ויקיפדיה

צ'ו (מדינה)

מדינה עצמאית בעבר בחלק מסין של ימינו

צ'וּ (בסינית: 楚, בפין-יין: Chǔ. בסינית עתיקה: *s-r̥aʔ[2]) הייתה מדינה עצמאית בתקופת שושלת ג'ואו. החל מן המלך ווּ מצ'ו במאה ה8 לפנה"ס, הכריזו שליטי צ'ו על עצמם מלכים במעמד זהה למלכי ג'ואו. על אף שבתחילה הייתה צ'ו חסרת חשיבות בהיותה ממוקמת בדרום הרחוק ובעלת מנהגים שונים מאלו של המישור המרכזי, הרי שבהמשך יישמה בהצלחה שורת רפורמות מנהליות והפכה למדינה מצליחה ומתרחבת במהלך תקופת האביב והסתיו. עם התרחבותה הפכה צ'ו לכוח משמעותי בתקופת המדינות הלוחמות, עד שנכבשה בידי צִ'ין בשנת 223 לפנה"ס.

צ'ו
楚
  צ'ו (楚) סביב 350 לפנה"ס
  צ'ו (楚)
סביב 350 לפנה"ס
ממשל
משטר

רוזנות (לפני 704 לפנה"ס)

מלוכה (מ-704 לפנה"ס עד 223 לפנה"ס)
שפה נפוצה Chu עריכת הנתון בוויקינתונים
עיר בירה

דָאן-יָאנְג[1] (丹陽), 1030–680 לפנה"ס
יִינְג (郢), 680–278 לפנה"ס
צֶ'ן (陈) 278–241 לפנה"ס
שׁוֹאוּצ'וּן (壽春) 241–224 לפנה"ס

פֶּנְגְצֶ'נְג (彭城)
גאוגרפיה
יבשת אסיה
היסטוריה
הקמה ייסוד על ידי שיונג יי
תאריך בערך 1030 לפנה"ס
פירוק כיבוש על ידי שושלת צ'ין
תאריך 223 לפנה"ס
ישות קודמת לו, Chen, Ju, Xi, Qi, Cai, Na, Shen Guo עריכת הנתון בוויקינתונים
ישות יורשת שושלת צ'ין
דמוגרפיה
דת

הדת הסינית העממית

פולחן האבות הקדמונים
כלכלה
מטבע מטבעות סינים קדומים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

צ'ו נודעה גם בשמות גִ'ינְג וגִ'ינְגְצ'וּ, וכללה את רוב שטחם של המחוזות המודרניים חוביי וחונאן, בצירוף חלקים מצ'ונגצ'ינג, גוויג'ואו, חנאן, אנחווי, ג'יאנגסו, ג'ג'יאנג ושאנגחאי. במשך יותר מ-400 שנים הייתה דָאן-יָאנְג, בירתה של צ'ו, ממוקמת בצומת של נהרות דָאן ושִׂי[3][4] בקרבת נפת סצ'ואן במחוז חנאן של היום, אולם מאוחר יותר הפכה יִינְג לעיר הבירה. במקור המשפחה ששלטה בצ'ו השתייכה לשבט נָאי (嬭) ולשושלת יֵן (酓), אולם בשלב מאוחר יותר נכתב שם השבט בתור מִי (芈), ושם השושלת בתור שְׂיונְ'ג (熊).[5]

היסטוריה עריכה

הקמה עריכה

על פי האגדות שמציין סה-מה צ'יין ברשומות ההיסטוריון, מוצאה של המשפחה המלכותית של צ'ו הוא מן הקיסר הצהוב ומנכדו ויורשו ג'וואנש'ו. נינו של ג'וואנש'ו, ווּחְווֵי (吳回) מונה על ידי הקיסר קו לאחראי על האש תחת התואר ג'וז'ונג. לבנו של ווּחְווֵי, לוּג'ונְג (陸終) היו שישה בנים, שכולם נולדו בניתוח קיסרי. הצעיר מביניהם, גִ'ילְייֵן לקח לעצמו את שם המשפחה מִי.[6] צאצא של גִ'ילְייֵן בשם יוּ'שְׂיונְ'ג היה מורהו של המלך וֶן משושלת ג'ואו (מלך ב-1099-1050 לפנה"ס). לאחר ששושלת ג'ואו הפילה את שושלת שאנג, העניק המלך צֶ'נְג (מלך 1042-1021 לפנה"ס) לשְׂיונְ'ג יִי נינו של יוּ'שְׂיונְ'ג את נחלת צ'ו ואת התואר השושלתי 子 (zǐ,, דְזְה, "רוזן"). שְׂיונְ'ג יִי בנה את הבירה הראשונה של צ'ו בדָאן-יָאנְג (אזור סצ'ואן במחוז חנאן של היום).[6]

שושלת ג'ואו המערבית עריכה

ב-977 לפנה"ס, במהלך מסע מלחמה נגד צ'ו, טבעה ספינתו של ג'או, מלך ג'ואו והוא טבע בנהר חאן. לאחר מותו הפסיקה ג'ואו להתרחב אל הדרום, ובכך איפשרה לשבטים הדרומיים ולצ'ו לקבע אוטונומיה הרבה לפני שהדבר התאפשר למדינות צפוניות יותר. רוזן צ'ו שְׂיונְ'ג צ'וּ' כבש את מדינת אֶה ב-863 לפנה"ס, והפך את בירתה אֶג'וֹאוּ לאחת מערי הבירה שלו. בשנת 703[7] או 706 לפנה"ס[8] שליט צ'ו שְׂיונְ'ג טונְג הכריז על עצמו מלך, והביא לעצמאותה המוחלטת של מדינת צ'ו משושלת ג'ואו.

תקופת האביב והסתיו עריכה

 
ציור על כלי מצופה לכה מקבר גִ'ינְגְמֶן (荊門楚墓, פין-יין: Jīngmén chǔ mù) ממדינת צ'ו, המתאר אנשים הלובשים בגד שקדם להָאנְפֿוּ (בגד מסורתי ממשי), ורוכבים על מרכבה הרתומה לשני סוסים

בראשית ימיה הייתה צ'ו מדינה מצליחה, כובשת ומיליטריסטית, שנודעה כמי שמכפיפה ומספחת בעלות ברית. כך גדלה צ'ו ממדינה קטנה לכדי ממלכה גדולה. תחת שלטונו של המלך גְ'וָאנְג הגיעה צ'ו לשיא כוחה, ונחשבה לאחת מחמשת ההגמונים של התקופה. לאחר מספר קרבות עם מדינות שכנות, בין השנים 695 ל689 לפנה"ס, עברה בירת צ'ו מדָאן-יָאנְג דרום מזרחה אל יִינְג. בתחילה ביססה צ'ו את כוחה על ידי סיפוח מדינות קטנות באזור המקורי שלה (חוביי של היום), ואז התפשטה צפונה לכיוון המישור המרכזי של סין. בקיץ של שנת 658 לפנה"ס, סיפחה צ'ו את מדינת חְוָאנְג[9].

