פרשת דיר יאסין

השם שניתן לכיבוש הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

פרשת דיר יאסין (הידועה גם בשם טבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) הוא השם שניתן לכיבוש הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, במסגרת המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. הכפר נכבש ב-9 באפריל 1948 על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י לאחר קרב קשה. במהלך ההשתלטות על הכפר נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 81 ל-120 מתושביו, בהם זקנים, נשים וילדים. רוב האזרחים הבלתי מעורבים שנהרגו – נהרגו כתוצאה מכניסה לבתים תוך ירי והטלת רימוני יד, ומפיצוץ חלק מבתי הכפר על יושביהם.

קרב דיר יאסין
מערכה: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריך התחלה: 9 באפריל 1948
תאריך סיום: 9 באפריל 1948
מקום: הכפר דיר יאסין
31°47′11″N 35°10′41″E / 31.786475°N 35.17803333°E / 31.786475; 35.17803333 
עילה: כיבוש הכפר ופינוי תושביו במטרה ליצור רצף טריטוריאלי במערב העיר ולהגן על הכביש מירושלים לתל אביב
תוצאה: הכפר נכבש. נהרגו כ-100 מתושביו
הצדדים הלוחמים

כוחות של אצ"ל ולח"י תוך סיוע של ההגנה והפלמ"ח

לוחמים מתושבי הכפר

מפקדים
כוחות

120 לוחמי האצ"ל והלח"י

כ-70 עד 80 לוחמים תושבי דיר יאסין

אבדות

5 הרוגים ו-30 פצועים

בין 100 ל-110 הרוגים וכ-100 פצועים

(למפת ירושלים רגילה)
Jerusalem location map with titles2.png
 
דיר יאסין
דיר יאסין

מייד לאחר כיבוש הכפר, טענו גורמים בהנהגת היישוב העברי ובהנהגה הערבית הפלסטינית, שבדיר יאסין התבצע טבח המוני באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה. השמועות שנפוצו בעקבות האירוע, הטילו אימה על האוכלוסייה הפלסטינית, והאיצו את בריחתם של תושבים ערביים רבים מבתיהם ומישוביהם[1]. במחקרים מאוחרים יותר התברר שכלל ההרוגים, חמושים ואזרחים, לא עלה כנראה על 100.

הדיון בנסיבות ומהלך האירועים בכפר הוא בין הנושאים הטעונים ביותר בהיסטוריוגרפיה הציונית והערבית-פלסטינית עד היום.

רקעעריכה

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאותעריכה

  ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות בשטחה – מדינה יהודית ומדינה ערבית. עוד נקבע כי ירושלים, מקום מגוריהם של 16% מכלל יהודי הארץ, לא תהיה שייכת לאף מדינה ותוכרז כשטח תחת פיקוח בינלאומי. הערבים דחו את ההצעה, דבר שהביא לתסיסה ברחבי הארץ ולפרוץ מלחמת העצמאות. כוחות ערבים בלתי סדירים החלו לתקוף את היישוב היהודי. אליהם הצטרף צבא ההצלה הערבי שהורכב ממתנדבים ממדינות ערביות שהגיעו להילחם לצד ערביי הארץ. כוחות ערביים התמקמו בנקודות אסטרטגיות לאורך כביש ירושלים–תל אביב והחלו לירות לעבר שיירות שנסעו לירושלים. בהיות הכביש עורק אספקה יחיד לעיר, הפכה ירושלים לנתונה במצור. בתגובה פתח ארגון "ההגנה" במבצע נחשון, במטרה לפרוץ את הדרך לירושלים ולשבור את המצור. כדי לאבטח את הציר הוחלט להשתלט על הכפרים הערביים הסמוכים לכביש ירושלים–תל אביב ולגרש את תושביהם. בין הכפרים שהיו יעדי המבצע היה דיר יאסין.

דיר יאסיןעריכה

 
מפה של אזור ירושלים משנת 1943 שמראה את מיקום הכפר

דיר יאסין היה כפר ערבי ששכן כשלושה קילומטרים מהקסטל וכקילומטר משכונת גבעת שאול, באזור שבו שוכן כיום כפר שאול (בסמוך לשכונת הר נוף של היום). הכפר ניצב בגובה 800 מטר מעל פני הים על גבעה שחלשה על כביש ירושלים–תל אביב. לפי סקר הכפרים הבריטי משנת 1945 מנה הכפר 610 תושבים, ולפי מקורות ערביים עד אפריל 1948 היו במקום 708 תושבים. לדברי אליעזר טאובר, על בסיס מספר הניצולים והמספר המקובל של ההרוגים, היה מספר תושבי הכפר כאלף[2].

עוד באמצע 1947 חתם הכפר על הסכם אי-לחימה עם שכונת גבעת שאול הסמוכה. התושבים מנעו מלוחמים ערבים לא סדירים (אנשי ה"כנופיות") להשתמש בכפרם כבסיס לתקיפה, אולם במחצית הראשונה של ינואר 1948 הם נכנסו לכפר ואחד התושבים נהרג בחילופי אש עמם[3]. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה וסילקו ממנו קבוצה של אנשי הנג'אדה שהגיעו מירושלים וניסו להתמקם בטחנת הקמח של הכפר[4]. בעקבות תקרית זו, פנו התושבים לש"י כדי לחדש את הסכם אי הלחימה[3]. ב-20 בינואר 1948[5] התקיימה פגישה בין נכבדי דיר יאסין לנכבדי גבעת שאול ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. תושבי דיר יאסין התחייבו לסלק בעתיד כוחות מזוינים מהכפר או לדווח על כניסתם במקרה שלא יצליחו לסלקם. בתמורה הסכימו תושבי גבעת שאול לספק מעבר בטוח לתושבי הכפר, שדרכם לירושלים עברה בתוך השכונה. בצד היהודי, אושר ההסכם על ידי מפקדת מחוז ירושלים של ההגנה, ואילו בצד הערבי, דיווח עליו מוח'תאר הכפר לוועדת החירום הלאומית (הערבית) בירושלים, שלא הביעה התנגדות. בעקבות זאת מנעו אנשי הכפר מלוחמים המשתייכים לאל-ג'יהאד אל-מוקאדס ואחרים להתמקם בכפר או להשתמש בו כבסיס להתקפה על גבעת שאול[4]. בתגובה, ירו לוחמים לא סדירים בכבשׂים של הכפר[3]. במרץ 1948 הניאו אנשי הכפר את עבד אל-קאדר אל-חוסייני מלתקוף את גבעת שאול, ומאוחר יותר סירבו להלין בכפרם את צבא ההצלה[6]. בשלהי חודש מרץ הם סירבו לארח לוחמים עיראקים וסורים, על אף דרישתו של הוועד הערבי העליון[3].

