פר גינט

מחזה מאת הנריק איבסן עם מוזיקה מאת גריג
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!

מקצרמר למובחר.PNG


הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

פֶּר גִּינְטנורווגית: Peer Gynt) הוא מחזה מאת הנריק איבסן המבוסס על סיפורי עם נורווגיים. המחזה תורגם לעברית בידי לאה גולדברג, הוצאת דביר, שנת תשי"ד (1953). תרגום זה נעשה לא משפת המקור, אלא מארבעה תרגומים, שניים בגרמנית (הטוב בהם מאת המשורר כריסטיאן מורגנשטרן, בהוצאת ס. פישר), אחד מרוסית, מאת האנזן, ואחד מאנגלית, מאת ר. פראקהרסון שארפ,[1] ואי-ידיעת השפה הנורווגית גרמה להאחדה בשפת הדמויות הדוברות, שכולה שפה מתוקנת ברמה גבוהה, כפי שהיה מקובל בשנות החמישים בתרגומים לעברית. איבסן חרג בלשון המחזה מן המקובל בנורווגית, והיחס לתרגום עברי היה דומה במידה רבה למה שהיה בנורווגיה באמצע המאה ה-19.[2] כמו כן תורגם בידי איתמר אבן־זהר בשנת תשל"א (1971) להצגה ב"הבימה". תרגום זה נעשה מהמקור הנורווגי.[3]

"טרול יער", תאודור קיטלסן, 1906
פר גינט, גיבור סיפור העם, שעליו ביסס איבסן את המחזה שלו בקווים כלליים

עלילת המחזהעריכה

"פֶּר גִינְט" הוא מחזה מחורז בן חמש מערכות מאת המחזאי הנורווגי הנריק איבסן. המחזה, שיצא לאור בשנת 1876 בנורווגית,[4] הוא אחד המחזות הנורווגיים המוצגים ביותר ברחבי העולם. איבסן גרס, כי ל"פר גינט", סיפור העם הנורווגי שהמחזה בנוי עליו פחות או יותר, יש בסיס עובדתי, וכי אחדות מן הדמויות בו מעוצבות על פי משפחתו של איבסן עצמו, בייחוד הוריו, קנוט איבסן ומריכן אלטנבורג. תיאור ביתו של פר גינט, דמות אביו העולה מזכרונות האם אוזה, אוזה עצמה והיחסים שבינה לבין בנה, הנם זכרונות ילדותו של איבסן, בית אמו ואביו, כעדות עצמו, "רק בהפרזה מסויימת - מחמת דרישותיה של האמנות"[5] הוא הושפע גם באופן כללי מאוסף סיפורי העם והאגדות הנורווגיים של פטר כריסטן אסביירנסן, שיצא לאור בשנת 1845 ("Huldre-Eventyr og Folkesagn").

"פר גינט" מתעד את מסעו של נושא שם זה מהרי נורווגיה אל המדבר של צפון אפריקה וחזרה. לדברי קלאוס ואן דן ברג, "מקורות המחזה רומנטיים, אבל הוא גם צופה את ההתפרקות לרסיסים של המודרניזם בראשיתו" ו"הטקסט הסינמאטי משלב שירה עם סאטירה חברתית וסצינות מציאותיות עם סוריאליסטיות." "פר גינט" תואר גם כסיפור חיים המבוסס על דחיינות והימנעות. המחזה נכתב באיטליה והמהדורה הראשונה, של 1,250 עותקים, יצאה לאור ב-14 בנובמבר 1867 בהוצאת הספרים הדנית גילדנדאל בקופנהגן. אף כי המהדורה הראשדונה נמכרה כולה תוך זמן קצר, הדפסה חוזרת של עוד 2000 עותקים, שיצאה לאחר ארבעה-עשר יום בלבד, לא נמכרה כולה אלא שבע שנים אחר כך.

מערכה ראשונהעריכה

תמונה א'עריכה

פר מספר לאמו, אוזה, נסים ונפלאות על מעלליו בשעות האחרונות, לתרץ את השתמטותו מעבודות המשק. אוזה, אלמנה מרת-נפש וקשת יום, מתקשה להתמודד עם אחזקת החווה וקובלת על הידרדרות מצבם הכלכלי מאז מות בעלה, ועל בנה, פר החסון בן העשרים, שמעדיף להתהולל עם חבריו במקום לסייע לה בעבודה. תחילה היא מסתייגת מסיפוריו ומלגלגת עליהם, אבל בהדרגה היא נכבשת לכושר התיאור שלו ונסחפת בעלילות הסכנה המדומות שהוא שוזר לפניה, אחוזת אימה ודאגה לשלומו, עד שהיא מתעשתת ומבינה, שנפלה שוב ברשת הבדותות שלו. פר מנסה לשכנע את אמו, שיש לו סיכוי לשאת לאישה את אינגריד, בת עשירים שאביה בעל אחוזת הגסטד וכלולותיה לאחר נועדו ליום המחרת. אמו מבכה את הסיכוי שהיה לבנה לרשת אחוזה עשירה ולחלץ את שניהם מחיי העוני, אך פר מושיבה על גבו ודוהר איתה אל בית "כלתו", בביטחון מלא שיוכל לשכנע את אביה לתתה לו ולא לחתנה המיועד. אוזה מבטיחה לספר לאביה של אינגריד את כל מעללי בנה הסורר, ועל כן מושיב אותה פר על גג טחנת הקמח, כדי שלא תקלקל את סיכוייו, ומתעלם מצעקותיה וקללותיה המלוות אותו.[6]

