פרייקור
פרייקור (גרמנית: Freikorps; "הגדודים החופשיים") היה שם כולל למספר מיליציות גרמניות, שפעלו באירופה מהמאה ה-18 ועד המאה ה-20.
במקור הייתה התופעה מזוהה עם גדודי התנדבות שפועלים מתוך אידאולוגיה לאומית, פטריוטית או לאומנית.
במאה ה-20 התופעה מזוהה בעיקר עם קבוצות מיליציה, לרוב בעלות צביון ימני קיצוני, אשר פעלו בגרמניה, בפולין ובמדינות הבלטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה. יחידות המיליציה הללו הורכבו ברובן מיוצאי צבא גרמניה, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, ומתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. הארגון היה פעיל בקרבות בין אנשי הימין ואנשי השמאל שהשתוללו ברחבי גרמניה, וכן במלחמה נגד הצבא האדום במדינות הבלטיות. בשיאו מנו הפרייקור כמיליון חיילים.
רקע היסטורי
עריכהלפני המאה ה-20
עריכהשורשיה של התופעה במאה ה-18, במלחמת שבע השנים[1].
על רקע תחילת הגשמתם של רעיונות לאומיים באירופה, לקראת סוף המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 כמה יחידות פרייקור גרמניות, שהתנדבו להילחם מתוך אידאולוגיה של לאומיות, פטריוטיות ולאומנות, גם לאחר שצבאותיהם הפסידו ונכנעו לצרפתים. יחידות אלו, שהבולטת שבהם היא הפרייקור של ליצו, הפכו בהמשך לחלק מהאתוס הלאומי הגרמני כהמחשה אידילית לאחדות האדם עם מדינתו, ואף השפיעו עמוקות על הזהות הלאומית הגרמנית. כך למשל, צבעי הדגל הגרמני נקבעו בהשראת הפרייקור של ליצו[2].
יחידות פרייקור שימשו כזרז לתהליך התגבשות הלאומיות בגרמניה גם בעשורים שלאחר מכן[3].
במלחמה הפרנקו-מקסיקנית בשנות ה-60 של המאה ה-19 לקחו חלק מתנדבי פרייקור מאוסטריה, בלגיה ומדינות נוספות, במטרה לסייע למקסימיליאן הראשון, קיסר מקסיקו, שהיה בן ברית של צרפת[4].
במאה ה-20
עריכהלאחר מלחמת העולם הראשונה צומצם גודלו של צבא גרמניה על פי הסכם ורסאי למאה אלף איש, לעומת אחד-עשר מיליון חיילים שהיו בו עם תום המלחמה. גרמניה נשטפה ביוצאי צבא מובטלים, ממורמרים, חסרי מנוח ומתוסכלים אשר מצד אחד היו שטופים בזכרונות על לוחמת החפירות במסגרת המלחמה, ועל רוח אחוות הלוחמים אותה חשו, ומצד שני קיבלו את "אגדת תקיעת הסכין בגב" לפיה האשמים בתבוסתה של גרמניה הם הקומוניסטים והיהודים.
עם סיומה של המלחמה החל גל רחב היקף של מהפכה אשר שטף את האומה הגרמנית. עוד בטרם הוכרז על רפובליקה, הכריז העיתונאי היהודי קורט אייזנר על "רפובליקה סוציאליסטית" בבוואריה, ולאחר רציחתו בידי איש ימין קיצוני, נתפס השלטון בידי פועלים אשר הכריזו על הרפובליקה הסובייטית הבווארית בנוסח המוכר שראו בברית המועצות אך שנה לפני כן. החיילים המשוחררים הצטרפו לשני צדי המתרס. חלקם תמכו בארגונים צבאיים שמאליים, וחלקם בארגוני הימין.
מצב הכאוס שרר גם בצפון ובמזרח גרמניה. על גבולותיה המזרחיים של גרמניה איימו כוחות פולניים, בעוד במדינות הבלטיות התקדם הצבא האדום, והיה חשש כי משם ימשיך ויהווה איום על אזורים בהם יש לגרמניה אינטרס. במערב שלט הצבא הצרפתי כצבא כיבוש בחבל הרוהר.