יואב גלבר הטיל ספק בכך שההסכם בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול המשיך להיות בתוקף גם בתחילת אפריל 1948, נוכח שינוי הנסיבות והתגברות העוינות בין ערבים ליהודים ברחבי ארץ ישראל. ב-2 באפריל פרץ קרב יריות ממושך בין אנשי הכפר לשכונות היהודיות הסמוכות בית הכרם, יפה נוף ובית וגן, ובימים שלאחר מכן נורו יריות מן הכפר לעבר מוצא ולעבר כביש ירושלים–תל אביב. ב-8 באפריל הצטרפו כמה מצעירי הכפר לפזעה שהוכרזה בכפרי הסביבה והשתתפו בהתקפת הנגד הערבית על הקסטל[4].

יהודה לפידות, לוחם אצ"ל ומי שהיה סגן מפקד המבצע לכיבוש הכפר, מערער על הסברה כי היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים היו שלווים ערב ההתקפה על הכפר. הוא טוען שהיו מספר התנגשויות בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול, ובנוסף, שוחות נחפרו מסביב לכפר, כוחות ערבים בלתי סדירים הוצבו בו וכ-100 אנשים חמושים הגנו עליו. לפידות אף טען כי תגבורת של לוחמים ערבים שכללה אנשי כנופיות ומתנדבים עיראקיים זרמה אל שדה הקרב בקסטל דרך הכפר, וכי מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י, והודיע לו שאין לו שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר-יאסין לא יהיה מעורב בלחימה בין היהודים לערבים אינה עוד בתוקף. לדברי איתמר רדאי הסבר זה לוקה בחסר משום שדיר יאסין אינה נמצאת על אם הדרך מחברון לקסטל. למעשה, הכפר שכן בקצה דרך ללא מוצא במרחק של למעלה מקילומטר בקו אווירי מכביש ירושלים–תל אביב ורק שבילים הרריים הובילו במורד התלול לעבר הכביש, שהיה מחוץ לטווח הנשק הקל שהיה בידי תושבי הכפר.[7] ואולם מחקר שנערך באוניברסיטת ביר זית מאשר כי אנשי דיר-יאסין השתתפו בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות, וכן בקרב על הקסטל. בכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ולמעלה מ-100 גברים אומנו וצוידו ברובים ובמקלעים[8].

טאובר מזכיר כי דוד שאלתיאל הציע לאנשי האצ"ל והלח"י לתקוף את עין כארם או את קאלוניא (הסמוכות לדרך לתל אביב ותושביהן, להבדיל, השתתפו בקרבות), אבל הם דחו את הצעתו משום שהאמינו שלהתקפה על דיר יאסין תהיה משמעות רבה יותר מבחינה פסיכולוגית וכי הוא ייכבש בקלות[9].

יואב גלבר דוחה את הטענה כאילו היו בכפר לוחמים זרים[10]. גם טאובר מסכים כי לא היו בכפר כוחות זרים[11]. ההיסטוריון אורי מילשטיין, לעומת זאת, סבור כי לוחמים לא סדירים אכן השתתפו בקרב בדיר יאסין[12]. לדברי ההיסטוריון בני מוריס, ייתכן שקבוצת לוחמים ערבים בלתי סדירים הוצבה בסופו של דבר בכפר ולחמה בקרב שהתפתח בו, אך העדויות לכך אינן חד-משמעיות[6].

ההכנות לקרבעריכה

היוזמה והאישור לתקוףעריכה

 
דוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה"
מכתבו של דוד שאלתיאל ליהושע זטלר (מפקד כוח הלח"י שהשתתף בהתקפה)

"אל: שפירא [כינויו של זטלר] מאת: ממ"ז

נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו. נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אווירודרום [שדה תעופה] במקום".

לוחמי האצ"ל והלח"י פנו לדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", וביקשו אישור לתקוף את דיר יאסין. שאלתיאל אישר את ההתקפה על דיר יאסין בתנאי שלוחמי האצ"ל והלח"י לא ינטשו אותו לאחר כיבושו, אלא יישארו בו כדי למנוע מכוחות ערבים להיאחז בחורבות הכפר. במכתבו ליהושע זטלר, מפקד כוח הלח"י בירושלים, כתב שאלתיאל שכיבוש הכפר וההיאחזות בו משתלבים בתוכנית המערכה הכוללת של פיקוד ההגנה באזור ירושלים[10]. בריאיון שנערך עמו ב-1960 התייחס שאלתיאל למכתב, וטען כי התנגד להתקפה על דיר יאסין: "כשנודעה לי תוכניתם על כיבוש דיר יאסין, התחננתי לפניהם לבל יעשו זאת, משום שכפר זה אינו מסוכן באותה שעה". לדבריו, בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה מול התעקשותם של אנשי האצ"ל והלח"י ולכן אישר בדיעבד את הפעולה, אף על פי שהעדיף לשלוח את לוחמי האצ"ל והלח"י לסייע ללוחמי "ההגנה" בקרב על הקסטל[13]. ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, שהיה באותה עת קצין מודיעין בפלמ"ח, טען כי הוא התנגד להפרת הסכם השלום עם הכפר, אולם לדבריו שאלתיאל אמר לו כי אין לו היכולות לעצור את כוחות האצ"ל והלח"י מלפעול. ההיסטוריון יואב גלבר טען כי נוסח המכתב סותר את עדויותיו המאוחרות של שאלתיאל בהן טען כי הפעולה נכפתה עליו בניגוד לרצונו מבלי שיוכל למונעה[10].

