פתיחת התפריט הראשי

פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי

Gnome globe current event.svg קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.
הממלכה המאוחדת ביחס למבט רחב יותר של האיחוד האירופי

פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי (מכונה גם: ברקזיט או ברקסיט; מאנגלית: Brexit, הלחם בסיסים של: Britain Exit[1]) החלה ב-29 במרץ 2017 לאחר שבמשאל עם שהתקיים ב-23 ביוני 2016 הצביעו רוב תושבי הממלכה לפרוש מן האיחוד והכרעתם אושרה על ידי הפרלמנט והמלכה. תהליך הפרישה בפועל נפתח בהפעלת סעיף 50 באמנת ליסבון הדרוש כדי להתחיל את תהליך היציאה מהאיחוד, שאמור היה להסתיים ב-29 במרץ 2019 (אך המועצה האירופית אישרה, לבקשת הממלכה המאוחדת, דחייה של המועד עד ל-31 באוקטובר 2019).[2][3] בכך אמורות להסתיים 46 שנות חברות באיחוד, החל מ-1973 אז הצטרפה בריטניה לשוק האירופי המשותף, הארגון שהפך מאוחר יותר לאיחוד האירופי.

תוכן עניינים

רקעעריכה

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מאמצים מצד מדינות מערב אירופה לכונן ארגונים בינלאומיים שיובילו לשיתוף פעולה ואינטגרציה בין המדינות. לאורך השנים מדיניות בריטניה הייתה אמביוולנטית כלפי מאמצים אלה. וינסטון צ'רצ'יל קרא בנאום ב-1946 להקמת "ארצות הברית של אירופה" שתאחד בין צרפת, גרמניה ומדינות אירופה אחרות, אך בחזונו הוא ראה את בריטניה כידידה של קונפדרציה אירופית מסוג זה, ולא כחלק ממנה.[4] בריטניה הצטרפה ב-1948 לארגון לשיתוף פעולה אירופאי (OEEC) שנועד ליישם את תוכנית מרשל והפך לאחר מכן לארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD). ב-1949 בריטניה הצטרפה למועצת אירופה כחברה מייסדת. אולם, ב-1951 היא נמנעה מלהצטרף לקהילת הפחם והפלדה האירופית שהייתה היסוד של הקהילה הכלכלית האירופית שנוצרה בהסכם רומא ב-1957.

לאחר שלא לקחה חלק בכינון הקהילה הכלכלית האירופית, הקימה בריטניה יחד עם נורווגיה, שוודיה, דנמרק, פורטוגל, אוסטריה ושווייץ את איגוד הסחר החופשי האירופי כתחליף עבור מדינות שלא רצו להצטרף לקהילה הכלכלית. אולם, הקף הסחר של בריטניה עם מדינות הקהילה נותר גדול מהקף הסחר עם מדינות האיגוד. בשנת 1961 בריטניה ניהלה מגעים להצטרפות לקהילה הכלכלית האירופית, אך המהלך כשל כיוון שנשיא צרפת שארל דה גול התנגד לו וכיוון שבריטניה סירבה להתגמש בנוגע לתנאי ההצטרפות. ב-1967 בריטניה הגישה בקשה נוספת להצטרפות ונדחתה שוב על ידי דה גול. ממשלתו השמרנית של אדוארד הית' דגלה בהצטרפות לקהילה האירופית ולשם כך העבירה חקיקה שהפכה את חוקי הקהילה האירופית למחייבים בבריטניה. בעקבות מהלכים אלה, בריטניה הצטרפה לקהילה האירופית ולארגוניה בשנת 1973, זאת למרות התנגדות מפלגת הלייבור. שנתיים מאוחר יותר, תחת ראש־הממשלה מן הלייבור, הרולד וילסון, נערך משאל עם בשאלה האם להמשיך את חברותה של בריטניה בשוק המשותף. בתמיכת המפלגה השמרנית, בהנהגת מרגרט תאצ'ר, ולמרות התנגדות רבים בלייבור, אושר המשך חברותה של בריטניה בארגון ברוב של יותר משני שלישים.

למרות תמיכתה בהישארות בקהילה האירופית, תאצ'ר הייתה אמביוולנטית כלפי התפתחות הארגון. היא תמכה במדיניות שקידמה סחר חופשי בין המדינות, אך התנגדה להתפתחות של מערכת רגולציה אירופית שהיוותה לתפיסתה פגיעה בריבונות הבריטית ובשוק החופשי במדינה. למרות זאת, ממשלת תאצ'ר צירפה את הלירה שטרלינג הבריטית למנגנון שער החליפין האירופי ב-1990 עד כישלון המנגנון ב-1992. ג'ון מייג'ור שהחליף את תאצ'ר בתפקיד ראש ממשלת בריטניה הנהיג מדיניות ידידותית יותר כלפי אינטגרציה אירופית ובהובלתו בריטניה חתמה על אמנת מאסטריכט שהובילה להקמת האיחוד האירופי, זאת למרות התנגדות ציבורית ופרלמנטרית שכמעט הביאה להפלת ממשלתו. עם כניסת האמנה לתוקף ב-1993, בריטניה הפכה לחלק מהאיחוד האירופי, אך לא חתמה על הפרק החברתי באמנה והבטיחה לעצמה את הזכות להימנע מאימוץ המטבע האירופי בעתיד.