עד לחתימת חוזה ורסאי הפורמלי ב-28 ביוני 1919, אשר צמצם את גודלו, עבר הצבא הגרמני מהפכים שונים ושינויים שונים. ה"רייכסווהר", כפי שנקרא הצבא בתקופת רפובליקת ויימאר לא היה המשכו הישיר של הצבא הקיסרי הישן, אלא נוצר כתוצאה מהכרזה על "צבא זמני" שלאחריה באה הכרזה על "צבא המעבר" (בספטמבר 1919). היו אלה מסגרות ארגוניות חדשות וגמישות, והתחלופה של כוח אדם ויחידות הייתה גבוהה.
הקמת הפרייקור
עריכההפרייקור היו פרי רוחו של קורט פון שלייכר, לימים קנצלר גרמניה. פון שלייכר התרשם לרעה מביצועיה של יחידת צבא סדיר שנשלחה לדכא מרידה שמאלנית קיצונית בברלין בסוף שנת 1918[דרוש מקור]. היחידה השליכה את נשקה ונמלטה משנתקלה באנשי השמאל, בהם נשים וילדים. אלו שנותרו עם נשקם בידם, הצטרפו אל המורדים. אירוע זה הוביל את שלייכר אל המחשבה כי צריכה להיות דרך אחרת להתמודד עם מרידות השמאל הקיצוני. שלייכר, שהיה אז קצין בדרגת רב-סרן בצבא הסדיר, שכנע את מפקדיו להקים יחידות מתנדבים שייקראו "פרייקור", על שם הליצו פרייקור. יחידות אלו יוקמו ממשוחררי צבא, ויהיו תחת פיקוד קצינים מהימנים. כך תימנע ממשלת גרמניה, שהייתה באותה עת מורכבת מסוציאליסטים בהנהגת פרידריך אברט, מהסטיגמה כי היא זו שהורתה על ירי כנגד מפגינים ומורדים, ופעולות אלו ישחררו את הצבא הסדיר לעסוק במטרתו האמיתית - המשך האימונים למלחמות הכיבוש העתידיות.
בה בעת הקים הגנרל גאורג פון מרקר, באמצע דצמבר 1918, יחידת מתנדבים מן הסוג שאותו חזה שלייכר. בדצמבר 1918 הציג שלייכר את יחידתו של מרקר לנשיא אברט, והציג בפניו תוכנית ליצור, לאמן ולחמש יחידות נוספות מסוג זה, וזאת למטרת דיכוי מרידות שמאל קיצוני, והגנה על הגבולות במזרח שהיו תחת איום של יחידות פולניות בלתי סדירות. עד מהרה נשלחה יחידתו של מרקר לרחבי גרמניה על מנת לדכא מרידות שמאל בערים השונות, ויחידות נוספות קמו לצדה. בקיץ 1919 היו בין מאתיים אלף לארבע מאות אלף איש מאוגדים במסגרת הפרייקור, וכשלוש מאות וחמישים אלף מאוגדים במסגרת הצבא הרשמי[דרוש מקור].
פעולות הפרייקור
עריכההפרייקור היו כלי במלחמתה של רפובליקת ויימאר להגן על עצמה מפני מרידות השמאל. ביניהם דיכויה האלים של רפובליקת הפועלים במינכן, שבו נהרגו מאות מאנשי השמאל, ודיכוי מרידת הספרטקיסטים - ארגון מהפכני קומוניסטי בברלין, שבמהלכו נרצחו על ידי אנשי הפרייקור המנהיגים הקומוניסטים רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט ב-15 בינואר 1919.
