פרשת הבתים בסמוך לקבר שמעון הצדיק בשייח' ג'ראח

פרשת הבתים בסמוך לקבר שמעון הצדיק היא שורה של הליכים משפטיים ופסקי דין העוסקים בדיני קניין, דיני חוזים, משפט בינלאומי ומעשה בית דין. נושא הפרשה הוא מתחם מקרקעין על יד קבר שמעון הצדיק שנרכש והוחזק כהקדש בידי יהודים מהיישוב הישן, ובעקבות מלחמת העצמאות שוכנו בו משפחות פלסטיניות. לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים נרשמה הקרקע מחדש על שם בעליה, ומאז מתנהל בין בעלי המתחם לדיירים סכסוך משפטי. לפרשה השפעות פוליטיות נרחבות והיא נתפסת אצל חלקים בציבור ובתקשורת כקשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. פרשה זו עלתה מחדש לתודעה ב-2021 בזמן המהומות בירושלים ומבצע שומר החומות.

רקע עריכה

ערכים מורחבים – היציאה מהחומות, קבר שמעון הצדיק, שכונת שמעון הצדיק, שייח' ג'ראח

מחוץ לחומות העיר העתיקה של ירושלים ניצבת מערת קבורה אשר על פי המסורת מוכרת כקבר שמעון הצדיק. מתחם הקבר היה שייך לערבי תושב ירושלים, שגבה תשלום מיהודים שביקשו להיכנס לבקר ולהתפלל בקבר. באמצע המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מן החומות, החלה להתפתח בהדרגה שכונה מוסלמית בשם שייח' ג'ראח מצפון לעיר העתיקה, סמוך לקבר שמעון הצדיק. הקשר ההיסטורי והדתי של היהודים למקום הביאו את הרבנים הראשיים לירושלים לפעול לקניית מתחם הקבר, ובהמשך הוקמו בסמוך לקבר שכונות יהודיות בשם שכונת שמעון הצדיק ונחלת שמעון.

בשנת 1875, בהיותם הרבנים הראשיים בירושלים, רכשו הרב אברהם אשכנזי והרב מאיר אוירבך חלקות בשטח של כ-17 דונם במתחם קבר שמעון הצדיק, ורשמו אותם כהקדש. הבעלות על חלקות אלו עברה לוועדים של היישוב היהודי הישן בירושלים: ועד עדת הספרדים בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל. עם קום מדינת ישראל ופרוץ מלחמת השחרור כבש הצבא הירדני את מזרח ירושלים ובתוך כך את שכונת שמעון הצדיק, והיהודים שגרו בשכונה נאלצו להימלט ממנה.

בתקופת הכיבוש הירדני, מי שהחזיק בחלקות אלו היה הממונה הירדני על נכסי האויב. בשנת 1954 השכיר הממונה את שטח החלקות למשרד השיכון הירדני, שבנה במקום 28 יחידות דיור. דירות אלו היו מיועדות, על פי חוזה שנחתם בין ממשלת ירדן לאונר"א, עבור פליטים פלסטינים שישכרו את הדירות מהממשלה הירדנית ובכך יפסיקו להיחשב לפליטים על ידי אונר"א. בחוזים שנכרתו בין משרד השיכון הירדני לבין המשתכנים בדירות נקבעה תקופת ניסיון של שלוש שנות שכירות, כאשר בשנים אלו המשתכנים צריכים לשלם מיסים ודמי שכירות ולטפח את המקום. סעיף 11 לחוזים אלו קבע שבתום תקופת הניסיון משרד השיכון הירדני יעביר את הבעלות על הדירות למשתכנים ללא תשלום. העברת הבעלות לא יצאה לפועל.

לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים, עברו הנכסים שהיו בידי הממונה הירדני על נכסי האויב לידי האפוטרופוס הכללי.^[1] על פי חוק הסדרי משפט ומנהל, על האפוטרופוס לשחרר את הקרקעות והנכסים שבידו לבעלים המקוריים שלהם,^[2] ואכן, בספטמבר 1972 שחרר האפוטרופוס את החלקות שבמתחם והבעלות על החלקות נרשמה על שם ועד עדת הספרדים בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל. בתעודת השחרור נכתב שהוא נעשה בכפוף לזכות צד ג' אם יש כזו, ושהשחרור אינו מהווה הוכחה לבעלות על הקרקע.

בשנת 2008 מכרו הוועדים את זכויותיהם במתחם לחברת "נחלת שמעון בע"מ" שמניותיה מוחזקות בידי חברת "שמעון הצדיק אחזקות בע"מ" שנוסדה בשנת 2000; חברת "שמעון הצדיק אחזקות", שהייתה בבעלות חברה בשם Trent שנוסדה בליבריה והועברה ב-2000 לאיי מרשל; חברת שותפות בשם Shimon Hazadik c.v שהוקמה באמסטרדם בשנת 2004 ונוהלה על ידי חברת Jasa Beheer BV הרשומה בקורסאו; וחברת שותפות בשם Shimon Hazadik Portfolio C.V. L.P הרשומה במדינת דלאוור בארצות הברית, שבה חוקי החברות מאפשרים לבעלי חברה להישאר אנונימיים^[3].

הליכים משפטיים עריכה

שנות ה-70 - פסק דין אל איובי עריכה

לאחר שחרור הקרקע והרישום על שמם, פתחו הוועדים בהליכים משפטיים ודרשו כי שלושה נכסים הרשומים על שמם יפונו מדייריהם (פסק דין אל איובי). הם לא טענו שהמשתכנים הם מסיגי גבול, אלא שכניסתם לקרקע הייתה שלא כדין. טענתם זו נשענה על כך שלא נמצא שום מסמך חוקי המקנה את שטחי המתחם לממונה הירדני על נכסי האויב, ולכן הוא לא זכה בנכסים אלו כדין וכל שרשרת החוזים שבוצעה לאחר מכן היא חסרת תוקף. בית משפט השלום דחה טענה זו, תוך שהוא נשען על חזקת התקינות - חזקה שרשות שלטונית מבצעת את פעולותיה על פי דין, ולכן עצם זה שהממונה הירדני חתם על חוזה להשכרת הנכסים מלמד על כך שהם הוקנו לו כדין. לבסוף קבע פסק הדין כי המתחם אמנם שייך לוועדים, אך כניסת המשתכנים אליו הייתה כדין ולכן אין לפנותם.

בערעור למחוזי הוכיחו הוועדים שהצו המקנה לממונה הירדני את הזכות על קרקעות אלו פורסם רק במרץ 1967, כ-13 שנה לאחר השכרת המתחם למשרד השיכון הירדני. למרות זאת, דעת הרוב דחתה את הערעור, כשגם היא מתבססת על חזקת התקינות, הפעם תוך הנחה ששר הפנים הירדני אישר לממונה הירדני על נכסי האויב את השכרת המתחם. השופט וייס סבר בדעת מיעוט שיש לקבל את הערעור ולפנות את המשתכנים, מפני שהחוזה שלהם עם משרד השיכון כולל סעיף לא חוקי לפי תועבר הבעלות על הנכסים למשתכנים (פעולה שאינה בסמכות משרד השיכון הירדני שהוא עצמו במעמד שוכר בלבד בקרקע).

