר פעמים מיד ליד.

בין השנים 12001000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי, חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בתקופה הזאת נחרבה העיר אוגרית.

בשנת 1100 לפנה"ס בקירוב ערך תגלת פלאסר הראשון מלך אשור מסע לחופי פיניקיה. בתעודותיו הוא הזכיר את המסע להר הלבנון, את ארזי הלבנון, אותם לקח חזרה לאשור ואת המסים שהטיל על הערים ארוד, זֶמַר, גבל וצידון. נראה כי לא הדרים מדרום לערים אלה, כי העיר צור לא הוזכרה, בעוד במגילת ון אמון (1075 לפנה"ס לערך) צור דווקא כן מוזכרת, ועל כן ברור כי הייתה קיימת בזמן זה.

התקופה הישראליתעריכה

כבר בברכת יעקב לבנו זבולון נאמר ששבטו ישכון לצד הצידונים: ”זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידׁן“ (בראשית, מ"ט, י"ג). מכך משתמע, שבני ישראל חיו לצד הפיניקים ולא במקומם.[דרוש מקור][מפני ש...] מאוחר יותר נאמר, כי שבט אשר ישב בקרב הצידונים, דהיינו בין צידון לעכו: ”אָשֵׁר לׁא הוֹרִישׁ אֶת-ישְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת-ישְׁבֵי צִידוֹן... וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי לׁא הוֹרִישׁוֹ“ (שופטים, א', ל"אל"ב).

כמו כן לא ידוע על עימות או חיכוך כלשהו בין שני העמים, פרט לסכסוכים מקומיים, שאינם מעידים על הכלל: ”וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמַעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם...“ (שופטים, י', י"ב).

בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל, כפי שכתוב: ”וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל-שְׁלמה, כִּי שָׁמַע כִּי אׁתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אׁהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים“ (מלכים א', ה', ט"ו).

 
ישובי הפיניקים באגן המזרחי של הים התיכון (בירוק)

בבנין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים, שהיו הטובים בתחומם, דוגמת: חרשי עץ, חרשי ברזל, חרשי אבן ובנאים:

”וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד...וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד“ (שמואל ב', ה', י"א).

היחסים הטובים בין הפיניקים והישראלים קיבלו ביטוי גם בשיתוף הפעולה הימי בין שתי הממלכות בימי שלמה, כאשר בעציון גבר (עיר נמל חשובה במפרץ אילת היא אילת המקראית, שנכבשה מאדום בימי דוד) שיתפו אנשיו של חירם פעולה עם ספנים ישראלים בהכנת כלי שיט וביציאה משותפת למסעות סחר ימיים בארצות כדוגמת אופיר ומסע לתרשיש שלא יצא לפועל:

”וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.“ (מלכים א', ט', כ"וכ"ח).

היחסים בין הפיניקים לממלכות ישראל ויהודה המשיכו להיות ידידותיים וטובים ואין אזכורים בתנ"ך לעימות כלשהו ביניהם. אדרבא, המלך אחאב נשא לאישה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב: ”וַיִּקַּח אִשָּׁה אָת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידׁנִים...“ (מלכים א', ט"ז, ל"א).

ניתן למצוא קברים פיניקיים בגבול הצפון של מדינת ישראל, בין היתר בקיבוץ גשר הזיו, בתחומו נמצאים שרידים רבים. גם בתל דור נמצאו ממצאים פיניקיים.[22]

ייתכן כי הפיניקים שהוזכרו כקבוצה של ערים, התאחדו בין השנים 1000800 לפנה"ס תחת שלטון מרכזי אחד, שכן המלך הפיניקי אתבעל, שמלך במקביל לעמרי ואחאב, נקרא מלך צידונים וזאת למרות העובדה שמקום מושבו היה בצור. לפי יוספוס פלביוס, אתבעל ייסד גם את העיר בתרון, מצפון לגבל. על כן, נראה שהעיר גבל, שנמצאת צפונית לצור, הייתה תחת שליטתו גם היא.[דרוש מקור]

מהכיבוש האשורי ועד לכיבוש הבבליעריכה

בשנת 877 לפנה"ס ערך אשורנצירפל השני מלך אשור מסע מלחמה נגד הפיניקים ואילץ את מלכי הערים גבל, ארוד וצור להעלות לו מיסים.

בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), המדיניות האשורית המרכזית הייתה לספח באופן מוחלט את כל האזורים הכבושים ולהופכם לפחוות, ולהגלות את בני המעמד הגבוה. בצורה כזאת הפכה העיר צור לפחווה אשורית בשם זֶמַר, ואילו שאר הערים הפיניקיות זכו לאוטונומיה מנהלית, כנראה בשל קשרי המסחר שלהן עם ממלכת אשור.