לנוכח התקדמות הצבא האדום במדינות הבלטיות, נשלחו אנשי הפרייקור לעצור את הצבא האדום בפברואר 1919. במאי 1919 כבשו אנשי הפרייקור את ריגה. בשלב זה הפכה המעורבות הגרמנית במדינות הבלטיות לרגישה מבחינה מדינית[דרוש מקור], ונראה כי מבחינת המנצחות במלחמה - אנגליה וצרפת - היו אנשי הפרייקור במדינות אלו איום גדול מאשר הצבא האדום. הופעל לחץ על הנשיא אברט להחזיר אותם, והפרייקור עזבו את המדינות הבלטיות בחודש נובמבר 1919. בריגדת ארהארדט, אשר הייתה חלק מן הלוחמים במדינות הבלטיות, ידועה בכך שהייתה הראשונה שהשתמשה בסמל צלב הקרס, כאשר סימנה אותו על קסדותיה וכלי הרכב שלה[5]. פעולות נוספות של הפרייקור כללו הגנה על פרוסיה המזרחית מפני הפולנים, ופעולות טרור וגרילה כנגד הצרפתים בחבל הרוהר.
פירוק הפרייקור והפוטש של קאפ
עריכהההסכמה לצמצם את גודלו של הצבא למאה אלף איש כללה בתוכה במשתמע גם את פירוק הפרייקור. בתחילת 1920 הוצאו פקודות לפירוקן של יחידות הפרייקור. יחידתו של ארהארדט קיבלה פקודת פירוק בחודש מרץ 1920. אנשי היחידה לא קיבלו את הגזירה, ועלו על ברלין, על מנת להשליט בגרמניה משטר ימני קיצוני בראשות איש הימין וולפגנג קאפ, באירוע הידוע בכינוי "הפוטש של קאפ". בזמן הפוטש ממשלתו של אברט כבר הספיקה להימלט, והמורדים צעדו לתוך העיר ללא התנגדות. שביתה כללית שהכריזו פועלי גרמניה, והתנגדות כללית לצעד זה, לרבות מצד יחידות פרייקור אחרות שנקראו לסייע במאבק, הביאו לסיומה של ההפיכה.
רבים מאנשי בריגדת ארהארדט נמלטו מברלין למינכן, שהייתה באותו הזמן תחת שלטון דיקטטורה של הימין הקיצוני, ומשם מצאו את דרכם אל המפלגה הנאצית ואל ארגון האס אה. יש הסבורים כי בדרך זו אומץ צלב הקרס כסמלה של המפלגה הנאצית, על אף שאדולף היטלר בעל הנטיות ה"אמנותיות" הצהיר כי הוא שאימץ את הסמל כסמלה של התנועה[דרוש מקור].
קצם של הפרייקור
עריכהלאחר שנת 1920 פוזרו הפרייקור, אך לא היה זה סופם של הארגונים המעין-צבאיים בגרמניה של רפובליקת ויימאר. יוצאי הצבא המשיכו ליצור ארגונים לוחמים משמאל ומימין. בין הבולטים בארגונים היו "הרייכסווהר השחור" שלחם בחזית המזרח והגן מפני הפולנים עד שנת 1923 תוך שהוא משליט משטר אימים באזור פרוסיה המזרחית, ו"קסדת הפלדה" ("שטאהלהלם"), בראשותם של תיאודור דיסטרברג ופרנץ זלטה, שהיה מעין ארגון מתון יותר (דיסטרברג היה בשלב מסוים מועמדו של הימין השמרני לנשיאות גרמניה), שכלל אף לשכת עבודה לחבריו.
רבים מאנשי הפרייקור מצאו את מקומם במפלגה הנאצית ובארגון האס-אה, ורבים מהם עלו לגדולה במסגרת המפלגה הנאצית והגיעו למשרות רמות, ובהם ריינהרד היידריך, מרטין בורמן, היינריך הימלר, רודולף פרנץ הס וארנסט רהם, לימים מהגרועים בפושעי המלחמה בגרמניה הנאצית. עם זאת, מרבית חברי הפרייקור נותרו מחוץ למנגנון המפלגה הנאצית, ובשנת 1934 רבים מהם נכלאו או הוצאו להורג בליל הסכינים הארוכות, בהם גם הרמן ארהארדט וארנסט רהם. בנאומו של היטלר ברייכסטג ב-13 ביולי 1934 הוא רמז כי אנשי הפרייקור היו אחת מקבוצות "האויבים הפתולוגיים של המדינה"[6]. זמן קצר לאחר מכן מוזג הארגון עם האס-אה, ובשנת 1935 פוזר סופית.