פתרון סופי
פתרון סופי או: תעלומת התוכי החטוף (באנגלית: The Final Solution: A Story of Detection) הוא נובלה בסוגת הספרות הבלשית מאת הסופר היהודי-אמריקאי מייקל שייבון, שיצאה לאור בשנת 2004.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
מייקל שייבון  |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | ספרות בלשית |
| הוצאה | |
| הוצאה | Fourth Estate |
| תאריך הוצאה | 2004 |
| מספר עמודים | 138 (במהדורה העברית) |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | עם עובד |
| תאריך | 2006 |
| תרגום | אלינוער ברגר |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002545729 |
  | |
עלילת הספר מתרחשת בשנת 1944 באנגליה, ובמרכזה "הזקן", אדם בן 89 שהוא בן דמותו של שרלוק הולמס, היוצא למשימה בלשית של איתור תוכי שנגנב מילד יהודי אילם, פליט מגרמניה הנאצית, המתגורר בבית הכומר.
תמצית העלילה עריכה
הזקן, שהיה בלש בעברו ועיסוקו העיקרי כעת הוא גידול דבורים, רואה מחלון ביתו בסאסקס שבדרום-מזרח אנגליה ילד בן תשע, ותוכי אפריקאי אפור על כתפו, המסתכן ליד פסי הרכבת, וחש להזהירו. מתברר שהילד הוא לינוס שטיינמן, פליט יהודי אילם מגרמניה הנאצית, המתגורר בבית הכומר המקומי, ק"ת פניקר, יחד עם משפחתו של הכומר - אשתו ובנו המתבגר רֶג'י, וכן שני דיירים, מר פרקינס ומר שיין, המתגוררים שם בשכירות. התוכי, הקרוי ברונו, יודע לשיר בלדות ושירים בגרמנית, אך מסקרן במיוחד מנהגו לדקלם רשימות ארוכות של ספרות בגרמנית, ללא סדר נראה לעין. אחד הדיירים משער שהתוכי מדקלם צופן צבאי גרמני, והדייר האחר, מר שיין, נראה כמתעלם מהתוכי, בניגוד לעניין הרב שמגלים בו כל האחרים.
למחרת נמצאת גופתו של מר שיין, שהוכה בעורפו בחפץ קהה, בחצר בית הכומר, והתוכי נעלם. קצין המשטרה המקומי, המפקח מייקל בלואוז, מזמין את הזקן לסייע בחקירת הרצח, וזה עונה: "אעזור לכם למצוא את התוכי של הילד. אם ניתקל בדרך ברוצח האמיתי, זה יהיה רווח נקי שלכם".[1]
רג'י פניקר נעצר כחשוד ברצח וכמי שהתכוון למכור את התוכי לסוחר בעופות נדירים, אך בהמשך פונה החקירה לכיוונים נוספים, ובכלל זה ביקור בלונדון. בעקבות החקירה מצליח הזקן לזהות את רוצחו של מר שיין.
הפרק הלפני אחרון של הספר מסופר מנקודת מבטו של התוכי, הנמצא בידי הרוצח טרם לכידתו. בסופו של פרק זה נלכד הרוצח, בעזרת סיוע קל מהתוכי השבוי, ובפרק האחרון מחזיר הזקן את התוכי ללינוס.
המפקח בלואוז ציין שסדרות המספרים הארוכות שמדקלם התוכי "אינן מייצגות חשבונות בנק שווייצרים ממוספרים", והזקן הוסיף: "אני מסופק מאוד אם נדע אי-פעם מה המשמעות הטמונה במספרים האלה, אם יש כזו".[2] לקורא, לעומת זאת, ניתן פתרון התעלומה: לסדרות המספרים שהוא מדקלם קורא התוכי במחשבותיו "שיר הרכבת", והוא למד אותן מפיו של לינוס בעת שלינוס שהה בביתו של אוברגרופנפיהרר שטופל בידי אביו של לינוס, הפסיכיאטר ד"ר יוליוס שטיינמן. לינוס אמר מספרים אלה בעת שהתבונן מחלון הבית ברכבות הנוסעות מזרחה, ומתברר שאינו אילם, אלא חדל לדבר כאשר הופרד מהוריו.
