פרנקלין בות'

אמן אמריקאי

פרנקלין בות'אנגלית: Franklin Booth‏;8 ביולי 187425 באוגוסט 1948) היה אמן אמריקאי הידוע באיוריו בעט ודיו. היה לו סגנון איור ייחודי המבוסס על שחזור של חריטת עץ בעט. כישוריו כשרטט וסגנונו הפכו אותו למאייר מגזינים פופולרי בתחילת המאה ה-20. הוא היה אחד ממעצבי האקס ליברי המודרניים הראשונים בארצות הברית.

פרנקלין בות'
Franklin Booth
לידה 18 ביולי 1874
כרמל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 באוגוסט 1948 (בגיל 74)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Carmel Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה איור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ראשית חייו עריכה

 
פרנקלין בות׳, איור לספר - איים מעופפים, 1913

ג'יי פרנקלין בות' נולד בשנת 1874 וגדל בחווה ליד כרמל, אינדיאנה.[1] להוריו, סוזן רייט וג'ון תומאס בות', נולדו שמונה ילדים. בות', היה הילד השלישי, למד באקדמיה בווסטפילד.[2]

כשהיה ילד, הוא היה נחוש להפוך לאמן. הוא למד לצייר מתוך תמונות בספרים ומגזינים, כולל סקריברנר והרפר. הטכניקה יוצאת הדופן שלו הייתה תוצאה של העתקה במדויק של איורי המגזינים שלדעתו היו רישומי עט ודיו, אך היו למעשה תחריטים מעץ. כתוצאה מכך, הדבר הוביל אותו לפיתוח סגנון רישום המורכב מאלפי קווים. המאפיינים של אמנותו והיו קיצוניים בקנה המידה - המבנים והיערות הגדולים המתנשאים מעל דמויות קטנטנות. ציור גבולות דקורטיביים, ואותיות קלאסיות ועצים מסוקסים.[3]

קריירה עריכה

ניסוחו המיומן וסגנונו הייחודי הפכו אותו למאייר פופולרי.[4] הוא נחשב ל"צייר העט והדיו הטוב ביותר באמריקה" על פי דברי עורך מגזין מוביל. למרות העבודה הרבה המושקעת בטכניקה שלו, האיורים של בות' התאפיינו בתחושת מרחב גדולה. כתוצאה מכך, רישומיו התאימו לעיתים קרובות לערכים פואטיים. איוריו השתלבו עם האיורים בסגנון הארט דקו, ולכן יצירותיו נמצאו בפרסומים וקטלוגים מסחריים.

האיורים הראשונים של בות', הופיעו ב"חדשות אינדיאנפוליס", והוא היה שם איש צוות בין השנים 1899 ל-1904. לאחר מכן נסע לרומא, פריז וספרד. החל משנת 1904 או 1905, עבד ב"ניו - יורק דיילי ניוז".[5] הוא גם עבד זמן קצר בעיתונים בבוסטון ובושינגטון כמאייר. הוא היה אחד ממעצבי האקס ליבריס המודרניים הראשונים בארצות הברית.

 
פרנקלין בות', כריכת הספר של מארק טוויין - בן המלך והעני

בות' יצר אמנות פרסומות לארגונים, כגון רולס-רויס, קנדי של ויטמן, שעוני בולובה, ג'נרל אלקטריק, פרוקטר אנד גמבל, מפיקי הסרטים סרטי פרמאונט, ואסתיי אורגן.

בות' תרם למלחמת העולם הראשונה על ידי איור כרזות גיוס, עיצב איגרות חוב חיסכון אמריקאיות, חוברות ותעודות פטירה לחיילים אמריקאים שנספו בצרפת ובבלגיה, ועבדו בצלב האדום.

הוא אייר ספרים כמו ג'יימס ויטקומב ריילי "האיים המעופפים של הלילה" (1913), שכללו מספר לוחות של תמונות צבעי המים שלו. הוא אייר את "הנסיך והאביון" של מארק טוויין (1917) ועוד.

בשנת 1925 ייסד את מכון פניקס לאמנות והיה מחנך שם במשך 21 שנים. מהדורה של יצירתו, "שישים רפרודוקציות מציורים מקוריים", יצאה לאור בשנת 1925 בהוצאת רוברט פרנק. בשנים 1934 ו-1935 כתב סדרת מאמרים אודות אמנות האיור לרבעון האמנות המקצועית.

חברת ויליאם ה. בלוק מכרה מספר רישומים שלו בשנת 1946. בשנת 1947 יצא הספר 20 יצירות מופת של פרנקלין בות'. הוא היה חבר באגודה ובחברת המאיירים.

חיים אישיים עריכה

בות' התגורר תקופה קצרה בעיר הפרברים ניו רושל, מושבת אמנים ידועה. תושביה כולל אמנים ידועים כמו נורמן רוקוול. לאחר מכן קנה אולפן ברחוב 57 בניו יורק. את הקיץ הוא בילה באינדיאנה, שם היה חבר של המשורר ג'יימס ויטקומב ריילי.

הוא התחתן עם ביאטריס ויטמק, אחת הדוגמניות שלו, בשנת 1923 כשהיה בן 49. בשנת 1946 לקה בות' בשבץ ומת ב-25 באוגוסט 1948 בסטודיו שלו בניו יורק.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרנקלין בות' בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Debra Haskett May (June 6, 2016). Legendary Locals of Carmel. Arcadia Publishing. p. 30–31
  2. ^ 28 Aug 1948, Page 9 - The Indianapolis Star at Newspapers.com, Newspapers.com (באנגלית)
  3. ^ Walt Reed; Roger Reed; Society of Illustrators (1984). The Illustrator in America, 1880-1980: A Century of Illustration. New York, New York: Published for the Society of Illustrators by Madison Square Press. p. 89.
  4. ^ Jeff A. Menges, 101 Great Illustrators from the Golden Age, 1890-1925, Courier Dover Publications, 2017-02-15, ISBN 978-0-486-43081-2. (באנגלית)
  5. ^ Michael Wentworth (2003). "Booth, (Jay) Franklin". A Theodore Dreiser Encyclopedia. Greenwood Publishing Group. pp. 36–37