פתיחת התפריט הראשי

צבי בֶּרֶנזון (26 בפברואר 190730 בינואר 2001) היה שופט בית המשפט העליון ומנכ"ל משרד העבודה והביטוח העממי.

צבי ברנזון
ברנזון
לידה 26 בפברואר 1907
צפת, ארץ ישראל
פטירה 30 בינואר 2001 (בגיל 93)
השכלה אוניברסיטת קיימברידג'
השתייכות בית המשפט העליון
תקופת כהונה 19531977
פעילויות נוספות מנכ"ל משרד העבודה והביטוח העממי, יו"ר ועדות ציבוריות
פרסים והוקרה

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נולד בצפת בשנת 1907 למשפחת סוחרים. התחנך בילדותו ב"חדר" ובישיבה.[1] בשנים 1919–1922 למד בבית הספר העממי לבנים ולאחר מכן למד לימודי חול בקולג' הסקוטי של צפת עד 1926. המשיך בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, ובשנת 1929 קיבל תואר בוגר במדעים של ממשלת המנדט. בשנים 1929–1931 היה מורה למתמטיקה ועברית בקולג' הסקוטי בצפת. בשנת 1931 נסע לאנגליה ולמד מדעים באוניברסיטת קיימברידג'. במקביל למד משפטים ונעשה לבריסטר. לאחר חזרתו לארץ ישראל התמחה במשרד עורכי הדין זמורה קורנגולד ובר-שירה, וקיבל רישיון של עורך דין. ב-1931 נישא לחנה וולף, ולימים היה אב לאילנה (כיום אילנה אלרוד) ולחיים (כיום חיים ברנזון, ביחד עם בנו אסף, בעל משרד עורכי דין בהרצליה, ומחבר ספרי משפטים). בני הזוג היו צמחונים[2].

בהסתדרותעריכה

משנת 1936 עבד כיועץ משפטי להסתדרות, ושימש בתפקיד זה עד 1949. בנוסף ריכז בהסתדרות את העניינים המוניציפליים,[3] ובשנת 1937, עם הקמת המחלקה המוניציפלית של הוועד הפועל של ההסתדרות עמד בראשה בפועל, בעת שיוסף שפרינצק היה ראש המחלקה בתואר.[4] ריכז את עבודת הוועדה שהקימה ההסתדרות לבעיות התחוקה של המדינה והשלטון המקומי. ועדה זו עסקה במוסדות המדינה ובתי המשפט, במנגנון הבחירות המוצע למדינה, ובמערכת השלטון המקומי.[5]

בנובמבר 1947, מתוקף היותו היועץ המשפטי של ההסתדרות, צורף לצוות חשיבה להכנת תוכניות לביטוח לאומי במדינה העומדת לקום.[6] זמן קצר לאחר מכן כיהן בוועדה שדנה בתפקידה של ההסתדרות לאחר הקמת המדינה.[7] ב-5 ביולי 1948 צורף לוועדה של ההסתדרות שנועדה להכין את המלצות ההסתדרות לממשלה לגבי דיני עבודה וביטוח לאומי.[8]

בשירות המדינהעריכה

ימים אחדים לפני הכרזת המדינה פנה אליו פנחס רוזן, וביקש ממנו לנסח את ההכרזה על הקמת המדינה. ברנזון ניסח את אחת הטיוטות הראשונות של מגילת העצמאות, ובה נאמר "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית חפשית, עצמאית ודמוקרטית בארץ ישראל". המילה "דמוקרטית" הוצאה על ידי אחד מעורכיה של טיוטה זו, ולא נכללה בגרסה הסופית.

ביוני 1949, נקרא על ידי שרת העבודה, גולדה מאירסון, לכהן כמנהל הכללי של משרדה[9]. במסגרת זו היה יושב ראש הוועדה שהכינה את חוקי העבודה הראשונים של מדינת ישראל, היה חבר בוועדה שדנה בנושא ביטוח לאומי ב-1949‏[10] ויו"ר הוועדה שהכינה מטעם הממשלה את חוק הביטוח הלאומי.[11] בשנת 1949 מונה להרכב הראשון של בית הדין המיוחד שנוסד על פי חוק מניעת הפקעת מחירים וספסרות ונועד לאכוף את מדיניות הקיצוב.[12]

