ציגאן

ציגאן (Tzigane) היא יצירה רפסודית ווירטואוזית לכינור מאת מוריס ראוול. היצירה בוצעה לראשונה באוקטובר 1924. פירוש השם הוא "צועני", אך הכוונה היא לא למוזיקה של הצוענים באירופה, אלא לסוג של מוזיקה עממית הונגרית עם השפעות צועניות, שהייתה פופולרית בקרב מלחינים קלאסיים, אשר שילבו אותה ביצירותיהם כדי להוסיף להן יסוד אקזוטי.

היסטוריה

הכנרת היהודייה-הונגרייה יֶלי ד'אוֹרָאני (Jelly d'Arányi), אחייניתו של יוזף יואכים, הזמינה אצל ראוול את היצירה, והיא מוקדשת לה. ראוול חיבר שתי גרסאות ליצירה: האחת בליווי תזמורתי והשנייה בליווי פסנתר המצויד בהתקן "לוּתֵיאָל" (luthéal). לותיאל היה התקן חדש (הפטנט עליו יצא בשנת 1919) שנועד להרכבה על פסנתר כנף רגיל, ואפשר ליצור כמה אפקטים צליליים באמצעות הפעלה של מנופים. באמצעות שילוב של כמה מנופים אפשר היה ליצור אפקט שהזכיר את צליל הצימבלום (כלי עממי שבו מנגנים באמצעות פטישונים על מיתרים המתוחים על תיבת תהודה, ושהיה נפוץ במוזיקה עממית הונגרית) וזה היה האפקט שמשך את ליבו של ראוול יותר מכול; מאוחר יותר השתמש בלותיאל גם באופרה שלו הנער והקסמים.

הופעת הבכורה, בביצועה של אוראני ובליווי אנרי ז'יל-מרשה בלותיאל, התקיימה ב-15 באוקטובר 1924 באולם גאבוֹ בפריז; הופעת הבכורה של הגרסה המתוזמרת הייתה באמסטרדם, בביצוע הכנר סמואל דושקין עם תזמורת הקונצרטחבאו בניצוח פייר מונטה. חודש לאחר מכן ביצעה אוראני עצמה את היצירה בפריז עם תזמורת קולון בניצוח גבריאל פיירנה. ב-1925 כבר בוצעה היצירה לראשונה בליווי פסנתר רגיל, ללא לותיאל. הלותיאל לא צבר פופולריות וירד במהרה מהבמה, וכיום מנוגנת היצירה כמעט תמיד בליווי פסנתר, אם כי בשנים האחרונות שבו ונתגלו לותיאלים ישנים וכיום ניתן לשמוע ביצועים עם הצבעים הייחודיים שהכלי מפיק.

היצירה

"ציגאן" נפתחת בקדנצה ארוכה לכינור ללא ליווי, שאמורה להישמע כנגינה מאולתרת. הקדנצה מתחילה בצלילים ארוכים ואיטיים, אך האינטנסיביות שלה הולכת וגוברת והיא נעשית וירטואוזית יותר ויותר, עם צלילים מהירים וגבוהים ועם שלל "אפקטים מיוחדים" של נגינה בכינור: פיציקטו ביד ימין וביד שמאל, צלילים כפולים, אקורדים, טרמולו, נגינה בצלילים עיליים ("פלאז'ולט") וכן הלאה. בסוף הקדנצה מצטרף לכינור הפסנתר (או הנבל, בגרסה התזמורתית) בארפז' ארוך, שמביא את הקדנצה לידי סיום. אז מתחיל החלק המהיר יותר של היצירה, שהוא בעצם מחרוזת של ריקודים בסגנון צועני.
אף על פי שראוול מזוהה על פי רוב עם הסגנון האימפרסיוניסטי במוזיקה, היצירה הזו איננה דוגמה מובהקת לכתיבה אימפרסיוניסטית. ההרמוניות שלה טונאליות למדי, במיוחד בחלק המהיר, עם שימוש זהיר בהרמוניה מודאלית, ואלמנטים שנחשבו כמזוהים עם הסגנון הצועני, במיוחד הטרצה המוגדלת.
כיום נהנית "ציגאן" מפופולריות רבה, והיא אחד מקטעי ההדרן הנפוצים.

קישורים חיצוניים

• מידע על היצירה "ציגאן" באתר מיוזיק בריינז
• מידע על הקומפוזיציה "ציגאן" באתר AllMusic
• לותיאל באתר המוזיאון לכלי נגינה בבריסל, עם אפשרות להאזין לקטע קצר מתוך "ציגאן"
• תווים של היצירה באתר IMSLP
• היצירה בביצוע עם לותיאל מקורי
• היצירה בביצועו של דוד אויסטרך