פרנטישק קראוס
פרנטישק ר' קראוס (בצ'כית: František R. Kraus; בשמו העברי: גדעון בן יצחק קראוס; 14 באוקטובר 1903, פראג – 19 במאי 1967, פראג) היה סופר, עיתונאי ועורך יהודי-צ'כי אנטי-פשיסטי צ'כוסלובקי, חבר המחתרת הצ'כית, ספורטאי וניצול שואה צ'כי.
 | |
| פרנטישק ר' קראוס משדר ברדיו הצ'כוסלובקי, פראג, סוף שנות ה-40 | |
| לידה |
14 באוקטובר 1903 פראג  |
|---|---|
| פטירה |
19 במאי 1967 (בגיל 63) פראג, צ'כוסלובקיה |
| מדינה |
צ'כוסלובקיה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי החדש בפראג |
  | |
הוא כתב לעיתונים Prager Tagblatt, Freie Presse וכן לעיתונים אחרים, והיה עורך ברדיו הצ'כוסלובקי, מייסד מחלקת השידורים בגלים קצרים ברדיו זה ונואם במדור חדשות החוץ בצ'כית, גרמנית, צרפתית ואנגלית.
ביצירתו הספרותית עסק בהגות בנושא השואה בצ'כוסלובקיה, וכן בנושאים כמו קיום אנושי, כבוד, צדק, אשמה ותקווה. הנושא המרכזי בסיפוריו הקצרים הוא עולם ציורי של דמויות מפראג הישנה.
בתקופת המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה הועמד לדין עקב רדיפה פוליטית, ורוב עבודתו צונזרה ונאסרה. אחד מתלמידיו, ארנושט לוסטיג, ראה בו אחד מהסופרים הצ'כיים המודרניים החשובים ביותר, השווה אותו לסופרים כמו ג'ק לונדון, אגון קיש ופרימו לוי ולימד את מורשתו באוניברסיטאות בארצות הברית. קראוס לא מוכר יחסית בצ'כיה, מכיוון שרוב ספריו לא פורסמו.
ביוגרפיה עריכה
קראוס נולד ברובע יוספוב, אז הרובע היהודי בפראג, בן לרוברט קראוס, יהודי וסוכן מכירות נוסע, ולמטילדה קראוס לבית קולמן, עקרת בית. כפי שהיה מקובל במשפחות יהודיות אמידות ומשכילות באותה תקופה, רכש קראוס את השכלתו הבסיסית בבית ספר של מנזר פיאריסטי קתולי ברחוב פאנסקה. את לימודיו המשיך בבית הספר הריאלי, Realschule, ברחוב יינדרישקה (Jindřišská). הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון הקלאסי בארמון קינסקי בכיכר העיר העתיקה. במקביל למד ב"תלמוד תורה שול" ברחוב יאכימובה (Jáchymova) ביוספוב. הוריו התגרשו ובשל נסיבות כלכליות לא יכול היה להמשיך בקריירה אקדמית. במקום זאת החל בנעוריו בקריירה עיתונאית.
בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית לפני המלחמה עריכה
קראוס היה עיתונאי וסופר. הוא השתייך ל"חוג הקרוב של פראג" (Der enge Prager Kreis). בסוף מלחמת העולם הראשונה החל לעבוד בעיתונים בשפה הגרמנית, בהם העיתונים Prager Tagblatt, Prager Presse, Bohemia ואחרים. היו לו קשרים עם האליטה האינטלקטואלית הצ'כית. הוא התיידד עם מקס ברוד, פרנץ קפקא (הוא מתאר את מפגשם הראשון בסיפור הקצר "Džbánek plzeňského" - "ספל פילזנר"), קארל צ'אפק וירוסלב האשק, והכיר את טומאש מסריק ובנו יאן מסריק. המודל הספרותי שלו היה חבר המשפחה ומורהו לחיים אגון קיש. קראוס התגורר בביתו של קיש זמן מה.
בשנות ה-30 השתתף קראוס ביסודו של הרדיו הצ'כוסלובקי. הוא היה עורך מהדורות חדשות והיה פעיל ככתב, עיתונאי ועורך בסוכנות הידיעות הצ'כית (ČTK). עקב שיתוף פעולה עם המגזין "Die Grüne Post" שבסיסו היה בברלין, יצא קראוס מצ'כיה לעיתים קרובות. הוא דיווח מברלין, מווינה ומחוץ לאירופה.