ממשלתו של טוני בלייר העמיקה את שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי בכך שאישרה את אמנת אמסטרדם, כולל הפרק החברתי שלא אושר קודם לכן, ותמכה בהרחבת האיחוד במסגרת אמנת ניס. יחד עם זאת, בריטניה בראשות טוני בלייר סירבה לצירוף המדינה לגוש האירו והותירה את המדינה מחוץ לאמנת שנגן. בכך שמרה בריטניה על עצמאות הלירה שטרלינג ושמרה על עצמאות מערכת ביקורת הגבולות שלה. הממשלה של גורדון בראון אישרה את אמנת ליסבון ב-2007.

לאחר המשבר הכלכלי ב-2008 והתפטרות בראון ב-2010, הממשלה של דייוויד קמרון החליטה להתנגד להעמקה של שיתוף פעולה אירופי. הקואליציה בראשותו של קמרון דרשה בחינה מחדש של סעיפים הנוגעים להגירה ורגולציה באיחוד. ברקע למדיניות היו המשבר הכלכלי ומשבר החוב האירופי, שהובילו להתגברות ההגירה לבריטניה מתוך מדינות האיחוד, חוסר ודאות לגבי יציבות האירו, השלכות חברתיות-כלכליות בתוך בריטניה וסימנים לעלייה של כוחות פוליטיים אירוסקפטים כגון מפלגת UKIP. קמרון עצמו התנגד לפרישה של בריטניה מהאיחוד האירופי. ב-23 בינואר 2013 הוא נשא נאום בו הצהיר על תמיכתו בהיותה של בריטניה חלק מהאיחוד האירופי. באותו הנאום הוא סקר את הבעיות הרבות שעומדות בפני האיחוד, הציע רפורמה מקיפה שתשנה את עקרונות האיחוד, הסביר כי ההסכמה הדמוקרטית בבריטניה לאיחוד האירופי צרה מאד, והכריז שהוא בעד קיומו של משאל עם על יציאה של בריטניה מהאיחוד.[5] בקמפיין לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה בשנת 2015 קמרון הבטיח כי ממשלתו תנהל משא ומתן על תנאי חברותה של בריטניה באיחוד. לאחר שנבחר שוב, ניהל קמרון משא ומתן עם האיחוד האירופי והשיג ב-20 בפברואר 2016 הסכם שבו הכיר האיחוד בחלק ניכר מדרישותיו[6] קמרון הצהיר כי הוא מרוצה מ"המעמד המיוחד" שההסכם מקנה לבריטניה ושהוא מתנגד ליציאה מהאיחוד. באותו היום הוא הכריז שמשאל עם על יציאה של בריטניה מהאיחוד יתקיים ב-23 ביוני 2016.

נסיגה מן האיחוד האירופי היא זכות מוקנית של החברות באיחוד, לפי סעיף 50 של האמנה על האיחוד האירופי.

משאל העם ב-1975עריכה

בשנת 1975 נערך בבריטניה משאל עם על שאלת הישארותה של הממלכה המאוחדת בשורות הקהילייה האירופית. המפלגות הגדולות התייצבו כאחת לצד ההישארות. במפלגת הלייבור היו רבים שהסתייגו מהאיחוד — ובמיוחד בסיעה שהשתייכה לצד השמאלי של המפה במפלגה. באפריל 1975 נערכה הצבעה פנימית בה הורו התוצאות על יחס של 1:2 לטובת התומכים ביציאה מהקהילייה האירופית. הרולד וילסון, ראש הממשלה, העניק לחברי הקבינט חופש להביע את דעתם האישית באופן פומבי, ולא חייב אותם להתייצב מאחורי עמדתו שלו, שתמכה בהישארות. שבעה מתוך 23 חברי הקבינט התנגדו לחברות בקהילייה האירופית.[7] מרגרט ת'אצ'ר, מנהיגת המפלגה השמרנית שבאופוזיציה, התייצבה בעד המשך החברות בארגון, וסחפה אחריה רבים במפלגתה.

ב-5 ביוני 1975 התבקש הבוחר הבריטי להשיב "כן" או "לא" על השאלה:

Do you think the UK should stay in the European Community (Common Market)?