האיום מצד צ'ו גרם להיווצרות מספר בריתות תחת ההנהגה של גִ'ין. הבריתות הללו הגבילו את צ'ו, עד שזו הפסידה לראשונה בקרב משמעותי בצֶ'נְגְפּוּ בשנת 632 לפנה"ס. במהלך המאה השישית לפנה"ס התקיימו מספר קרבות בין ג'ין לבין צ'ו על השליטה במישור המרכזי. ב596 לפנה"ס הביסה צ'ו את ג'ין בקרב בִּי, וניטרלה זמנית את יכולתה של ג'ין לבלום את התפשטות צ'ו. צ'ו השתמשה באיומים והפחדות כדי לייצר ברית עם מדינת גֶ'נְג והשתמשה בה אסטרטגית כנציגה שלה במישור המרכזי. מהעבר השני יצרה ג'ין שוב ושוב בריתות עם מדינות לוּ, וֵיי (הקטנה) וסונְג כדי לאזן את ההשפעה של צ'ו. המתח בין ג'ין לצ'ו המשיך עד שנת 579 לפנה"ס, כאשר שתי המדינות חתמו על הסכם שביתת נשק.[10]

בתחילת המאה השישית לפנה"ס חיזקה ג'ין את מדינת ווּ ליד הדלתא של היאנגצה כדי שתשמש משקל נגד לצ'ו. ווּ הביסה את צִ'י ופלשה לצ'ו ב-506 לפנה"ס. בעקבות קרב בָּוֹג'וּ' היא כבשה את יִינְג בירת צ'ו וגרמה למלך גָ'או להימלט עם בני בריתו אל יוּ'ן ואל סְווֵי לבסוף שב המלך גָ'או אל יִינְג, אולם לאחר התקפה נוספת מצד ווּ ב-504 לפנה"ס הוא העביר זמנית את בירתו לאזור שבעבר היה מדינת זְ'ווֹ. צ'ו החלה לחזק את מדינת יְוֵּ'ה באזור גֶ'גְ'יָאנְג של היום כך שתשמש בת ברית כנגד ווּ. יְוֵּ'ה בתחילה הייתה משועבדת למלך פֿוּצָ'אי מווּ עד שהוא שחרר את מלכה גְווֹגְ'ייֵן ממאסר, וזה החליט לנקום בשוביו לשעבר, וכך ריסק וכבש את כל שטחה של ווּ.

תקופת המדינות הלוחמות עריכה

 
מפת המדינות הלוחמות סביב שנת 260 לפנה"ס

חופשייה מקשייה עם ווּ, סיפחה צ'ו את צֶ'ן ב-479 לפנה"ס, ועלתה על צָאי בצפון בשנת 447 לפנה"ס. מדיניות ההתרחבות המשיכה עד הדור האחרון לפני נפילת צ'ין (לוּ נכבשה בידי המלך קָאולְיֵה ב-223 לפנה"ס.) אולם בסוף המאה ה5 לפנה"ס ממשלת צ'ו נעשתה כבר מושחתת ובלתי יעילה, ומרבית אוצר המדינה שימש בעיקר לתשלומים לפמליית המלך. לפקידים רבים אז לא היה תפקיד ממשי מלבד משיכת המשכורת, וצבא צ'ו, גם אם היה גדול, היה באיכות ירודה.

בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס, מינה המלך דָאו מצ'ו את ווּ צִ'י לראש ממשלתו. הרפורמות של ווּ החלו בשנת 389 לפנה"ס להפוך את צ'ו למדינה יעילה וחזקה באמצעות הורדת משכורות הפקידים ופיטורי פקידים מיותרים. ווּ גם חוקק תקנות בניה כך שהבירה יִינְג תיראה תרבותית יותר. על אף הסלידה מווּ צִ'י בקרב המעמד השליט בצ'ו, חיזקו הרפורמות שלו את המלך ונתנו למדינה עוצמה רבה שנשמרה עד סוף המאה הרביעית לפנה"ס, אז עלו לגדולה המדינות גָ'או וצִ'ין. גם הצבא החזק של צ'ו חזר לנצח, והביס את המדינות וֵיי ויְוֵּ'ה, אם כי האחרונה הייתה מחולקת בין צ'ו לצִ'י ב-334 או 333 לפנה"ס[11]. ואולם נקמת הפקידים של צ'ו לא איחרה לבוא, וווּ צִ'י נרצח בהלווייתו של המלך דָאו ב-381 לפנה"ס. לפני ששימש בשירות מדינת צ'ו, חי ווּ במדינת וֵיי, שם תועד ביצירתו הגדולה "וו דזה" ניתוח צבאי של שש המדינות הלוחמות. על צ'ו הוא אמר אז:

 
בימת ברונזה לכלים טקסיים; נחפר מקבר של הבן של ג'וואנג, מלך צ'ו

"תצורות הצבא של צ'ו הן מלאות, אך לא ניתן לשמרן לאורך זמן."

— וו דזה, מאסטר וו

אנשי צ'ו רכי-לבב וחלשים. אדמותיהם משתרעות לכל עבר, והממשלה לא מצליחה לנהל ביעילות את המרחב. חייליהם שחוקים, ואף על פי שמערכיהם סדורים היטב, אין להם המשאבים לשמר את עמדותיהם לאורך זמן. על מנת להביס אותם, עלינו להכות בחטף, בהפתעה, ולסגת במהירות לפני שיוכלו לארגן מתקפת נגד. הדבר ייצור חוסר שקט בקרב חייליהם השחוקים ויפגע ברוח הקרב שלהם. כך, בעקביות, נתן להביס את צבאם.

— וו דזה, מאסטר ווּ

במהלך סוף תקופת המדינות הלוחמות, צ'ו חוותה לחץ גובר ממערב לה, מצד צִ'ין, ובמיוחד לאחר שצִ'ין חוקקה ושימרה את הרפורמות הלגאליסטיות של שאנג יאנג. ב-241 לפנה"ס חמש משבע המדינות הלוחמות העיקריות: צ'ו, גָ'או, וֵיי, יֵן והָאן כרתו ברית כדי להילחם בכוחה העולה של צִ'ין. המלך קָאולְיֵה מצ'ו הוכרז מנהיג הברית ובראש הצבא עמד האדון צ'וּנְשֶׁן. לפי ההיסטוריון יָאנְג kaun, המצביא פָּאנְג נְווָאן (庞煖) מגָ'או היה המפקד בפועל בקרב. חברות הברית תקפו את צִ'ין במעבר הָאנְגוּ האסטרטגי, אולם נחלו תבוסה. המלך קָאולְיֵה האשים את האדון צ'וּנְשֶׁן בהפסד ופיתח חוסר אמון כלפיו. מאוחר יותר העבירה צ'ו את בירתה מזרחה לשׁוֹאוּצ'וּן, רחוק מהאיום של צִ'ין.

גודלה וכוחה של צ'ו הפכו אותה למדינת מפתח בברית נגד צ'ין. כאשר צ'ין כבשה חלקים מצ'ו, נאלצה צ'ו להתרחב דרומה ומזרחה תוך שהיא סופגת השפעות תרבותיות מקומיות לאורך הדרך. ועם זאת, עד סוף המאה הרביעית לפנה"ס, מעמדה הבכיר של צ'ו הידרדר, ולאחר מספר פלישות של גָ'או ושל צִ'ין, צ'ו הוכפפה לבסוף לצִ'ין.

תבוסה עריכה

 
פעמונים מברונזה מקברו של המרקיז יי, המתוארך ל-433 לפנה"ס, מדינת צ'ו
 
גוש זהב שנטבע ביינג מדינת צ'ו

על פי "תוכניות המדינות הלוחמות", דיון בין האסטרטג הדיפלומט גָ'אנְג יִי לבין סְה-מָה צְווֹ המצביא ממדינת צִ'ין הביא לשתי מסקנות בנוגע לאיחוד סין. גָ'אנְג יִי טען כי יהיה חכם לכבוש הָאן ולקחת את מנדט השמים מידי מלך ג'וֹאוּ נטול הכוח. לעומתו טען סְה-מָה צְווֹ כי הקושי העיקרי לא היה הלגיטימציה, אלא כוחם של אויבי צִ'ין. לטענתו, "לכבוש את שׁוּ משמעו לכבוש את צ'ו." ו"מרגע שצ'ו תחוסל, הארץ תהיה מאוחדת".

