פנדר

חברה אמריקאית המייצרת גיטרות
יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף.

פנדר (באנגלית: Fender Musical Instruments Corporation) היא חברה אמריקאית המייצרת גיטרות, מגברים, וציוד מוזיקלי.

פנדר
Fender
הלוגו של חברת פנדר
הדסטוק של פנדר סטראטוקסטר
הדסטוק של פנדר סטראטוקסטר
נתונים כלליים
מייסדים ליאו פנדר עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1946–הווה (כ־78 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
חברות בנות Squier עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה סקוטסדייל עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצרים עיקריים כלי מיתר, מגבר אלקטרוני, גיטרה בס עריכת הנתון בוויקינתונים
מנכ"ל אנדי מוני עריכת הנתון בוויקינתונים
 
www.fender.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

היסטוריה עריכה

חברת פנדר נוסדה בשנת 1946 על ידי ליאו פנדר. ליאו החל להתעניין באלקטרוניקה מגיל צעיר, ופירק מכשירי רדיו כדי להבין איך הם פעלו. בבגרותו, פתח חנות לרדיו וחלקי חילוף, והחל לייצר גיטרות סלייד מוגברות, שהצלחת המוזיקה ההוואית העלתה את הפופולריות שלהן בשנות ה-40 וה-50.

באותה תקופה כבר הומצא הפיק-אפ המגנטי, והגיטרה החשמלית כבר הומצאה בשנות ה־30. אבל, ייצורה היה פרטי, יקר, והגברת הצליל לוותה ברעשי לוואי שגרמה תיבת התהודה. ליאו יצר גיטרה מוצקה (Solid body) בלי חלל אקוסטי, שלא סבלה מהבעיה, ובשנת 1950 הציג את 2 הדגמים הראשונים של חברת פנדר: ה־Broadcaster, בעלת שני הפיק־אפים; וכן ה-Esquire, בעלת הפיק־אפ הבודד בגשר (הדגם הראשון שייצרה החברה). חברת גרץ' תבעה את פנדר שנה לאחר מכן, מכיוון שבאותה עת ייצרה דגם תופים בשם זהה לגיטרת ה-Broadcaster של פנדר. השם הוסר מהגיטרות ולתקופה קצרה, הדגמים נמכרו עם סמליל פנדר בלבד, בלי שמם על ראש הגיטרה, ולכן כונו No-Caster. פנדר החליט לקרוא לדגם Telecaster, בהשראת "טלוויזיה".[1]

הגיטרה צברה פופולריות, במיוחד בקרב נגני קאנטרי, שאהבו את הצליל המאפיין אותה. אלא שעיצוב הגיטרה וצורת גופה נטולת הקימורים גרמה לפינתה העליונה להיתקע בבטן הנגנים ולכאב בנגינה ממושכת. בעזרת עצות שקיבל מכמה מכוכבי קאנטרי, ליאו יצר את הדגם השני של פנדר, ה-Stratocaster. לצידן, ב־1951 ליאו החל לעבוד על גיטרת הבאס החשמלית הראשונה. קונטרבס היה כלי מאוד פופולרי בלהקות, אך היה גדול מאוד וקשה לניוד, וגיטרת הבאס לא סבלה מחסרונותיו. ליאו קרא לה הפרסיז'ן באס (פרסיז'ן - דיוק): שריגי הגיטרה מאפשרים למוזיקאי לנגן תווים בדיוק רב, בניגוד לקונטרבס נטול השריגים.

כמו כן, בנוסף לכלי הנגינה, ליאו השיק מספר דגמי מגברים שילוו את הכלים החדשים, ביניהם הפנדר Bassman הפופולרי עד היום. בשנת 1956 צץ רעיון נוסף במוחו של ליאו - גיטרות תקציב לתלמידים. בעוד שגיטרת ה-Telecaster עלתה קרוב ל-200 דולר, וגיטרת ה-Stratocaster קרוב ל-300 דולר, ליאו החליט לשווק דגם הפונה לתלמיד, או לאיש הפשוט שלא רצה להוציא סכום גדול על מנת לרכוש גיטרת פנדר. התוצאה - הפנדר Duo-Sonic. גיטרת הדואו סוניק שילבה מראה גוף חדש, 2 פיק־אפים ומראה פשטני יחסית לדגמים היקרים, והגיעה עם צוואר קטן וצר מדגמי הגיטרות האחרים, המתאים יותר לידיים קטנות ולתלמידים. הגיטרה הגיעה עם 22 או 21 שריגים לבחירת הלקוח, ובצבע חול מדבר עם פיקגארד בצבע שנהב. לגיטרה היו 2 דגמים - דגם המיוזיקמאסטר (Musicmaster) בעל פיק-אפ אחד בלבד, והדואו-סוניק בעלת 2 הפיק־אפים. לאחר מכן מבחר הצבעים עלה.

