פתיחת התפריט הראשי
בכל אחד משלושת הפסוקים מופיעה אותה מילה בניקוד שונה. ההבדל נובע מהפסקה בקריאה. בדוגמה השנייה ("עמדו") יש גם שינוי בהטעמה, לפי טעם המקרא. (קהלת פרק א פסוק ה, שמות פרק כא פסוק כד ונחום פרק ב פסוק ט)

צורת הֶפְסֵק היא תופעה דקדוקית בעברית המקראית המתבטאת בשינוי ההגייה והניקוד של מילה בשל הימצאותה בהפסק (כלומר מופיע בה טעם מקרא המפריד בין הפסוקים או חלקיהם). טעמי המקרא המפסיקים העיקריים שבהם מופיעות מילים בהפסק הם סוף פסֽוק (המקביל לנקודה .), אתנחת֑א (המקביל לנקודה ופסיק ;), ולעיתים גם בזק֔ף (ההפסק החלש ביותר, המקביל לפסיק ,). לדוגמה, המילה "שמש" בצורת הקשר (כאשר היא בתוך הרצף של המשפט) מנוקדת שֶׁמֶשׁ, ואילו בהפסק ניקודה שָׁמֶשׁ:

"עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ (קהלת יב ב)"
"מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (קהלת א ג)"
"וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ (קהלת א ה)"
כיום אין שימוש במערכת של צורות ההפסק וההקשר, וכללי ניקוד העברית בת ימינו מבוססים על צורות ההקשר בלבד. יחד עם זאת, מצויות בדיבור צורות הפסק מביטויים שמקורם בתנ"ך ("חינם אין כָּסף", "הגיעו מים עד נָפש", "כבד את אביך ואת אמֶּֽךָ"), ומילים אשר נפוצות יותר בצורת ההפסק: "אָרֶץ" (צורת הפסק מיוחדת המשמשת גם ביידוע ללא תלות בהפסק "הָאָרֶץ"), "פָּרֶךְ" (מופיעה חמש פעמים בהפסק לרבות: "וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכׇל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כׇּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א יג, יד)"; ופעם אחת בהקשר "בְּפֶ֖רֶךְ" בויקרא כה נג).

היבט צורני ופונטיעריכה

צורות ההפסק וההקשר לרוב זהות לחלוטין מבחינת הכתיב שלהן, וההבדל ביניהן מתבטא רק בניקוד ובהטעמה. לרוב צורות ההפסק הן מלעיליות וצורות ההקשר מלרעיות: "תִּשְׁמֹ֑רוּ" (לעומת "תִּשְׁמְר֖וּ"), "הָלָ֑כוּ" (לעומת "הָלְכ֖וּ"), "אִשְׁתֶּ֑ךָ" (לעומת "אִשְׁתְּךָ֖"). במילה אָנֹכִי ההבדל היחיד בין צורת ההפסק הוא במקום ההטעמה: צורת ההפסק מוטעמת מלעיל – "אָנֹ֑כִי"– ואילו צורת ההקשר מוטעמת מלרע (כלומר בהברה האחרונה) – "אָנֹכִ֖י". אך יש מקרים שצורת ההפסק היא דווקא מלרע, כגון "וַיֹּאמַ֑ר, וַיֵּלַ֑ךְ, וַיָּמֹ֑ת" (לעומת "וַיֹּ֖אמֶר, וַיֵּ֖לֶךְ, וַיָּ֖מׇת" בהקשר – במלעיל).

צורות ההפסק מצויות בתבניות מסוימות. אלו המקרים הבולטים:

א. ברבות מן המילים המסתיימות בשני סגולים יבוא קמץ בהפסק כנגד הסגול הראשון, לדוגמה: "שָׁ֑מֶשׁ, דָּ֑רֶךְ, כָּ֑סֶף, יוֹשָׁ֑בֶת, תִּפְאָ֑רֶת" (בהקשר: "שֶׁ֖מֶשׁ, דֶּ֖רֶךְ, כֶּ֖סֶף, יוֹשֶׁ֖בֶת, תִּפְאֶ֖רֶת").

