פלשת

פְּלֶשֶׁת הייתה ארצם של הפלשתים, עם שפלש ללבנט וישב בחוף דרום מערב כנען. חבל הארץ כלל חמש ערים עיקריות - עזה, אשקלון, אשדוד, עקרון וגת, והגיע בשיאו עד יפו, גרר וצקלג.^[1]

חוקרים מאמינים שהפלשתים היו אנשים שהגיעו מיוון המיקנית, בפרט מכרתים, אשר החל מהמאה ה-12 לפנה"ס התיישבו באזור והתערבבו עם האוכלוסייה הכנענית המקומית.^[2]^[3] בהתפשטותו הטריטוריאלית המרבית ייתכן ששטח פלשת השתרע לאורך מישור החוף הכנעני מאל-עריש שבסיני בדרום ועד נחל הירקון בצפון, והגיע במזרח עד עקרון וגת. נבוכדנצר השני פלש לארץ זאת בשנת 604 לפנה"ס, שרף את אשקלון ושילב את השטח באימפריה הבבלית החדשה. פלשת והפלשתים נעלמו מהתיעוד ההיסטורי לאחר אותה שנה. בהמשך שבו לחבל ארץ זה הפיניקים.^[4]

היסטוריה עריכה

השם שזוהה כ"פלשת" בכתב חרטומים

כתבי חרטומים מצריים עתיקים מתקופת הממלכה החדשה מתעדים קבוצה של גויי הים הנקראים pwrꜣsꜣtj (בתעתיק: פלסת או פולַסַתי), כשהם פולשים למצרים באמצע המאה ה-13 לפנה"ס (במסגרת משבר תקופת הברונזה המאוחרת). כמאה שנה לאחר מכן התגאה פרעה רעמסס השלישי בכך שהביס את הפלסת, ולכאורה העביר אותם לחוף הדרומי הנטוש של כנען,^[5] ותיעד את הניצחון הזה בכתובת במקדש מדינת האבו המתוארכת לבערך 1150 לפנה"ס. ה־pwrꜣsꜣtj מזוהים בדרך כלל עם הפלשתים. פפירוס האריס א, כרוניקה של שלטונו של רעמסס שנכתבה לא יאוחר מ-1149 לפנה"ס, מתעדת גם את ניצחון המצרים על הפלשתים.^[6]

למרות טענתו של רעמסס השלישי, הארכאולוגיה לא הצליחה לאשש את קיומו של יישוב כזה של האזור, וחוקרים מציינים את חוסר ההיגיון בהענקת שטח נרחב ופורה בשליטה מצרית לעם פולש.^[7]

האזור סביב נחל הבשור ונחל גרר בעת שלטון הפלשתים

בתקופת הברזל נראה שלפלשתים הייתה נוכחות רבה מחוץ למה שנחשב באופן מסורתי לפלשת, שכן ב-23 מתוך 26 אתרי תקופת הברזל בעמק יזרעאל – כולל תל מגידו, תל יקנעם, תל קירי, עפולה, תל קשיש, תל ריסים, מדרך עוז ותל זריק – נמצאו כלי חרס פלשתיים טיפוסיים מהמאה ה-12 עד המאה ה-10 לפנה"ס. עם זאת, בהתחשב בכמות המזערית של ממצאי החרס האמורים, סביר להניח שאף אם הפלשתים התיישבו ברובם באזור, הם נותרו מיעוט שנטמע באוכלוסייה הכנענית המקומית עד המאה ה-10 לפני הספירה.^[8]

בצורתו ההיסטורית, גבולה הצפוני של פלשת היה נחל הירקון, עם הים התיכון במערב, ממלכת יהודה בצקלג במזרח ואל-עריש בדרום.^[5]^[9] פלשת הייתה מורכבת מחמש ערי פלשתים המתוארות בספר יהושע^[10] ובספר שמואל,^[11] הכוללות את אשקלון, אשדוד, עקרון, גת ועזה. תל קסילה ותל אפק סימנו ככל הנראה את גבולות הארץ, שכן עדויות מתל קסילה מצביעות על כך שלא-פלשתים היוו חלק גדול באופן יוצא דופן מאוכלוסייתם.^[12]

באזור שממזרח לעזה, במיוחד סביב נחל הבשור המגיע אל הגבעות עד באר שבע, הייתה נוכחות פלשתית משמעותית ביותר. אזור זה, המהווה חלק מהנגב, כולל גם את נחל גרר מצפון, שמצטרף לנחל הבשור לפני שנשפך לים התיכון.^[13]

חמשת סרני^[14] הפלשתים מתוארים בתנ"ך כנמצאים במאבק ואינטראקציה מתמדת עם בני ישראל השכנים, הכנענים והמצרים, הנקלטים בהדרגה בתרבות הכנענית.