שופט בבית המשפט העליוןעריכה

 
שלט לזכרו של השופט צבי ברנזון, בכניסה לחוף השרון בהרצליה

בשנת 1952 הציעה הממשלה את ברנזון לשופט בבית המשפט העליון. לראשונה נתקלה הצעה למינוי שופט לבית המשפט העליון בהתנגדות, לאור זהותו המפלגתית של המועמד והחשש ממינויים פוליטיים לבית המשפט העליון, למרות שלא היה חולק על התאמתו לתפקיד ועל יושרו. התנגדות נשמעה ממפ"ם, חרות, הציונים הכלליים וחלק מהמפלגה הפרוגרסיבית.[13]

למרות הביקורת, בשנת 1953 מונה ברנזון לשופט בבית המשפט העליון. בדברים שכתב לכבודו כעבור 40 שנה שופט בית המשפט העליון יצחק זמיר, נאמר:

לא חלף אלא זמן קצר בלבד, וצבי ברנזון נעשה בקהילה המשפטית הקטנה של ישראל משל ומופת לשופט העצמאי ביחסו כלפי הממשלה ותקיף בביקורתו על מעשיה. היו שהשוו אותו לשופטי בית-המשפט העליון בארצות הברית, ובהם נשיא בית-המשפט באותם ימים, השופט ארל וורן, שמיד לאחר שנעשו שופטים הפגינו עצמאות מוחלטת ודבקות בערכי יסוד של זכויות האדם, שלא בהכרח שיקפו את המדיניות של הממשל שמינה אותם.

לקראת הבחירות לכנסת החמישית מונה ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית.[14]

ברנזון כיהן בתפקיד בבית המשפט העליון עד הגיעו לגיל פרישה בשנת 1977. בטקס פרישתו אמר:

הכל מרימים על נס את עיקרון שלטון החוק, כי בלעדיו אין קיום לחברה תקינה. ואני דגלתי בשלטון הצדק. לא שאני שולל את שלטון החוק, אבל לדעתי החוק והצדק חד הם, אם אתה משתמש בחוק ומפרשו כראוי לו. משפט הוא משפט אם הוא משפט צדק... ולעולם מצאתי שהצדק הוא בהישג יד, אם אתה רק רוצה בלב שלם להשיגו, לפעמים אפילו על חשבון קדושת הפרוצדורה, שבעיני אינה אלא אמצעי להשגת משפט צדק ולא מטרה בפני עצמה.

פסיקתועריכה

אחת הפסיקות הידועות ביותר של השופט ברנזון הייתה הוצאת צו על תנאי בליל שבת שהביא לקיום שידורי טלוויזיה בשבת.[15]

בשנת 1971 הוביל השופט ברנזון פסק דין שקבע שאין לתת משקל כלשהו לסירוב של נאשם להבדק במכונת אמת, בגלל שאין חובה על הנאשם להיבדק.[16]

הערת אגב של ברנזון בפסק דין משנת 1960 שימשה כאחד היסודות לחנינה שהעניק הנשיא חיים הרצוג לאנשי השב"כ בפרשת קו 300. גם בעת מתן החנינה עמד ברנזון על דעתו, אל מול ביקורת רבה מצד משפטנים, שהנשיא היה רשאי להעניק החנינה עוד לפני העמדה לדין.[17]

תפקידים ציבורייםעריכה

במקביל לעבודתו כשופט נטל על עצמו תפקידים ציבוריים נוספים. בשנת 1957 עמד בראש ועדה ציבורית שהמליצה על הקמתו של בית הדין לעבודה, והמלצות אלה מומשו כעבור עשר שנים.[18]

ברנזון היה גם יו"ר הוועדה הציבורית למניעת רעש וזיהום אוויר[19] ויו"ר האגודה לשיקום האסיר. בשנת 1973 עמד בראש ועדה לפישוט הליכי תביעות נזיקין בתאונות דרכים. במסגרת זאת הטיח ביקורת במערכת המשפט על התמשכות הדיונים וכתב שאסור שהמצב יימשך רגע נוסף[20]. ביוני 1974 אמר ברנזון בראיון שהמצב מחייב תיקון בהקדם ודבריו אלו הרגיזו את שופטי הערכאות הנמוכות יותר[21].