ב. בהברה מוטעמת שפתח רגיל בהקשר, יימצא לרוב קמץ: "בָּ֑יִת, שָׁמָ֑יִם, מִצְרָ֑יִם, דְּבָרָ֑י, הָלָ֑ךְ, זָכָ֑רְתְּ, יִשְׁכָּ֑ב" (בהקשר: "בַּ֖יִת, שָׁמַ֖יִם, מִצְרַ֖יִם, דְּבָרַ֖י, הָלַ֖ךְ, זָכַ֖רְתְּ, יִשְׁכַּ֖ב"). כך גם בצורות ההפסק "אָ֑תָּה, עָ֑תָּה" (ששתיהן במלעיל; לעומת "אַתָּ֖ה, עַתָּ֖ה" בהקשר במלרע; ויש גם צורות ההפסק "אַ֔תָּה, עַ֔תָּה" – במלעיל).

ג. תנועה במקום שווא: מקורם של שוואים רבים בתנועה, ובצורות ההפסק באה ברבים מן המקרים האלה תנועה המעידה על כך (במקרים אלו ההטעמה – בתנועה הזאת, כלומר הטעמת המילה מלעיל). כך בפעלים כגון "יָדָ֑עוּ, אָכָ֑לָה, שָׂמֵ֑חָה, יָכֹ֑לוּ, יְדַבֵּ֑רוּ, נֵלֵ֑כָה, לֵ֑כִי, יַעֲבֹ֑רוּ, יִקָּ֑חוּ, הִתְקַדָּ֑שׁוּ, יֶ֑הִי, גְּזֹ֑רוּ" (בהקשר הצורות מלרעיות: "יָדְע֖וּ, אָכְלָ֖ה, שָׂמְחָ֖ה, יָכְל֖וּ, יְדַבְּר֖וּ, נֵלְכָ֖ה, לְכִ֖י, יַעַבְר֖וּ, יִקְח֖וּ, הִתְקַדְּשׁ֖וּ, יְהִ֖י, גִּזְר֖וּ"); וכן בשמות דוגמת "בֶּ֑כִי, לֶ֑חִי, עֹ֑נִי" (בהקשר: "בְּכִ֖י, לְחִ֖י, עֳנִ֖י").

ד. דוגמה בולטת נוספת לסעיף ג׳ הכינוי החבור לנוכח "־ךָ", כגון: "בֵּיתֶ֑ךָ, עַבְדֶּ֑ךָ, יָדֶ֑ךָ, אִשְׁתֶּ֑ךָ, בַּעֲבוּרֶ֑ךָ" (בהקשר: "בֵּיתְךָ֖, עַבְדְּךָ֖, יָדְךָ֖, אִשְׁתְּךָ֖, בַּעֲבוּרְךָ֖"). ואולם בכמה מילות יחס נפוצות ההבדל אחר, והכינוי לנוכח מזדהה עם הכינוי לנוכחת: "לָ֑ךְ, בָּ֑ךְ, אוֹתָ֑ךְ, אִתָּ֑ךְ, עִמָּ֑ךְ"(בהקשר: "לְךָ֖, בְּךָ֖, אוֹתְךָ֖, אִתְּךָ֖, עִמְּךָ֖"), למשל: "וַיֹּ֥אמֶר ה֖׳ אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ (בראשית ד, ו)", "וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ... (שמות יט כד)".