אדד-ניררי השלישי, מלך אשור, תיאר ב"לוח כלח" (אנ') את כיבושיו, בהם פלשת.^[15] במצבת סבעה (אנ') תיאר: "בשנה החמישית (לשלטון הרשמי) התיישבתי חגיגית על כס מלכותי וקראתי למדינה (למלחמה). הוריתי על צבא אשור הרב לצעוד נגד פלשת [...] קיבלתי את כל המחוות […] שהביאו לאשור. אני (אז) הוריתי [לצעוד] נגד הארץ דמשק."^[16]

פלשת נכבשה על ידי תגלת-פלאסר השלישי מלך האימפריה האשורית החדשה במאה ה-8 לפנה"ס. לאורך המאה, לעיתים קרובות בהסתה של מצרים השכנה, התקוממה פלשת נגד השלטון האשורי, אך בכל פעם הם הובסו ונאלצו לשלם מס. גת נעלמה מההיסטוריה לאחר שסרגון השני מתעד את לכידתה בשנת 711 לפנה"ס, מה שעשוי להצביע על כך שהוא הרס את העיר במקום לכבוש אותה.^[^{דרוש מקור]} סרגון הזכיר את מלכי הארצות pilištu (פלשת), יהודה, אדום, מואב, ואלה שחיים על החוף (של הלבנט), כמלכים שהוסתו נגדו.^[17]

סנחריב כתב שהוא ביצע חילופי אוכלוסייה לכלדים, לארמים, לאנשי ארץ מנּי (אנ'), קוה, חֿילכּוּ, פלשת וצור, שלא נכנעו לעולו, וגרם להם לשאת סלים מלאים באדמה ולהכין לבנים.^[18] כן הזכיר סנחריב שהוא כבש "עיר מלכותית שלארץ פלשת שחזקיהו לקח וביצר".^[19]^[20] הטקסטים גם מזכירים שאשקלון נהרסה גם היא בשל סירובה להכיר בסמכות האשורית. למרות המרד הפלשתי הזה, סנחריב מספר שחילק את הארצות שגזל מממלכת יהודה בין מלכי אשדוד, עזה ועקרון, ואף הרחיק לשחרר את פדי מלך עקרון משבי יהודה והחזירו אל כס המלכות.

צדקא מלך אשקלון שלט בערים בית דגן, יפו, בני ברק ואזור, אך אלה נכבשו ממנו במסע סנחריב בלבנט.^[21]

בחוזה בין אסרחדון לבעל הראשון מלך צור מוזכרת ארץ הפלשתים פעם אחת בהקשר לפיו אם טובעת אניה צורית בארץ פלשתים, תכולתה שייכת לאסרחדון אך אין לפגוע באנשיה, ופעם שניה כאחד מנמלי ונתיבי הסחר שהפקיד אסרחדון בידי בעל מלך צור.^[22]

הפלשתים נעלמים מהרשומות הכתובות בעקבות כיבוש הלבנט על ידי המלך הנאו-בבלי נבוכדנצר השני במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, אז נחרבו אשקלון וערים רבות נוספות מהאזור.^[23]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

פלשת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים עריכה

^ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, באתר עלמפה
^ סליבאן, בנג'מין (2018). "In the Shadow of Phoenicia". Journal of Hellenic Studies. 138: 67–79, (70). doi:10.1017/S0075426918000058. JSTOR 26575919.
^ ג'ון נובל וילפורד (29 בספטמבר 1992). "Philistines Were Cultured After All, Say Archeologists". הניו יורק טיימס (באנגלית). נבדק ב-2023-10-25. I am willing to state flatly that the Sea Peoples, including the Philistines, were Mycenaean Greeks {{cite news}}: (עזרה)
^ אריה כשר, כתובת יוונית מנמל יבנה משנת 163 לפנה"ס, קתדרה, 1992, עמ' 13‏, JSTOR 23402310
^ ¹ ² קרל ס. ארליך (1996). The Philistines in Transition: A History from Ca. 1000-730 B.C.E. (באנגלית). בריל. ISBN 978-90-04-10426-6. נבדק ב-2023-10-25.
^ "Text of the Papyrus Harris". Specialtyinterests.net. אורכב מ-המקור ב-2013-02-01. נבדק ב-2023-10-25.
^ ישראל פינקלשטיין. מ. בייטק (ed.). The Synchronisation of Civilisations in the Eastern Mediterranean in the Second Millennium B. C. III. Proceedings of the SCIEM 2000 – 2nd Euro- Conference, Vienna, 28th of May–1st of June 2003, Denkschriften der Ge- samtakademie 37, Contributions to the Chronology of the Eastern Mediterranean 9, Vienna 2007. pp. 517–524.
^ אבנר רבן, "The Philistines in the Western Jezreel Valley", Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 284 (נובמבר 1991), עמ' 17–27, אוניברסיטת שיקגו
^ דוד בן-שלמה (2010). Philistine Iconography: A Wealth of Style and Symbolism (PDF) (באנגלית). סיינט-פול. p. 14. ISBN 978-3-525-54360-3. נבדק ב-2023-10-25.
^ ספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ג'
^ ספר שמואל א', פרק ו', פסוק י"ז
^ גסטה ורנר אהלסטרום (1993). The History of Ancient Palestine. Fortress Press. p. 311. ISBN 978-0-8006-2770-6.
^ דוד בן-שלמה (2014). "Tell Jemmeh, Philistia and the Neo-Assyrian Empire during the Late Iron Age". Levant. 46: 58–88.
^ קיימת סברה כי המלה "סרן" מקורה במלה היוונית "טיראן" (ברוך קנאי, מלחמות דוד מלך ישראל, מחניים, 25 במאי 1958
^ Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 148–149 doi: 10.2307/4199961
^ Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 144–148 doi: 10.2307/4199961
^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 368
^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704–681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 67 (הקטע חוזר גם בעמ' 99, 119 ו־137)
^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704–681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 352
^ "Sennacherib 1015; line 11". ORACC.
^ אנסון רייני (בפברואר 2001). "Herodotus' Description of the East Mediterranean Coast". Bulletin of the American Schools of Oriental Research. אוניברסיטת שיקגו (321): 58–59. doi:10.2307/1357657. JSTOR 1357657. {{cite journal}}: (עזרה)
^ SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988
^ יארוס אואן (16 ביולי 2016). "Who Were the Philistines?". Live Science. נבדק ב-2023-10-25. {{cite web}}: (עזרה)