תמונה ב'עריכה

פר הולך אל אחוזת הגסטד, אך בהגיעו אל הגדר הוא נרתע למחשבה על כל קרואי החתונה שיראו אותו ויבוזו לו. הוא משתרע על הדשא, בוהה בעננים ושוקע בהזיות גבורה, הוד והדר, עד שקבוצה מאנשי הכפר מגיעה אל פתח האחוזה והוא שומע את דברי הלעג והבוז עליו ועל אמו. הוא מנסה להתעלם מן העלבון ומתכוון לשוב אל אמו, היושבת על הגג, אבל צלילי המחול העולים ממשתה החתונה מושכים את לבו ואין הוא יכול לעמוד בפיתוי הבנות המחוללות, כשדה פרחים צבעוני.[7]

תמונה ג'עריכה

נשף החתונה בעיצומו, אך הכלה מסתגרת בחדרה ומסרבת לצאת אל החתן, שבא לקבול ולתנות את עלבונו לפני אביו. פר גינט בא ומנסה להזמין נערה לרקוד עמו, אבל כולן מסרבות ומשתמטות ממנו. הנפח, אויבו משכבר, מסית את קרואי החתונה נגד פר. בכל קבוצת אורחים שהוא ניגש אליה נפסקים הדיבורים ואין איש מדבר אליו. הם מחייכים ומביטים בו בלעג. אז מגיעה סולוויג עם הוריה ואחותה הקטנה, הלגה. הם זרים במקום ואינם מכירים את פר. הוא חוסם את דרכם ושואל, אם יוכל לרקוד עם סולוויג. אביה משיב בחיוב, אך אומר שתחילה עליהם לברך את בעלי השמחה. בינתיים ניגש הטבח, המשמש גם כשר המשקים, ומציע לפר כוס משקה מכדו, אך פר מסרב בנימוס והולך לחפש את סולוויג, שמצאה חן בעיניו. סולוויג מסכימה לרקוד אתו לזמן קצר, כצו אמה, אבל כשהיא שומעת את שמו, היא נרתעת בבהלה. בחורים מקיפים את פר ומשדלים אותו לשתות עמם ולספר להם מעלילות הגבורה שלו, בהן הסיפור על השד שכלא באגוז והורה לנפח לפצח אותו בקורנס, וכאשר נמלט השד מן האגוז, שרף את ידי הנפח ומכאן האיבה ביניהם. הבחורים לועגים לבדותות ולסיפורי הרהב שלו, כולם מלבד החתן הפתי, שממשיך להתלונן על כלתו הסרבנית. סולוויג עוברת עם אחותה הקטנה, אבל מסרבת לרקוד עם פר, כי שמעה בינתיים שהוא פרא אדם. פר איננו מרפה ממנה, לועג לה ולהוריה החסודים ומאיים להפוך לטרול ולשתות את דמה - עד שהוא נבהל מעצמו וחוזר ומבקש ממנה בקול תחנונים לרקוד עמו, אבל היא מסרבת ומסתלקת. החתן מבטיח לפר שור אם יעזור לו להגיע אל כלתו, המסתגרת במזווה, ופר נעתר לו. הנפח מגיע עם קבוצה גדולה של שיכורים, פושט את מעילו ומודיע על כונתו להכות את פר עד שיוכרע מי מהם המנצח. אביה של סולוויג מנסה להרגיע אותו, אך לשווא. בינתיים מגיעה אוזה עם מקל בידה, רותחת מזעם על בנה, אך כשהנפח מחדש את איומיו, היא משנה כיוון ומאיימת עליו אם יעז לפגוע בבנה. החתן מופיע נרעש כולו, כי פר חטף את הכלה ונמלט עמה אל ההר. אוזה מאיימת ומתרה חליפות, על פר הנמלט ועל אבי הכלה, המאיים לערוף את ראשו.[8]


מערכה שנייהעריכה

תמונה א'עריכה

פר גינט ואינגריד מטפסים בהר, מיד אחרי עלות השחר. פר מגרש מעליו את אינגריד ומצווה עליה לחזור הביתה. אינגריד, לבושה בשמלת הכלה שלה, המומה ואינה מבינה, איך הוא יכול לגרש אותה אחרי שזה עתה חטף אותה מביתה ומחתנה, אבל פר לועג לה, מטיח בפניה את כל התכונות שמצא בסולוויג ואיננו מוצא באיננגריד, ובסופו של דבר צועק לעומתה,"שיקח אתכן הדבר! שתרד עמוק לקבר כל אשה!" ואינגריד מחזירה לו בלעג ובבוז: "חוץ מאחת". בזאת הם נפרדים.