השפעות נגררותעריכה

השינויים בניקוד יכולים לגרור שינוי נוסף בהתאם לכללי הניקוד. למשל: ו' החיבור נוטה להינקד בקמץ כאשר היא באה לפני הברה מוטעמת: "וְדֶ֖רֶךְ" וגם "וָדֶ֖רֶךְ", "וּמַ֖יִם" וגם "וָמַ֖יִם"[1]. בצורות הפסק ו' החיבור לפני הברה מוטעמת מנוקדת תמיד בקמץ: "וָדָ֑רֶךְ", "וָמָ֑יִם" ולא "וְדָ֑רֶךְ", "וּמָ֑יִם".[2]

במקום שבמקור היה צריך להיות דגש ולפניו פתח ויש ח', ה' או ע' קמוצות, מופיע במקום פתח סגול: "אֶחָד, אֶחָיו, הֶחָכָם, הֶעָנָן,הֶהָרִים". לפיכך שינוי לקמץ גדול (סעיף ב) יכול לגרור שינוי מפתח לסגול, לדוגמה: "אֶחָ֑ת הֶחָ֑יִל הֶחָ֑רֶב, הִטֶּהָ֑רוּ יִתְנֶחָ֑ם" (בהקשר: "אַחַ֖ת הַחַ֖יִל הַחֶ֖רֶב, הִטַּהֲר֖וּ, יִתְנַחֵ֖ם").

שמות פרטיים בהפסקעריכה

כללי ההפסק חלים גם על שמות פרטיים כמומחש בבראשית ד ב: "וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה".

צורות הפסק בלשון חז"לעריכה

צורות הפסק מתועדות גם בלשון חז"ל. בכתבי היד של ספרות זו, ובעיקר במנוקדים שבהם, אפשר למצוא בהפסק תחבירי צורות כגון "אָמָרוּ, נִתְפַּזָּרָה, יִתֵּנוּ, יִסְמוֹכוּ, כֶּלִי" (במקום "אָמְרוּ, נִתְפַּזְּרָה, יִתְּנוּ, יִסְמְכוּ, כְּלִי"; לעיתים בא בהן סימן הטעמה על ההברה שלפני האחרונה), וכן "טָבָל, שָׁמָעְתִּי, שְׁנָיִם, כּוֹהָנֶת" וכיוצא בזה (במקום "טָבַל, שָׁמַעְתִּי, שְׁנַיִם, כּוֹהֶנֶת"). במסורות רבות של לשון חז"ל משמשות גם צורות הפסק קבועות, דהיינו צורות הפסק שניקודן אינו משתנה על פי מעמדן התחבירי, כגון "הוּקְדָּשׁוּ" (ולא "הוּקְדְּשׁוּ"), "נִשְׁבָּרוּ"(ולא "נִשְׁבְּרוּ").

צורות הפסק בברכות ותפילותעריכה

ברכת בורא פרי הגפןעריכה

בנוסח הברכה לפי מסורת אשכנז ותימן מילת הגפן מנוקדת בצורת ההפסק "הַגָּפֶן", ואילו לפי המסורת הספרדית בצורת ההקשר "הַגֶּפֶן". יש שהסבירו כי ההבדל בין שני הנוסחים נעוץ במחלוקת היכן נמצא ההפסק בברכה: מסורת אשכנז ותימן גורסת כי ההפסק הוא במילה "גָּפֶן"הנהגית בהפסק, ואילו המסורת הספרדית גורסת כי ההפסק אינו אלא מצוי בתשובת האמן שנאמרת לאחר הברכה. למרות שהכלל של צורת הפסק הוא תוצאה של שינוי טבעי שבא בלשונם של דוברי העברית הקדומים, והסיומת בברכת בורא פרי הגפן אינה שונה משאר סיומות ההפסק והרי היא כהפסק לכל דבר מבחינת הטעמתה.

קישורים חיצונייםעריכה

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ כשווי"ו החיבור מנוקדת בקמץ לרוב מדובר בצירוף שבין רכיביו קשר קבוע או הדוק. ראו ניקוד אותיות השימוש מש"ה וכל"ב
  2. ^ ראו גם ישיבה רנח באקדמיה ללשון העברית