התכנון והתדרוך לפני הקרבעריכה

לטענת ההיסטוריון בני מוריס, בפגישות שנערכו לצורך תכנון הקרב הוחלט כי יש לגרש את תושבי הכפר לאחר שזה ייכבש. יהודה לפידות טען שאנשי הלח"י הציעו להרוג את כל תושבי הכפר שלא יברחו, על מנת לעורר אימה ולפגוע במורל של ערביי הארץ, אולם פיקוד האצ"ל דחה את ההצעה[14].

הלוחמים שנועדו להשתתף בפעולה תודרכו ב-8 באפריל, מספר שעות לפני תחילת ההתקפה על דיר יאסין. 40 לוחמי לח"י התכנסו בגבעת שאול ו-72 לוחמי אצ"ל התכנסו בבסיס "עץ חיים" בכניסה לירושלים. לדברי לפידות האווירה בקרב אנשי האצ"ל הייתה חגיגית ומצב-הרוח מרומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמי הארגון נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש מכוחות הביטחון הבריטים. שיתוף הפעולה בין שני הארגונים, האצ"ל והלח"י, הגביר את תחושת הסולידריות ביניהם, ובהתאם לכך נבחרה הסיסמה "אחדות לוחמת" לסמן את תחילת המתקפה. מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, הדגיש בדבריו ללוחמים שרוכזו לצורך הפעולה, כי חל איסור לפגוע בנשים, ילדים, זקנים ושבויים. הוא הוסיף ואמר, כי תושבי הכפר יוזהרו בעזרת רמקולים על המתקפה הקרבה, על מנת לתת להם הזדמנות לנוס על נפשם, וכי הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, תישאר פתוחה לשם כך[15].

למפקד הפעולה התמנה בן ציון כהן ("גיורא")[16].

הקרבעריכה

בשעה 04:00 בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר. אנשי האצ"ל תקפו משכונת בית הכרם מכיוון דרום-מזרח ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול מכיוון צפון-מזרח[17], בפיקודו של פתחיה זליבנסקי. כיתה של האצ"ל בפיקודו של טרייביש הוצבה על רכס השראפה (הר הרצל) שחלש על הכפר ועל הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, ומאוחר יותר הציב שם גדוד "מוריה" של "ההגנה" חוליית מקלע לחסום תגבורת ערבית מעין כארם.

בקרבת מקום, בגבעת שאול, הוקם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל ביחד עם מפקד גדוד "מוריה", זלמן מרט. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. על פי עדותו של סגן מפקד הכוח, יהודה לפידות, לפני תחילת הקרב התכוונו כוחות אצ"ל ולח"י לוותר על אפקט ההפתעה ולהודיע לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר. למעשה הקרב התחיל סמוך לשעה 4:45 לפנות בוקר, לפני השעה המתוכננת, לאחר שכוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר[18]. המשוריין (בו ישבו עשרה לוחמים, חציים מלח"י וחציים מאצ"ל) נושא הרמקול, יצא מגבעת שאול סמוך ל-5 בבוקר, לאחר שהקרב כבר החל. המשוריין הופעל אך נתקל בכניסה לכפר בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך, וההודעה שנמסרה בו הושמעה, אך לא ברור אם היה מי ששמע אותה[15]. עם זאת, לשמע היריות הראשונות ברחו תושבים רבים מבתיהם לעבר המורדות הסמוכים[19].

במהלך הקרב, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם כוח של ארבעה אנשי פלמ"ח עם מרגמת 52 מ"מ (2 אינץ'), שירתה על הבית בניסיון להכניעו, אך גם ניסיון זה לא הועיל והלוחמים הערבים המשיכו להילחם גם לאחר שרוב הכפר נכבש ותושביו ברחו או נכנעו[10]. בצהרי יום שישי תוגברו התוקפים ב-12 אנשי פלמ"ח מלווי שיירות, שהיו חמושים בשתי מרגמות 52 מ"מ ובשלושה מקלעים. הם פעלו בכפר וכבשו בתים, עד ששאלתיאל פקד עליהם לעזוב את הכפר. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לכדי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, ובהם נשים וילדים. ללוחמי האצ"ל והלח"י, שלא היו מאומנים או מנוסים בלחימה ביום ובתקיפה של כפר ערבי, נגרמו 5 הרוגים ו-14 פצועים[10]. הקרב הסתיים בשעות אחר הצהריים[20].

תוך הקרב ברחו מאות מתושבי הכפר לכפר הסמוך עין כארם. אלה שנותרו בכפר נכנעו ונלקחו בשבי, רובם נשים וילדים. הם הועמסו על משאיות והוסעו דרך רחובות ירושלים המערבית אל שכונת הגבול מוסררה, מצפון לחומת העיר העתיקה, שם הורדו מהמשאיות וצעדו ברגל למזרח ירושלים. מראה הניצולים עורר כעס בקרב תושבי העיר הערבים[20].

