פסק דין אתא נגד שוורץ

פסק דין אתא (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ) הוא פסק דין שעוסק בעוולת המטרד ליחיד, וקובע את היחס בין סעד המניעה לסעד הפיצויים בדיני נזיקין. פסק הדין נחשב תקדימי בשל ההתייחסות הרחבה שבו לגישות תאורטיות במשפט הפרטי, כגון צדק מתקן וניתוח כלכלי של המשפט.

ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ

מידע החלטה
ערכאה	בית משפט השלום בחיפה
תאריך החלטה	1976

רקע

מפעל אתא היה מפעל טקסטיל גדול מאוד, שהעסיק 1600 עובדים. המפעל שכן בקרית אתא, הקרויה על שמו. במפעל היו מכונות קירור ענק, שהיו נחוצות לשם ייצור החוטים. מכונות הקירור גרמו לרעש עצום שהפריע לתושבי העיר.

התביעה בערכאות הראשונות

זאב שוורץ, תושב השכונה, הגיש תביעה כנגד מפעל אתא בבית משפט השלום בחיפה. בתביעה הוא טען שהרעש שגורמות המכונות מהווה מיטרד ליחיד על פי סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין:

מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק

— פקודת הנזיקין, סעיף 44(א)

בית המשפט השתכנע שאכן הרעש עונה על התנאים של עוולת המיטרד: מגורים בדירה הם שימוש סביר; הרעש גורם להפרעה של ממש למגורים בה. לפיכך, הוציא בית המשפט צו מניעה שאוסר על המשך העבודה במפעל כל עוד לא נמצא פתרון טכנולוגי שינמיך משמעותית את עוצמת הרעש. המפעל ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה. המפעל לא ויתר וערער ברשות לבית המשפט העליון.

הערעור לעליון

השאלה המרכזית עליה נסוב הדיון הייתה לגבי טיב הסעד המתבקש: שוורץ דרש שבית המשפט העליון יאשר את צו המניעה. המפעל, לעומתו, טען שאין לתת צו מניעה, אלא לחייב את המפעל בפיצויים על הנזק שנגרם. השבתת המפעל תביא לאיבוד מקור הפרנסה של 1,600 משפחות, ולנזק כלכלי בשוק הייצוא. מבחינת מאזן הנוחות יוצא שעדיף לפסוק פיצויים לניזוק במקום למנוע את המשך הפעילות הרווחית של המפעל. לטענת המפעל, המצב שנוצר מקיים את החריג שבסעיף 74 לפקודת הנזיקין שבו מתואר מצב בו אין לתת צו מניעה:

בית המשפט לא יתן ציווי, אם הוא סבור שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף ולפיצוי מספיק בתשלום כסף, ומתן ציווי יהיה בו משום התעמרות בנתבע, אך רשאי הוא לפסוק פיצויים.

— סעיף 74 לפקודת הנזיקין

בית המשפט העליון דחה את הערעור גם הוא. בפסק הדין המפורסם הדגיש השופט שמגר שכדי שיתקיים החריג שבסעיף 74 צריכים להתקיים ארבעה תנאים מצטברים: (א) הפגיעה שנגרמה למשיב היא קטנה. (ב) הפגיעה האמורה ניתנת להערכה בכסף. (ג) הפגיעה האמורה ניתנת לפיצוי מספיק בתשלום כסף. (ד) מתן ציווי יהיה בו משום התעמרות במערערת. כיוון שלכל הפחות התנאי הראשון לא התקיים, שכן הרעש היה בלתי נסבל - הרי שאין להפעיל את החריג, ועומדת לניזוק הזכות לדרוש צו מניעה.

ההפקעה

בפסק הדין, רמז שמגר שמענה נאות לבקשת המפעל נמצאת בתחום המשפט המנהלי. המפעל פנה לשר האוצר על פי סעיף 22 לפקודת המקרקעין, כדי שיפקיע את הדירה שבבעלות שוורץ. שר האוצר נאות לבקשת המפעל, והפקיע את הקרקע תוך תשלום שוויה לשוורץ.