בשנת 1979 נתבקש להחיל קריטריונים לפיצוי המפונים מסיני בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, אך לאחר מספר חודשים ביקש להשתחרר מהתפקיד בגלל חוסר שיתוף פעולה של הצדדים.[22]

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון עמד בראש המוסד לבוררות מוסכמת בשירות הציבורי מיום הקמתו, והכריע בסכסוכים בתחום יחסי העבודה. ברנזון היה מאוכזב מהשימוש המועט שנעשה במוסד הבוררות,[23] והאשים בכך את העובדים המשיגים את מבוקשם באמצעים אלימים ובמרפקים.[1]

בשנת 1987 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל.

צבי ברנזון נפטר בהרצליה והובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים. הוא הותיר אחריו בן, בת ונכדים. עיריית הרצליה הציבה שלט לזכרו בכניסה לחוף השרון בעיר.

ספר יובל: ספר ברנזוןעריכה

בשנת 1977 יצא לאור הכרך הראשון של "ספר ברנזון", ובו כתבים אישיים ואוטוביוגרפיים, מאמרים ופסקי דין נבחרים של ברנזון. בשנת 2000 יצא לאור כרך שני בסדרה זו, ובו 20 מאמרים משפטיים שכתבו עמיתיו ומוקירי זכרו. בשנת 2007, יצא לאור הכרך השלישי, ובו דברים שנאמרו לכבודו של ברנזון, בערוב ימיו, ולזכרו, לאחר פטירתו, וכן מאמרים משפטיים על-פי הרצאות שניתנו בכנסים שנתיים הנערכים לכבודו.

לקריאה נוספתעריכה

  • יצחק זמיר, "לכבוד השופט צבי ברנזון", משפט וממשל 2 (1994), 325–337. (פורסם גם בספר ברנזון (חלק ב): בני סברה (2000), עמ' 13–25.)
  • מנחם גולדברג, "תרומתו של צבי ברנזון למשפט העבודה", בתוך: ספר ברנזון (חלק ב): בני סברה, 2000.
  • יצחק זמיר, "דברים לזכרו של צבי ברנזון ז"ל", הרשות השופטת: עלון השופטים בישראל 32 (2003), 77–81.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא צבי ברנזון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 עמוס לבב, מצעד הפושעים היה מדכא, מעריב, 11 במאי 1979.
  2. ^ [1],[2]
  3. ^ לשאלות ההנהלה המקומית, דבר, 20 באפריל 1937.
  4. ^ מרדכי נאור, צמיחתו של מנהיג: פנחס ספיר 1930–1949, תל אביב: פפירוס, 1987, עמ' 130.
  5. ^ ועדה לבעיות התחוקה של המדינה והשלטון המקומי, ארכיון מפלגת העבודה
  6. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 108.
  7. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 115.
  8. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 125.
  9. ^ הרכב משרד העבודה, הצופה, 17 ביוני 1949
  10. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 132.
  11. ^ Shifra Shvarts, Health and Zionism: the Israeli health care system, 1948-1960, p. 150.
  12. ^ חיים כהן, מבוא אישי: אוטוביוגרפיה, עמ' 213.
  13. ^ ד"ר עזריאל קרליבך, המינויים לביה"ד העליון, מעריב, 20 באוגוסט 1952.
  14. ^ ג. שטרסמן, הצבר - ינהל את הבחירות, מעריב, 2 במאי 1961.
  15. ^ צבי לביא, כך נערך המירוץ נגד מחוגי השעון כדי לאפשר שידור הטלוויזיה בליל שבת, מעריב, 9 בנובמבר 1969.
  16. ^ שאול הון, אין חובה להיבדק במכונת האמת, מעריב, 2 במאי 1971.
  17. ^ גבריאל שטרסמן, החנינה כמכשיר פוליטי, מעריב, 29 ביוני 1986.
  18. ^ "חוק בי"ד לעבודה ולביטוח לאומי" יונח על שולחן הכנסת, מעריב, 2 בנובמבר 1967.
  19. ^ השופט ברנזון נפגש לשיחה עם א. שכטר על מזבלת חיריה, דבר, 30 בספטמבר 1964.
  20. ^ יהושע תדמור, עינויי דין במערכת בתי המשפט, דבר, 14 ביוני 1973
  21. ^ תיקון במקום התנצחות, דבר, 19 ביוני 1974
    ישראל לנדרס, מלחמת המנדרינים, דבר, 26 ביוני 1974
  22. ^ ברנזון ביקש לשחררו מקביעת קריטריונים לפיצוי המתיישבים, מעריב, 8 ביולי 1979.
  23. ^ הבוררות המוסכמת אינה מוסכמת, מעריב, 10 במאי 1979.