קראוס היה ספורטאי נלהב. הוא שיחק כדורגל מגיל צעיר. מאוחר יותר התחרה גם בכדור מים ושחייה תחרותית. תחילה שיחק בקבוצת הכדורגל סלביה פראג ובשנות ה-30 הצטרף ל"הגיבור פראג", מועדון ספורט יהודי, אחד מארגוני הספורט הטובים ביותר בצ'כוסלובקיה שלפני המלחמה. בשנות ה-30 התחרה במסגרת מועדון זה בשחייה וזכה במספר מדליות, כולל מדליית זהב לאומית. קראוס ייצג באופן קבוע את צ'כוסלובקיה במשחקי המכביה.
בסוף שנות ה-30 דיבר קראוס לעיתים קרובות נגד הנאציזם - במיוחד נגד קונראד הנליין ועליית הסמכויות הנאציות בחבל הסודטים - בתוכניות הרדיו הקבועות שלו. עקב כך עורר את כעסם של חסידי הנליין שאף פעלו נגדו בפרלמנט הצ'כוסלובקי.
במאי 1938, במהלך ועידת מינכן, התגייס קראוס לצבא. על כך כתב סיפור - "קסדה בשדה" ("Přilba v poli").
פרוטקטורט, התנגדות ומעצר עריכה
לאחר הכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה הפך קראוס למודיע של קבוצת ההתנגדות של פרנטישק שמוראנץ (Schmoranz). רשת זו, שנודעה לימים כ"קבוצת שמוראנץ" פעלה לאיסוף מידע מודיעיני, בין היתר על הצבא הגרמני. מידע זה הועבר לניתוח מודיעיני על ידי יוצאי הצבא הצ'כוסלובקי שפורק, והודעותיו נשלחו דרך ארגון ההתנגדות הצ'כי Obrana národa ללונדון. שמוראנץ נעצר על ידי הגסטפו, ואחריו נעצר קראוס. הוא נחקר בארמון פצ'ק (Petschek) ונכלא לזמן קצר בפנקראץ (Pankrác), אך קשריו לקבוצה לא הוכחו והוא שוחרר.
במהלך שנות ה-30 היה קראוס אחד הקולות הבולטים שביקרו את הנאצים, המפלגה הגרמנית הסודטית (SdP) (אנ') של הנליין, שיטותיהם ועלייתם לשלטון. עקב כך הושם קראוס ברשימתם השחורה לא רק כיהודי אלא כסוציאל-דמוקרט וכאיש האינטליגנציה. בנובמבר 1941 נשלח קראוס בטרנספורט הראשון לטרזין, ה-Ak-1 ("Aufbaukommando Eins"), "היחידה לבניית הגטו". קבוצה זו נשלחה להכין את העיר הקטנה טרזין בצפון בוהמיה לשילוחים המתוכננים של עשרות אלפי יהודים, בעיקר מהפרוטקטורט, גרמניה ואוסטריה. בטרנספורט קיבל קראוס את המספר Ak-353. רכבת הגירוש Ak-1 הייתה רכבת נוסעים רגילה, לא קרונות בקר כפי שהיו הגירושים בדרך כלל מאוחר יותר. מכיוון שאין חיבור ישיר של מסילת ברזל לטרזין, הקבוצה יצאה מפראהא - מסריקובו נדראז'י (Praha - Masarykovo nádraží) ב-24 בנובמבר 1941, הוסעה לליטומריצ'ה (Litoměřice), הועברה לבוהושוביצה נאד אורי (Bohušovice nad Ohří) הסמוכה ומשם נאלצה ללכת לטרזין בליווי ז'נדרמריה צ'כית.
בטרזין עריכה
ביוני 1943 חובר הגטו לקו הרכבת פראהא - לוסוביצ'ה - אוסטי נאד לבם (Praha-Lovosice-Ústí nad Labem) באמצעות רכבת. קראוס ארגן מעבר של קבוצות ברגל מבוהושוביצה לטרזין, מרחק שלושה קילומטרים. הוא היה הולך בראש הקבוצות שהגיעו לטרזין, ולכן לתקופת מה היה שמו כינוי לקבוצות אלה ("קראוס").