תמונה ב'עריכה

אוזה, נואשת למצוא את בנה האבוד, נאבקת בסערה על שפת האגם. סולוויג, הוריה ואחותה הקטנה הולכים אחריה, ספק מנסים לעודד אותה וספק מייחלים לסופו של פר. סולוויג משדלת את אוזה לספר לה עוד ועוד על פר ומעלליו ואוזה חוזרת על סיפורי הבדים של בנה, בעוד הוריה של סולוויג נדים למשוגותיה. היא מדמה לראותו על ראש צוק ומנסה לטפס בעקבותיו על ההר.

תמונה ג'עריכה

פר ממשיך בדרכו לבדו, משוכנע שכל אנשי הכפר, עם הזקן מהגסטד, רודפים אותו חמושים במקלות וברובים, אבל הוא מתייהר בכוחו הרב לעמוד בפניהם. שלוש בוקרות מופיעות בדרכו, מחפשות את הטרולים בני זוגן. פר מציע את עצמו במקומם. השלוש מרקדות על הגבעות, מתגרות בפר מרחוק, ועל אף סיפורי הרהב שלהן על נפלאות בני זוגן הטרולים, סופן ששלושתן מסתפקות בפר.

תמונה ד'עריכה

פר, שיכור ותשוש מליל תענוגות, כושל בהרים בשעת ערביים. הוא מתייסר בדמיונות שווא ומגנה את עצמו על השקרים שסיפר. ברגע של חרטה הוא מבטיח להיטהר מחטאיו ולהתעופף משם והלאה, אך מיד חוזר לחלומות הגדולה והפאר כמקודם, רואה עצמו בדמיונו כמלך בריטניה ומדמה לראות את בית סבו, משופץ ומואר כולו בנשף חגיגי. במרוצתו הוא נתקל בסלע, נחבט בו ומתעלף.

תמונה ה'עריכה

על גבעה פוסעת אישה לבושה ירוק, ופר הולך בעקבותיה ומחזר אחריה בהתלהבות, מתרברב ומבטיח לה כל שתאבה נפשה, אם רק תלך אחריו. שניהם מתחרים זה בזה בסיפורים, זו על אביה מלך דוברה וזה על אמו המלכה אוזה, ועל מעללי הגבורה והתפארת שלהם. האישה מסבירה לו, שאצלם לכל שני פנים, ועל כן, ארמון אביה ייראה לו כמדבר שממה זרוע אבנים, אבל זה רק נדמה לו, והוא מחזיר לה בהסבר, שבביתו השיש והזהב נראים כפיח ועובש ווילון הקטיפה נראה כסחבה, וכיון שאצל שניהם הכל מהופך, אות הוא שנבראו זה לזה זה מכבר. האישה קוראת לרכב הכלולות, וחזיר גדול מתייצב לפניהם. פר והאישה בירוק יושבים על גבו. האישה ששה ושמחה במזלה הטוב ופר מצליף בחזיר להאיץ בו ואומר, "ניכר איש אציל בסוסו האביר!"

תמונה ו'עריכה

בארמון רונדה של מלך הטרולים מתעוררת מהומה, כשאיש נוצרי מופיע עם היפה בבנות מלך דוברה. הטרולים והמכשפות מתחרים זה בזה בהצעות כיצד להעניש אותו, אבל המלך סובר אחרת - בזמן האחרון הידרדר מעמד הטרולים, ואם לבן האנוש ראש אחד בלבד, הרי גם לבת המלך רק ראש אחד, וקשה כבר למצוא בעלי שני ראשים בעם הטרולים, שלא לדבר על משולשי ראשים, ועל כן, אם הגיע איש בריא וחסון למראה, ואפילו נאה, הוא מוכן לתת לו את בתו לאישה. פר מסכים, בתנאי שגם המלכות תינתן לו עם ידה. המלך מסכים לתת לזוג את חצי המלכות מיד ואת חציה השני לאחר מותו. פר מסכים, אך המלך דורש ממנו להתחייב לתנאי הטרולים, ואם יסטה מהם, לא זו בלבד שיאבד את מלכותו, אלא שגם חי לא ייצא מארצם. הוא נדרש להישאר לעד בגבולות ארץ הטרולים, הרחק מאור השמש ולא להפר את כלליה אף במחשבותיו. פר איננו נרתע, כל עוד מובטחת ללו המלוכה. המלך מנסה אותו בחידה, שפר מתקשה לפתור, והמלך מסביר לו את ההבדל בין אדם לבין טרול, שחשיבותו במילה "דייך", שתהיה לו לסיסמה מכאן ואילך. בעיה חדשה מתעוררת, כשפר נדרש להצטייד בזנב כתנאי לנישואיו עם בת המלך. הוא נרתע תחילה, אך משלים עם הגזירה. ואף מתפעל מסובלנות הטרולים, שאינם דורשים ממנו להמיר את דתו ומסתפקים בלבוש ובנוהג.
למרבה הצער, חושיו של פר נשארים חושי אדם גם בלבוש טרול, וכשהוא תוהה למראה פרה הפורטת על נבל וחזירונת יוצאת במחול, נסערות כל בנות הטרולים וכלתו הטריה בוכה על העלבון שעלב בה ובאחיותיה. המלך יודע איך לפתור את הקושי - לעקור את עיניו. אבל פר מתנגד בכל עוז ודורש לעזוב את ממלכת הטרולים כאדם, לא כטרול. פר מגלה לטרולים את האמת, כי איננו מלך ולא בן-מלך וגם עשיר איננו, והמלך מצווה לרוצץ את גולגלתו, אבל הטרולים הצעירים מתחננים שירשו להם לשחק בו קודם. הם מקיפים אותו מכל עבר, נושכים ונאחזים בו, והוא נס על נפשו, מחפש פתח מילוט וזועק אל אמו שתושיע אותו. ברגע זה עולה השחר וקול פעמוני הכנסייה נשמע. הטרולים נמלטים בזעקה, אולם הארמון מתמוטט ונעלם.