[1] אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, באתר עלמפה

[2] סליבאן, בנג'מין (2018). "In the Shadow of Phoenicia". Journal of Hellenic Studies. 138: 67–79, (70). doi:10.1017/S0075426918000058. JSTOR 26575919.

[3] ג'ון נובל וילפורד (29 בספטמבר 1992). "Philistines Were Cultured After All, Say Archeologists". הניו יורק טיימס (באנגלית). נבדק ב-2023-10-25. I am willing to state flatly that the Sea Peoples, including the Philistines, were Mycenaean Greeks {{cite news}}: (עזרה)

[4] אריה כשר, כתובת יוונית מנמל יבנה משנת 163 לפנה"ס, קתדרה, 1992, עמ' 13‏, JSTOR 23402310

[:0-5] ¹ ² קרל ס. ארליך (1996). The Philistines in Transition: A History from Ca. 1000-730 B.C.E. (באנגלית). בריל. ISBN 978-90-04-10426-6. נבדק ב-2023-10-25.

[6] "Text of the Papyrus Harris". Specialtyinterests.net. אורכב מ-המקור ב-2013-02-01. נבדק ב-2023-10-25.

[7] ישראל פינקלשטיין. מ. בייטק (ed.). The Synchronisation of Civilisations in the Eastern Mediterranean in the Second Millennium B. C. III. Proceedings of the SCIEM 2000 – 2nd Euro- Conference, Vienna, 28th of May–1st of June 2003, Denkschriften der Ge- samtakademie 37, Contributions to the Chronology of the Eastern Mediterranean 9, Vienna 2007. pp. 517–524.

[8] אבנר רבן, "The Philistines in the Western Jezreel Valley", Bulletin of the American Schools of Oriental Research, No. 284 (נובמבר 1991), עמ' 17–27, אוניברסיטת שיקגו

[9] דוד בן-שלמה (2010). Philistine Iconography: A Wealth of Style and Symbolism (PDF) (באנגלית). סיינט-פול. p. 14. ISBN 978-3-525-54360-3. נבדק ב-2023-10-25.

[10] ספר יהושע, פרק י"ג, פסוק ג'

[11] ספר שמואל א', פרק ו', פסוק י"ז

[12] גסטה ורנר אהלסטרום (1993). The History of Ancient Palestine. Fortress Press. p. 311. ISBN 978-0-8006-2770-6.

[13] דוד בן-שלמה (2014). "Tell Jemmeh, Philistia and the Neo-Assyrian Empire during the Late Iron Age". Levant. 46: 58–88.

[14] קיימת סברה כי המלה "סרן" מקורה במלה היוונית "טיראן" (ברוך קנאי, מלחמות דוד מלך ישראל, מחניים, 25 במאי 1958

[:04-15] Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 148–149 doi: 10.2307/4199961

[16] Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 144–148 doi: 10.2307/4199961

[17] Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 368

[18] A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704–681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 67 (הקטע חוזר גם בעמ' 99, 119 ו־137)

[19] A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704–681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 352

[20] "Sennacherib 1015; line 11". ORACC.

[21] אנסון רייני (בפברואר 2001). "Herodotus' Description of the East Mediterranean Coast". Bulletin of the American Schools of Oriental Research. אוניברסיטת שיקגו (321): 58–59. doi:10.2307/1357657. JSTOR 1357657. {{cite journal}}: (עזרה)

[:122-22] SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988

[23] יארוס אואן (16 ביולי 2016). "Who Were the Philistines?". Live Science. נבדק ב-2023-10-25. {{cite web}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]