בניגוד לתגלת פלאסר השלישי, סרגון השני (722–705 לפנה"ס) הטיב עם ממלכת הפיניקים המאוחדת ונתן לה חופש רב, אך לאחר מותו התמרדה צור, בהנהגתו של המלך לוּלִי והוענשה על ידי סנחריב בנו. סנחריב נתן לצידון עצמאות כדי להדגיש את מעמדה החדש על פני צור.

אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, לא ראה בעין יפה את החופש היחסי שזכו לו ערי הפיניקים. הוא תקף את צידון, לכד את מלכהּ – עַבְּדִי מִלְכּוּתִי, וציווה לערוף את ראשו. לאחר מכן הורה אסרחדון להחריב את צידון ולהקים עיר חדשה על חורבותיה. את צור הוא העניש על קשריה עם מצרים בכך שכפה על מלכהּ – בַּעַל, חוזה משפיל.

גם אשורבניפל (668–627 לפנה"ס), בנו של אסרחדון, נקט יד קשה נגד הפיניקים, בעיקר בשל חששו מההתקרבות המחודשת בינם לבין המצרים. הוא פגע קשה באנשי עכו והעניש גם את העיר אוסו (Usu).

עם עלייתה של בבל ובמקביל לשקיעתה של האימפריה האשורית, ניסתה צור להתמרד נגד הבבלים. הבבלים, בראשות המלך נבוכדנצר השני, הכריזו מלחמה על תושבי העיר, אולם לא הצליחו להכניעם, גם לאחר מצור ממושך של 13 שנה. בסופו של דבר הסכימה צור לסור למרותם של הבבלים ללא כניעה.

מהכיבוש הפרסי ועד לכיבוש הביזנטיעריכה

 
שחזור של דו-טורית פיניקית (המוזיאון הימי הלאומי)

בתקופה הפרסית (החל מ-538 לפנה"ס) היו הפיניקים בעלי ברית קרובים של הפרסים, בעיקר משום שהפרסים עשו שימוש בשירותי הצי הפיניקי. המלך כורש בנה ארמון בצידון וסיפח לשליטת הפיניקים שטחים רבים, מהם רבים בארץ ישראל לאורך מישור החוף, כמו: שקמונה, דור, יפו ואשקלון.

בתקופת זרובבל בן שאלתיאל, בדומה לתקופת דוד ושלמה, הועסקו אוּמנים פיניקיים רבים בבניין בית המקדש השני: ”וַיִּתְּנוּ-כֶסֶף לַַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים, וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים, לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן-הַלְּבָנוֹן אֵל-יָם יָפוֹא, כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ-פָּרַס עֲלֵיהֶם“ (ספר עזרא, פרק ג', פסוק ז').

נראה כי בתקופת שיבת ציון התבססו קהילות פיניקיות מצור וצידון גם בפנים הארץ, ובפרט בפחוות יהודה. קהילות אלה עסקו, ככל הנראה, במסחר ולא פעם גרמו בכך לחילול שבת בקרב היהודים. על כך מעיד נחמיה בן-חכליה: ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָם“ (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ט"ז).

בשנת 346 לפנה"ס, התמרדו תושבי צידון בארתחשסתא השלישי – מלך פרס, בשל המיסוי הכבד ששילמו לו כדרך קבע. ארתחשסתא דיכא ביד קשה את המרד, והדבר דרבן את הפיניקים בכלל ואת הצידונים בפרט להתקרב לאלכסנדר מוקדון. בשנת 333 לפנה"ס, לאחר שהביס את צבא פרס בקרב איסוס, הגיע אלכסנדר מוקדון לפיניקיה – ומלכי ארוד, גבל וצידון הצטרפו אליו. הדבר שירת היטב את מטרתו העיקרית, שכן על ידי סיפוח ערי המדינה הפיניקיות, הצליח אלכסנדר להשתלט על מרבית הבסיסים הימיים של הפרסים ובכך להתגבר על היתרון המובהק שהיה לצבא הפרסי מול הצבא המקדוני בים. אולם העיר צור החליטה שלא לכרות ברית עם אלכסנדר מוקדון כיתר הערים הפיניקיות, כנראה בשל המשך תמיכתה בדריווש השלישי – מלך פרס. כתוצאה מכך הטיל אלכסנדר מוקדון, בשנת 332 לפנה"ס, מצור כבד על העיר, שבסופו היא נכבשה.

עם כיבוש צור בידי אלכסנדר מוקדון, בוטלו כל משטרי המלוכה הפיניקיים בערי המדינה ומעתה ואילך שלטו בהן הארכונים.