 
פר גינט בארמון דוברה

תמונה ז'עריכה

עלטה כבדה. פר מכה על סביבותיו בענף גדול, מנסה לברר מי עומד בדרכו, אך התשובה "אני עצמי!" איננה עונה על שאלתו והוא מנסה להבריח את בעל הקול, הנסתר מעיניו. הדובר המסתורי מתגרה בו: "אני עצמי! התוכל להגיד זאת עליך?" פר מאיים על בעל הקול וחוזר על שאלתו: "מי אתה?" כשהוא נענה באותה תשובה כמקודם, הוא משנה את שאלתו ל"מה אתה?" והקול עונה: "אני בויג - העקום הגדול!" (טרול ענק, רואה ואינו נראה, המוםיע לעתים קרובות באגדות סקנדינביות.)
פר מצווה עליו לפנות לו את הדרך, וכשהבויג מסרב, הוא מצליף לעומתו בענף, אך כשהוא מנסה לעבור, הוא נתקל במשהו, ומבין מדברי הבויג, שכך לא ייפטר ממנו, גם לא באגרופים. הוא מנסה להמשיך בדרכו, אך מוצא שבכל כיוון שיילך, דרכו חסומה, כי הבויג הנסתר מעין מכתר אותו סביב סביב במעגל קסמים. הוא מסרב להילחם בפר, המתגרה בו, ומסביר, כי "בויג הגדול בשלום עם הזמן ישיג את הכל!"
להקת ציפורים גדולות מצטרפת אל הבויג והן מנסות לשסות אותו בפר, שנופל ארצה הקורא לעזרתו את סולויג עם ספר התפילות שלה. צלצול פעמון כנסיה רחוק מבריח את הציפורים ומציל את פר.

תמונה ח'עריכה

פר מתעורר משנתו ליד בקתת אמו. הלגה הקטנה מופיעה עם סל מזון, אך סולויג מסרבת להתקרב אל פר ובורחת כשהוא מנסה להתקרב אליה ולשדל אותה בסיפורי גבורתו בארמון הטרול. הוא מנסה לשדל את הלגה שתדבר בזכותו אל סולויג ומנסה לשחד אותה בכפתור כסף, אך היא נמלטת בעקבות אחותה.

מערכה שלישיתעריכה

תמונה א'עריכה

פר כורת עץ גדול ביער, רגע שוגה שוב בדמיונות הרהב הרגילים שלו ומיד מתעשת ומכיר במצבו העגום - אמו שוב לא תדאג לצרכיו, ואם הוא רוצה בבית, בגד וארוחה, יהיה עליו להשיגם לעצמו. תוך כדי העבודה הוא שומע קול צעדים ונבעת, שמא אביה של אינגריד בא לצוד אותו, אך מיד הוא רואה שאין זה אלא בחור צעיר ומבוהל, המחזיק חרמש בידו, ובעוד פר מסתכל בו בתימהון, מניף הבחור את החרמש וקוטע לעצמו אגודל. פר מבין את תכלית המעשה - שחרור מהצבא - אך מתקשה להבין איך אפשר להוציא מחשבה כזאת לפועל. הוא מניד ראשו וחוזר לעבודתו.

תמונה ב'עריכה

אוזה וקרי שכנתה מנסות להכניס סדרים בבקתת אוזה ההפוכה, לאחר שבעליה של אחוזת הגסטד הוציא ממנה כל דבר בעל ערך והחרים את חוותה ושדותיה של אוזה, ואילו פר נעלם ואיננו. השכנה מטילה על פר את האשם במצבה העגום של אמו, אך אוזה, חולה, חלשה ודואבת, ממשיכה להגן עליו ומאשימה בכל את השטן המדיח, מה גם שאינגריד חזרה לבסוף הביתה בריאה ושלמה. אוזה מוצאת תרווד ישן ונזכרת, איך היה פר הילד מתיך בו כפתורים ויוצק מטבע, וכשביקש מאביו כפתור בדיל, נתן לו האב כפתור כסף טהור, כי רק הוא יאה לבנו. אוזה מבינה, שהיה זה היין שעירפל את שכלו, עד שלא ייחס ערך לכסף על פני בדיל. לשמחתה היא מוצאת שתי חולצות צמר שנשכחו, ומתכננת לשלוח לו מיד אחת מהן, כי חולצתו כבר קרועה ובלויה. לשכנה היא מסבירה, שגם אם חטא פר, הרי הכומר אומר שכל חטא לבסוף יכופר.