האצ"ל חשש כי חיל האוויר הבריטי יתקוף את הכפר והודיע להגנה כי לא יוכל להחזיק בו. ראש משלחת הצלב האדום, ז'אק דה-רנייה, הגיע לכפר ב-11 באפריל בבוקר עם אמבולנס ומשאית, לפי בקשת הערבים. לאחר סיור בכפר הוא תבע להעמיס על המשאית גופות של הרוגים ויצא מהכפר תוך שחילץ שתי ניצולות: ילדה וזקנה[21]. לאחר שהערבים סירבו לקבל את הגופות החזירן לאחר 24 שעות לדיר יאסין, וביקש מהנוכחים לקוברן בקבר אחים כדי שלא תפרוץ מגפה, אך במקום לקוברן הם ניסו להיפטר מהן בהצתתן באש[22]. שלושה ימים לאחר הקרב החליפה את כוחות האצ"ל, שחששו מתגובה בריטית, יחידת גדנ"ע של "ההגנה" בפיקודו של יהושע אריאלי והם קברו את הגופות שנשארו בכפר[23].

הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם, התייעץ עם מפקד הצבא הבריטי, גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן לגבי תגובתם. מקמילן, כדרכו בסוף המנדט הבריטי, סירב לסכן את כוחותיו שלא למען אינטרסים בריטיים טהורים. קנינגהם פנה למפקד חיל האוויר המלכותי שלו בבקשה להפציץ את הכפר מהאוויר, אלא שהלה הודיע כי יום קודם לכן נשלחו כל המפציצים הקלים למצרים, והתחמושת שלהם נשלחה לבסיס חבניה שבעיראק, ונדרשת יממה לכל הפחות על מנת לרכזם שוב. כיוון שבינתיים כבר עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר לא היה טעם בניסיון להחזירם[24].

עדויות לגבי הרג נשים וילדיםעריכה

לוחם הלח"י עזרא יכין, שהשתתף בקרב, מונה כמה סיבות לכך שבמהלך כיבוש הכפר נהרגו גם חפים מפשע. לדבריו, בקרב התושבים הפלסטינים היו גם נשים לוחמות, ולוחמים אחרים התחפשו לנשים כדי להתקרב ולפגוע בכוחות היהודיים, ומשום כך התקשו הלוחמים היהודיים להבחין בין נשים מעורבות בלחימה ובין חפות מפשע. טענות אלו שנויות במחלוקת. מקורן ככל הנראה בספר "על החומות" מאת יהושע אופיר. בהתבססו על דו"ח שכתבה ועדה מטעם ההסתדרות הרפואית העברית, כתב קצין הש"י של המחוז, יצחק לוי (לויצה), כי "גרסה זו אינה ראויה להתייחסות רצינית". הוועדה ביקרה בכפר למחרת כיבושו, ואף שנמצאו בחיפוש בבתים גופות נקובות כדורים של נשים וילדים, לא נמצאו שם גוויות של גברים[25]. יאיר צבן, שהשתתף בקבורת הגופות, מסר בעדות שנתן לאתר זוכרות, שראה במו עיניו כמה מקרים (שניים או שלושה) של גופות זקנים לבושים בבגדי נשים[26].

באופן דומה סתר יצחק לוי את הטענה שחלק מהאזרחים נפגעו באש המגינים הערבים של הכפר[27]. לדברי יואב גלבר, רימונים שזרקו לוחמים יהודים אל תוך חדרים, מתוך חשש שנמצאים בהם לוחמים ערביים, הובילו לפגיעה באזרחים, שנותרו בבתיהם. לדעתו, בתנאים בהם התנהלה מלחמת האזרחים בראשית מלחמת העצמאות ההבחנה בין לוחמים לאזרחים הייתה קשה, וכל גבר צעיר נחשב ללוחם פוטנציאלי. בנוסף, בניגוד לכיבוש רוב הכפרים במלחמה, הלחימה בדיר יאסין התנהלה בנוכחות אוכלוסייה אזרחית, שלא נמלטה לפני תחילת ההתקפה על הכפר[10].

לדברי אליעזר טאובר, לאנשי האצ"ל והלח"י לא היה כל ניסיון קרבי והם הופתעו מההתנגדות העזה של מגיני הכפר ומהלחימה על כל בית. לכן הם השתמשו בשיטה של הנחת אצבע ג'ליגנייט כדי לפעור חור בדלת, דרכו זרק לוחם אחר תרמיל מלא חומר נפץ. האנשים בבתים נקברו תחת ההריסות. במקרים אחרים הושלכו לתוך הבתים רימוני יד ואז הלוחמים התפרצו לבתים כשהם יורים אש אוטומטית. באחד הבתים נהרגו בפיצוץ יותר מעשרים אנשים[28].

ילד בן שתים-עשרה שניצל סיפר כי אנשי המחתרות הרגו ילדים ונשים ביריות, בכוונה תחילה, ולא תוך כדי קרב[29]. בגרסה זו של ילד קטן תומכות עדויות של בריטים, של אנשי הצלב האדום, ושל אנשי "ההגנה" שביקרו במקום לאחר מעשה ודיווחו על גופות של נשים וילדים שנורו מטווח קצר. לפי המחקר של אליעזר טאובר מדובר במקרה יחיד, בו לאחר שנכנעו בני משפחת זיידאן ויצאו מהבית בידיים מורמות, פתח עליהם לוחם אצ"ל באש ממקלע ברן. בתקרית זו נהרגו 11 מבני המשפחה ואחרים נפצעו. הלוחם עשה זאת ביוזמתו האישית, בטענה של נקמה[30].