הוצאה לאור עריכה
הנובלה פורסמה לראשונה, בגרסה שונה מעט, בגיליון קיץ 2003 של כתב העת הספרותי The Paris Review,[3] וזכתה בפרס אגא חאן לסיפורת - פרס שנתי שמעניק כתב העת ליצירה הטובה ביותר שפורסמה בו באותה שנה. בנובמבר 2004 הנובלה יצאה לאור כספר, מלווה באיורים מאת ג'יי ריאן (אנ'). שייבון סיפר על תהליך כתיבת הנובלה: "חיברתי את כל העלילה די במהירות, אולי תוך שעה, ואת הסיפור כתבתי במשך השנתיים הבאות, ברווחים בין העבודה על התסריט של 'קוואליר וקליי' והעבודה על הרומן החדש שלי".[4]
הספר תורגם לעברית בידי אלינוער ברגר ויצא לאור בשנת 2006 במסגרת "ספריה לעם" של הוצאת עם עובד.[5] תרגום לגרמנית, בשם Das letzte Rätsel, בידי אנדראה פישר, יצא לאור בספטמבר 2005. תרגום לצרפתית, בשם La Solution finale, בידי איזבל פיליפ, יצא לאור באוקטובר 2007.
פרשנות עריכה
שם הספר עריכה
שמו המקורי של הספר, The Final Solution, מהדהד את שם ספרו של ארתור קונאן דויל, The Final Problem ("הבעיה הסופית"), שבו שרלוק הולמס נאבק באויבו הגדול, פרופסור מוריארטי, וכן את הפתרון הסופי, תוכניתם של הנאצים להשמדת יהודי אירופה.
תרגום מדויק לעברית של שם הספר הוא "הפתרון הסופי", אך עקב המשמעות העזה של שם זה בהיסטוריה היהודית, נקרא הספר בעברית "פתרון סופי". בתרגום לצרפתית נשמרה התאמה לשם המקורי, ואילו בתרגום לגרמנית התרחק שם הספר מהשם המקורי, ונקרא Das letzte Rätsel - "החידה האחרונה".
האם הזקן הוא שרלוק הולמס? עריכה
מאפיינים רבים של הזקן, כגון עיסוקו בגידול דבורים או תיאורו "בשעתו צבר את הונו ואת המוניטין שלו הודות לחילוץ שורה ארוכה ומבריקה של היסקים מצירופים בלתי סבירים של עובדות",[6] מרמזים לכך שזהו שרלוק הולמס, אך לכל אורך הספר הוא מוזכר בכינוי "הזקן", ללא ציון שמו. מייקל שייבון הסביר זאת:
- "זה באמת אמור להיות שרלוק הולמס, לא ניסיתי להיות מסתורי או לשחק משחקים בעניין הזה. פשוט בזמן שכתבתי את הסיפור גיליתי שכשאני קורא לו שרלוק הולמס זה לא רק מרתיע אותי אלא גם מהווה מכשול להבנת הדמות. השם היה סוג של מחסום שהיה לי קשה מאוד לחדור אותו בעזרת הדמיון שלי, מין מותג כזה כמו נייקי או קוקה קולה. אז פשוט כיניתי אותו 'האיש הזקן' וגיליתי שזה הקל עלי להבין אותו. אני מניח שבתום הכתיבה יכולתי להחליף את כל 'האיש הזקן' ב'הולמס' אבל כבר לא הרגשתי יותר שזה הדבר הנכון לעשות. הוא כבר לא היה שרלוק הולמס עבורי, הוא היה הדמות שלי - האיש הזקן".[4]
קישורים חיצוניים עריכה
- מאיה פלדמן, "יש משהו מרגש בלשבור טאבו", באתר ynet, 15 בספטמבר 2006
- רז יובן, זקנים חסרי מנוח, באתר "ידיעות אחרונות", 12 באוקטובר 2006
- פתרון סופי, באתר OCLC (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ פתרון סופי, עמ' 35
- ^ פתרון סופי, עמ' 136
- ^ The Paris Review No. 166, Summer 2003
- ^ 1 2 מאיה פלדמן, "יש משהו מרגש בלשבור טאבו", באתר ynet, 15 בספטמבר 2006
- ^ פתרון סופי, או: תעלומת התוכי החטוף, באתר של הוצאת עם עובד
- ^ פתרון סופי, עמ' 10