החשיבותו של שׁוּ בעמק סצ'ואן הייתה טמונה בתוצרת החקלאית ובשליטה שלה במקורות היאנגצה אשר הובילו ישירות ללב שטחה של צ'ו. המלך חְווֵיְוֶן מצִ'ין בחר לתמוך בסְה-מָה צְווֹ. ב-316 לפנה"ס פלשה צִ'ין לשׁוּ וכבשה אותה, כמו גם את בָּה הסמוכה, ובעשורים שלאחר מכן המשיכה להתרחב במורד הנהר. בשנת 278 לפנה"ס בָּאי צִ'י המצביא מצִ'ין כבש לבסוף את יִינְג בירת צ'ו. בעקבות נפילת יִינְג עברה ממשלת צ'ו לשלל מקומות במזרח עד שהתיישבה סופית בשׁוֹאוּצ'וּן בשנת 241 לפנה"ס. אחרי מאבק ממושך של שנתיים, פיתה בָּאי צִ'י את הכוח המרכזי של גָ'או, שכלל 400,000 חיילים, אל השדות, הקיף אותם וכפה עליהם כניעה בצָ'אנְגְפִּינְג ב-260 לפנה"ס. צבא צ'ין טבח באסיריו והסיר את המכשול האחרון בדרך לשליטה של צִ'ין על מדינות סין.

עד 225 לפנה"ס נותרו רק ארבע ממלכות: צִ'ין, צ'וּ', יֵן וצִ'י. צ'ו התאוששה מספיק כדי להקים התנגדות משמעותית. ואולם על אף גודלה, המשאבים שלה וכוח האדם שבה, הממשל המושחת של צ'ו היה לה לרועץ. ב-224 לפנה"ס כינס יִינְג גֶ'נְג מפגש עם נתיניו על מנת לדון בתוכניותיו לפלישה לצ'ו. וָאנְג גְ'ייֵן טען כי הכוח צריך להיות לפחות בסדר גודל של 600,000 אנשים, בעוד לִי שִׂין חשב שפחות מ-200,000 יספיקו. יִינְג גֶ'נְג צידד בגישתו של לִי, והורה לו ולמֶנְג ווּ להוביל את הצבא נגד צ'ו. וָאנְג גְ'ייֵן לעומתו, אולץ לסיים את עיסוקו בענייני המדינה בתירוץ של מחלה.

צבאות צ'ין זכו לסדרת ניצחונות ראשונים כשצבאו של לִי שִׂין כבש את פִּינְגְיוּ' (平輿, צפונית לפִּינְגְיוּ' במחוז חנאן של היום) וצבאו של מֶנְג ווּ לכד את צִ'ינְצְ'יוֹ ((寢丘, כיום לִינְצְ'וֵ'אן במחוז אנחווי.) לאחר כיבוש יֵן (鄢, כיום yanling במחוז חנאן), הוביל לִי שִׂין את צבאו מערבה כדי להסתער עם מֶנְג על צָ'אנְגְפֿוּ (城父, מזרחית לבָּאופֶנְג של היום במחוז חנאן.) צבא צ'ו, בהובלת שְׂיָאנְג יֵן, נמנע משימוש בכוחו העיקרי, וחיכה להזדמנות להנחית התקפת נגד. הם עקבו בחשאי אחרי צבאו של לִי שִׂין במשך שלושה ימים ושלושה לילות לפני ששיגרו מתקפת פתע והביסו את צבא צִ'ין.

כנודע לו על תבוסתו של לִי, ביקר יִינְג גֶ'נְג אישית את וָאנְג גְ'ייֵן המגורש והזמין אותו לחזור. וָאנְג הוצב בראש צבא בן 600,000 איש, כפי שביקש מוקדם יותר, ומֶנְג ווּ הוצב תחתיו כסגנו. מחשש שהרודן של צִ'ין ייבהל מהכוח שהוענק לו ויצווה להוציאו להורג בתואנה כלשהו, הקפיד וָאנְג גְ'ייֵן לשלוח שליחים חזרה למלך כדי לשמור על קשר ולהשקיט את חשדו של המלך.

צבאו של וָאנְג גְ'ייֵן עבר דרך צֶ'ן הדרומית (陳, כיום חְווָאיְיָאנְג בחנאן) וחנה בפִּינְגְיוּ'. צבאות צ'ו תחת שְׂיָאנְג יֵן הסתערו במלוא כוחם על המחנה, אך כשלו. וָאנְג גְ'ייֵן הורה לחייליו להגן על עמדותיהם בעקשנות, אך להימנע מהתקדמות כלשהי לתוך שטחי צ'ו. לאחר שלא הצליח לפתות את צבא צִ'ין להתקפה, הורה שְׂיָאנְג יֵן על נסיגה. וָאנְג גְ'ייֵן ניצל את ההזדמנות כדי לבצע תקיפת בזק. כוחות צִ'ין רדפו אחר כוחות צ'ו הבורחים עד צִ'ינְאָן (蕲南, צפון מערבית לצִ'יצ'וּן של היום במחוז חוביי) ושְׂיָאנְג יֵן נהרג בהתקפה, או התאבד בעקבות ההפסד.

בשנה שלאחר מכן, 223 לפנה"ס, צ'ין יצאה למערכה נוספת, וכבשה את שׁוֹאוּצ'וּן בירת צ'ו. המלך פֿוּצ'וּ נלכד ומדינתו סופחה.[12] בשנה שלאחר מכן הובילו וָאנְג גְ'ייֵן ומֶנְג ווּ את צבא צ'ין נגד ווּיְוֵּ'ה מסביב לשפך היאנגצה, ולכדו את צאצאי המשפחה המלכותית של יְוֵּ'ה.[12] שטחים כבושים אלו הפכו למחוז קְוָאיְגִ'י של האימפריה של צִ'ין.

בשיאן, החזיקו צ'ו וצִ'ין ביחד מעל מיליון חיילים, יותר מקרב צָ'אנְגְפִּינְג הגדול בין צִ'ין לגָ'או 35 שנים לפני כן. מכתביהם האישיים של שני חיילים פשוטים, חֵיי פֿוּ (黑夫) וגִ'ינְג (惊), אשר נמצאו בחפירות ארכאולוגיות, מספרים על מערכה ארוכה בחְווָאיְיָאנְג בהובלת וָאנְג גְ'ייֵן. שני החיילים כתבו מכתבים בהם ביקשו אספקת בגדים וכסף מהבית כדי להחזיק מעמד במערכה הארוכה שלפניהם[13].

שושלות צ'ין והאן עריכה

 
איור מהמאה ה-18 של הקיסר גאו דזו

ממלכת צ'ו בשיא כוחה הייתה ממלכה נרחבת עם עמים רבים ומנהגים מגוונים. אך על אף הגיוון, אנשי צ'ו היו מאוחדים בכבוד שרחשו לטבע, לעל טבעי ולמורשתם, ובנאמנותם לבית השולט ולאצולה, והדבר ניכר אצל המשורר המדינאי המפורסם של צ'ו, qu yuan, ובספר השירים של צ'ו. אוכלוסיית צ'ו באזורים שנכבשו על יד צִ'ין התעלמה במופגן מהחוקים והממשל הנוקשים של צִ'ין, כפי שתועד בפיסות הבמבוק של צ'ין מshuihudi, טקסט אשר כתב פקיד של צ'ין בחוביי ונמצא בחפירות ארכאולוגיות באזור. צ'ו הייתה אחת המדינות האחרונות להיכבש, ואנשיה שאפו להתנער מעולו הכואב של שלטון צִ'ין ולהקים מחדש מדינה עצמאית. גישה זו הונצחה בביטוי סיני המבטא עוינות בלתי ניתנת לכיבוש: "אף על פי שלצ'ו יש רק שלושה שבטים[14], מי שיביס את צ'ין היא צ'ו" (楚雖三戶, 亡秦必楚)[15].