לאחר מותו של מוקדון, בתקופת ממלכות הדיאדוכים עברה רצועת החוף הפיניקית פעמים מספר מיד ליד וזאת בשל רצונם של שליטי בית סלאוקוס ושליטי בית תלמי להשתמש בנמליה המפותחים של פיניקיה למסחר. לאחר מאבק פנימי, שנמשך כ-40 שנים, נפלה פיניקיה סופית לידי בית סלאוקוס.

המאה האחרונה של השלטון סלאוקי בפיניקיה התאפיינה בחוסר יציבות, שבסופה, בשנת 63 לפנה"ס, כבש גנאיוס פומפיוס מגנוס את סוריה ופיניקיה וסיפחן לאימפריה הרומית.

לאחר הכיבוש הרומאי מסר מרקוס אנטוניוס את כל רצועת החוף, ממצרים ועד לחופי לבנון, לקלאופטרה – מלכת מצרים. רק הערים צור וצידון המשיכו לשמור על עצמאותן.

במשך התקופה הרומית הלכו ממלכות הפיניקים והתפוררו עד שנעלמו כליל, פרט למושבת הפיניקים הגדולה, החזקה והחשובה קרתגו, שהפכה ליריבה המרה ביותר של הרומאים על השליטה באגן הים התיכון. אולם, בתום תקופה של מלחמות בין שתי המעצמות, אשר נקראו בפי הרומאים המלחמות הפוניות, חדלה קרתגו מלהתקיים, בשנת 146 לפנה"ס.

עם חלוקתה של האימפריה הרומית לשניים, לאחר מותו של תאודוסיוס הראשון ב-395, הפכה פיניקיה לחלק מהאימפריה הביזנטית. תחת השלטון הביזנטי, שגשגו הערים ביירות, צור וצידון במשך יותר ממאה שנים.

אחריתם של הפיניקיםעריכה

הפיניקים נטמעו בתרבות היוונית והרומית (ביזנטית). מספר אסונות טבע במאה השביעית, שהרסו את הערים בעלבכ וביירות, שחיתות השלטון הביזנטי והמיסים הכבדים שהוטלו על התושבים, החלישו את האימפריה. תקופת חוסר יציבות וחולשה זו הפכה את האימפריה הביזנטית בכלל ואת פיניקיה בפרט לטרף קל עבור הכיבוש הערבי-מוסלמי. כשהגיע הכיבוש הערבי כבר לא הייתה ישות פיניקית עצמאית והערבים לא כתבו על מפגש עם ישות פיניקית.

המושבות הפיניקיותעריכה

מהמאה התשיעית לערך ועד למאה השישית לפנה"ס התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר, קרתגו), ספרד והחוף הצפון מערבי של אפריקה.

המפורסמות ביותר בין המושבות הפיניקיות הן עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלו היו יריבות קשות של רומא. מאות שנים מאוחר יותר, יצא מקרתגו למסע המלחמה שלו כנגד הרומאים חניבעל ברקה, במסגרת המלחמה הפונית השנייה.

חוקרים מעריכים כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפנה"ס, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים תחת שלטון המלך אֶתְבַּעַל. תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות, כמו גם נקודות מוצא לחיפוש חומרי גלם טובים. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רובן גדלו והתרחבו לכדי יישובי קבע מרכזיים.

רשימת ערים ומושבות הפיניקיםעריכה

להלן הרשימה של ערים ומושבות הפיניקים ברחבי אגן הים התיכון ומחוצה לו (הערה: הערים והמושבות מסודרות בסדר אלפביתי, בהתאם למדינות בהן הן נמצאות כיום. שימו לב שהמעבר בין המדינות הוא כנגד כיוון השעון):