בשנת 1959 התעסק אחד העובדים במפעל פנדר עם פונקציית 2 מעגלים נפרדים לגיטרה, והרעיון התגלגל לגיטרה חדשה של פנדר - ה-Jazzmaster. הגיטרה הגיעה עם 2 פיק־אפים גדולים משאר דגמי פנדר (פיק־אפי Soapbar), שבאו להתחרות עם פיק־אפי ה-p90 של גיבסון. לגיטרה היה בורר פיק־אפים של 3 מצבים, ובורר בין 2 מעגלים - מעגל ווליום וטון ל-2 פיק־אפים, ומעגל ווליום וטון אך ורק לפיק־אפ הצוואר, המועדף על ידי נגני ג'אז. הגיטרה הושקה כדגם היוקרתי של פנדר, ועלתה קרוב ל-400 דולרים. בנוסף לגיטרה הציגו פנדר גיטרת באס חדשה בשם ה-Jazz Bass, שבדומה ל-Jazzmaster שווק כדגם היוקרתי של החברה. הדגם הגיע עם 2 פיק־אפים, ולימים נקרא הג'אז באס. בעוד שגיטרת ה-Jazzmaster שווקה לנגני ג'אז, היו אלה נגני מוזיקת ה-Surf שגרמו להצלחתה, ומאוחר יותר נגני מוזיקת אינדי וגראנג'.

בשנת 1962 הוציאו פנדר דגם "מחודש" של הג'אזמאסטר, ה-Jaguar. הגיטרה הגיעה עם 2 פיק־אפים "קלאסיים" של פנדר (וזאת בשל התלונות הרבות על כמות הפידבק שנוצרה על ידי פיק־אפי הג'אזמאסטר בווליום גבוה). הגיטרה דמתה בצורתה לגיטרת הג'אזמאסטר, אך במקום בורר פיק־אפים של 3 מצבים לגיטרה היו 3 בוררים - 2 שמדליקים ומכבים כל פיק־אפ, והשלישי על מנת "לחתוך" את צלילי הבאס. הגיטרה הושקה כדגם הנועד להחליף את גיטרת הסטראטוקאסטר, ובתחילת שנות ה-60 כבשה את הבמות בידיהם של מוזיקאים מז'אנר הסארף (Surf), אך לקראת סוף שנות ה-60, כאשר את הבמות כבשו מוזיקאים כמו אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס, שהיו ידועים בשימוש בסטראטוקאסטרים, וכמו כן בשל דעיכת הפופולריות של מוזיקת הסארף, נעלמו הג'אזמאסטר והג'אגואר מהבמות, ויצורם פסק באמצע שנות ה-70 (עד שחודש לאחר כ-20 שנים בעקבות עלייתם של מוזיקאי הגראנג', האינדי והפאנק רוק, שאהבו את הדגמים בשל מחירם הזול, המראה והצליל הלא שגרתי שלהם, וכמו כן בשל האיכות שלהם, שלא ירדה משאר דגמי פנדר מאותה תקופה, שהיו יקרים בהרבה) כמו כן, בשנת 1964 החליטו פנדר לצרף גיטרה חדשה לקו גיטרות התקציב שלהם - גיטרת המוסטנג (Mustang). הגיטרה הייתה גיטרת התקציב הראשונה שהגיעה עם ידית ויבראטו, ועיצובה דמה לעיצובם של גיטרות המיוזיקמאסטר והדואו-סוניק, אך עם מספר שדרוגים שלאחר מכן נוספו לגיטרות התקציב האחרות (בדגמים משופרים שנקראו הדואו-סוניק 2 והמיוזיקמאסטר 2). יחד עם הגיטרה הושק דגם באס חשמלי חדש, דגם התלמיד הראשון של הבאס החשמלי מבית פנדר - ה-Mustang Bass, שדמה בעיצובו לגיטרת המוסטנג. כמו כן, היה צווארו קצר מהרגיל כדי לאפשר למידה נוחה.