לאחר שיִינְג גֶ'נְג הכריז על עצמו הקיסר הראשון ושלט תקופה קצרה, אנשי צ'ו ובית המלוכה המקורי שלה ארגנו את ההתקוממות האלימה הראשונה נגד ממשל צִ'ין החדש. הם התרעמו במיוחד על עבודות הכפיה של צִ'ין. שירי עם מן התקופה מבטאים את העצב והיגון של משפחות צ'ו שהגברים בהן הועסקו בצפון הקפוא בבניית החומה הגדולה של סין.

התקוממות דָאדְזֶשְׂיָאנְג התרחשה ב-209 לפנה"ס תחת הנהגתו של צֶ'ן שֶׁנְג, איכר מצ'ו שקרא לעצמו "המלך של צ'ו העולה" ההתקוממות דוכאה על ידי צבא צִ'ין, אך היא סיפקה השראה לגל חדש של מרידות אחרות. אחד המנהיגים, גִ'ינְג ג'וּ' מצ'ו, הכתיר את עצמו למלך החדש של צ'ו. את גִ'ינְג ג'וּ' הביס בסופו של דבר כוח מורדים אחר בהנהגת שְׂיָאנְג לְיָאנְג, אשר הושיב על כיסא המלוכה את שְׂיונְ'ג שִׂין, נצר לבית המלוכה המסורתי של צ'ו, תחת השם המלך חְווָאי השני. בשנת 206 לפנה"ס, לאחר נפילת אמפריית צִ'ין, הכתיר שְׂיָאנְג יוּ', אחיינו של שְׂיָאנְג לְיָאנְג, את עצמו בתואר "המלך-ההגמון של צ'ו המערבית" והעלה את המלך חְווָאי השני לעמדת "הקיסר יִי. לאחר מכן דאג שיִי יירצח בהתנקשות. אז נכנס שְׂיָאנְג יוּ' למאבק ארוך מול לְיוֹ בָּאנְג, מורד בולט אחר נגד צִ'ין, על השליטה באדמות האימפריה-לשעבר של צ'ין. מאבק זה נודע בשם "עימות צ'ו-האן". ההתנגשות הסתיימה בניצחונו של לְיוֹ בָּאנְג, והוא הקים את שושלת הָאן, וקיבל בשלב מאוחר יותר את כינוי הכבוד גָאודְזוּ. שְׂיָאנְג יוּ' המובס התאבד.

האנשים והמנהגים של צ'ו השפיעו בצורה משמעותית על העידן החדש של האן. ליו באנג ציווה מיידית על ממשל יותר מסורתי ופחות פולשני מזה שהיה בצ'ין, הביא לשלום עם השיונגנו באמצעות קשרי נישואים פוליטיים, תגמל את בעלי בריתו בנחלות גדולות ואיפשר לאוכלוסייה לנוח אחרי מאות שנים של לוחמה. עד זמנו של הקיסר ווּ מהאן, כבר נעשו התרבות העממית והאסתטיקה העממית של צ'ו למשולבות במסורת הקונפוציאנית בחסותה של האן, ובממשל המרכזי המושפע מצ'ין עד לכדי יצירת תרבות "סינית" ייחודית.

תרבות עריכה

 
שומר קבר

על פי ממצאים ארכאולוגיים, תרבות צ'ו הייתה בהתחלה דומה למדי לזו של מדינות ג'ואו האחרות באגן הנהר הצהוב. אולם בהמשך ספגה צ'ו אלמנטים ילידיים מאדמות בָּאיְיְוֵּ'ה שהמדינה כבשה מדרום וממזרח, ופיתחה תרבות ייחודית ונבדלת מזו של מדינות המישורים הצפוניים.

במהלך תקופת ג'ואו המערבית ההבדל בין התרבויות של צ'ו ושל מדינות המישור המרכזי היו זניחים. רק בסוף תקופת האביב והסתיו מתחילה תרבות צ'ו להתרחק, כשהיא משמרת כמה צדדים מן התרבות המקורית ומפתחת תופעות חדשות. צ'ו גם ספגה כמה אלמנטים מאזורים שסופחו. לתרבות של צ'ו היה גיוון פנימי בין מיקומים שונים[16]. כמו צִ'ין ויֵן, גם צ'ו תוארה על ידי אנשי המישור המרכזי כפחות תרבותית. ואולם תדמית זו מקורה בהתפתחויות המאוחרות יותר בצ'ו ביחס למישור המרכזי, והיא טופחה בדיעבד על ידי המלומדים הקונפוציאניים בשושלת צ'ין כאמצעי ביקורת עקיף על הממשל, ועל ידי שושלת האן כאמצעי לריסון יריביהם הרעיוניים שהיו מקושרים לפרקטיקות התרבותיות הללו[17]. מאחר שמקים שושלת האן הגיע מצ'ו, תרבות צ'ו תהפוך מאוחר יותר בסיס לתרבות של שושלת האן המאוחרת, בשילוב עם התרבות של שושלת צִ'ין[18].

מנחות קבורה בראשיתה של צ'ו התבססו בעיקר על כלי ברונזה בסגנון ג'ואו. קברים מאוחרים יותר בצ'ו, בעיקר בתקופת המדינות הלוחמות, הכילו חפצי קבורה ייחודיים כגון כלים צבעוניים מכוסים לכה, ברזל ומשי, וזאת תוך ירידה במנחות כלי הברונזה.

מוטיב נפוץ בצ'ו היה תמונות מלאות חיים של חיות בר, חיות מיתולוגיות, ודמויות של יצורים כגון נחשים, דרקונים, פניקסים, נמרים, עננים משייטים ויצורים דמויי נחשי. יש ארכאולוגים הסבורים כי לצ'ו היו קשרי תרבות עם שושלת שאנג שנעלמה, מאחר שרבים מן המוטיבים המשמשים בצ'ו, כגון אלים בעלי זנב נחש, הופיעו מוקדם יותר באתרי שאנג.

התרבות המאוחרת בצ'ו התפרסמה בזיקה שלה לשאמאנים. התרבות והממשל בצ'ו תמכו בהחלטיות בדאואיזם ובשאמאניזם ילידי בתוספת כמה פירושים קונפוציאניים לטקסים של ג'ואו. אנשי צ'ו שייכו את עצמם לאל האש ג'וז'ונג במיתולוגיה הסינית, ובשל כך סגידה לאש וצביעה באדום היו נפוצים בקרב אנשי צ'ו[19].

בתרבות צ'ו ישנה השפעה ניכרת של דאואיזם ושל פולקלור מקומי, ואלו ניכרים באמנות הנאטורליסטית, בשירים של צ'ו, ברישומים ההיסטוריים, בממצאים מארכאולוגיים של מסמכי במבוק בגְווֹדְייֵן, ובממצאים נוספים. הנטייה לסגנון חיים רוחני ולרוב נהנתני כמו גם הביטחון בגודלה של ממלכת צ'ו, הובילו לחוסר יעילות ובסופו של דבר גם חורבנה של מדינת צ'ו בידי הלגאליסטים חסרי הרחמים של צִ'ין. אף על פי שלמדינת צִ'ין חסרו המשאבים הטבעיים הנרחבים שהיו בצ'ו ודרכי המים שלה, ממשלת צ'ין הגיעה ליעילות שיא תחת השר האפקטיבי שָׁאנְג יָאנְג שייצב מריטוקרטיה ממוקדת אך ורק בעוצמה חקלאית וצבאית.