שם המדינה שם העיר/המושבה הערות שם המדינה שם העיר/המושבה הערות
ישראל אכזיב צרפת (פרובאנס) ארל
אפולוניה (תל ארשף)[א] מושבה מאוחרת מסלת[23] מרסיי של היום
אשקלון צרפת (קורסיקה) אַלֶרְיָה
יפו מושבה מאוחרת אנגליה איי סילי (איי הבדיל)
מִשְׂרְפוֹת מַיִם קַלְפָּה גיברלטר של היום
עתלית הקדומה ממוקמת בחלקו הצפוני של חוף עתלית, כיום מתחת לפני הים ספרד (חצי האי האיברי) עבדרת אַדְרָה של היום. מושבה קרתגית
מגדל שרשון (סטרטון)[ב] קיסריה של ימינו. מושבה מאוחרת אוֹנוֹבָּה וֶלְבָה של היום
תל דור אליקנטה מושבה קרתגית
תל סחר (קֵרְתָּה) בַּרְקִינוֹ[ג] ברצלונה של היום. מושבה קרתגית
תל עכו גדיר/אגדר קדיס של היום
תל שקמונה מושבה מאוחרת הֵרְנָה גוּוָרְדַמָר דֶל סֶגוּוָרָה של היום
לבנון אוּסוּ תל א-רשדיה, נמצאת כיום בתחומי העיר צור טַרְטֶסוֹס אחד הזיהויים האפשריים של העיר המקראית תרשיש
אִינְפָה טַרְקוֹן טרגונה של היום
אמיון לֶבְּרִיחַה
בְּאֵרוֹת ביירות של היום לה קורוניה[24]
בעלבכ[ד] מַלַחַה[ה] מאלגה של היום
בתרון[ו] סגונטו נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה הפונית השנייה
גבל[ז] (בִּיבְּלוֹס) סַן רוֹקֶה סמוך לגיברלטר של היום
טריפולי לפי אחת ההשערות שמה הפיניקי של העיר הוא "אתר"[25] צכץ[26] אַלְמוּנֶקָאר של היום
עַרקַתַ ערקא של היום קוֹרְטִיחוֹ לוֹס טוֹסְקָנוֹס 28 ק"מ מזרחית למאלגה
פּוֹרְפִירֵאוֹן גִ'יֶה של היום קַרְמוֹנָה
צור[ח] קַרְתְּ חַדַשְׁתְּ[ט] קרתגו נובה, קרטחנה של היום. מושבה קרתגית
צידון ספרד (אוטונומיה ספרדית במרוקו) אַבִּילָה/אבן-חק[27] סאוטה של היום. מושבה קרתגית
צרפת סַרַפַנְד של היום רוּסַאדִיר מלייה של היום
סוריה אוגרית ספרד (האיים הבלאריים) איבשם על פי כיתוב על מטבעות מהאי.[28] יש המפרשים את שם האי על שם בסשין שמאלית), שדמותו נמצאת על המטבעות, ויש הפרשים "אי בשם".[29] איביזה של היום.
אַמְרִית מגן מושבה קרתחדשתית שנקראה על שם מגו ברקה, בנו של חמלקרת ברקה, ששמו הכנעני היה "מגן".[29] מַאוֹן של היום.
ארוד סַקָלֵטָה מערבית לעיר איביזה של היום
בניאס פוֹלֶנְסָה
טרטוס ספרד (האיים הקנאריים)[30]
סאפיתא פורטוגל (חצי האי האיברי) אוֹסוֹנוֹבָּה פארו של היום
צומור אַלִיס אוּבּוֹ[י] ליסבון של היום
רמיתה לטקיה של היום בעל צפון[י"א] טַבִירָה של היום
תל סוקאס סמוך לגַ'בְּלָה של היום סטובל
קפריסין אדיל דאלי של היום פורטוגל (איי מדיירה) ההיסטוריון טִימָאיוֹס מתאר בארכיפלג מושבה קרתגית, אולם חוקרים מאמינים כי במקום התקיימה מושבה פיניקית עוד בטרם ביסוס קרתגו
כתי לרנקה של היום סהרה המערבית האי הרנה נמצא במפרץ דַּאחְלָה, סמוך לעיר דאחלה של היום. מושבה קרתגית
לפט בשדה נרנך (לַפִּיתוֹס לַרְנַקְס ביוונית)[31] 14 ק"מ מערבית לקירניה מרוקו איי אסואירה
מָרִיוֹן סמוך לפוליס של היום אַרָמְבִּיס אסואירה של היום. מושבה קרתגית
סלמיס ווליביליס מושבה קרתגית
פף[32] פאפוס של היום זִלִיל 13 ק"מ צפון - מזרחית לאַסִילָה של היום. מושבה קרתגית
תמש 21 ק"מ דרום-מערבית לניקוסיה טנג'יר מושבה קרתגית
טורקיה מִירְיָאנְדּרוּס איסכנדרון של היום לכש[33] ליקסוס בשפות אחרות. עַרַיְשׁ של היום
פִינִיקֶה (אנ') שַׁאלַה
יוון האי מלוס תִּימִיאַטֵריוּם סמוך לאגדיר של היום. מושבה קרתגית
האי קַלִיסְטָה (האי תירה בארכיפלג סנטוריני) המושבה הוקמה לאחר הרס התרבות המינואית לתקופה של כ-8 דורות[34] תָּמוּדָה טטואן של היום