לימים כתב קראוס: "ילדים לא נולדו בגטו. לידתם הייתה אסורה באיומי עונש מוות. הזקנים מווינה ופראג, פרנקפורט והמבורג, אמסטרדם ואוסלו, נארזו לזמן קצר בעגלות שנאטמו והשלטים הצביעו על הכיוון: "טרזין, הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה, הרייך הגרמני. 'אז עוד אחד הגיע לווינה (...) גם היום אני משה, יש לי רצועה צהובה על הכתף השמאלית', כחלק מצוות הליווי היהודי (Jüdische Transportbegleitmannschaft). אני בראש מצעד עצוב. יש לי גלימת חבר במסדר הווינאי "החצאית השחורה". הצווארון הגבוה של הכמורה מציץ מתחת לגלימה. הנחש והאבנט השחור מוסיפים לערמומיותו של אדם בעל פנים אציליות. הוא גיבור, לא מבוהל. על צווארו צווארון שחור שעליו תלוי הצלב הכסוף, ובצד שמאל של חזהו - מגן דוד גדול עם הכתובת JUDE (יהודי)".
במקביל, הוטלה על קראוס המשימה לפקד על צוות האסירים הקומוניסטים שבנה ב-1942 את קרמטוריום טרזין בין בוהושוביצה לטרזין. גם בתנאים הקשים שמר על מראה מכובד, לבוש תמיד עניבה, כובע וחליפה.
קראוס היה אחד משלושים האסירים בגטו טרזין שקברו את הנרצחים של לידיצה. אירוע זה תיאר לימים בסיפור "קברתי את מתי לידיצה".
באושוויץ עריכה
מטרזין הועבר קראוס עם אשתו ב-1 באוקטובר 1944 לאושוויץ. עם הגעתם הופרדו בסלקציה. הוא שובץ לעבודה והוסע כל יום מאושוויץ יחד עם אסירים אחרים לעבודה יומיומית ב-IG Farben ליד מחנה אושוויץ מונוביץ, שם הופק בנזין סינתטי. כשדרשו נפחים ונגרים, קראוס, שהיה פקיד במקצועו, נרשם ושובץ לעבודה במחנה העבודה בגלייביץ, בו תיקנו אסירים קרונות רכבת.
על אמתו השמאלית קועקע המספר B-11632. חוויה זו מתוארת בספרו "גז, גז, ואז אש":
"נחיל האדם שלנו מרחיק עד חמשת הנערים, האסירים המקעקעים. הם קוראים לנו בז'רגון לא מובן, ואני הולך כשכיב מרע לקצב: אני פושט שרוול שמאל, פיסת עץ טבולה בטינקטורה, התחושה קהה, לאחר מכן אני חש כאב. הדם כבר זורם דרך הערוץ הצר. האיש שולף את הסכין וחותך. כן, עכשיו יש לו חיתוך טוב. זה [כלי הקעקוע] שוקע [בעור], כן, עכשיו זה הולך, קצת דיו סגול, זה מתערבב עם דם, זה כואב, אני מהדק את השיניים, זה איטי: B-11632. עכשיו זה נגמר. אני מדווח על מספרי ביציאה האחורית ואני עוזב. בעמידה כואב לי. כולנו צריכים להרים ידיים למעלה, יש לתת לזה להתייבש. ... להפוך: צד נקי - צד מלוכלך (Schmutzige seite - reine Seite). אנחנו יוצאים, זה כלא סינג סינג מרתק, אנחנו לבושי סמרטוטים ורעבים, ועדיין לא רעבים [כמו שנהיה בעתיד]."
בגלייביץ היה קראוס כנראה האחרון שדיבר עם קארל פולצ'ק (Karel Poláček) ופריץ טאוסיג (Fritz Taussig) לפני ששניהם נספו במחנה עקב התנאים הנוראים.
בחורף 1944–1945 הועבר לעבודה בבלכהמר (היום בלכווניה, Blachownia). במרץ 1945 החל פירוק מחנות העבודה הנאציים בבלכהמר. מבלכהמר נשלחו עובדים בצעדת מוות, אך קראוס ואנשים נוספים (ביניהם ג'ורג' ברדי, George Brady) הצליחו להימלט, ובזכות הפרטיזנים הגיעו דרך פולין ורותניה הקרפטית להונגריה. בתחילת 1945 שוחררו בבודפשט.