צ'ו הייתה ידועה במוזיקה הייחודית שלה. ממצאים ארכאולוגיים מראים שהמוזיקה של צ'ו נכתבה בכתיבה שונה מזו של ג'ואו. המוזיקה של צ'ו הפגינה נטייה לשימוש בהרכבים שונים, ושימוש בכלי נגינה ייחודיים. בצ'ו הסֶה נחשב מועדף על הסיטאר, בעוד שבמדינות הצפוניות של ג'ואו לא הייתה העדפה מיוחדת למי מהם.

צ'ו הייתה במגע מתמיד עם אמים אחרים בדרום, ובעיקר הבָּה היְוֵּ'ה והבָּאיְיְוֵּ'ה. קברים וחפצי קבורה רבים בסגנון בָּה ויְוֵּ'ה נתגלו בשטחה של צ'ו, במקביל לקבורה ולחפצי הקבורה בסגנון צ'ו.

השליטים הראשונים של שושלת האן הביאו לרומנטיזציה של תרבות צ'ו, ויצרו עניין מחודש באלמנטים תרבותיים של צ'ו, כגון "השירים של צ'ו". גם במָאוָאנְגְדְווֵי אפשר לראות השפעה תרבותית משמעותית של צ'ו. אחרי שושלת האן היו כמה מלומדים קונפוציאניים שהחשיבו את תרבות צ'ו סרת טעם, ומתחו ביקורת על המוזיקה ה"תאוותנית", ועל הטקסים השאמאניים המקושרים עם תרבות צ'ו.

האומנות של צ'ו מפגינה מומחיות בצורה וצבע, במיוחד ביצירות עץ מצופות לכה. הצבעים הנפוצים ביותר היו אדום ושחור. גם אריגת משי הגיעה לרמת מומחיות גבוהה, שאיפשרה יצירת גלימות קלות עם עיצובים זורמים. דוגמאות של תוצרים כאלו השתמרו במָאוָאנְגְדְווֵי, בקברים מוצפים במים, בהם הלכה לא התקלפה במהלך השנים, ובקבברים שהיו חתומים בפחם או בחימר לבן.

צ'ו השתמשה בסגנון קליגרפי מורכב שידוע בתור סגנון "ציפורים ותולעים" שהושאל גם למדינות ווּ ויְוֵּ'ה. הסגנון מאופיין בעיצוב מסובך שמקשט את הסימנים במוטיבים של חיות, נחשים, ציפורים וחרקים. זוהי עדות נוספת להערכה שרחשו בצ'ו לעולם הטבע ולכוח החיים שבו. צ'ו ייצרה חרבות ברונזה רחבות, שהיו זהות לחרבות של ווּיְוֵּ'ה, אך פשוטות מהן.

צ'ו הייתה ממוקמת באזור של נהרות רבים, ולכן נוצרה בה מערכת תחבורה ימית יעילה, בתגבור עגלות. את אלו ניתן לראות בפירוט על גבי אישורי המעבר העשויים ברונזה משובצת זהב, שם תועד מסחר לאורך מסלולי הנהרות עם תושבי יינג בירת צ'ו.

בשנת 2000, במהלך בניה של אוטוסטרדת שְׂיָאנְג-גִ'ינְג, נתגלה בכפר דְזְווֹג'ונְג במזרח ווּלִיפּוּ מצבור של חפצי קבורה מתקופת צ'ו של המדינות הלוחמות, שתוארך לשנים 340-300 לפנה"ס.[20][21][22]

השפעות לשוניות עריכה

טקסטים שנחפרו בצ'ו, כמו גם מילים מקומיות שתועדו בספר "הניבים" (方言, Fangyan), מראות על השפעות לשוניות שמיוחסות לשפות תאי-קדאי, המונג-מיין, ושפות אוסטרו-אסיאתיות.[23][24]

בירוקרטיה עריכה

הבירוקרטיה של צ'ו הייתה נבדלת מהבירוקרטיה של מדינות אחרות בתקופת שושלת ג'ואו. על פי "בחינת שמות הפקידים בדְזְווֹ גְ'ווָאן" (左傳官名考) של לִי טְיָאויְוֵּ'אן, השכבה העליונה בקרב הפקידים של צ'ו כללה את תפקידי המוֹאָו (莫敖) והלִינְגְיִין, ומפקד הצבא של צ'ו נקרא סְה-מָה, "שר הסוסים". המוֹאָו, הלִינְגְיִין והסְה-מָה ביחד נקראו "שלושת האדונים" (三公) של צ'ו. בתקופת האביב והסתיו נוספו "מושל השמאל" (左尹) ו"מושל הימין" (右尹) כמשנים ללִינְגְיִין. בהתאם, קיבל גם הסְה-מָה שרי סוסים של השמאל והימין. עם הזמן התדרדר מעמדו של המוֹאָו, עד שהלִינְגְיִין והסְה-מָה נעשו עמדות בעלות כוח רב יותר בחצר המלוכה של צ'ו[25].

שרים שתפקידם משתנה לפי תארם נקראו "יִין" (尹). כך בשמו של הלִינְגְיִין שהיה מקביל לראש ממשלה, הגונְגְיִין האחראי על העבודות הציבוריות, ואחרים[26]. השר הממונה על טקסי הדת, וסוג של כהן בכיר בצ'ו נקרא Shenyin (沈尹), וניתן למצוא בכמה מקומות בדזוו ג'וואן התייחסות אליו כמגיד עתידות[27]. במחוזות ובמפקדות שימש פקיד בשם שְׂייֵן-יִין ("מושל מחוז") או גונְג (公 "אדון") כאחראי[28].

במקרים רבים משרות בבירוקרטיה של צ'ו עברו בירושה בקרב חברים של ענף משני של בית מִי, בית המלוכה של צ'ו. כדוגמה, המוֹאָו, אחד משלושת השרים של צ'ו, היה נבחר בלעדית מתוך שבט צ'ו' (屈). בתחילת תקופת האביב והסתיו וטרם מרד זְ'ווֹאָו, החזיקו בני שבט זְ'ווֹאָו, משמע משפחות דְווֹ (成) וצֶ'נְג (鬭) במשרת הלִינְגְיִין.[10]

גאוגרפיה עריכה

המרחב של צ'ו היה אחד הגדולים מבין המדינות העתיקות של סין. על פי המסורת, מוצאם של האבות הקדמונים של צ'ו, כגון הרוזן שְׂיונְ'ג יִי היה מהרי גִ'ינְג, שרשרת הרים הממוקמת במחוז חוביי של היום. השליטים של צ'ו שינעו בצורה עקבית אוכלוסיות של מדינות מסופחות אל הרי ג'ינג כדי לשלוט בהם בצורה יעילה יותר. ממזרח להרי ג'ינג נמצאים הרי טוּ (塗). בצפון מזרח צ'ו נמצאים הרי דָאבְּיֵה. אגני הניקוז מתחלקים בין נהר חְווָאי לנהר היאנגצה. הבירה הראשונה של צ'ו, דָאן-יָאנְג (丹陽), הייתה ממוקמת בגְ'ה-גְ'יָאנְג במחוז חוביי של היום. יִינְג (郢), אחת הבירות המאוחרות של צ'ו, ידועה כיום בשם גִ'ינְגְג'וֹאוּ. בגבולה הצפוני של צ'ו נמצא הר פָאנְגְצֶ'נְג. מבחינה אסטרטגית, הר פָאנְגְצֶ'נְג הוא מחסום אידיאלי נגד מדינות המישור המרכזי. בשל חשיבותו האסטרטגית, נבנו מספר טירות על הר פָאנְגְצֶ'נְג.[10]

