פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס

אוברגפל נגד הודג'ס
Obergefell v. Hodges
מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות	28 באפריל 2015
תאריך החלטה	26 ביוני 2015
מראה מקום	576 U.S. 644
ערכאות נמוכות	Bourke v. Beshear, DeBoer v. Snyder, Tanco v. Haslam, Love v. Beshear.
החלטה
	נישואים חד-מיניים הם זכות חוקתית שתקפה בכל 50 מדינות ארצות הברית
חברי המותב
נשיא בית המשפט	ג'ון רוברטס
חברי המותב	אנטונין סקאליה, אנתוני קנדי, אלנה קייגן, סוניה סוטומיור, סטיבן ברייר, רות גינסברג, סמואל אליטו, קלרנס תומאס
דעות בפסק הדין
דעת רוב	קנדי
דעות נוספות	מצטרפים לדעת הרוב: קייגן, סוטמיור, ברייר וגינסבורג; דעת מיעוט: רוברטס, סקאליה, אליטו ותומאס
חוקים אליהם מתייחס בית המשפט
	התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית

פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס (באנגלית: Obergefell v. Hodges; מראה מקום: 576 U.S. 644 (2015)) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית, הקובע כי נישואים של זוגות מאותו המין הם זכות חוקתית תחת התיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית. ההחלטה לא דנה בתיק בודד, אלא כללה מספר עתירות שאוחדו יחד – כולן עסקו במדינות (טנסי, מישיגן, אוהיו וקנטקי) שבהן נאסר על זוגות חד־מיניים להינשא, או שהמדינה סירבה להכיר בנישואיהם שנערכו במדינות אחרות. הדיונים בעל־פה נערכו כמה חודשים קודם לפני פסק הדין, ב־28 באפריל 2015.

פסק הדין התקבל ברוב של 5 מול 4 שופטים, וחייבה את כל 50 מדינות ארצות הברית, את וושינגטון די. סי. ואת הטריטוריות של ארצות הברית להכיר בנישואין חד־מיניים ולבצע אותם בתנאים זהים לנישואין בין גבר לאישה, עם אותן זכויות וחובות.

לפני פסק דין זה, נישואין חד־מיניים כבר הותרו ב־36 מדינות, בוושינגאון די.סי. ובגואם – בין אם על פי חקיקה, בין אם בהחלטות של בתי משפט, או כתוצאה מהצבעה ציבורית.

פסק דין זה נחשב לאחת ההחלטות המשפטיות החשובות ביותר עבור זכויות להט"ב בארצות הברית, יחד עם פסק דין לורנס נגד טקסס (2003) ופסק דין בוסטוק נגד מחוז קלייטון (2020).

רקע

ביוני 2013, לאחר שבית המשפט העליון פסק בתיק ארצות הברית נגד וינדזור (אנ'), החליטו ג'יימס אוברגפל וג'ון ארתור, זוג חד־מיני מסינסינטי שבאוהיו, להתחתן, על מנת שהממשלה הפדרלית תכיר בנישואיהם. הזוג התחתן במרילנד, שם נישואים חד־מיניים היו מותרים. כשחזרו לאוהיו גילו שהמדינה מסרבת להכיר בהם כזוג נשוי. בתגובה, הם הגישו תביעה לבית המשפט הפדרלי במחוז הדרומי של אוהיו ב־19 ביולי 2013. התביעה כוונה נגד מושל אוהיו, ג'ון קייסיק, ונקראה אוברגפל נגד קייסיק. הם טענו כי המדינה מפלה זוגות חד־מיניים שנישאו כחוק במדינות אחרות בכך שהיא מסרבת להכיר בנישואיהם.

מפני שאחד העותרים, ג'ון ארתור, היה חולה סופני וסבל מטרשת אמיוטרופית צידית (ALS), דרשו הזוג שממשלת אוהיו תכיר בשותפו של ארתור, ג'יימס אוברגפל, כאלמנו החוקי על תעודת פטירתו, על סמך נישואיהם במרילנד. הפקיד המקומי באוהיו הסכים כי אפליה נגד בני הזוג היא לא חוקתית, אך לשכת התובע הכללי של המדינה הודיעה על כוונתה להתנגד להכרה ולהגן על האיסור על נישואים החד־מיניים באוהיו.