 
כרוז של אצ"ל המתאר את אירועי דיר יאסין כנגד האשמות מצד "ההגנה"

בעקבות הקרבעריכה

מייד לאחר הקרב נפוצו שמועות שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם, שהיה אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים, שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ללמעלה מ-250 (בידיעה ב"דבר"[31]) ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. בדיון בפרלמנט הבריטי, שנערך ימים אחדים לאחר הקרב, תיאר אותו שר המושבות כ"תועבה אכזרית וברוטאלית נוספת"[32]. השמועות, שנקבו במספרים מוגזמים, הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזרז את פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים.

כאשר התפרסמו השמועות, הסתייגו מוסדות היישוב ממעשי האצ"ל והלח"י. הסוכנות היהודית שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה, שבו כתבה, בין היתר (בתרגום מערבית): "הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר יאסין שבוצעה על ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים". ב-13 באפריל דיווח "דבר": "קול המגן העברי פרסם אמש הודעה, המגנה במילים חריפות את השתוללוּת הזוועה בכפר הכבוש", וכן "מטעם הרבנות הראשית לארץ ישראל נמסרה אתמול הצהרה בגנוּת הפעולה האכזרית בדיר יאסין"[31].

בעיני האוכלוסייה הערבית הפכו אירועי דיר יאסין לסמל לאכזריות היהודים ולאירוע מכונן. הקרב, והשמועות שנפוצו בעקבותיו, יצרו דמורליזציה. הם הגבירו את מגמת הבריחה ההמונית של תושבים ערבים פלסטינים מבתיהם, ונטישת כפרים ערביים מפחד הכיבוש היהודי. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בבריחה ההמונית של כמעט כל התושבים הערביים של העיר חיפה בשלהי אפריל, לפני כיבוש השכונות הערביות של העיר על ידי כוחות "ההגנה". מלך ירדן, עבדאללה הראשון, טען בדיעבד, ששני האירועים הנ"ל גרמו לו להחליט להכניס את צבאו לשטח ארץ ישראל המנדטורית לאחר תום המנדט הבריטי, ולהעמיד עצמו בראש המערכה נגד ישראל.

קריאות שלהוב "דיר יאסין" ליוו את מעשי הטבח שהתרחשו בשבועות הבאים – בשיירת הדסה בה נטבחו כ-80 יהודים, ובכפר עציון בו נטבחו 133 יהודים[33]. עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בהתקפה על שיירת הדסה, ב-13 באפריל 1948, נקמו הערבים על חללי דיר יאסין[34]. במשך שבועות השמיעו תחנות הרדיו הערביות תיאורים קשים ומוגזמים של האירועים בדיר יאסין, ובכך שימשו גורם עיקרי בתהליך הדמורליזציה בחברה הפלסטינית. אירועי דיר יאסין עוררו פחד ובהלה ובריחות נוספות של האוכלוסייה[35]. גם אבו איאד, שהיה מספר 2 באש"ף, כתב בספרו "ללא מולדת" כי המאורעות בדיר יאסין עוררו אימה בקרב ערבים רבים וגרמו להם לברוח[36]. מנחם בגין כתב בספרו "המרד": "לא מה שקרה בדיר יאסין, אלא מה שסופר על דיר יאסין פילס את הדרך לניצחונותינו המכריעים בשדה הקרב"[37].

לאחר הקמת המדינה סירב משרד הביטחון להכיר בפצועים שנפצעו במהלך כיבוש דיר יאסין כנכי מלחמת העצמאות. במאי 1953 שינתה ועדת ערעור החלטה זו[38].

התייחסויות לתוצאות הקרבעריכה

הדו"ח של מאיר פעיל

סודי ביותר

אל: מפקד מחוז ירושלים.
מאת: אברהם - קצין מודיעין.

הנידון: פעולת הפורשים בדיר-יאסין.

ביום שישי 9.4.48 בשעה 16:00 הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר "הכבוש". שהיתי בכפר עם איש לח"י כשעה ויכולתי לראות את כל מעשיהם של הפורשים שם.
א. המצב הצבאי.
[...]
ב. תוצאות הפוגרום.
1. במחצבה שעל-יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני.
2. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהן מוטלות אחת על גבי השנייה.
3. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכול הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. חלק גדול מכל הביזה נכנס לכיסיהם הפרטיים של "הלוחמים".
4. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. ניכר היה בהם חוסר החינוך והאינטליגנציה של החייל שלנו.
5. באחד הבתים במרכז הכפר רוכזו כמאתיים נשים וילדים קטנים. הנשים ישבו בשקט ולא הוציאו אפילו הגה מפיהם. בבואי למקום הסביר לי "המפקד" שיש בדעתו להרוג את כולם. בערב שמעתי שהנשים והילדים שוחררו והועברו לשכונת מוצררה.

מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים בדיר יאסין נע ככל הנראה בין 81 ל-120 הרוגים (107–120 על פי מחקר של כנענה שריף מאוניברסיטת ביר זית[8]; 100–110 על פי ההיסטוריון בני מוריס[39]). אליעזר טאובר מונה 101 שמות, כולל הדרך שבה נהרגו[40]. מחקרים אלו מסתמכים על עדויות של לוחמים יהודים וערבים בכפר, על דיווחים של הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), ועל עדויות של תושבי הכפר.

ההיסטוריון בני מוריס כתב בספרו "לידתה של בעיית הפליטים": ”במהלך ההשתלטות על הבתים נטבחו רבים מתושבי הכפר. הלוחמים של שני ארגוני הפורשים קיבצו אחר כך חלק ניכר מן הכפריים שנותרו בחיים, בהם אנשי מיליציה ואזרחים לא חמושים ולא לוחמים לרבות נשים וטף, ורצחו עשרות מהם... כן היו מעשים של השחתת גופות ואונס“[41].