הוועדים ערערו ברשות לבית המשפט העליון, שגם הוא דחה את תביעתם מהטעמים של הערכאות הקודמות. נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי אמר כי בית המשפט לא נזקק לטענות הקשורות לסמכות הממונה הירדני על פי המשפט הבינלאומי, וכן לא לטענה בגין הסגת גבול, מפני שטענות אלו לא הועלו בתחילת התביעה. התוצאה המשפטית הייתה כי הבעלות על הקרקע מעולם לא הועברה למשתכנים, ולכן הוועדים הם בעלי הקרקע, אלא שהמשתכנים נכנסו לקרקע כדין על פי שרשרת החוזים שנכרתו ביניהם לבין משרד השיכון הירדני ובינו לבין הממונה הירדני על נכסי האויב.^[4]

שנות ה-80 - פסק דין חנון עריכה

בשנות ה-80 דרשו הוועדים כי המשתכנים בנכסים שברשותם יפונו (פסק דין חנון). במסגרת תביעה זו חתמו הצדדים על הסכם דיוני לפיו הנכסים שייכים לוועדים. התביעה נדחתה בבית משפט השלום וגם בערעור למחוזי. בפסקי הדין קבעו השופטים על בסיס התשתית העובדתית ועל בסיס ההסכם כי הנכסים שייכים לוועדים, אך המשתכנים שכרו אותם כדין והם בעלי מעמד של דיירים מוגנים.^[5] בקשת ערעור לבית המשפט העליון נדחתה.^[6]

התקבעות ההסכם הדיוני עריכה

בשנות ה-90, אגב הליכים משפטיים הנוגעים לדמי השכירות שעל המשתכנים לשלם לוועדים, כמה מהמשתכנים טענו שהוקף הוא הבעלים של הנכסים, וההסכם הדיוני שבפסק דין חנון נחתם בטעות. בית הדין לשכירות דחה טענה זו על הסף, מפני שפסק דין חנון נשען על ההסכם הדיוני, וממילא טענה לביטול ההסכם צריכה להיות מושתקת משום מעשה בית דין. עוד נקבע כי ההסכם תקף משום כך על כל הנכסים שבמתחם, ולא רק על אלו שעלו לדיון בפסק דין חנון. גם בית המשפט המחוזי דחה טענה זו וקבע שההסכם תקף. בקשה לערעור ברשות על פסק הדין נדחתה.^[7]

לאחר שחלק מהמשתכנים לא שילמו את דמי השכירות, דרשו הוועדים כי יתפנו מנכסיהם. חלק מהבקשות נענו,^[8]^[9] וחלקן נדחו כדי לאפשר למשתכנים לבקש את ביטול ההסכם הדיוני.^[10] המשתכנים אכן פנו למישור זה וביקשו מבית משפט השלום כי ההסכם הדיוני יוכרז כבטל, אך בית המשפט דחה את טענתם:

בשלב זה של הדיון, קיימות החלטות של שלוש הערכאות בהן נקבע נחרצות, ויש בהן כדי להוות מעשה בית דין, כי התובעים הם במעמד של דיירים מוגנים של הנתבעים אשר הינם בעלי הנכס

— השופט יצחק שמעוני, פס' 10 לת"א (שלום ירושלים) 3258/00 אלקורד נ' ועד עדת הספרדים בירושלים

המשתכנים ערערו לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערעור.^[11] באותן שנים הם ביקשו לבטל את ההסכם מספר פעמים נוספות, אך גם בקשות אלו נדחו.^[12]

בתחילת שנת 1999 פלשה משפחת קורד לקרקע השייכת לוועדים וסמוכה לדירה בה היא מתגוררת, ובניגוד לחוק בנתה עליה מבנה. בעקבות זאת תבעו הוועדים את משפחת קורד בגין הסגת גבול. משפחת קורד הודתה כי לא מדובר בדירה השייכת להם, אך טענה שאין היא בבעלות הוועדים. בין השאר טענו שהסכם קניית הקרקע על ידי הרבנים הראשיים בירושלים במאה ה-19 בוטל על ידי בית הדין השרעי באותה תקופה. בית המשפט דחה טענות אלו, וקבע כי על משפחת קורד להתפנות מהמבנה הבלתי חוקי:

מאחר ומעמדה של הנתבעת בנכס הוא מעמד של דיירת מוגנת בלבד ואין לה כל זכות בעלות או זכות קניינית אחרת במקרקעין, ומאחר והיא לא קיבלה מהבעלים של המקרקעין או ממי שמחזיק במקרקעין הסכמה לבנות עליהם מבנה - ממילא אין לה כל זכות להשתלט על המקרקעין ו/או להקים עליהם מבנים, ויש לפנותה אפוא מהמבנה שהוקם על ידה שלא כדין, ותוך הסגת גבולם של התובעים

— השופט יצחק מילנוב, פסקה 5 לת"א (שלום י-ם) 23647/99 וועד עדת הספרדים בירושלים נ' קורד (נבו 04.03.2009)

התביעות לפינוי הבתים עריכה

בשנים 2009 ו-2010 הגישה נחלת שמעון בקשה למתן צו פינוי עבור 4 נכסים שבבעלותה, בגין אי-תשלום דמי שכירות, בניה לא חוקית בנכסים ופקיעת זכותם של המתגוררים בנכסים על פי חוק הגנת הדייר. באוקטובר 2020 קיבל בית משפט השלום את התביעות והורה על פינוי הבתים מדייריהם. הדיירים ערערו על פסיקה זו לבית המשפט המחוזי. בפברואר 2021 נדחה הערעור, ובית המשפט קבע כי על הנכסים להתפנות עד מאי 2021.

הדיירים הגישו בקשה לערעור ברשות לבית המשפט העליון. במהלך הדיונים הציעה נחלת שמעון לדיירים הצעות פשרה, ובית המשפט הפציר בדיירים להסכים לפשרה, אך גורמים שונים שכנעו את הדיירים לסרב. לבסוף, הערעור התקבל על פי דעת הרוב של השופטים דפנה ברק ארז ויצחק עמית, שסברו שאין לתת צו פינוי לעת עתה, כנגד דעת המיעוט של השופט נעם סולברג שסבר שדין הערעור להידחות.

השופטת דפנה ברק-ארז סברה כי לא התקיימו במקרה זה כל היסודות הנדרשים כדי להגדיר את ההסכם הדיוני כמעשה בית דין, בעוד השופטים נעם סולברג ויצחק עמית חזרו על העמדה המקובלת עד כה שהכירה בהסכם הדיוני כמחייב מתוקף מעשה בית דין. לפי מסקנה זו הדיירים איבדו את זכאותם בדירה כדיירים מוגנים, כיוון שהפרו את חובותיהם לפי חוק הגנת הדייר. על פי זה סבר סולברג כי דין הערעור להידחות ויש להורות על פינוי הנכסים. לעומת זאת, עמית קבע שמכיוון שמדובר במקרה נדיר ותקדימי של דייר מוגן הטוען לבעלות על הקרקע - יש לכפות על הצדדים את הפשרה שהוצעה, לפיה הדיירים ישלמו לנחלת שמעון דמי שכירות שנתיים בסך 2400 ש"ח, ויהיו רשאים לבצע שינויים פנימיים בנכסים. למעשה דעתו של עמית התקבלה, כיוון שגם ברק-ארז הסכימה עם מסקנתו האופרטיבית - ביטול צווי הפינוי.^[13]

לא בכדי העלה ההרכב הצעת פשרה, אך כאמור, הצעה זו נדחתה על ידי הצדדים, ועל כך יש להצר. בנקודת זמן זו שבה עומדים רגלינו אין לי אלא לחזור אל עיקרי הצעת הפשרה שהוצעה על ידי ההרכב, אך הפעם, לא כפשרה אלא כפסק דין הכופה על שני הצדדים הר כגיגית, ואשר מתחשב במורכבות העניין, קרי - מעשה בית דין והשתק פלוגתא המקבע כיום את מעמדם של המערערים כדיירים מוגנים, אל מול זכות לכאורית לשכלול שכירות לבעלות, זכות שתיבחן בעתיד במסגרת הליכי הסדר