מכיוון שג'ון ארתור, אחד משני העותרים, היה חולה סופני וסבל מטרשת אמיוטרופית צידית, הוא ובן זוגו ג'יימס אוברגפל ביקשו שמדינת אוהיו תכיר באוברגפל כבן זוגו החוקי – כך ששמו יופיע כאלמן בתעודת הפטירה של ארתור, בהתאם לנישואיהם במרילנד. הפקיד המקומי שקיבל את הבקשה הסכים שמדובר באפליה לא חוקתית, אך לשכת התובע הכללי של אוהיו הודיע כי הוא יתנגד להכרה הזו ויגן על החוק אשר מונע הכרה בנישואין חד־מיניים במדינה.^[1]

בית המשפט הפדרלי קיבל את התביעה של אוברגפל וארתור, אך מדינת אוהיו ערערה – ובית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב השישי הפך את ההחלטה. פסק הדין בערעור התקבל ברוב של 2 נגד 1, כאשר השופטים הסתמכו על פסק דין ישן מ־1971 בשם בייקר נגד נלסון. בעקבות זאת, בני הזוג פנו לבית המשפט העליון של ארצות הברית, והגישו ערעור ב־14 בנובמבר 2014. בערעור שאלו אם הסירוב של אוהיו להכיר בנישואין חד־מיניים שנערכו במדינות אחרות פוגע בזכויות החוקתיות שלהם – כלומר, בזכות להליך הוגן ובזכות לשוויון בפני החוק, כפי שמעוגן בתיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית.

ב־16 בינואר 2015 הודיע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי הוא יבחן את התיק של אוברגפל יחד עם תיקים דומים ממדינות נוספות – מישיגן, קנטקי וטנסי – שגם בהן ערערו על האיסור לקיים נישואין חד־מיניים. בית המשפט קבע שהדיונים בעל־פה יתקיימו ב־28 באפריל 2015. בזמן הזה, כבר 36 מדינות אפשרו נישואין בין בני אותו מין.^[2]

החלטת בית המשפט העליון

ב־26 ביוני 2015 קבע בית המשפט העליון, ברוב של 5 נגד 4 שופטים, כי כל מדינות ארצות הברית חייבות לאפשר נישואין חד־מיניים ולהכיר בנישואין כאלה שנערכו במדינות אחרות. ההחלטה התבססה על התיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית – אשר מבטיח שוויון והגנה על זכויות הפרט.

השופט אנתוני קנדי, נותן דעת הרוב

פסק הדין אוברגפל נגד הודג'ס ניתן ביום השנה השני שחלף מאז פסק דין ארצות הברית נגד וינדזור (אנ'), שקבע כי החלק השלישי ב"חוק ההגנה על הנישואים"(אנ'), אשר אסר על הכרה פדרלית בנישואים חד־מיניים, אינו חוקתי. יום זה היה גם יום השנה השנים עשר מחלוף פסק דין לורנס נגד טקסס, שפסל חוקי איסור על גברים המקיימים יחסי מין עם גברים ב־13 מדינות ברחבי ארצות הברית. כל הכרעה של שופט בבית המשפט הייתה זהה להכרעתו בפסק הדין "וינדזור" מיוני 2013. בשני המקרים, נחשב השופט אנתוני קנדי ל"קול המתנדנד" וכתב את דעת הרוב.^[3]

דעת הרוב נכתבה על ידי השופט אנתוני קנדי, ואיתה הסכימו השופטים סוניה סוטומיור, סטיבן ברייר, רות ביידר גינסבורג ואלנה קגן. דעת הרוב גרסה כי איסור של מדינות על נישואים חד־מיניים מהווה הפרה של שני סעיפים מרכזיים בתיקון ה־14 לחוקה. בדעת הרוב כתב קנדי:

אין איחוד שהוא נעלה יותר ממוסד הנישואין, שכן הוא מגשים את האידיאלים הנשגבים ביותר של אהבה, נאמנות, מסירות, הקרבה ומשפחה. ביצירת איחוד נישואין, שני אנשים נעשים לישות גדולה יותר מכפי שהיו קודם לכן. [...] הם [הומואים ולסביות] מבקשים כבוד שווה בעיני החוק. החוקה מעניקה להם זכות זו.

המקור באנגלית

No union is more profound than marriage, for it embodies the highest ideals of love, fidelity, devotion, sacrifice, and family. In forming a marital union, two people become something greater than once they were. [...] They ask for equal dignity in the eyes of the law. The Constitution grants them that right.

— השופט אנתוני קנדי

השופטים אנטונין סקאליה, קלרנס תומאס, סמואל אליטו ונשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס נקטו בדעת מיעוט, כאשר כל אחד מהם כתב דעת מיעוט נפרדת. סקאליה ציין בדעת המיעוט שכתב כי לדעתו ההחלטה "נובעת כביכול מאג'נדה להט"בית הרווחת בחברה האמריקאית".