"האם לדעתך בריטניה צריכה להישאר בקהילייה האירופית (השוק המשותף)?"

נסח השאלה במשאל העם של 1975

בכל אחד ממחוזות הבחירה בבריטניה, מלבד איי שטלנד והאיים המערביים, השיבו הבוחרים "כן" לשאלה, בתמיכה בהמשך החברות בקהילייה האירופית. התמיכה הייתה נמוכה יחסית בסקוטלנד ובצפון אירלנד.

בעקבות משאל העם נותרה בריטניה חברה בקהילייה האירופית.[8]

קולות "כן" כן (%) קולות "לא" לא (%) הצבעה (%)
17,378,581 67.2   בעד 8,470,073 32.8   נגד 64.5

משאל העם ב-2016עריכה

  ערך מורחב – משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016)

ראש הממשלה דייוויד קמרון הבטיח עוד בינואר 2013 כי אם תנצח המפלגה השמרנית בבחירות הכלליות במאי 2015, תשאף ממשלת בריטניה לקבל תנאי חברות חדשים באיחוד האירופי, וכן לערוך משאל עם בנושא הישארותה בארגון. על רקע התחזקות גורמים לאומיים ואירו-סקפטיים, כגון ניצחונה של מפלגת UKIP בבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2014 – בהן סיימה המפלגה השמרנית במקום השלישי – ולאחר ניצחונם של קמרון ומפלגתו בבחירות ב-2015, הבטיח ראש הממשלה כי משאל עם על עתידה של בריטניה באיחוד האירופי יערך "עד 2017", בהתאם למצע מפלגתו. עם זאת, התחייבות זו גובתה בהבטחה של קמרון כי המשאל יערך רק אם יושגו תנאי חברות חדשים במסגרת הישארותה של בריטניה באיחוד האירופי, אשר ישפרו את מצבה בארגון ויפחיתו את הסיכוי לעזיבתה. בעקבות כך הונחו היסודות החוקיים לעריכת משאל העם בפרלמנט הבריטי בשנת 2015 דרך החוק "European Union Referendum Act 2015". בפברואר 2016 נחתם הסכם שבמסגרתו הושגו הסכמות על רפורמות בנושאי הגירה, כלכלה וחוקי עבודה, אשר יעניקו לבריטניה עצמאות רבה יותר ו"מעמד מיוחד" באיחוד האירופי, אם תבחר להישאר.[9] תאריך המשאל נקבע בהסכם ל־23 ביוני 2016.

הקמפיינים המקדימיםעריכה

ברקזיט (גם ברקסיט; בכתיבה משמש גם האיות ברגזיט או ברגסיט[10]; מאנגלית: Brexit, הלחם של: Britain Exit[11][12]) היא סיסמת הקמפיין של המחנה שתמך בפרישה מהאיחוד; הסיסמה הפכה לכינוי מקובל לתהליך הפרישה הן בפי התומכים בפרישה והן בפי המתנגדים לה. המונח אומץ מההלחם המקורי "גרקזיט" (הלחם של המילים Greece עם exit שפירושן "יוון" ו"יציאה"), שהיה לכינוי המקובל באנגלית לציון הקמפיין היווני שתמך בפרישת יוון מהאיחוד האירופי.[10]

מילת היפוך, חדשה יותר, היא Brexin, במשמעות של הישארות באיחוד האירופי. שורש מילה זו, שאיננה הלחם תקני, הוא המילה Brexit עצמה תוך הפיכת ה-"it" ל-"in" (בפנים), כדי לתת את המשמעות ההפוכה.[11]

ב-16 ביוני 2016, במהלך הקמפיינים המקדימים, נרצחה חברת הפרלמנט ג'ו קוקס שתמכה בהישארות בריטניה באיחוד האירופי בידי תומאס מייר, בן 52, בעל עבר פסיכיאטרי וקשר לקבוצה נאו-נאצית אמריקאית. מייר נדון בנובמבר 2016 למאסר עולם.

תוצאות המשאלעריכה

משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016)
אפשרות בחירה הצבעות אחוזים
להישאר (Remain) 16,141,241 48.1%
לעזוב (Leave) 17,410,742 51.9%
קולות תקפים 33,551,983 99.92%
קולות פסולים או פתקים לבנים 25,359 0.08%
סך הקולות 33,577,342 72.2%
בעלי זכות הצבעה 46,501,241 100%
מקור:[13][14]

באנגליה ובוויילס תמכו רוב המצביעים ביציאה מהאיחוד האירופי, ואילו בסקוטלנד ובצפון אירלנד היה רוב להישארות.