האי תסוס[35] באי שכן מקדש למלקרת אשר הוסב, בעקבות תהליך ההלניזציה של האי, למקדשו של הרקולס[י"ב] אלג'יריה אי-אמן (אנ') תיגזירת של היום
מפרץ אבלמונאס באי כתר[36] קיתירה ביוונית אִיגִילְגִילִי גִ'יגֶ'ל של היום
עבדרת (אנ') אי-כֹסִם[37] אלג'יר של היום
איטליה (חצי האי האפניני) ג'נובה מַלַקַה גוּאֵלְמָה של היום
איטליה (סיציליה) חנה מושבה קרתחדשתית, כיום אנה הִיפּוֹ רֶגְיוּס עַנַבָּה של היום
אַקְרַגָאס אגריג'נטו של היום. מושבה יוונית במקור. נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמות היווניות-פוניות טֶבֵּסָה מוצב קרתגי
ארך בעת העתיקה נקראה אֶרִיקְס, אֶרִיצֶ'ה של היום. מושבה פיניקית במקור שעברה תהליך של הלניזציה. נכבשה ונהרסה על ידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. אי-חול/אלי-חול[37] שֶׁרְשֶׁל של היום. מושבה קרתגית
ג'לה מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה סַלְדַה בֶּגַ'יָה של היום. מושבה קרתגית
דּרֵפָּאנָה טרפאני של היום. נכבשה על ידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה כרטן[38] קונסטנטין של היום
האי למפדוזה קָרְתֶּנֶס תֶּנֶס של היום
אירנם[39] נקרא גם האי קוֹסִירָה, פנטלריה של היום. מושבה קרתגית רוּסִיקָדֶה סְכִּיכְּדָה של היום
הִימֵרָה מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה תיפאזה מושבה קרתגית
הראקליה מינואה נכבשה מספר פעמים על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמות היווניות-פוניות תוניסיה אוטיקה[י"ג]
ציץ פאלרמו של היום בּוּלָה רֶגְיָה מושבה קרתגית
לִילִיבָּאוֹם מרסלה של היום. מושבה קרתגית דוגה מושבה קרתגית
ליפארי מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה אדרמת/דרמת הַאדְרוּמֶטוּם בלטינית. סוסה של היום
מטוא בשפות אחרות נקראה מוֹטְיָה הִיפּוֹ דִּאַרִיטוֹס ביזרטה של היום
מסינה מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה זַרְזִיס
סוֹלוּס סוֹלוּנְטוּם של היום טַבַּרְקָה
סֶלִינוּס סֶלִינוּנְטֶה של היום. מושבה יוונית במקור. נכבשה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה לֵפְּטִיס פַּארְוָה מושבה קרתגית
קמארינה מושבה יוונית במקור. נכבשה והוחרבה על ידי צבא קרתגו במהלך המלחמה היוונית-פונית השנייה מַהְדִיָה
קַסְטְרָה נִיסִיָה קלטניסטה של היום. מושבה קרתגית סִיקָה אַלכַּאף של היום. מושבה קרתגית
רש מלקרת[40][41] היישוב היווני Κεφαλοίδιον, שמשמעות שמו דומה. צ'פלו של היום. פּוּפּוּט סמוך לחַמַמַת של היום. מושבה קרתגית
איטליה (סרדיניה) אולביה מושבה קרתגית קַבֵּס
אלגרו קֵלִיבְּיָה מושבה קרתגית
בּוֹסָה קרקואן מושבה קרתגית
טוֹרְטוֹלִי קַרְתְּ חַדַשְׁתְּ[ט] בירת קרתגו
נוֹרָה רוּסְפִּינָה מושבה קרתגית
סוֹלְכִּי/סלכה[42] סנט'אנטיוכו של היום תוניס נכבשה על ידי הפיניקים. ייתכן ונקראה על שם האלה תנית,[43][44] אותם אין הסכמה בנושא.
כרלי[45] קליארי של היום תַּפְּסוּס
קָרְלוֹפוֹרְטֶה תנסמת[46] ביר - בורגבה (צר') של היום.
תַּרוֹס לוב העית[47] או ועית טריפולי של היום
אי נצִם[48] האי סן-פייטרו של היום, סמוך לסנט'אנטיוכו לֶפְּקִי (לפטיס מגנה)
מלטה אֶטַרְד מושבה קרתגית צברתען סברתה של היום
דִּינְגְלִי מצרים מֹף הרודוטוס מציין כי בעת ביקורו בעיר פעל במקום מקדש לעשתרת
ויקטוריה נאוקרטיס
ולטה ערב הסעודית האי עשתרת בערבית תַּארוּת, סמוך לקטיף של היום
זֶבּוּג'
זוּרִיק מושבה קרתגית
מֶלִיטָה מדינה של היום
מַרְסָה
מַרְסַשְׁלוֹק
סָפִי מושבה קרתגית
פְגוּרָה
קוֹסְפִּיקוּאָה
האי גול[49] גוזו של היום
 