לעומתו ההיסטוריון יואב גלבר כתב: ”לא הייתה זו פעולה מפוארת משום בחינה שהיא... אולם יש פער גדול בין מה שאירע בכפר לבין סיפורי הזוועה שסופרו עליו מאז ועד היום... בזמן הקרב או אחריו לא אירעו בדיר יסין מקרי אונס, התעללות והשחתת גופות. להיטותה של מפ"ם לנופף בפרשת דיר יסין ולהטיח האשמות בפורשים נבעה מתחושתה הלא נוחה על חלקם של מפקדים וחיילים בפלמ"ח... במעשים דומים“[42].

הספר "ירושלים, ירושלים", מאת לארי קולינס ודומיניק לאפייר, תומך בגרסה שהיה טבח של אזרחים ואונס של נשים, ומביא עדויות של תושבי הכפר בשמם על מעשי זוועה כביכול שנעשו לבני משפחתם. לדבריהם, יהושע אריאלי, שעמד בראש כוח "ההגנה" שהחליף את האצ"ל והלח"י בכפר, אמר כי "כל ההרוגים, להוציא מתי-מספר היו זקנים, נשים או ילדים. המתים שמצאנו היו כולם קרבנות חפים-מפשע ואף אחד מהם לא מת כשהוא מחזיק נשק"[43].

בני מוריס מציין כי "המחקרים המקיפים היחידים שנעשו בידי חוקרים ערבים" (כנאענה וזיתאווי ווליד ח'אלדי) אינם מזכירים כלל מעשי אונס, ויתרה מכך, "הניצולים הערבים שרואיינו כעבור עשרות שנים דחו מכול וכול את סיפורי האונס בטענה שמדובר ב'שקרים'". לדבריו, כמה מהמרואיינים הערבים אמרו במפורש שגורמים רשמיים, כמו יושב ראש הוועדה הלאומית בירושלים חוסיין אל-ח'אלידי, סיפרו לניצולים את סיפורי הזוועות הללו ועודדו אותם או אפילו הורו להם להפיץ אותם, כדי להכפיש את היהודים ולתרום ללחץ על מדינות ערב שיפלשו לארץ ישראל. לדעתו, סביר להניח שהסיפורים הללו היו שקריים וגם כנאענה נוטה לסברה זו[44].

ההיסטוריון מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, טען בדו"ח שכתב למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל, כי הגיע לכפר הכבוש בשעה 16:00. במאמר משנת 1972 לעיתון "ידיעות אחרונות" כתב: "בכל מלחמת העצמאות לא היה מעשה אחד שהגיע לממדי הזוועה של דיר-יאסין", ודרש ממנהיגי האצ"ל להתנצל עליו[45]. בריאיון מאוחר יותר סיפר פעיל כי נשלח "כמפקד בהגנה, בשביל לבדוק את יכולותיהם של האצ"ל והלח"י... היינו מעט לפני מלחמת העצמאות, ובהגנה ביקשו לדעת האם באצ"ל יודעים להילחם". "מה שגיליתי שם", אומר פעיל, "הוא שהם לא יודעים דבר בלוחמת שדה. גרוע מזאת, ראיתי שהם יודעים לטבוח ולרצוח... הם כועסים עלי שאמרתי את הדברים, שיכעסו קודם על עצמם"[46].

בארכיון צה"ל[47] מובאת עדותם של שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי וד"ר א. דרויאן שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית. לדבריהם הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ובדקו את סיבת המוות. מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו 46 גופות וכי המוות נגרם על ידי יריות או פצצות. "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האיברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".

חומר ארכיוני חסוי הנוגע לפרשה, הכולל שלושה דו"חות, תיעוד וקבוצת תצלומים, נמצא בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. בשנת 2010 ביקשו הבמאית נטע שושני ועיתון "הארץ" להסיר את החיסיון[48], אולם בית המשפט קיבל את עמדת ועדת השרים, שלפיה החומר מוגדר כ"חומר סודי האסור בעיון", בשל חשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה וחשש לפגיעה בכבוד המת[49].

הוויכוח על הכינוי "טבח"עריכה

מספר חוקרים סוברים שאין להגדיר את פעולת דיר יאסין כ"טבח". יהודה לפידות, איש האצ"ל וממפקדי הפעולה, טען כי כל הקורבנות הערבים, שמספרם לא עלה על 100, נהרגו תוך כדי קרב, וכי לא היו מעשי אונס והשחתת גופות. בעניין זה הוא מסתמך על קביעתם של רופאי הסוכנות היהודית ועל ראיונות עם ניצולי הכפר שהכחישו נמרצות מעשים של אונס והתעללות בגופות. הניצולים העידו לטענתו כי זו הייתה תעמולה שקרית של חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון[50][51], שנאמרה כדי לדרבן את צבאות ערב לפלוש לארץ ישראל[15]. לפי עדותו של לפידות, אנשי האצ"ל לא היו מאומנים בלחימה סדירה ובלוחמה בשטח בנוי, ופיקוד הארגון היה בלתי מקצועי מבחינה צבאית (בכך הוא מצטרף לחוות דעתו של פעיל)[52].