המכירה ל-CBS עריכה

בשנת 1965 חלה ליאו פנדר קשות, ובשל מצבו הבריאותי הקשה נאלץ למכור את החברה לרשת CBS. לרבים, המעבר ל-CBS מאפיין את סופו של "תור הזהב" של פנדר, ובעיני אספנים רבים גיטרות מ-1965 שיוצרו לפני הרכישה שוות יותר מאלו שיוצרו אחרי הרכישה.

המעבר ל-CBS וסוף שנות ה-60 היוו עידן חדש לחברת פנדר. רמת הבקרה ואיכותם של הכלים דעכה, ועצים נזרקו על קווי היצור על מנת לענות על הביקוש הרב שנוצר לכלי החברה. בין השאר, CBS החלו "להתנסות" בדגמים שונים ומשונים על מנת לנסות ולהרחיב את השוק. לדגמי התקציב נוספו גיטרת הברונקו (Bronco), שדמתה למוסטנג אך הגיעה רק עם פיק־אפ גשר, הפנדר Bass V, שדמה בעיצובו לבאס המוסטנג אך הגיע עם 5 מיתרים (אך בשל הקרבה הרבה של המיתרים זה לזה הנגינה עליו הייתה בלתי-נסבלת). כמו כן ניסו פנדר לייצר גיטרת 12 מיתרים, וכך נוצרה הפנדר XII, ואיתה הגיע לשוק גם הפנדר באס 6, שהיווה מעין גשר בין גיטרה חשמלית לגיטרת באס (6 מיתרי באס - EADGBE, שלושה פיק־אפי גיטרה חשמלית, ועיצוב שהזכיר את גיטרת הג'אזמאסטר).

לאחר שפנדר ראו כי דגמי ה-XII והבאס V אינם נמכרים, היו בפנדר ניסיונות על מנת לחסל את המלאי, דבר שגרם להיווצרותם של הפנדר מאבריק (Maverick), גרסת 6 מיתרים של ה-XII, הפנדר סווינגר (Swinger, או בכינוייה האחרים - Arrow, Musiclander), שנוצרה משאריות של גופי באס VI.

בשנות ה-70 דעכה הפופולריות של פנדר לטובת חברת גיבסון. לאחר ה"מהפכה" שחוללה בסוף שנות ה-60 על ידי אמנים כגון קלפטון והנדריקס, מוזיקאים חיפשו צליל חזק וכבד, אותו מצאו בפיק־אפי ההאמבאקר של גיבסון (האמבאקר - חוסם זמזום, פיק־אפ המורכב מ-2 פיק־אפי סינגל המחווטים יחדיו, שכתופעת לוואי נותן צליל עבה ו"באסי"). פנדר, שהיו ידועים עד תקופה זו בהיותם חברה המייצרת גיטרות עם פיק־אפי סינגל בלבד, החליטו להתאים עצמם למוזיקה המשתנה, וכך נוצר ה-Widerange Humbucker הידוע של פנדר, אותו לראשונה הציגו פנדר בדגם חדשני של הטלקאסטר, ה-Telecaster Deluxe, שהייתה בעלת 2 פיק־אפי האמבאקר. עם הזמן, פנדר החלו לשלב את ההאמבאקרים בדגמים שונים, ועל אף שדגמים אלו זכו לפופולריות ניכרת, עלו טענות כי ההאמבאקר עדיין נשמע "פנדרי" מדי. כמו כן, בשנות ה-70 החלו פנדר להציע מגוון רב של צבעים, ואף יצרו קטלוגים שלמים שבעזרתם יכלו הקונים לבחור משלל צבעים שונים ומשונים. שנות ה-70 סימלו גם עידן חדש של מודעות למוזיקאים השמאליים. יש המשערים כי השינוי התרחש בזכות ג'ימי הנדריקס, שניגן על גיטרת סטראטוקסטר ימנית הפוכה, עם מיתרים המותאמים לנגינה בצד שמאל, וזאת בשל העלות הגבוהה והזמן שנדרש לייצר דגם שמאלי. אמנם המצב לא הגיע לשוויון מלא גם בימינו, אך התקדמות ניכרת נראתה בנושא.