תמונה ג'עריכה

פר משלים את עבודתו על הבקתה החדשה בקביעת מנעול על הדלת. סולוויג מופיעה על מגלשיים, נענית לבשורה שהביאו לה אחותה הקטנה, ואמו של פר, והרוחות הגדולות, וחלומותיה בלילות הארוכים וגעגועיה בימים הריקים. למען פר עזבה הכל לעד, וקשה עליה הפרידה מאחותה ומהוריה, אך בלכתה אל פר ידעה, כי הביתה היא הולכת. פר החושש מנסה להזהיר אותה מן הצפוי להם בבקתת העוני הקטנה, הרחק מכל, בידיעה שאסור לו לצאת מן היער כי כל הפוגש בו יהרגנו, אך סולויג איננה חוששת, כאן ביער היא מרגישה בביתה, חופשייה מכל. פר מכניס אותה אל הבקתה ויוצא, אך בחוץ עוצרת אותו אישה מזדקת בשמלה ירוקה ועמה ילד צולע, עם בקבוק שיכר בידו. היא מזכירה לו מי היא - בת מלך הטרולים - וטוענת שהילד הוא בנו. כשפר מכחיש בזעם, היא מצווה עליו לגרש את האישה שהביא אל ביתו ואז יראה איך יופיה שלה מתחדש כמקודם. פר מנסה לגרשה, אך היא צוחקת ומבטיחה לו, שלא יוכל להיפטר ממנה, כי היא תימצא תמיד בינו לבין אהובתו, תשב עמם ליד האח ותשכב עמם במיטתם, וגם אם ינסה לפגוע בה, לא יוכל. פר מבין, שחטאי העבר לא יניחו לו, לא אינגריד ולא האישה בירוק, ואסור לו להביאה למחיצתה של סולויג, הזכה והטהורה. כשסולויג עומדת בדלת וקוראת לו לבוא, הוא מבקש ממנה לחכות לו, בלי שיידע אם ומתי יוכל לחזור אליה.

תמונה ד'עריכה

אוזה חולה, ומרגישה שזמנה אוזל. ביתה ריק מכל, לאחר שאויביו של פר רוקנו אותו, והיא חוששת שלא תזכה עוד לראות את בנה לפני מותה, אך פר מופיע לפתע. בכל שמחתה על שובו, אוזה דואגת לשלומו, כי יש מי שמתנכל לו, אבל פר מבטל את דאגותיה. הוא איננו מבין תחילה שאוזה קרובה לסופה, וכשהוא תופס, הוא עושה כל שביכולתו להביאה שקטה ורוגעת אל קיצה. הוא מעמיד פנים, שמיטתה היא מזחלת, כפי שעשתה היא בילדותו, וכמו מסיע אותה, בפטפוט בלתי פוסק, אל שערי גן העדן. אוזה מקשיבה לדברי הדמיון והרהב שלו, כרגיל, ואט אט נסחפת אל מותה ללא כאב או פחד. כשהשכנה נכנסת לראות מה שלומה, היא מוצאת את פר לצד אמו המתה. הוא מבקש ממנה לעשות עמה חסד של אמת ואילו הוא יימלט מן החוק, למרחקי-מרחקים.