טענות דומות מצויות במאמריו של אורי מילשטיין על הפרשה ובספרו "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור", וכן בספרו של פרופ' אליעזר טאובר "דיר יאסין – סוף המיתוס". בני מוריס הצביע על כך שאורי מילשטיין הסתייג בספרו "תולדות מלחמת העצמאות" מהגדרת אירועי דיר יאסין כ"טבח", וזאת על אף שהוא כותב בו כי רוב ההרוגים בדיר יאסין היו "זקנים, נשים וילדים, ורק מיעוטם גברים צעירים שאפשר לסווגם כלוחמים". מילשטיין תיאר בספר הרג של "משפחות שלמות" תוך כדי הלחימה מבית לבית ומספר פשעי מלחמה: הרג של אם וילד שנלקחו לשיח' בדר ונורו בידי שומרי לח"י, רצח של נער ערבי שבוי במפקדת לח"י בגבעת שאול, טבח של שבויים במחצבה, הרג של משפחות כשיצאו מבתיהן בידיים מורמות ורצח של שבויים אחדים בידי אנשי הפלמ"ח שהשתתפו בפעולה[53].

אדם רז, היסטוריון המתמחה בתיאוריה פוליטית, טוען שהמגבלות הניצבות בפני חוקרים שעוסקים באירועים האלימים כלפי האוכלוסייה האזרחית בתקופת המלחמה, נובעות מהעדר גישה ל"מיליוני מסמכים משנותיה הראשונות של המדינה האצורים בארכיונים הממשלתיים", אבל גם בגלל צנזורה אקטיבית. בין השאר, הוא קובע, כי בשנים האחרונות סורקים אנשי המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) ארכיונים ברחבי הארץ ו"מעלימים ראיות לפשעי מלחמה"[54].

ההיסטוריוגרפיה הערביתעריכה

לדברי בני מוריס, שהיה הראשון שתיעד את מעשי הטבח במהלך המלחמה בספרו לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949[דרוש מקור], "ספרות המחקר הערבית בסוגיית דיר יאסין לוקה בעצלות, בחוסר מקוריות ובאיחור". לטענתו, סקירתם של כנאענה וזיתאווי "נסמכת אך ורק על עדויות שבעל פה ונכתבה מתוך גישה אנתרופולוגית ולא היסטוריוגרפית". הוא מציין כי חוקרים אלה "מנפחים בתיאורם את מספר היהודים שהשתתפו בתקיפה" (700) וטוענים כי השתתפו בה "טנקים" וזאת על אף שליהודים לא היו טנקים כלל באותה עת. לדבריו, החידוש שבגרסתם הוא מספר ההרוגים, 107, ובכך הם שמו קץ לכל האומדנים שהיו מקובלים עד אז, שדיברו על כ-250 הרוגים. לדעת מוריס, ספרו של וליד ח'אלדי על דיר יאסין הוא "התיאור השלם והמאוזן ביותר שראה אור בערבית על האירועים". רובו הגדול של הספר מסתמך על עבודותיהם של מילשטיין, לפידות ולוי, ובנוסף לכך ראיונות שערך בעצמו עם ניצולים[55].

ההיסטוריון אוסמה מקדיסי (פרופסור להיסטוריה שעמד בראש הקתדרה של קרן החינוך הערבית-אמריקנית באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס), טוען שיש לראות בטבח את שיאו של מסע טרור נגד האוכלוסייה הפלסטינית[56].

תעמולה ואמנותעריכה

 
הבול המצרי משנת 1965 שמציג את התעמולה הערבית סביב הפרשה

פרשת דיר יאסין שימשה במשך שנים רבות את התעמולה הערבית ואת מתנגדי מדינת ישראל. דוברים ערבים אף תיארו את הפרשה כ"לידיצה הערבית"[57].

בשנת 1965 הנפיקה מצרים בול דואר שבו מצוירת מפת ארץ ישראל, כשבמרכזה נעוצה חרב שסביבה דם שפוך, וכיתוב בערבית ובאנגלית: "טבח דיר יאסין, 9 באפריל 1948"[58].

במיני-סדרה הבריטית "ההבטחה" מופיע בהרחבה תיאור עלילתי המאשים למעשה את האצ"ל בטבח מכוון של אנשי דיר יאסין.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרשת דיר יאסין בוויקישיתוף

