פתיחת התפריט הראשי

פלוסיום

עיר במצרים

פלוסיוםיוונית: Πηλούσιον) הייתה עיר בקצה המזרחי של הדלתא של הנילוס, כ-30 קילומטר מדרום מזרח לעיר המודרנית פורט סעיד. במהלך ההיסטוריה ניתנו לעיר שמות שונים. בעת מצרים העתיקה נודעה העיר תחת השם סינה או פר-אמון (מקדש-אמון), בעברית ידועה העיר בשם סין, בערבית ידוע האתר בשם תל אל-פראמאערבית: الفرما). האגיפטולוג האנגלי אלן גרדינר, העלה השערה בשנות ה-20 של המאה ה-20 שבפלוסיום שכנה עיר הבירה פר-רעמסס שבנה רעמסס השני, אך בשנות ה-60 של המאה ה-20 נתגלתה ונחפרה פר-רעמסס במיקום אחר, כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר ו-80 ק"מ מערבית לאיסמעיליה.

פלוסיום (עיר עתיקה)
Πηλούσιον
Ancient Levant routes.png
מדינה מצריםמצרים  מצרים
גובה 8.0 מטרים
קואורדינטות 31°02′35″N 32°32′27″E / 31.04306°N 32.54083°E / 31.04306; 32.54083
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

פלוסיום הייתה העיר הגדולה במזרח מצרים התחתונה, ועם בנייתה שימשה כנמל על גדות הזרוע הפלוסית, הזרוע המזרחית של דלתת הנילוס. שמה הקדום נגזר מהמילה המצרית לבוץ. החל מהמאה הראשונה נסתם הנמל בסחף של חול מהדלתה וקו החוף התרחק מהעיר ובמאה השלישית כבר הייתה העיר מרוחקת כ-4 מייל מהים התיכון. מיקומה האסטרטגי של פלוסיום הציב אותה כמבצר גבול השומר על הכניסה למצרים ממזרח, מכוון הסהר הפורה, והעיר הייתה לזירת קרבות מול אויבים שניסו לפלוש למצרים בדרך היבשה. בעת העתיקה התבססה כלכלת העיר וסביבתה על הפשתן שהיה מוצר מבוקש וסיביו, זרעיו וחלקים אחרים שימשו לייצור בד, צבע, נייר, רשתות דייג וסבון. הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן כותב על פשתן פלוסיום בספרו תולדות הטבעלטינית: Historia Naturalis) ואף נתן לו את השם הלטיני linum Pelusiacum. במשנה[1] נאמר שהכהן הגדול היה לובש ביום הכיפורים בגדי פשתן יקרים ומשובחים מפילוסין.

בשנת 525 לפנה"ס נכבשה פלוסיום על ידי הצבא הפרסי בראשותו של המלך כנבוזי השני לאחר קרב מכריע הידוע בשם קרב פלוסיום בו הוכה הצבא המצרי וחיל המצב של פלוסיום שוק על ירך, המבצר נכנע והדרך למצרים נפתחה. על פי הרודוטוס, התנהג כנבוזי באכזריות רבה בהיותו במצרים. הוא הוציא להורג את פרעה פסמתיך השלישי, בנו של יעחמס השני (ביוונית - אמסיס) יחד עם אצילים נוספים, התעלל בשבויים, והרג נשים וילדים. בזז את המקדשים וחילל את קדשי המצרים.

בשנת 333 לפנה"ס פתחה פלוסיום את שערייה בפני אלכסנדר הגדול.

במהלך המלחמה הקואלה-סורית השישית שימשה פלוסיום זירת קרבות עזים בין הצבא הסלאוקי לבית תלמי. במהלך הראשון של המלחמה נפגשו הצבאות ליד פלוסיום, בשנת 169 לפנה"ס והקרב הסתיים בתבוסה מוחצת לצבא המצרי. המצודה נכנעה לפני הצבא הסורי ובעקבות כניעתה נפתחה הדלת ללב הממלכה התלמית. בתקופה הרומית הייתה העיר חלק מפרובינקית ערביה, שירשה את הממלכה הנבטית[2].

בשנת 48 לפנה"ס נרצח גנאיוס פומפיוס מגנוס בפלוסיום. פומפיוס, מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, ויריבו במלחמת אזרחים במסגרת מאבקי הטריאומווירט הראשון נאלץ לברוח מרומא ולאחר תבוסתו בקרב פארסלוס, בשנת 48 לפנה"ס נאלץ לנוס על חייו למצרים. בפלוסיום נתפס על ידי המלך תלמי ה-13 וביקש ממנו מקלט מדיני. אנשי תלמי ערפו את ראשו, והגישו כמתנה לקיסר, אשר הגיע לעיר כמה ימים לאחר מכן. מסופר כי למרות יריבותם, ביכה קיסר על אובדן שותפו משכבר, קונסול של רומא, והוציא להורג את הרוצח.

בחודש דצמבר 639 יצא עמר אבן אל-עאץ המצביא המוסלמי מאל עריש, דרך מדבר סיני לכבוש את מצרים עם גדוד של 4,000 חיילים ערבים, וככל הנראה כוח כוח נוסף של חיילים ביזנטים ופרסים שהתאסלמו. בתחילת 640 הופיעו המוסלמים מול חומות פלוסיום. לאחר מצור של כחודשים וחצי נכבשה העיר בהסתערות על החומות, חומות העיר, כנסיות, הנמל והספינות שעגנו בו נשרפו. שורות הצבא המוסלמי שהדלדלו במהלך המצור התמלאו על ידי בדואים תושבי חצי האי סיני שהשמועה על כיבוש פלוסיום והתקווה לבזוז את אוצרות מצרים העבירו את נאמנותם לצד המוסלמי.

בשנת 1117 נכבשה פלוסיום על ידי הצלבנים בראשות בלדווין הראשון, מלך ירושלים שהחריב את העיר. מאז לא שוקמו ביצוריה והאתר שקע בתהום הנשיה ונעלם לחלוטין מדפי ההיסטוריה.

בלוזהעריכה

במאה ה-20 נקרא האזור "בלוזה" (שיבוש ערבי של השם היווני). אזור בלוזה היה מוקד לעימותים בין צה"ל וצבא מצרים במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים. לאחר הסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975 נסוג צה"ל לקו חדש ממזרח לבלוזה[3].

ארכאולוגיהעריכה

את החפירות הראשונות באתר ערך בו האגיפטולוג הצרפתי ז'אן קלאדט בשנת 1910 (אנ').

בשנת 1971, בעת שהאזור היה בשליטה ישראלית נערך בו סקר ארכאולוגי על ידי רשות העתיקות[4].

באתר, הנמצא בשטח מחוז איסמעיליה, נערכו חפירות חלקיות שחשפו שרידים מהעיר הרומאית-ביזנטית בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20[5].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה ז'.
  2. ^ יורם צפריר, הפרובינציות בארץ ישראל, בתוך: "ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי - היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית ,כרך א'", מנחם שטרן, שמואל ספראי, יורם צפריר וצבי ברס, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1982 ,עמוד: 358
  3. ^ יעקב ארז, צה"ל נערך ממזרח לבלוזה וטסה, מעריב, 29 באוגוסט 1975
  4. ^ שאול חזן, הארכיאולוגים נברו בביצות סיני ומצאו עתיקות, מעריב, 15 בפברואר 1971
  5. ^ פלוסיום, באתר www.archaeology.org.