מושבות פיניקיות (צהוב) ויווניות (אדום) במאות ה-8 עד ה-6 לפנה"ס. (לא כל המושבות מצוינות במפה)

המסחר ומסעות החקר הפיניקיים ביםעריכה

הפיניקים היו הסוחרים ויורדי הים הגדולים של העת העתיקה. הם התיישבו בכל אגן הים התיכון. עם זאת, קיימות מחלוקות לגבי היקף נתיבי המסחר שלהם. לפי דעה מקובלת, הפיניקים חצו את מצר גיברלטר החותם את הים התיכון והפליגו לאורך החופים האטלנטיים של אפריקה ואירופה והגיעו עד לאיים הבריטיים בצפון ולדרום אפריקה. קיימת סברה, המבוססת על מובאה ב"היסטוריה" של הרודוטוס, לפיה הורה פרעה נכו השני, בשנת 600 לפנה"ס, לצי הפיניקי שלו לרדת אל הים האדום ולהפליג לכיוון דרום אפריקה של היום. בהמשך מספר הרודוטוס, כי כעבור שנתיים וחצי שב אותו הצי דרך מיצרי גיברלטר.

לוב נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת; אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס אל תוך הים הצפוני ובדרך זו לבוא למצרים. ובכך נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחיכו לקציר, ואחר אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים.

דעה זו התקבלה במחקר בדעות מסופקות בלבד, אך היא אינה מופרכת לחלוטין: קיימות ראיות להפלגות רחוקות לאורך חופי אפריקה ממזרח וממערב.

מסע ימי נוסף של הפיניקים התנהל בשנת 450 לפנה"ס בכיוון ההפוך ומיוחס לקברניט קרתגי בשם חִימֶלֶךְ (Himilco), עליו מסופר, שהפליג במשך ארבעה חודשים מנמל גדיר, שבספרד, לאורך החוף האירופי (שהיה מוכר היטב לסוחרים הפיניקים בשם "ערב", היינו מערב, שהוא מקור השם אירופה), עד הגיעו אל העמים האויסטרמינים (Oestrmini), הידועים מהגאוגרפיה של התקופה, כיושבי חבל הארץ הקרוי היום ברטאן. מסופר שחימלך סחר עמם בעפרת ברזל. גם סטראבון מתייחס לסחר הפיניקי בעפרת ברזל עם ברטאן.[50][51]

בשנת 425 לפנה"ס יצא הקברניט הפוני חנו (Hanno) למסע ימי דרומה לאורך החוף האפריקני המערבי, על מנת להקים מושבות קרתגיות חדשות. בהפלגה זו, המתועדת בלוח המתורגם ליוונית, מסופר על: צי בן 60 ספינות, הנושא 30,000 גברים ונשים, האספקה והציוד הרב, המושבות שהקימו לאורך החופים האטלנטיים, עמים שחורים (שזכו לשם "גורילות") וכן על התפרצויות געשיות על החוף, אשר המטירו לבה אל תוך מי הים. תיאור זה מזכיר מייד את הר קמרון, הנמצא סמוך לחופהּ של קמרון, אך לסברה זו יש לא מעט מתנגדים, בשל ריחוקה של נקודה זו ולכן מציעים לזהות את המקום עם הר קָאקוּלִימָה, הנמצא סמוך לקונקרי – בירת גינאה. על כל פנים, מדובר במסע ימי ארוך ומכובד אל עומקה של אפריקה הדרום מערבית, שלכל הדעות הגיע לפחות לסנגל.

קיימות גם ראיות לשילוב הפיניקים בסחר ההודי, שהחל בתקופות אלו. מדובר במסלול סחר שנתגלה על ידי סוחר יווני בשם אאודוקסוס מקיזיקוס, אשר ניצל את רוחות המונסון כדי להגיע להודו ולסחור עם תושביה בתבלינים, שאותם הביא חזרה לעיר אלכסנדריה. בעקבות זאת, הפך המסלול הזה לדרך סחר מפותחת, שגם אפשרה לסוחרים רומיים ופונים (פיניקים) להגיע לאינדונזיה ולחופים הסיניים. מטבעות רומיים נמצאו בדלתה של נהר המקונג, והיו חלק מהעדות ליחסי מסחר רומיים-סיניים שהתנהלו בנתיב הימי, ופליניוס הזקן הלין כי מאה מיליון ססטרטיוס מבוזבזים מדי שנה על סחר עם ערב, הודו וסין.[52][53][54]