מקורות הטוענים שלא היה טבח

מקורות הטוענים שהיה טבח

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מרדכי בר-און, יחסי כוחות במציאות קרבית ומיתוס 'דוד מול גולית' במלחמת העצמאות, ישראל, 20 (2010) עמ' 128
  2. ^ טאובר, עמ' 14
  3. ^ 1 2 3 4 בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 102.
  4. ^ 1 2 3 יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 154.
  5. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 109.
  6. ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 199.
  7. ^ איתמר רדאי, בין היסטוריה להיסטוריוגרפיה: המחקר ההיסטורי על הפלסטינים במלחמת 1948 בפרספקטיבה של שבעים שנה, המזרח החדש נ"ח, 2019, עמ' 128-129
  8. ^ 1 2 כנענה שריף (עורך), הכפרים הערביים שנהרסו ב-1948 - דיר-יאסין. מכללת ביר-זית
  9. ^ טאובר, דיר יאסין, עמ' 47
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, עמ' 154–161. Appendix II, Propaganda as History: What Happened at Deir Yassin?
  11. ^ טאובר, עמ' 20
  12. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 669, הערה 202 (ע"פ מילשטיין, 1989–1991, ד', עמ' 257–259).
  13. ^ השיחה עם אלוף שאלתיאל, דבר, 2 בספטמבר 1960
  14. ^ אוסף אצ"ל, כיבוש הכפר דיר-יאסין - עדויות (ניגבו בשנים (1957-1955, תיק כ 4 - 10/ 1 באתר ארכיון ז'בוטינסקי
  15. ^ 1 2 3 יהודה לפידות, דיר-יאסין - מיתוס ומציאות, באתר "דעת"
  16. ^ עופר אדרתמת מפקד הטבח בדיר יאסין: "עוד 3–4 דיר יאסינים, ולא היה נשאר אף ערבי בארץ", באתר הארץ, 15 באוקטובר 2021
  17. ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז-תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים, ירושלים תשל"ה עמ' 125
  18. ^ סיסמת הפעולה הייתה "אחדות לוחמת". שומר ערבי ששמע רחש קרא לחברו בקול: "מחמוד". מפקד כיתה באצ"ל חשב שאיש לח"י חבר אליהם ואמר את תחילתה של הססמה "אחדות" וענה לו "לוחמת".
  19. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 103.
  20. ^ 1 2 בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 104.
  21. ^ ירושלים, ירושלים, עמוד 230
  22. ^ עדותו של יהושע זטלר בפני נטע שושני עופר אדרתעדויות מהטבח המצונזר בדיר יאסין, באתר הארץ, 14 ביולי 2017
  23. ^ אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (עורך: יהושע אריאלי), משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2003, עמ' 50, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  24. ^ לארי קולינס ודומיניק לאפייר, ירושלים, ירושלים, עמ' 230, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978
    הר. א. פ. עמד להרעיש את כובשי דיר יאסין, דבר, 14 באפריל 1948
  25. ^ מאיר אביזוהר, גדוד מוריה בירושלים בתש"ח כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה
  26. ^ מידע על דיר-יאסין
  27. ^ אביזוהר, כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה
  28. ^ טאובר, עמ' 79-82
  29. ^ פ'המי זיידאן בן השתים-עשרה, אחד המעטים שניצלו מאותו הקטל, סיפר כי "היהודים פקדו על כל בני-משפחתנו להסתדר ליד הקיר והתחילו לירות בנו. אני נפצעתי בצד אבל אנו הילדים ניצלנו ברובנו מפני שהתחבאנו מאחורי ההורים שלנו. הכדור פגע באחותי קדרי (בת ארבע) בראש, באחותי סאמח (בת שמונה) בלחי, באחי מוחמד (בן שבע) בחזה, אבל כל האחרים שעמדו אתנו ליד הקיר נהרגו: אבי, אמי, סבי וסבתי, דודי ודודותי ואחדים מן הילדים שלהם", דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן 1978
  30. ^ טאובר, עמ' 130
  31. ^ 1 2 כוחות ההגנה נכנסו לדיר-יאסין, דבר, 13 באפריל 1948
  32. ^ מקרה דיר-יאסין בבית הנבחרים הבריטי, דבר, 13 באפריל 1948
  33. ^ הקרב על כפר עציון, אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון
  34. ^ עבדאללה א-תל, זכרונות עבדאללה א-תל, הוצאת מערכות, מהדורה שנייה, ספטמבר 1964, עמ' 27
  35. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 106–107.
  36. ^ אבו איאד, ללא מולדת, עמ' 24
  37. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 108 (מתוך המרד, עמ' 162–165).
  38. ^ משתתפים בפעולת דיר יאסין יזכו בתגמולים לפי החוק, שערים, 27 במאי 1953
  39. ^ ארי שביטמחכה לברברים, באתר הארץ, 06/01/2004; בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 106; הדרך לירושלים, עמ' 134.
  40. ^ טאובר, עמ' 102-100
  41. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, 1991
  42. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 154, 157 ו-302.
  43. ^ ירושלים, ירושלים, עמ' 231, תרגום אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978
  44. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 115–116.
  45. ^ מאיר פעיל, "האמת החצויה של דיר-יאסין", "ידיעות אחרונות", 20 באפריל 1972
  46. ^ יוני מנדל‏, פצע דיר-יאסין נפתח מחדש, באתר וואלה!‏, 10 באפריל 2007
  47. ^ ארכיון צה"ל 48–54 / 500
  48. ^ עופר אדרתעדויות מהטבח המצונזר בדיר יאסין, באתר הארץ, 14 ביולי 2017
  49. ^ בג"ץ 10343/07 "הארץ" ואחרים נ' ועדת השרים לעניין רשות העיון בחומר ארכיוני ואחרים, ניתן ב-24 במאי 2010
  50. ^ חאזם נוסייבה בתוכנית הטלוויזיה "50 שנה לסכסוך הישראלי ערבי" של ה-BBC, סיפר על מפגש שנערך בשער יפו בין ניצולי דיר-יאסין לבין מנהיגים ערביים, בהם חוסיין חלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון שתבע מהם לומר כי בדיר-יאסין נרצחו ילדים ונאנסו נשים הרות.
  51. ^ אנטון לה-גוארדיה בספרו "מלחמה ללא סוף" ראיין את עאיש זיידן, הידוע כחאג' עאיש, שנולד בדיר-יאסין והיה בן 15 בזמן הקרב שאמר: "לא היו כל מעשי אונס, הרדיו הערבי דיווח באותם ימים על נשים שנאנסו ולאחר מכן נרצחו, אבל זה לא נכון. אני מאמין שרוב ההרוגים היו לוחמים וכן נשים וילדים שעזרו ללוחמים. הסיפור האמין היחידי בדבר רצח היה הוצאתם להורג של שישה אנשים במחצבה."
  52. ^ ראו עדותו במכון ז'בוטינסקי לעיל, עמ' 4
  53. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 117–119.
  54. ^ "דיר יאסין ממש לא היה הטבח היחיד. חשיפה: הפרוטוקולים החסויים מ-48'". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-11 בדצמבר 2021. 
  55. ^ בני מוריס, מדיר יאסין עד קמפ דייוויד, עמ' 119–120.
  56. ^ What happened to the ideal of multireligious Arab modernity? | Aeon Essays, Aeon (באנגלית)
  57. ^ דוגמה: תשובת ישראל לדמגוגיה של נציגי ערב, דבר, 13 בנובמבר 1952
  58. ^ א. לין, מצרים הוציאה "בול דיר-יאסין", דבר, 7 במאי 1965
  59. ^ (הספר בקטלוג ULI)