בעקבות משאל העם ב-2016עריכה

ב-3 בנובמבר 2016 פסק בית המשפט העליון שאין בסמכות הממשלה להפעיל את סעיף 50 באמנת ליסבון ללא אישור הפרלמנט. בית המשפט שב וקבע זאת בינואר 2017.[15] ב-8 בפברואר 2017 בית הנבחרים הבריטי הצביע ברוב מוחץ של 494 נגד 122 בעד הפעלת סעיף 50, ללא תיקונים או שינויים. בית הלורדים אשרר את ההצעה עם תיקונים (בעיקר בנוגע למעמדם הצפוי של זרים אזרחי האיחוד) ב-7 במרץ, אך התיקונים נדחו על ידי בית הנבחרים.[16] משהושלם ההליך בפרלמנט, המלכה העניקה את הסכמתה ב-16.[17] ראש הממשלה מיי הפעילה את סעיף 50 ב-29 במרץ ושיגרה מכתב רשמי בנדון למועצת השרים האירופאית.[18]

ב-14 בנובמבר 2018 אישרה ממשלת בריטניה את הסכם הברקזיט לפרישה מהאיחוד האירופי אך עם זאת אשרור ההסכם דרש את אישור הפרלמנט, וכן את אישורן של כל המדינות החברות באיחוד.[19] ב-15 בינואר 2019 הועלתה ההצעה להצבעת הפרלמנט אך היא נדחתה ברוב גדול, 202 חברי פרלמנט הצביעו בעד התוכנית ו–432 הצביעו נגד. זהו ההפסד הגדול ביותר של ראש ממשלה בתולדות הממלכה המאוחדת, ואף גדול יותר מתקופתו של רמזי מקדונלד אשר הפסיד ב–1924 הצבעה בפרלמנט בהפרש של 166 קולות.

התפטרות מייעריכה

ב-24 במאי 2019, לאחר כישלון של שלושה ניסיונות של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי לאשרר את הסכם הפרישה של בריטניה מול האיחוד האירופי, הודיעה מיי על פרישתה מתפקידה. מחליפה ימונה מקרב המפלגה השמרנית, ויתמודד עם הניסיון לגבש הסכם שיאושר על ידי הפרלמנט הבריטי למימוש הברקזיט.[20][21]


קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "The UK's EU referendum: All you need to know". BBC News. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2016. 
  2. ^ יש תאריך: בריטניה תפרוש מהאיחוד ב-2019, באתר ynet, 2 באוקטובר 2016
  3. ^ UK government's preparations for a 'no deal' scenario, GOV.UK (באנגלית)
  4. ^ Winston Churchill, speech delivered at the University of Zurich, 19 September 1946
  5. ^ The Guardian, David Cameron's EU speech - full text, 23 January 2013
  6. ^ BBC News, EU reform deal: What Cameron wanted and what he got, 20 February 2016
  7. ^ DAvis Butler. "The 1975 Referendum" (PDF). Eureferendum.com. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2016. 
  8. ^ "Research Briefings – The 1974–75 UK Renegotiation of EEC Membership and Referendum". Researchbriefings.parliament.uk. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2016. 
  9. ^ רויטרס‏, "רגע של פעם בדור": הושג הסכם להשארת בריטניה באיחוד האירופי, באתר וואלה! NEWS‏, 20 בפברואר 2016
  10. ^ 10.0 10.1 ראו יובל פינטר,ברגקסזיט, בבלוג "דגש קל"
  11. ^ 11.0 11.1 Christian Nordqvist, What is Brexin? Definition and meaning, 'marketbusinessnews' website
  12. ^ "The UK's EU referendum: All you need to know". BBC News. בדיקה אחרונה ב-24 במרץ 2016. 
  13. ^ EU Referendum Results - BBC News, BBC News (בBritish English)
  14. ^ EU Referendum Results, election.news.sky.com
  15. ^ משה גולן, ‏מכה לתרזה מיי: הממשלה חייבת אישור הפרלמנט לברקזיט, באתר גלובס, 24 בינואר 2017
  16. ^ Brexit bill: Parliament clears way for talks with EU, בי.בי.סי.
  17. ^ Brexit: Queen gives Royal Assent to Article 50 bill, בי.בי.סי, 17 במרץ 2017.
  18. ^ Article 50: May signs letter that will trigger Brexit, בי.בי.סי, 29 במרץ 2017.
  19. ^ סוכנויות הידיעות, ניצחון ראשון למיי: הממשלה אישרה את הסכם הברקזיט, באתר ynet, 14 בנובמבר 2018
  20. ^ רויטרס,הארץ, ראשת ממשלת בריטניה הכריזה על התפטרותה: יש לכבד את רצון העם לברקזיט, באתר הארץ, 24 במאי 2019
  21. ^ ynet, בלי ברקזיט: תרזה מיי הודיעה בדמעות על התפטרותה, באתר ynet, 24 במאי 2019