בבודפשט החל קראוס להתאושש מתלאות המחנות. הוא יצר קשר עם אנשים שהכיר כעיתונאי. הם העניקו לו עזרה בסיסית ושכרו לו דירה קטנה בארפד אוטסה (Arpad utca). בבודפשט רשם את חוויותיו. במאי 1945 הגיע לפראג עם כתב יד לספר תיעודי בשם "גז, גז... ואז שוחררה האש". הספר פורסם בספטמבר 1945, דיווח על מחנות ההשמדה, מהראשונים שיצאו לאור בצ'כוסלובקיה, בהוצאת כבויקה (Chvojka). בין היתר תיאר את האופן שבו הסוו הגרמנים את זוועות השואה בטרזין. את הכריכה צייר חברו, הצייר האקדמי דוד פרידמן, שורד טרזין גם הוא.
אחרי המלחמה עריכה
עם שחרור פראג, שב קראוס לביתו. הוא התאחד רק עם אשתו אליס, ששרדה את טרזין ואושוויץ, ועם הוריו ששרדו. הם גרו יחד ברובע היהודי בפראג.
קראוס שב והצטרף ללשכת העיתונות הצ'כית ולרדיו הצ'כוסלובקי, שם הפך למייסד ולראש שידורי הגלים הקצרים לחו"ל. הוא היה דובר המערכת האנגלית, הצרפתית והגרמנית ופרשן לענייני מרכז אירופה. בין תלמידיו היה ארנושט לוסטיג. כל זה תם בתחילת שנות ה-50 במהלך משפטי פראג. קראוס איבד את עבודתו ב-CTK (סוכנות הידיעות הצ'כית) וברדיו. הוא לא הורשה לפרסם, עבודתו צונזרה שוב ושוב ואז נאסרה לחלוטין, בנימוק ש"הדיון בשואה מוצה לחלוטין חמש שנים אחרי המלחמה, היא עברה ואף אחד לא מעוניין בה. אנשים צריכים כעת להתמקד בעתיד, לבנות חברה חדשה, טובה וצודקת יותר - קומוניזם."
לא נותרה לקראוס עבודה מחוץ להוצאה. הוא פרסם את הרומן "שלושת הרובים", הרומן לילדים "השיר על לי" והרומן האחרון שלו "פנים מספר 5", שבו את התפקיד הראשי מגלם פושע נאצי שמשנה צורה וזהות לאחר המלחמה. נושא זה שימש בסרט של אולפני ברנדוב (Barrandov Studios) "פנים אבודות", אך מבלי להזכיר את המחבר המקורי.
קראוס פרסם בשמות בדויים או זרים. סיפוריו מפראג העתיקה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נהנו מפופולריות רבה בשנות ה-60 ופורסמו בעיתונות. בשם עצמו פרסם בקביעות בספר השנה היהודי (the Jewish Yearbook). הוא הועסק בקהילה הדתית היהודית בפראג, שם עמד בראש המחלקה לתרבות. הודות למגעיו העשירים בתקופה זו, הופיעו אישים כגון יאן וריך, קארל גוט, יודיטה צ'רובסקה ו-ואלדמאר מטוסקה בתוכניות תרבות ובחגיגות יהודיות.
פרנץ קראוס מת בפראג ב-19 במאי 1967. הוא היה אמור להשתתף בכנס תרבות "המסת הקרח" לאחר ועידת ליברץ על פרנץ קפקא, אותה החשיב לנקודת מפנה בחיים התרבותיים והפוליטיים של פראג, אבל נפטר לפני הכנס.
הוא נקבר בבית הקברות היהודי החדש (אנ') בפראג.
ב-2003 פרסמו ביסטרוב ובניו רומן מאת קראוס, על סביבת פראג העתיקה, טרזין ואושוויץ. בשנת 2013 יצאה המהדורה השלישית של הספר "גז, גז... ואז אש" הוצאת (גרנטיס). במאי 2015 יצא לאור הספר "שואה: מסלול עיוור של היסטוריה" בהוצאת רומן סיילקו, החוקר והסופר הספרותי, כאשר זיכרונותיו של קראוס הם שליש מהספר.
יצירות ספרותיות עריכה
- גז, גז... ואז אש (Plyn, plyn… pak oheň) (1945)
- ולהחזיר את המפוזרים שלנו (A přiveď zpět naše roztroušené)
- דוד יחיה (במקור שמריהו מחפש את אלוהים) (David bude žít ; Šemarjáhu hledá Boha)
- ארץ משתנה (Proměněná země) (1957)
- תליין ללא צל (Kat beze stínu) (נכתב בשנות ה-60, פורסם באופן לא חוקי בתור סמיזדט ב-1984, פורסם רשמית ב-2003)
- פיו של מאורוס בלוך (Drůš Mauruse Blocha)
מקורות וקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "פרנטישק קראוס".