מערכה רביעיתעריכה

תמונה א'עריכה

על חוף דרום-מערב מרוקו מיסב פר, לבוש הדר, עם ארבעה גברים - אמריקאי, צרפתי, גרמני ושוודי. פר מתייהר ומתרברב, כדרכו, בעושרו הרב, בנסיונות שהתנסה בהם בארמון הטרול כדי לשמור על חירותו כאדם וכרווק. קהל מאזיניו מקבל את כל דבריו ורואה בו מלומד ואיש עסקים מצליח. הוא מתאר לפניהם במלל רב את הצלחותיו עסקיות, במכירת פסלים לעובדי אלילים מצד אחד ובמכירת כלים נחוצים למסיונרים לעבודת הקודש שלהם להכנסת העכו"ם בברית הנצרות. לצד העושר שצבר בדרך זו, נחה דעתו בידיעה, שעל כל אליל שמכר, שלח מסיונר לשבור אותו, כך שלמעשה, כל עמלו היה תעמולה לכנסיה. גם בסחר עבדים עסק, אבל כשקהל פילנטרופים רדף אחריו, כיפר על עוונו במשלוח הכושים לאי שקנה בדרום, שם הושיב אותם בבתים טובים, האכיל אותם לשובע וגם בנה בתי ספר לבניהם, אבל לבסוף משך ידו מכל העניין, מכר את המטע ברווח טוב ולפני לכתו, גם דאג לכל אחד מהם, כולל התינוקות, למנה יפה של גרוג ולטבק לאלמנות. בכך, סבור הוא, כיפר על העוולה והעוון והוא שלם בנפשו. הוא פורש לפני הארבעה את משנת העם הנורווגי, לאטום את האוזניים מלשמוע לנחש המסית, ולדאוג תמיד לגשר צר, שעליו יוכל כל איש לחזור על עקבותיו, וכך ימצא תמיד את דרכו בין טוב לרע. הוא נורווגי, אך רואה עצמו כאזרח העולם, שלקח מארצות העולם מה שמצא בהן לתועלתו. לשאלת קהלו, מה יעשה בהון שצבר, הוא מודיע להם, שבכוונתו להיות קיסר, כי "האני הגינטי" הוא, ודרוש לו רק זהב, כדי שיהיה קיסר מושלם, וכל מה שיש לו יספיק רק לקיסרות בממלכה זעירה למשך שלושה ימים, ואילו הוא שואף להיות פר גינט מושלם עד לבלי די, מקודקוד עד כף רגל.
אך בשיא התלהבותם של השומעים, כשבהערצתם לפר הם סבורים, שהוא מתכוון להושיט עזרה ליוון במלחמתה עם התורכים, הוא מצנן את התלהבותם ומסביר, שאת כספו ילווה דווקא לתורכים, ואם הם רוצים להילחם לצד היוונים - אדרבא, כך יזכו לשם ולכבוד, אך בלעדיו. הוא, סר פיטר גינט הנהו, איש חופשי. הוא פונה עורף לידידיו-מעריציו לשעבר, המגלים בשיחתם את הסיבות האמיתיות לתמיכתם במלחמת השחרור של יוון. מאכזבתם נולדת תוכנית חדשה - לשדוד, או כדבריהם, להחרים, את ספינתו של פר בעזרת הצוות, שישחדו לעמוד לצדם. בזה אחר זה הם מקבלים את התוכנית, על אף התנגדות מוסרית לכאורה.

תמונה ב'עריכה

פר מגלה את דבר השוד, מתרוצץ נואש על החוף, פונה אל אלוהים בתחינות, דורש ממנו להחזיר את הספינה אל החוף, ומזכיר לו את המסיונרים ששלח אל הכושים, הנצרות שהפיץ, ועכשיו הוא מצפה להצלה. ואכן, בעוד הוא מתמקח עם אלוהים, פורץ סילון אש מן הספינה ולנגד עיניו היא מתפוצצת ונעלמת במימי הים. פר מאושר ומהלל את אלוהיו, שעשה בו חסד על אף כל חטאיו. הוא בטוח שהאל לא יכזיב אותו.

תמונה ג'עריכה

מחנה צבא מרוקאי. חיילים יושבים סביב מדורה. עבדים באים במרוצה בזה אחר זה ומודיעים, כי סוס המלך ולבוש המלכות נגנבו. המפקד נכנס ומודיע, שמי שלא ימצא את הגנב, דינו מאה מלקות. החיילים עולים על סוסיהם ודוהרים.

תמונה ד'עריכה

פר יושב על ענף עץ. קופים מתעללים בו, רוגמים אותו בבוץ וגללים. הוא מנסה להתרפס לפני הקוף הזקן, אך לשווא.

תמונה ה'עריכה

במערה במדבר מתחבאים הגנבים שגזלו את סוס המלך וגלימתו. הם רואים פרשים במרחק, נבהלים ונמלטים, ואת השלל הם משאירים מאחוריהם. פר מופיע, מתענג על יפי השחר ועל נפלאות הבריאה סביבו, לטאות, צפרדע, חיפושית - מכולן הוא מתפעל, כי הן מסתפקות במועט ואינן מייחלות לדבר. הוא בטוח ביכולתו לעמוד בנסיון ועל אף חרדתו ממצבו הנוכחי, הוא בטוח שיצליח לעלות מחדש. למראה גבעה, עולות בו תוכניות גרנדיוזיות, איך, בשתי ידיו, יפלס תעלות בגבעה, יפרוץ את הסכר ויהפוך את מדבר סהרה לגן פורח, אדמה פוריה, גשמי ברכה, עורקי תחבורה, וגם את סגנון אירופה יביא לאפריקה, והוא המלך, יקים את גינטניה מדינתו הצעירה. לו רק סוס ניתן לו, היה יוצא למסע צלב!
הסוס הגנוב צוהל, ופר מגלה לתדהמתו את המערה עם כל השלל, שהגנבים נטשו במנוסתם. פר מתקשה להאמין למראה עיניו, אך מקץ רגע הוא מקבל את המצב, לובש את הגלימה, מתחמש בחרב, עולה על הסוס ודוהר אל המדבר. === תמונה ו' ===- באוהל בנווה מדבר יושב פר בלבוש שיך ערבי, מעשן להנאתו וצופה בלהקת נערות, המחוללת ומזמרת את תהילת הנביא, הוא פר. אניטרה רוקדת ושרה סולו את תהילת הנביא. פר מסכם: אכן, "אין נביא בארצו". הוא משבח את חיי הנביא הנוכחיים, היאים לו הרבה יותר מחיי הסוחר שידע בצ'רלסטון. הוא בז לעיטורים שרכשו לו מקום של כבוד בחברה, כגון שעון זהב וטבעת, שכן הם אינם הוא עצמו, בניגוד לעמדת הנביא, עמדה חברתית כלבבו, שבזכותה אנשים משתחווים לפניו בזכותו הוא, וא בזכות עושרו. תוארו החדש בא לו מאליו, כשבני המדבר פגשו אותו בדרכו וקראו: "הנביא בא!" לדעתו, גם לא כיזב בדבר, ובכל רגע שירצה, יוכל לעלות על סוסו ולהסתלק כלעומת שבא. הווה אומר: הוא שולט במצב
אניטרה ניגשת אליו ומבקשת, שיואיל להיראות לפני בני השבט, אך פר מסרב בכל תוקף לפגוש גברים, שאותם הוא מגנה בפה מלא. הוא מצווה על אניטרה לרקוד ולשיר לפניו. הוא מתבונן בה ומשווה אותה לבנות הצפון, ואף כי אינה נקייה ביותר, הרי בעיניו היא משובצת פנינים ממש. הוא מציע לה לתת לו את דודיה, ובזכות זאת תבוא אל גן העדן. אך אניטרה סותרת את דבריו - לגן העדן לא תוכל לבוא, כי אין לה נשמה.
פר מבטיח לה נשמה קטנה וזעירה שתקבל מידיו, אך אניטרה מסתייגת. לא בנשמה היא חפצה, אלא באבן נוצצת. פר הנלהב מושיט אבן לשם לאניטרה, החמודה והנלבבת בעיניו, כי גבר הוא והיא מושכת אותו כאבן שואבת.