במישור גְ'יָאנְגְהָאן התקיים בעבר אגם יוּ'נְמֶנְג, שהיה אגם מים מתוקים אשר השתייך היסטורית לממלכת צ'ו, ונהר יֵנְדְזְה חצה אותו. שמו של האגם מורכב משמות שני חלקיו: יוּ'ן (雲 ענן) הדרומי, ומֶנְג (夢 חלום) הצפוני. האגם כיסה חלקים מג'ג'יאנג, גְ'ייֵנְלִי, שְׁשׁוֹאוּ, מָאצֶ'נְג, חְוָאנְגְגָאנְג ו אָנְלוּ.[10]

מעבר שָׁאושִׂי היה מאחז חשוב בגבול המערבי ההררי של צ'ו. הוא היה ממוקם היכן שכיום נמצאת העיירה ווּגְווָאן בנפת דָאנְפֶנְג במחוז שאאנשי. כל כוח צבאי שהגיע אל צ'ו ממערב, ובעיקר מצ'ין, היה חייב לעבור בשָׁאושִׂי.[10]

רשימת המדינות אשר צ'ו סיפחה עריכה

שליטים עריכה

שליטים מוקדמים[6][31]

  1. גִ'ילְייֵן (季連), נישא לבִּי גְ'ווֵי (妣隹), הנכדה של פָּאנְגְאֶנְג, מלך שושלת שאנג אימץ את השם מִי (芈) כשם השושלת.
  2. יִינְגְבָּוֹ (𦀚伯), בנו של גִ'ילְייֵן
  3. יוּ'שְׂיונְ'ג (鬻熊), שלט במאה ה11 לפנה"ס: נקרא גם שׂוֵּ'שְׂיונְ'ג (穴熊), המורה של המלך ון מג'ואו.
  4. שְׂיונְ'ג לִי (熊麗), שלט במאה ה11 לפנה"ס: בנו של יוּ'שְׂיונְ'ג, השתמש לראשונה בשם השבט יֵן (酓), שמאוחר יותר נכתב שְׂיונְ'ג (熊)
  5. שְׂיונְ'ג קוָאנְג (熊狂), שלט במאה ה11 לפנה"ס: בנו של שְׂיונְ'ג לִי

רוזנים

  1. שְׂיונְ'ג יִי (熊繹), שלט במאה ה11 לפנה"ס: בנו של שְׂיונְ'ג קוָאנְג, אשר קיבל את הנחלה מצֶ'נְג, מלך ג'וֹאוּ
  2. שְׂיונְ'ג אָי (熊艾), שלט בסביבות 997 לפנה"ס: בנו של שְׂיונְ'ג יִי, הביס והרג את גָ'או, מלך ג'וֹאוּ
  3. שְׂיונְ'ג דָאן (熊䵣), שלט בסביבות 941 לפנה"ס: בנו של שְׂיונְ'ג אָי, הביס את מוּ, מלך ג'וֹאוּ
  4. שְׂיונְ'ג שֶׁנְג (熊勝), בנו של שְׂיונְ'ג דָאן
  5. שְׂיונְ'ג יָאנְג (熊楊), אחיו הצעיר של שְׂיונְ'ג שֶׁנְג
  6. שְׂיונְ'ג צ'וּ' (熊渠), בנו של שְׂיונְ'ג יָאנְג, העניק תואר מלך לשלושת בניו
  7. שְׂיונְ'ג קָאנְג (熊康), בנו של שְׂיונְ'ג צ'וּ'. רשומות ההיסטוריון מספרות כי שְׂיונְ'ג קָאנְג מת מוקדם לפני שעלה לשלטון, אך בפיסות הבמבוק של צִ'ינְגְחְווָה הוא מופיע בתור יורשו של שְׂיונְ'ג צ'וּ'.[32]
  8. שְׂיונְ'ג גְ'ה (熊摯), בנו של שְׂיונְ'ג קָאנְג, פרש בעקבות מחלה.[32][33]
  9. שְׂיונְ'ג יֵן (הזקן) (熊延), שלט ב ?–848& אחיו הצעיר של שְׂיונְ'ג גְ'ה
  10. שְׂיונְ'ג יוּנְג (熊勇), שלט ב-847–838& בנו של שְׂיונְ'ג יֵן
  11. שְׂיונְ'ג יֵן (הצעיר) (יוֹ (熊嚴), שלט ב-837–828& אח של שְׂיונְ'ג יוּנְג
  12. שְׂיונְ'ג שׁוָאנְג (熊霜), שלט ב-827–822& בנו של שְׂיונְ'ג יֵן
  13. שְׂיונְ'ג שׂוּ'ן (熊徇), שלט ב-821–8 האח הצעיר ביותר של שְׂיונְ'ג שׁוָאנְג
  14. שְׂיונְ'ג אֶה (熊咢), שלט ב-799–791& בנו של שְׂיונְ'ג שׂוּ'ן
  15. זְ'ווֹ'אָו (若敖) (שְׂיונְ'ג יִי 熊儀), שלט ב79 בנו של שְׂיונְ'ג אֶה
  16. שְׂיָאו'אָו (霄敖) (שְׂיונְ'ג קָאן 熊坎), שלט ב-763–758& בנו של זְ'ווֹאָו
  17. פֶנְמָאו (蚡冒) (שְׂיונְ'ג שׂוֵ'אן 熊眴) שלט ב-757–741& בנו של שְׂיָאו'אָו