בנוסף, מסופר על אותו אאודוקסוס, שמצא בשובו ממסעותיו, ספינה מהמושבה הפיניקית גדיר (היא קדיס שבספרד), שנטרפה מול חופי אפריקה. ההנחה שלו הייתה שספינה זו הקיפה את יבשת אפריקה והנחה זו גרמה לו לנסות כוחו במסע ימי זה, אך לשווא. הוא נאלץ לשוב אחור, אולם לאחר מכן ניסה שוב. אף על פי שההיסטוריון והגאוגרף פליניוס הזקן מניח שאותו אאודוקסוס הצליח בניסיונו השני, הסברה המקובלת היא שהוא מת בדרכו. לעצם ההנחה, הן של אאודוקסוס והן של גאוגרפים כמו פליניוס, כי ניתן להקיף את אפריקה, חשיבות רבה להיסטוריונים העוסקים בסוגיית ההפלגה הפיניקית מסביב לאפריקה. ידוע, על כל פנים, שהחוף הדרום אפריקני המזרחי היה מוכר בחלקו הגדול. את אופיר המקראית (מקור הזהב של בית שלמה) נהוג לזהות עם הממלכות של קרן אפריקה של התקופה. בתקופה היוונית-רומית הסחר אף התפשט לטנזניה ומדגסקר.[55]

הפיניקים כיוםעריכה

צאצאי הפיניקים נמצאים כיום בין העמים שחיים באזור חופי הים התיכון, דוגמת: לבנונים, תושבי המגרב, תושבי מלטה וקפריסאים. לפי מחקר גנטי של אוכלוסיות היושבות כיום במקומות אלה, לכ-6% מהגברים שנדגמו היה כרומוזום Y שניתן לקשרו להגירה הפיניקית.[56] הלבנונים, ובייחוד האוכלוסייה המארונית הנוצרית, מבססים את הלאומיות הלבנונית על ההיסטוריה הפיניקית - צורה זאת של הלאומיות הלבנונית נקראת פיניקיזם.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • ז'ורז' קונטנו, התרבות הפיניקית, כתבים 1954
  • נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה - 1974
  • אילת מזר, מנהגי הקבורה הפיניקיים באכזיב, קדמוניות, 138, 2009, עמ' 93–103
  • Micheal Roaf, Cultural Atlas Of Mesopotamia and the ancient near east, 1991