— פסקה 18 לפסק הדין של השופט עמית, רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (נבו 01.03.2022)

השלכות חברתיות ופוליטיות עריכה

בישראל עריכה

בשנים 2009–2010, בעקבות פינוי חלק מהבתים במתחם ואכלוסם על ידי יהודים, התקיימו הפגנות של פלסטינים ופעילי שמאל ברחבי ירושלים ובשכונות שייח ג'ראח ושמעון הצדיק. ההפגנות כללו לעיתים אלימות, ובחלקן נעצרו מפגינים. לפני אחת ההפגנות המשטרה הודיעה למארגנים כי היא לא תאפשר את קיום ההפגנה. המפגינים עתרו לבג"ץ, שקיבל את עתירתם וקבע שעל המשטרה לאפשר את קיום ההפגנה.^[14]^[15]^[16]^[17]^[18]^[19]

באפריל 2021, בעקבות פסקי הדין שקבעו שיש לפנות את הדיירים מהנכסים של נחלת שמעון, התחדשו ההפגנות והעימותים האלימים בשכונה, ובחלקן נטלו חלק חברי כנסת ממרץ ומהרשימה המשותפת.^[20] במהלך מאי 2021 האירועים הלכו ונעשו אלימים יותר, וכללו יידוי אבנים ובקבוקים על אזרחים וכוחות משטרה.^[21] ח"כ איתמר בן גביר החליט להעביר את לשכתו לשכונת שייח' ג'ראח, כדי להשתמש בחסינותו ובאבטחה שסופקה לו כנגד האירועים האלימים.^[22] רבים ראו במעשיו התגרות והתססה וראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש ממנו שיעזוב את המקום כדי למנוע הסלמה. בן גביר נעתר לבקשה זו לאחר שהובטח לו כי התושבים היהודים בשכונה יאובטחו כנדרש.^[23]

בפברואר 2022 השליכו מחבלים ערבים בקבוקי תבערה אל חלון ביתם של משפחה יהודית במתחם. הבית נשרף אך המשפחה לא שהתה בבית ולא נגרמה פגיעה בנפש.^[24] כמחאה על היעדר ביטחונם של התושבים היהודים, הקים בן גביר בשנית את לשכתו בשכונת שייח' ג'ראח, וביקרו בה חברי כנסת נוספים משדולת ארץ ישראל.^[25]^[26]

בעולם הערבי עריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בעולם עריכה

באוגוסט 2009, לאחר פינוי שני בתים במתחם והשכרתם לתושבים יהודים, גורמים בארצות הברית, בריטניה ובאו"ם הביעו את התנגדותם למהלך.^[27]

באוקטובר 2010 סיירו בישראל נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה, והשתתפו בין השאר בהפגנה השבועית שנערכה בשכונה, תוך שהם מביעים הזדהות עם המאבק נגד פינוי הדיירים.^[28]

גלריה עריכה

הפגנה בשייח' ג'ראח 11 בפברואר 2022
ליצנית מחופשת לשוטרת המכנה את עצמה השוטרת 'אז-אולי יהיה יותר טוב', ממשטרת 'ישר-אל הלב'^[29] בשייח' ג'ראח, פברואר 2022
הפגנת ימין בשייח' ג'ראח בעקבות הצתת בית בשכונה, פברואר 2022
מפגין בשייח' ג'ראח, אוגוסט 2021
לשכה פרלמנטרית שהקים חבר הכנסת איתמר בן גביר בשכונת שייח' ג'ראח, פברואר 2022
יהודי חרדי בדרכו לקבר שמעון הצדיק חולף על פני הפגנת פעילי שמאל שבועית ביום שישי נגד פינוי המשתכנים
הבית בו השתכנו משפחת אלקורד
בית הכנסת בשכונת שמעון הצדיק