מלכים

  1. וו, מלך צ'ו (楚王) (שְׂיונְ'ג דָה 熊達), שלט ב74 לפנה"ס: אחיו הצעיר או בנו הצעיר של פֶנְמָאו, רצח את בנו של פֶנְמָאו ולכד את כס המלוכה. הכריז על עצמו כמלך הראשון של צ'ו.
  2. וֶן, מלך צ'ו (楚文王) (שְׂיונְ'ג דְזְה 熊貲), שלט ב-689–677 לפנה"ס: בנו של המלך ווּ, העביר את הבירה ליִינְג.
  3. דוּאָו (堵 敖) או גְ'וָאנְגאָו (莊敖) (שְׂיונְ'ג גְ'ייֵן 熊艱), שלט ב-676–672 לפנה"ס: בנו של המלך ון, נרצח בידי אחיו הצעיר, המלך צ'נג העתידי.
  4. צֶ'נְג, מלך צ'ו (楚成王) (xiong yun 熊惲), שלט ב-671–626 & לפנה"ס: אחיו של דואו, הובס על ידי מדינת גִ'ין בקרב על צֶ'נְגְפּוּ . בעלה של גֶ'נְג מָאו. נרצח על ידי בנו, העתידי, מלך ו.
  5. מוּ, מלך צ'ו (楚穆王) (שְׂיונְ'ג שֶׁנְצֶ'ן 熊商臣) שלט ב-625–614 לפנה"ס: בנו של המלך צ'נג.
  6. גְ'וָאנְג, מלך צ'ו (楚莊王) (שְׂיונְ'ג לוּ' 熊侶) שלט ב-613–591 & בנו של המלך מו. הביס את מדינת גִ'ין בקרב על בִּי, והוכר כהגמון .
  7. גונְג, מלך צ'ו (楚共王) (שיונג שן 熊審) שלט ב־59 & לפני הספירה: בנו של המלך ג'ואנג. הובס על ידי ג'ין בקרב צֶ'נְגְפּוּ .
  8. קָאנְג, מלך צ'ו (楚康王) (שְׂיונְ'ג גָ'או 熊招) שלט ב-559–545 לפנה"ס: בנו של המלך גונג.
  9. גְ'יָאאָו (郟 敖) (שְׂיונְ'ג יְוֵּ'אן 熊員) שלט ב-544–541 & לפנה"ס: בנו של המלך קָאנְג, שנרצח על ידי דודו, המלך לינג העתידי.
  10. לִינְג, מלך צ'ו (楚靈王) (שְׂיונְ'ג וֵיי 熊圍, שונה ל- שְׂיונְ'ג צְ'ייֵן 熊虔) שלט ב54 לפנה"ס: דודו של ג'יאאו ואחיו הצעיר של המלך קָאנְג. הודח בידי אחיו הצעירים והתאבד.
  11. דְזְה-אָו (訾敖) (שְׂיונְ'ג בִּי 熊比) שלט ב-529 לפנה"ס (פחות מ 2 יום). אחיו הצעיר של המלך לינג, התאבד.
  12. פִּינְג, מלך צ'ו (楚平王) (שְׂיונְ'ג צִ'יגִ'י熊弃疾, שונה לשְׂיונְ'ג ג'וּ' 熊居) שלט ב-528-516 לפנה"ס: אחיו הצעיר של דזה-או, גרם להתאבדותו של דזה-או.
  13. גָ'או, מלך צ'ו (楚昭王) (שְׂיונְ'ג גֶ'ן 熊珍) שלט ב-515–489 לפנה"ס. בנו של המלך פינג. בזמנו מדינת ווּ כבשה את הבירה יִינְג והוא נמלט למדינת סְווֵי.
  14. חְווֵי, מלך צ'ו (楚 惠王) (שְׂיונְ'ג גָ'אנְג 熊章) שלט ב-488–432 לפנה"ס: בנו של המלך ג'או. כבש את מדינות צָאי וצֶ'ן. בשנה לפני שנפטר, מת הרוזן יִי מדְזֶנְג. והמלך יצר פעמון הנצחה והשתתף בהלווייתו של הרוזן בסְווֵיְג'וֹאוּ .
  15. גְ'ייֵן, מלך צ'ו (楚簡王) (שְׂיונְ'ג ג'ונְג 熊中) שלט ב-431–4 לפנה"ס: בנו של המלך חְווֵי
  16. שֶׁנְג, מלך צ'ו (楚聲王) (שְׂיונְ'ג דָאנְג 熊當) שלט ב4 לפנה"ס: בנו של המלך גְ'ייֵן.
  17. דָאו, מלך צ'ו (楚悼王) (שְׂיונְ'ג יִי 熊疑) שלט ב4 לפנה"ס: בנו של שֶׁנְג, מלך צ'ו. מינה את ווּ צִ'י לראש ממשלה וביצע רפורמה בממשלת צ'ו ובצבאה.
  18. סוּ, מלך צ'ו (楚肅王) (שְׂיונְ'ג דְזָאנְג 熊臧) שלט ב38 לפנה"ס. בנו של המלך דָאו.
  19. שׂוֵ'אן, מלך צ'ו (楚 宣王) (שְׂיונְ'ג לְיָאנְגְפֿוּ 熊良夫) שלט ב-369–34 לפנה"ס: אחיו של המלך סוּ. הביס וסיפח את מדינת דְזְווֹ בסביבות 348 לפנה"ס.
  20. וֵיי, מלך צ'ו (楚威王) (שְׂיונְ'ג שָׁאנְג 熊商) שלט ב-339–329 לפנה"ס: בנו של המלך שׂוֵ'אן. הביס את מדינת יְוֵּ'ה וחילק אותה בינו לבין מדינת צִ'י .
  21. חְווָאי, מלך צ'ו (楚懷王) (שְׂיונְ'ג חְווָאי 熊槐) שלט ב-328–299 לפנה"ס: בנו של המלך וֵיי, היה קורבן להונאה מצד מדינת צִ'ין ולאחר מכן הוחזק בה כבן ערובה עד למותו בשנת 296 לפנה"ס.
  22. צִ'ינְגְשְׂיָאנְג, מלך צ'ו (楚頃襄王) (שְׂיונְ'ג חֶנְג 熊橫) שלט ב-298–263 לפנה"ס: בנו של המלך חְווָאי. כנסיך, אחד ממוריו הקשישים נקבר באתר של פיסות הבמבוק של צ'ו מגְווֹדְייֵן בחוביי. בתקופתו יִינְג בירת צ'ו נלכדה ונבזזה בידי מדינת צִ'ין.
  23. קָאולְיֵה, מלך צ'ו (楚考烈王) (שְׂיונְ'ג יְוֵּ'אן 熊元) שלט ב-262–238 לפנה"ס: בנו של המלך צִ'ינְגְשְׂיָאנְג. העביר את עיר הבירה לשׁוֹאוּצ'וּן .
  24. יוּאוּ, מלך צ'ו (楚幽王) (שְׂיונְ'ג הָאן 熊悍) שלט ב-237–228 לפנה"ס: בנו של המלך קָאולְיֵה.
  25. אָי, מלך צ'ו (楚哀王) (שְׂיונְ'ג יוּאוּ 熊猶 או שְׂיונְ'ג הָאו 熊郝) שלט ב-228 לפני הספירה: אחיו של המלך יוּאוּ, נרצח על ידי פֿוּצ'וּ.
  26. פֿוּצ'וּ (楚王負芻) (熊負芻 שְׂיונְ'ג פֿוּצ'וּ) שלט ב-227–223 לפנה"ס: אחיו של המלך אָי. נלכד על ידי כוחות צִ'ין והודח.
  27. האדון צָ'אנְגְפִּינְג (昌平君) שלט ב-223 לפנה"ס (צ'ו תחת כיבוש צִ'ין): אחיו של פֿוּצ'וּ, נהרג בקרב נגד צִ'ין.

טוענים לכתר

  1. צֶ'ן שֶׁנְג (陳勝) בתור יִין, מלך צ'ו (楚隱王) מלך 21 לפנה"ס.
  2. גִ'ינְג ג'וּ' (景駒) בתור גְ'יָה, מלך צ'ו 楚假王 (גְ'יָה משמעו "מזויף") מלך ב2 לפנה"ס.
  3. שְׂיונְ'ג שִׂין (熊心) בתור הקיסר יִי של צ'ו (楚義帝) (במקור המלך חְווָאי השני 楚後懷王) מלך ב 2 לפנה"ס: נכד או נין של המלך חְווָאי.
  4. שְׂיָאנְג יוּ' (項) בתור המלך-ההגמון של צ'ו המערבית (西楚霸王) מלך ב2 לפנה"ס.

מפורסמים עריכה

צ'ו באסטרונומיה עריכה

באסטרונומיה הסינית המסורתית, צ'ו מיוצגת על ידי כוכב באסטריזם "תריסר האחוזות", המהווה חלק מאחוזת הירח "בת" בסימן "צב שחור". אין הסכמה בשאלה אם הכוכב הוא Phi Capricorni או 24 Capricorni. צ'ו גם מיוצגת על ידי הכוכב epsilon ophiuchi באסטריזם "הקיר הימני" במתחם "השוק השמיימי".

צ'ו בביולוגיה עריכה

טקסוני הווירוסים Chuviridae ו-Jingchuvirales נקראים על שם צ'ו.