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פיניקים בוויקישיתוף

ביאוריםעריכה

  1. ^ המושבה נקראה על שם רשף (אל כנעני), שמקבילו היווני היה אפולו.
  2. ^ שם זה הוא ככל הנראה עיוות יווני לשם עשתורת (אלת האהבה, הפריון והמלחמה הכנענית) שעל שמה קרויה המושבה.
  3. ^ העיר נקראה על שמו של חמלקרת ברקה.
  4. ^ העיר נקראה בצירוף השם בעל (אל הגשם, והסערה הכנעני ואדון העולם) עם המילה "בקע", כלומר "אדון הבקע" (או הבקעה).
  5. ^ מקור שמה של המושבה נגזר מהמילה "מלח", מפני שבעיר פעלה תעשיית המלחת דגים ענפה.
  6. ^ מקור שמה של העיר נגזר מהשורש הפיניקי ב-ת-ר (לבתר, לחתוך) בהקשר של חומה שנבנתה לאורך החוף במטרה לשבור את גלי הגאות.
  7. ^ קיימות מספר השערות לגבי מקור שמה של העיר. לפי ההשערה הראשונה מדובר בצירוף המילים "גב" (בור מים) ואל (ראש פנתאון האלים הכנעניים) לפי ההשערה השנייה משמעות השם הוא; גבול, תחום.
  8. ^ מקור שמה של העיר נגזר מהמילה "סלע".
  9. ^ 1 2 בפיניקית ובפונית; "עיר חדשה".
  10. ^ שמה של המושבה נגזר מצמד המילים "אַלִיס" (בערבית: خليج - מפרץ) ו-"אוּבּוֹ" (בדומה לעברית - אוב), כלומר "מפרץ מכושף".
  11. ^ המושבה נקראה על שמו של האל הדד (בעל צפון).
  12. ^ המושבה הוקמה, ככל הנראה, בעקבות גילוי הזהב במקום.
  13. ^ מקור שמה של העיר נגזר מהמילה הפיניקית "עתיק", כלומר מושבה עתיקה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 189
  2. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר xvi פרק 2 סעי' 23; ראו המקור ביוונית ותרגום לאנגלית.
  3. ^ 1 2 אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
  4. ^ ראו למשל מטבע צורי ועליו קונכייה וענף דקל. על מטבעות רבים מצור הוטבעו קונכיות, וראו גם כאן.
  5. ^ E. A. Speiser, The Name Phoinikes, Language. Journal of the Linguistic Society of America 12 no. 2, April-June 1936, עמ' 121-26
  6. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 186, 259
  7. ^ למשל במטבעות מארוד: [1], מצידון: [2], ומטריפולי: [3], מצור: [4]
  8. ^ Irit Ziffer, Western Asiatic Tree-Goddesses, Egypt and the Levant XX, 2010, עמ' 416
  9. ^ לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית, 14.
  10. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' י"ג
  11. ^ הומרוס, אודיסיאה, שיר 15 שורה 118: "מלך צידונים"; שיר 15 שורה 415: "פויניקים".
  12. ^ ספר איוב, פרק מ', פסוק ל', בתרגום השבעים הוא פרק 41 פסוק 6.
  13. ^ Stephanus of Byzantium, Stephanus de Urbibus. Que Primus Thomas de Pinedo, 1725, עמ' 721. (בלטינית)
  14. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' י"ג, 46-47
  15. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' י"ד
  16. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' כ"א
  17. ^ למשל Corpus Inscriptionum Semiticarum I 102 או בכתובות פיניקיות-יווניות אתונאיות.
  18. ^ ספר שמואל א', פרק ו', פסוק י"ד, פרק ט"ז, פסוק א'; ספר מלכים א', פרק ט"ז, פסוק ל"ד; ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ט ועוד.
  19. ^ 1 2 אלי בר-נביא, האטלס ההיסטורי - תולדות העולם: משחר האנושות ועד ימינו, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1993, עמ' 24.
  20. ^ ארכיטקטורה פיניקית
  21. ^ Child Sacrifice באתר Encyclopedia Phoeniciana
  22. ^ אפרים שטרן, מנחת-הקדשה פיניקית-קיפרית מתל דור ועליה תיאור של סצינה ימית, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא כז, 1994, עמ' 34–38
  23. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 141
  24. ^ מתוך תולדות לה קורוניה באתר www.tourspain.org.
  25. ^ מתוך היסטוריה של טריפולי, באתר www.tripoli-lebanon.com.
  26. ^ מטבע מהעיר עם הכיתוב "מפעל צכץ"
  27. ^ Lipiński, Edward (2004), Itineraria Phoenicia, Orientalia Lovaniensia Analecta, No. 127, Studia Phoenicia, Vol. XVIII, Leuven: Uitgeverij Peeters, p. 424 ISBN 9789042913448
  28. ^ מטבעות מאיבסם
  29. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 151
  30. ^ צבי הרמן, קרתגו - המעצמה הימית, הוצאת מסדה, תל אביב, 1963, עמ' 184.
  31. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 106, 111
  32. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 95
  33. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 227-228
  34. ^ כך מופיע בכתבי הרודוטוס (ספר 4, עמוד 147).
  35. ^ האפונים תסוס, בנו של פויניקס, היה המנהיג הפיניקי אשר הקים מושבה באי. על שמו נקרא האי עד ימינו. מתוך תיאורה של יוון 5.25.12 מאת פאוסניאס.
  36. ^ קסנופון, הלניקה, 4.8.7.
  37. ^ 1 2 Werner Huss, Die Karthager, C.H.Beck, 1994, עמ' 37, ISBN 978-3-406-37912-3. (בגרמנית)
  38. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 219
  39. ^ מטבע פיניקי שנמצא באי, עם הכיתוב "אירנם"
  40. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 311
  41. ^ NumisWiki - The Collaborative Numismatics Project - Thousands Of Online Numismatic Books, Articles And Pages. carthage, Forum Ancient Coins (באנגלית)
  42. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 136
  43. ^ Room, Adrian (2006). Placenames of the World: Origins and Meanings of the Names for 6,600 Countries, Cities, Territories, Natural Features, and Historic Sites. McFarland. p. 385. ISBN 0-7864-2248-3
  44. ^ Taylor, Isaac (2008). Names and Their Histories: A Handbook of Historical Geography and Topographical Nomenclature. BiblioBazaar, LLC. p. 281. ISBN 0-559-29668-1
  45. ^ Mastino, Attilio (2006), "Carales", Brill's New Pauly Encyclopedia of the Ancient World, Leiden: Brill
  46. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 209
  47. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 215-216 - סלושץ מקביל זאת לצורת נקבה של השם "העי"
  48. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 132
  49. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפִניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 126
  50. ^ פליניוס הזקן, Historia Naturiae, 2.169a
  51. ^ אוויאנוס, Ora Maritima
  52. ^ Milton Osborne, The Mekong: Turbulent Past, Uncertain Future (2001:25)
  53. ^ פליניוס הזקן, Historia Naturae. 12.41.48
  54. ^ סטראבון, גאוגרפיה, ב, 3.
  55. ^ Chami, Felix A. 2002. "The Graeco-Romans and Paanchea/Azania: sailing in the Erythraean Sea." From: Red Sea Trade and Travel. The British Museum. Organised by The Society for Arabian Studies, p. 20
  56. ^ Zalloua, P. A., Platt, D. E., El Sibai, M., Khalife, J., Makhoul, N., Haber, M., ... & Tyler-Smith, C. (2008). Identifying genetic traces of historical expansions: Phoenician footprints in the Mediterranean. The American Journal of Human Genetics, 83(5), 633-642.