הבעלים החדשים והמאה ה-21 עריכה

בשנת 1985 מכרה רשת CBS את החברה לצוות ניהול חדש, שהחליט לייעל את היצור בחברה, ולהחזיר את איכותם של הדגמים לאיכות הישנה שבזכותה היו ידועים פנדר, באותה התקופה בה ליאו עדיין ניהל את החברה. שנות ה-80 הביאו איתם את הפופולריות הגדלה לז'אנר המטאל, ופנדר, בניסיון להתחבר לשוק החדש, החלה לייצר דגמים המותאמים לנגני המוזיקה הכבדה. בין הדגמים - הפנדר קאטאנה (Katana), שבעיצובה הזכירה את גיטרת ה-V המפורסמת של גיבסון, הפנדר פרפורמר (Performer), בעלת 2 ההאמבאקרים, וכמו כן מספר דגמי סופר-סטראט (מונח שנוצר אי שם בשנות ה-80, וזכה לפופולריות כנראה בשל גיטרת הסטראטוקסטר המפורסמת של הגיטריסט אדי ואן הלן, שהייתה בעלת האמבאקר, חסרת פיקגארד ובעלת ידית טרמולו "צף" מהפכנית שאפשרה לגיטרה להישאר בכיוון גם לאחר שימוש אינטנסיבי), גיטרות סופר-סטראט כגון סדרת ה-Lead, בה 3 דגמים ממוספרים (1–3), הפרודיג'י (Prodigy), השואומאסטר (Showmaster) והסטראט HM. דגמים אלו נחשבים בעיני רבים לאיכותיים ביותר, אך משום מה לא ראו פופולריות רבה.

כמו כן, בשנות ה-80 החליטו פנדר להרחיב את כמות המפעלים שלהם לראשונה - והקימו מפעל ביפן. המפעל היפני החל בייצור דגמי רה-אישיו (Reissue), דגמים מימים עברו של גיטרות פנדר שונות, שחיקו רבה ככל האפשר את הצליל, רמת האיכות והמראה של השנה המשוחזרת. המפעל היפני, שפונה בעיקר לשוק היפני, ידוע בשל העיצוב הלא-שגרתי שלו ומבחר הצבעים הרב והמגוון שלו, כמו כן בהיותו המפעל בו מיוצר המבחר הרב ביותר של כלים שמאליים. בנוסף למפעל היפני, החליטו פנדר להקים מפעל במקסיקו, מפעל שפונה לכלל קהל העולם ומטרתו לייצר גיטרות הנושאות של השם והעיצוב הקלאסי של פנדר, אך בעלות זולה יותר ונגישה יותר להמונים. כמו כן, פנדר הקימו מספר מפעלים במדינות אסיה, הידועה שבהם היא סין, ושם מיוצרות עד היום גיטרות תחת המותג "סקוייר", שהיא חברת-בת של פנדר המייצרת גיטרות לבעלי תקציב נמוך, אך עדיין שומרת על העיצוב הקלאסי המאפיין גם את היקרים שבכלי החברה.

פנדר נחשבת בימינו לאחד השמות הפופולריים ביותר בקרב מוזיקאים, ומצאה את דרכה כמעט לכל ז'אנר מוזיקה אפשרי, בהתאם לדגמים ולדרישות המוזיקאים. המפעל המקורי של פנדר, שנמצא בקורונה, קליפורניה, עדיין מהווה המקום היחיד שבו מיוצרים הכלים האמריקאים של פנדר. כמו כן, המפעל הוא גם ביתה של ה"קאסטום שופ", אזור מיוחד במפעל שבו מיוצרים כלים בהזמנה מראש ובצורה הקפדנית ביותר, וחוץ מהצורה, שחייבת להיות אחת מצורותיהן הרבות שיש לפנדר להציע, יכול המוזיקאי לשנות כל פרט ופרט בכלי, ומוזיקאים רבים מז'אנרים שונים הם בעלי כלים שנבנו בהזמנה אישית (מכלים המכילים שינויים פשוטים כמו רדיוס צוואר וסוג פיק־אפים, לכלים רדיקליים עם עצים אקזוטיים, עבודות צבע מרהיבות ופיק־אפים בהזמנה אישית, אשר, דרך אגב, עד לא מזמן היו מחווטים על ידי אותה האישה שחיווטה אותם מימיו של ליאו פנדר - אביגייל יבארה).[2]

דגמים מפורסמים עריכה

מבחר נגנים מפורסמים שהשתמשו במוצרי החברה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פנדר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ עדי רותם, 51 שנה לכפתור ששינה את המוזיקה, באתר הארץ, 9 ביולי 2004
  2. ^ מיכל רז חיימוביץ' , ‏מצעד הפריטות, באתר גלובס, 4 בספטמבר 2008