תמונה ז'עריכה

פר מנגן בכלי מיתרים ערבי ליד אוהלה של אניטרה, מספר את עלילות נדודיו בים ובמדבר ואת תהילת אניטרה. אניטרה מתעוררת משנתה והם משוחחים ביניהם, כלומר, פר מדבר ואניטרה עונה קצרות ומודה, שאת מחצית דבריו לא הבינה כלל. פר מבטיח לה, כי יעניק לה הן נשמה והן שאר רוח. שוב אין הוא מבקש להפוך את המדבר לגן פורח, אך הוא מנסה לבאר לאניטרה את פשר המילה חיים, שבעיניו משמעה להיות תמיד הוא, ה"אני" שלו הוא ישותו, בנעוריו ובבגרותו. הוא בטוח, שבזכות נעוריה של אניטרה הפתיה, יוכל למשול בממלכתו. אך בעודו מהלל את אניטרה ויתרונותיה, נרדמת זו לצדו ונוחרת. פר חושש לרגע, שלשווא אמר את מיטב דבריו באוזניה, אך מיד מתנחם באמונה, שהיא חולמת עכשיו ונישאת על גלי הזמר שזימר באוזניה. הוא מעניק לה בשנתה תכשיטים ואבני חן וכך מכתיר אותה בחלומה. פר גינט השיג הלילה את השיא של ה"אני", רק בזכות עצמו הלילה, אישיותו היא נצחונו!

תמונה ח'עריכה

פר חוטף את אניטרה ורוכב עמה במדבר על סוסו הלבן. אניטרה מתנגדת, מאיימת לנשוך אותו אם לא יניח לה. פר מסביר, שאל להם להישאר זמן רב מדי באותו מקום והגיעה שעתו להמשיך בדרכו, כי עכשיו אין הוא נביא, אלא קיסר. לבקשתה, הוא מעניק לה טבעת מאצבעו, יורד מן הסוס ומוליך אותו תוך שירת הלל ליופיה ולו עצמו, הצעיר ועול הימים. אניטרה שואלת אם יש לו עוד טבעת, והוא ממשיך ומתייהר לפניה, רוקד ומשווה עצמו לתיש ולשכוי יפה-כרבולת. אניטרה מבקשת ומקבלת מידיו את בגדיו ואת צרור הזהב שלו, ופר כורע לפניה ומבקש: "תני לי סבל, יגון וכאב, מתוקים עד חקר פצעי אוהב". אניטרה חוקרת, היכן הוא אותו גן עדן שלו. עוד אלף פרסה, מבטיח לה פר, ושם תזכה בנשמה המובטחת, אך אניטרה עונה, "לא תודה, גם באין נשמה לי שלום, אך ביקשת סבל... ושפחתך תעשה ותשמע! שלום!" היא מצליפה בו בשוט ומדהירה את הסוס למדבר. פר מביט אחריה כמוכה רעם, ומסכם, לאחר שתיקת תדהמה ממושכת: "אבל זהו... השד..."

תמונה ט'עריכה

כעבור שעה, באותחו מקום, פר פושט מעליו את בגדי התורכי ועומד כתייר אירוםי, חבוש כובע קטן במקום התרבוש. הוא תוהה על עצמו, איך הלך שולל ומסביר לעצמו, שלא הוא ששגה, זה היה הנביא, כי להיות נביא זה עסק ביש, כי מנקודת ראותו של נביא, הן עליך להיות שוטה גמור, ורק משום כך נמשך אחרי אותה אווזה פותה. הוא צוחק לעצמו כשהוא חושב, איך כרכר ופיזז לפניה. היא לקחה אומנם את רוב כספו, אבל עוד נשאר לו די הצורך לחיות כזעיר בורגני, בלי דאגות לסוסים, כרכרה ורכב, והעיקר - הוא שולט במצב. לאחר שיקול מהיר, הוא מחליט לחיות מעתה כנוסע-חוקר, לעבור ממדינה למדינה ולעמוד על טיב האדם, מרחוק, כאחד מקהל הצופים. הוא משוחרר ומאושר, מושל החיים, הקיסר! אין לו עוד עניין לא בחיי ההווה ולא בנשים, רק את העבר יחקור ובכך אושרו.