מקורות עריכה

  • Behr, Wolfgang (2017). "The language of the bronze inscriptions". In Shaughnessy, Edward L. (ed.). Kinship: Studies of Recently Discovered Bronze Inscritpions from Ancient China. The Chinese University Press of Hong Kong. pp. 9–32. ISBN 978-9-629-96639-3.
  • Behr, Wolfgang (2009). "Dialects, diachrony, diglossia or all three? Tomb text glimpses into the language(s) of Chǔ". TTW-3, Zürich, 26.-29.VI.2009, "Genius Loci".
  • Chamberlain, James R. (2016). "Kra-Dai and the Proto-History of South China and Vietnam". Journal of the Siam Society. 104.

לקריאה נוספת עריכה

  • Sima, Qian. Records of the Grand Historian (史記).
  • Zuo Qiuming,Zuo Zhuan (左传）
  • 张淑一. 《先秦姓氏制度考察》. (בסינית)
  • Defining Chu: Image And Reality In Ancient China, Edited by Constance A. Cook and John S. Major, ISBN 0-8248-2905-0
  • So, Jenny F., Music in the Age of Confucius, ISBN 0-295-97953-4
  • Cook, Constance. Death in Ancient China: The Tale of One Man's Journey. Leiden: Brill, 2006 ISBN 90-04-15312-8
  • Miyake, Marc. 2018. Chu and Kra-Dai.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא צ'ו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 楚都丹阳
  2. ^ Baxter & Sagart 2014, p. 332.
  3. ^ "河南库区发掘工作圆满结束，出土文物已通过验收". 合肥晚报. 2011-01-25. אורכב מ-המקור ב-2011-07-11.
  4. ^ "科大考古队觅宝千余件". 凤凰网. 2011-01-25.
  5. ^ "关于黄帝和楚国的姓氏问题". zgxiong.com. אורכב מ-המקור ב-21 במרץ 2012. נבדק ב-23 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 3 סה-מה צ'יין. "楚世家 (House of Chu)". רשומות ההיסטוריון (בסינית). אורכב מ-המקור ב-10 במרץ 2012. נבדק ב-3 בדצמבר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Lothar von Falkenahausen in Cambridge History of Ancient China, 1999, page 516
  8. ^ Cho-Yun Hsu in Cambridge History of Ancient China, 1999, page 556
  9. ^ "5.僖公 BOOK V. DUKE XI". The Institute for Advanced Technology in the Humanities (בסינית). The Institute for Advanced Technology in the Humanities. נבדק ב-28 במרץ 2018. מתוך דזוו ג'וואן, שנתו השתיים עשרה של הדוכס שִׂי מלוּ《左傳·僖公十二年》: "黃人恃諸侯之睦于齊也，不共楚職，曰，自郢及我，九百里，焉能害我。夏，楚滅黃。 בתרגום ג'יימס לג עם תיקונים של אנדרו מילר: "The people of Huang, relying on the friendship of the States with Qi, did not render the tribute which was due from them to Chu, saying "From Ying [the capital of Chu] to us is 900 li; what harm can Chu do to us?" This summer, Chu extinguished Huang. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ 1 2 3 4 5 Gu, Donggao (1993). 春秋大事表. Zhonghua Book Company. pp. 940–945, 972, 1140, 2055–2066. ISBN 9787101012187.
  11. ^ המקורות לא מסכימים על תאריך אחיד.
  12. ^ 1 2 Li and Zheng, page 188
  13. ^ "The Warring States" (בסינית). נבדק ב-4 באוקטובר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ מסורתית מדובר על צ'וּ' (屈), jing (景), וגָ'או (昭).
  15. ^ סה-מה צ'יין. רשומות ההיסטוריון, "הביוגרפיה של שְׂיָאנְג יוּ'" (項羽本紀).
  16. ^ Constance A., Cook (1999). Defining Chu : Image and Reality in Ancient China. University of Hawaii Press. pp. 3, 21–22, 32, 168. ISBN 0824818857.
  17. ^ Constance A., Cook (1999). Defining Chu: Image and Reality in Ancient China. University of Hawaii Press. pp. 1–4, 149, 151–165. ISBN 0824818857.
  18. ^ Constance A., Cook (1999). Defining Chu : Image and Reality in Ancient China. University of Hawaii Press. pp. 140–150. ISBN 0824818857.
  19. ^ Lin, Qingzhang (2008). 中國學術思想研究輯刊: 二編, Volume 6. p. 176. ISBN 9789866528071.
  20. ^ 瑞金, 苏丹, ed. (בנובמבר 2012). "沙洋县行政区划图". 沙洋县人民政府门户网站 www.shayang.gov.cn (בסינית). 湖北中大空间地理信息数据中心. נבדק ב-31 במרץ 2018. {...}左冢村{... {{cite web}}: (עזרה)}
  21. ^ "沙洋文化概况". 沙洋县人民政府门户网站 www.shayang.gov.cn (בסינית). 沙洋县新闻中心. נבדק ב-31 במרץ 2018. {...}2000年，配合襄荆高速公路建设工程，在五里铺镇发掘了左冢，出土了一批战国时期的精美文物；{...} {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ 罗 Luo, 武干 Wugan; 秦 Qin, 颍 Ying; 黄 Huang, 凤春 Fengchun; 龚 Gong, 明 Ming; 王 Wang, 昌燧 Changsui (2006). "湖北荆门左塚楚墓群出土金属器研究 Study on Metal Objects from Zuozhong Chu Graveyard in Jingmen, Hubei". 江汉考古. 2006 (4): 73–81. 左冢楚墓的年代皆为战国中期晚段，约公元前340~前300 年
  23. ^ Behr 2009.
  24. ^ Chamberlain 2016, p. 67.
  25. ^ 中國早期國家性質. Zhishufang Press. 2003. p. 372. ISBN 9789867938176.
  26. ^ Song, Zhiying (2012). 《左传》研究文献辑刊（全二十二册）. Beijing: National Library of China publishing house. ISBN 9787501346158.
  27. ^ Tian, Chengfang (Autumn 2008). "從新出文字材料論楚沈尹氏之族屬源流". Jianbo(简帛) – via 简帛网.
  28. ^ Hong, Gang (2012). 财政史研究. 中国财政经济出版社.
  29. ^ גונגיאנג ג'וואן, שנתו השישית של הדוכס ון, שנתו השמינית של הדוכס שו'אן.
  30. ^ Anhui Provincial Institute 2015, p. 83.
  31. ^ ראו גם פיסות הבמבוק של צִ'ינְגְחְווָה.
  32. ^ 1 2 Ziju (子居). 清华简《楚居》解析 (בסינית). jianbo.org. אורכב מ-המקור ב-2 בדצמבר 2013. נבדק ב-10 באפריל 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ הערה: רשומות ההיסטוריון קוראות לו שְׂיונְ'ג גְ'ה-חונְג (熊摯紅), וטוענות שאחיו הצעיר שְׂיונְ'ג יֵן רצח אותו ולקח את השלטון. אולם הדזוו ג'וואן ודברי המדינות אומרים ששְׂיונְ'ג גְ'ה התפטר עקב מחלה ואחיו שְׂיונְ'ג יֵן ירש אותו. "רשומות ההיסטוריון" גם טוענות שהוא היה אחיו הצעיר של שְׂיונְ'ג קָאנְג, אך יש הסכמה בין ההיסטוריונים כי הוא היה בנו של שְׂיונְ'ג קָאנְג.
הערך מכיל כתב מזרח-אסייתי. כדי לראות את הכתוב בצורה תקינה, יש להתקין גופן סיני במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, ראו עזרה.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=צ%27ו_(מדינה)&oldid=37892562"