פסאודואפיגרפיה
פְּסֵאוּדוּאֶפִּיגְרַפְיָה (מקור: יוונית: פסאודס (ψευδής) שקר, אפיגרפה (ἐπιγραφή) כתיבה, לעיתים נכתב פסבדואפיגרפיה) הוא צורת יצירה ספרותית המיוחסת לתקופה קדומה יותר מכפי שהיא או לכותב אחר (נכבד ואמין יותר בדרך כלל) מאשר מחברה המקורי.
בעיקר אמורים הדברים לגבי ספרים דתיים כמו המדרשים והספרים החיצוניים, המיוחסים לדמויות כמו חנוך (דמות מספר בראשית), אברהם, משה ועוד, אף על פי שיש הטוענים שנכתבו בימי בית שני. גם ספרות מימי הביניים, כגון ספר הזוהר, יוחסה פעמים רבות לדמויות קדומות.
סיבות לכתיבה פסאודואפיגרפית עריכה
הסיבה הראשונית היא לתת לקוראים סיבה ועניין לקרוא את הספר. איש לא יתעניין בנבואה או חזון של כותב פלוני ולא מוכר, אולם אם יספר הכותב כי "גילה" או "תרגם" חזון קדום של אישיות מוכרת ולרוב קדושה יעורר הדבר עניין. לא מדובר בזיוף סתם אלא בסוגה ספרותית. רב סעדיה גאון כתב שבתקופתו יש הכותבים ספרים ומייחסים אותם לחכמים המפורסמים[1].
הביטוי הנאה ביותר לכך מובא בדברי יצחק דמן עכו שחקר במאה ה-14 את קדמותו של ספר הזוהר, הוא מביא עדות מפי אשתו של משה די לאון, שייתכן שחיבר את ספר הזוהר כפסאודואפיגרפיה:
כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה [כלומר ספר קדמון] היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר כבוד יהיה לך. ויען אלי ויאמר: אלו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה, כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים [בכסף רב] כאשר עיניך רואות.
— ישעיה תשבי, משנת הזוהר עמוד 30
סיבה נוספת היא הקניית אמינות לחזון. ספרים רבים בנויים בתבנית עבר-הווה-עתיד. לכותב הספר האמיתי מרבית האירועים המתוארים התרחשו בעבר, אך מבחינת הכותב שלו מיוחס הספר (הדמות הקדומה) חלק מהאירועים שכבר התרחשו מתרחש בעתיד. כך נוצרת תדמית של אמינות כי הקורא יודע שהאירועים התרחשו בפועל ולכן ניטעת בו אמונה שהנבואה היא נבואת אמת וגם העתיד יתרחש באמת.
בנוסף, כתיבה פסאודואפיגרפית יכולה לבטא ביקורת ואף שאט-נפש של הכותב מתקופתו-שלו (בעיקר בתקופה המודרנית) ורצון לחיות וליצור בתקופה אחרת, טובה ונכבדה יותר. הסגנון הספרותי מתאים לתקופה הקדומה ומאפשר לכותב "להיכנס לעורו" של בן התקופה.
את הכתיבה הפסאודואפיגרפית בספרות ההיכלות והמרכבה נימק יוסף דן: "היא פרי יצירתם של אלה שלא יכלו, מחד גיסא, להסתפק בטקסט הקדמון, אך מאידך גיסא, לא העזו לטעון להתגלות אלוהית ישירה, בדומה לנביאים הקדומים. לכן עטפו את גילוייהם במעטה של טקסט קדמון חדש, כאילו נתגלה להם חיבור נבואי המיוסד על התגלות ישירה שאינה אפשרית עוד, ולכן יוחסה לאדם הראשון, לאברהם אבינו, לשלמה המלך או לישעיהו הנביא."[2]
דוגמאות לשימוש בפסאודואפיגרפיה בתקופה המודרנית עריכה
מחברים מודרניים עושים לעיתים שימוש אמנותי בגישה פסאודואפיגרפית לשם כתיבת יצירות הנחזות להיות כיצירות אותנטיות שכתבתן דמות היסטורית קדומה.
כך למשל, הסופר האנגלי, רוברט גרייבס, כתב את הספר אני, קלאודיוס כאילו נכתב על ידי הקיסר קלאודיוס.
המשורר הישראלי אמיר אור כתב את הספר שיר טאהירה כביכול תרגם טקסט קדום מטוכארית המגולל עלילת מלכים קדומים ואף הקדים לו מבוא בו הוא מספר כיצד התגלגל הספר הקדום במשפחתו. הסופר אלון חילו כתב את ספרו אחוזת דג'אני כביכול הוא מצטט מכתבים אותנטיים של חיים מרגליות קלווריסקי, במהדורות הראשונות של הספר לא צוין שלא מדובר במכתבים אמיתיים אלא ביצירה ספרותית ורק עקב פניות צאצאיו של קלווריסקי נוספה הבהרה ברוח זו.
המשכיל יצחק סטנוב כתב מספר רב של כתבים פסאודואפיגרפיים, ועליו אמר שמואל יוסף פין כי "כל מגנבי דברים גונבים משל אחרים ומיחסים לעצמן, וזה גונב משלו ומיחסם לאחרים."
הרב והסופר יהודה יודל רוזנברג הוציא ב־1909 ספר בשם "נפלאות מהר"ל", שמתיימר להציג עדות ראייה של חתנו של המהר"ל, שסייע לו ביצירת הגולם מפראג. הספר שגרם להתפשטות האגדה על הגולם באירופה, נחשב על ידי החוקרים לספר שכתב הרב רוזנברג בעצמו.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- יוסף דן, אפוקליפסה אז ועכשיו, ירושלים 2000
- יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1989
קישורים חיצוניים עריכה
- חן מלול, האם כוחות הכישוף של שלמה המלך חבויים בספר הזה?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 01.01.2018
- פסאודואפיגרפיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)