היצירה המוזיקליתעריכה

הנריק איבסן פנה למלחין אדוורד גריגמכתב בינואר 1874) שיחבר מוזיקת ליווי למחזה, וגריג נענה לבקשתו והלחין את המחזה בין השנים 1874–1875תקופה הרומנטית).

באולם מלך ההר (מתוך המערכה השנייה)עריכה

  ערך מורחב – באולם מלך ההר
"בארמון מלך ההר" מבוצע על ידי התזמורת הסימפונית הלאומית של צ'כיה

המוזיקה מתחילה במשלב נמוך, שקטה ואיטית מאוד. ככל שהשמחה גדלה, כך גם המוזיקה מתגברת והולכת ונעשית שמחה וסוערת. התפתחות המוזיקה מתבטאת בהרחבה במנעד, בעוצמת הנגינה ובמהירות. בהתחלה אופי הקטע כבד, אך הוא נעשה קליל יותר לקראת הסוף. המבנה המוזיקלי מורכב מאותו קטע החוזר על עצמו מבחינה מלודית בגבהים שונים.

שירתה של סולויג (מתוך המערכה השלישית)עריכה

פתיחת השיר מורכבת משני חלקים: חלק איטי המנוגן בכלי קשת, וחלק קצבי יותר שמנוגן בכלים בעלי רגיסטר נמוך יותר (בס). השיר עצמו מחולק גם־כן לשני חלקים: החלק האיטי, העצוב ומלא הגעגועים, מול החלק המז'ורי, השמח, והריקודי, המבטא את שמחתה של סולויג לקראת חזרתו של פר גינט מהמסע. המשקל מתחלף גם הוא: מארבעה רבעים לשלושה רבעים. פרק זה שייך לסוויטה מס' 2 של היצירה. גם סוויטה מס' 2 מורכבת מ־4 פרקים. שירתה של סולויג הוא הפרק השני.

מות אוסֶה (מתוך המערכה השלישית)עריכה

"מות אוסה" מבוצע על ידי התזמורת הסימפונית הלאומית של צ'כיה

הפרק מבוסס על משפט מוזיקלי שחוזר על עצמו מבחינה מלודית וקצבית. בחלק הראשון של הפרק המנגינה עולה אחרי כל שני משפטים יחד עם קרשנדו (עלייה בעוצמה), ולבסוף מגיעה לפורטיסימו (עוצמה גבוהה מאוד). בחלק השני של הפרק משתנה כיוון המנגינה, והיא מתחילה לרדת. המוזיקה מתחילה במשלבים נמוכים, בנגינת צ'לו וקונטרבס, ועולה באיטיות. לקטע אופי מלנכולי. קיימים ניגודים בין הפרק הראשון לשני בסולם, בעוצמה, במבנה, במפעם, בגובה ובאופי. ריבוי ניגודים זה מאפיין את הסוויטה.

"בוקר" מבוצע על ידי התזמורת הסימפונית הלאומית של צ'כיה

בוקר (מתוך המערכה הרביעית)עריכה

המוזיקה מתארת את גלי הים הקטנים והגדולים, המתנפצים על הסלעים במזח. המלחין (גריג) משתמש בעוצמה כדי לתאר את הגלים (גלים קטנים – עוצמה נמוכה, גלים גדולים – עוצמה גבוהה). המוזיקה קיבלה את השראתה מהנוף הנורווגי שמורכב מפיורדים, הרים, איילות ושלגים והנוף האנושי המכיל את תושבי הכפר הפשוטים והעניים.

"ריקוד אניטרה" מבוצע על ידי התזמורת הסימפונית הלאומית של צ'כיה

ריקוד אניטרה (מתוך המערכה הרביעית)עריכה

המוזיקה קלילה יותר מהמוזיקה בפרק השני ומתארת את ריקודה המרהיב של אניטרה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לאה גולדברג, הקדמה לתרגום העברי
  2. ^ איתמר אבן-זהר, תוכניית ההצגה בתיאטרון הבימה, 1972
  3. ^ [file:///C:/Users/Shlomith/Desktop/Even-Zohar_1971--PeerGynt-TOKNIYA.pdf
  4. ^ אינגריד פלקנברג, "Ibsens språk", הוצאת המועצה לשפה הנורווגית(בנורווגית)
  5. ^ לאה גולדברג, הקדמה לתרגום המחזה, ספריית דביר, 1953
  6. ^ פר גינט, עמ'25-3‎
  7. ^ [פר גינט, עמ' 30-29
  8. ^ פר גינט, עמ' 46-30