העתירה נגד ההפקעה

שוורץ לא ויתר ועתר כנגד ההפקעה של הקרקע. לטענתו, השיקולים שהניעו את שר האוצר לא היו דאגה לאינטרס ציבורי, אלא לאינטרס פרטי. בג"ץ דחה את העתירה, והותיר את ההפקעה בתוקף.

סוף דבר

למעשה, אף על פי שהתוצאה המשפטית הייתה ששר האוצר רשאי להפקיע את הקרקע, עדויות שונות מצביעות על כך שלבסוף סגרו הצדדים על עסקה למכירת הדירה. המכירה נשמרה בסוד מחשש ששכנים נוספים ידרשו תשלום דומה לזה שהובא לשוורץ, ובאופן רשמי המכירה נעשתה בצורה של הפקעה.

ההיבט התאורטי

תאוריות במשפט הפרטי

פסק דינו של השופט שמגר נושא סממנים בולטים של גישה תאורטית המכונה צדק מתקן: השפה המדוברת בפסק הדין היא שפה של זכויות. מרחב השיקולים נשאר בגדרי סעיף 74, שמתייחס לאינטרסים של המזיק והניזוק, בלי התייחסות לאינטרס הציבורי. מוקד העניין הוא הניזוק והסעד המגיע לו, יותר מאשר חופש הפעולה של המזיק. שמגר אף מתעמת עם גישה נוגדת - הגישה הכלכלית, וטוען שהיא לא תואמת את מטרות דיני הנזיקין:

אין יסוד לסברה כאילו יש לערכים כלכליים השוואתיים משקל מכריע, הקובע, כאילו על-פי נוסחה מתימטית, את התוצאה בבחירת התרופה. סברה זו מתעלמת מן המרכיב היסודי של הסוגיה המשפטית שבפנינו, שהיא הגנת האדם בפני פגיעה והבטחת קיום אנושי בתנאים סבירים. מדידת זכויותיו בנזיקין של הפרט על-פי משקלו הכלכלי ותו לא, היא דבר שאין הדעת סובלתו.

— שמגר, ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, ל(3) 785 (1976)

אף על פי ששמגר דחה בפירוש את הגישה הכלכלית, פסק דינו נותן לתאוריות כלכליות מקום באופן שלא היה קודם לכן. באופן אירוני, הסתייגותו זו הייתה הפתח שדרכו פרץ הניתוח הכלכלי של המשפט אל תוך המשפט הישראלי, וממנו התחיל לצמוח ולצבור יוקרה והשפעה.

כמו שאדם המתבקש לא לחשוב על דוב לבן לא יוכל להסיר את הדוב מתודעתו, הקהילה המשפטית בישראל, שהוזהרה עתה לא להכריע על בסיס התיאוריה הכלכלית, דווקא נמשכה לתיאוריה זו.

— דוד שור, הסיפור של אתא נ' שוורץ: סיפור(י) הליברליזם הישראלי

יחסים בין רשויות

יחד עם אחיזתו של שמגר בגישה של צדק מתקן, יש בפסק הדין ובפרשה כולה גם היבטים של איפוק שיפוטי. שמגר לא רק העדיף תאורטית את הגישה של הצדק המתקן, אלא בחר לדבוק בלשון החוק שלא כוללת התחשבות בשיקולים של אינטרס ציבורי מסוים. שמגר הפנה את המפעל למי שאמור לשקול שיקולי מדיניות כאלו - שר האוצר, שבסמכותו להפקיע קרקעות עבור אינטרס ציבורי. ההרמוניה בין הרשות השופטת למבצעת באה לידי ביטוי גם בכך שבג"ץ דחה את העתירה של שוורץ נגד ההפקעה. הסינרגיה שיוצאת מבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים ובשבתו כבג"ץ אומרת כך: בית המשפט לא צריך להתחשב בשיקולים כלכליים וחברתיים אם החוק לא הסמיכו לכך, אלא להשאיר לרשות המבצעת את שיקול הדעת לבחינת האינטרס הכלכלי.

קישורים חיצוניים

• דוד שור, הסיפור של אתא נ' שוורץ: סיפור(י) הליברליזם הישראלי, מעשי משפט, כרך י, 2019.