פתיחת התפריט הראשי
חלוקת הפרובינקיה הרומית סוריה פלשתינה לשלושה חבלים ביזנטיים

פלשתינה סקונדהלטינית: Palaestina Secunda או Palaestina II; תרגום: "פלשתינה השנייה") הייתה ישות מנהלית ביזנטית ובירתה סקיתופוליס (בית שאן), שראשיתה סמוך לשנת 409,[1] עת פרסם הקיסר תיאודוסיוס השני צו לחלוקת וארגון מחדש של כל הפרובינקיות במזרח האימפריה הביזאנטית.

הצו חילק את הפרובינקיה סוריה פלשתינה לשתיים:[1] "פלשתינה פרימה", שהשתרעה על שטחי יהודה ושומרון, מישור החוף ובירתה קיסריה, ו"פלשתינה סקונדה" ("פלשתינה השנייה"), שהשתרעה על שטחי הגליל והגולן וחלקים מצפון עבר הירדן, וזאת בנוסף על "פלשתינה סלוטאריס" ("נושעת, ניצלת") ששטחה נגרע מפרובינקיית סוריה פלשתינה כבר בשנת 358[2] ועתה נקראה "פלשתינה טרטיה" ("השלישית").[1]

היירוקליס מנה במחצית הראשונה של המאה הששית 11 ערים בפלשתינה סקונדה. גאורגיוס מקיפרוס הוסיף לרשימה זו במחצית השנייה של אותה מאה, שלוש יחידות גאוגרפיות לא עירוניות: טטרקומיה ("ארבעת הכפרים"), מחוז הגולן וכפר נאיס (נעין).[3]

מבחינת אוכלוסייה התגוררו בפרובינקיה יהודים, אוכלוסייה דוברת יוונית וארמית שהייתה פגאנית והתנצרה בהמשך. האוכלוסייה היהודית הפכה את הגליל והגולן למרכז יהודי לאחר התבוסה של מרד בר כוכבא. רובו של היישוב היהודי בארץ ישראל נמצא בתחומי פלשתינה סקונדה.[4] בחלק הצפון מזרחי של פרובינקיה התגוררו יטורים וערבים. בשנת 614 נכבשה הפרובינקיה על ידי האימפריה הסאסאנית, הכיבוש זכה לתמיכה מצד האוכלוסייה היהודית ובראשם בנימין מטבריה. לפי המקורות הנוצריים נהרסו הרבה כנסיות. הפרובינקיה נכבשה מחדש על ידי האימפריה הביזאנטית בשנת 628. בשנת 636 כבשו המוסלמים את הפרובינקיה והיא חדלה להתקיים. השלטון המוסלמי כלל את שטחה במחוז ג'ונד אל-אורדון כחלק מארץ בלאד אל-שאם.

מבחינה דתית היוותה הפרובינקיה מרכז יהודי חשוב ומשגשג במהלך המאות 5-4 לספירה. התלמוד הירושלמי הושלם במהלך תקופה זו. הסנהדרין ישב בטבריה עד תחילת המאה ה-5 לספירה. שאר האוכלוסייה בפרובינקיה התנצרה, נשארו מעט יהודים-נוצרים בציפורי וכפר נחום. השלטון הביזאנטי תמך בנצרות ובנה כנסיות, ועודד הגירה של נוצרים לתחומי הפרובינקיה. בעקבות עידוד הנצרות מצד השלטון הפכו היהודים למיעוט בפרובינקיה.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 3. המשטר והמנהל הביזנטי בארץ ישראל (ירון דן), עמ' 260.
  2. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק א, 2. האימפריה הרומית והמנהל הרומי בארץ־ישראל (משה דוד הר), עמ' 67.
  3. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 6. פני הארץ ויישובה: האוכלוסייה, העיר והכפר (ירון דן), עמ' 297.
  4. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך חמישי: התקופה הרומית-ביזנטית, חלק ג, 9. היישוב היהודי, מעמדו החוקי והנהגתו (ירון דן), עמ' 324.