ציד האריות של אשורבניפל

ציד האריות המלכותי של אשורבניפאלאנגלית: Lion Hunt of Ashurbanipal) הם קבוצה מפורסמת של תבליטים אשורים מהארמון הצפוני של נינווה, המוצגים כעת בחדר 10 של המוזיאון הבריטי. הם נחשבים באופן כ"יצירות המופת הבולטות ביותר של האמנות האשורית". התבליטים מתארים ציד טקסי מאורגן בזירה, של המלך אשורבניפל (ששלט מ-668 - עד בערך 631/627 לפני הספירה). בזירה שוחררו מכלובים אריות אסייתיים שנלכדו בטבע, כדי שהמלך "יצוד" אותם עם חצים, חניתות או חרב. זה היה טקס אותו נהגו לבצע מלכי אשור. הם נוצרו בערך ב-635–645 לפני הספירה, ובמקור יצרו רצפים שונים שהוצבו סביב הארמון, היו צבועים בצבעים מרהיבים, והיו חלק מתפאורה כוללת צבעונית בהירה[1].

תבליטי ציד האריות המלכותי של אשורבניפאל

התבליטים נחפרו על ידי הארכאולוג, האשורולוג והדיפלומט הבריטי הורמוזד רסאם בשנים 1852–1854, וויליאם לופטוס בשנים 1854–1855 ורובם נשלחו למוזיאון הבריטי, שם הם בין המוצגים הפופולריים בקרב הציבור הרחב והיסטוריונים לאמנות מאז. הריאליזם של האריות זכה לשבחים רבים על ידי חוקרי אמנות. הדמויות האנושיות נראות בעיקר בתנוחות פורמליות בפרופיל, במיוחד המלך במספר הופעותיו, אך האריות נמצאים במגוון גדול של תנוחות, חיים, גוססים ומתים[1].

התבליטים הם מהשלב המאוחר בתקופה של כ-250 שנה, שבמהלכה נעשו תבליטי ארמון אשור, ומראים את הסגנון המפותח והמשובח ביותר, לפני שחלה דעיכה בסוג אמנות זו. אשורבניפל היה המלך האשורי הגדול האחרון, ואחרי שלטונו האימפריה הנאו-אשורית התדרדרה לתקופה של מלחמת אזרחים שתועדה בצורה גרועה בין צאצאיו, הגנרלים וחלקים מורדים באימפריה. בשנת 612, כנראה רק כ-25 שנה לאחר יצירת התבליטים, האימפריה התפרקה ונינוה נבזזה ונשרפה[1].

מנהג ציד האריותעריכה

במשך למעלה מאלף שנים לפני יצירת התבליטים, נראה כי הרג האריות היה מנהג שהיה שמור במסופוטמיה לבני המלוכה, ומלכים הוצגו לעיתים קרובות באמנות כשהם משתתפים בציד אריות. ייתכן שהיה מימד דתי בפעילות זו. מכתב ששרד על לוח חרס מתאר שכאשר אריה נכנס לבית ברחבי הממלכה, היה על בני הבית לנסות ללכוד אותו ולקחת אותו בסירה אל המלך. האריה האסייתי, ששרד היום רק באוכלוסייה קטנה בהודו, הוא בדרך כלל קטן יותר מהאריה האפריקאי, ובתיעוד מאוחר הרבה יותר עולה כי הריגתו בידי אדם בטווח קצר, כפי שמתואר בתבליטים, הייתה אפשרית, תוך שימוש בחרב. הטכניקה בפועל הייתה כזו שצייד האריות עטף את זרועו השמאלית בכמות עצומה של עורות עזים או בד של אוהל, ופיתה את האריה לתקוף את היד, בעוד שהחרב ביד ימין משמש להריגת האריה. לעיתים קרובות יותר, המלך היה יורה חצים לעבר האריה; אם אלה לא מצליחים לעצור אותו והוא יזנק, הציידים הקרובים לצד המלך היו משתמשים בחניתות שלהם[2].

המלך אשורנצירפל השני (מלך באשור בשנים 883 עד 859 לפנה"ס), שיזם יצירת תבליטים אחרים של ציד אריות בארמונו בנמרוד כ-200 שנה לפני כן, התגאה בכתובת משנת 865 לפני הספירה כי "האלים נינטורה ונרגל, שאוהבים את כהונותי, נתנו לי את חיות הבר במישורים, מצווה עלי לצוד אותם. 30 פילים שלכדתי והרגתי; 257 שוורי בר גדולים שהורדתי עם כלי הנשק שלי, תקפתי ממרכבתי; 370 אריות גדולים שהרגתי בחניתות ציד". בתבליט מתואר אשורנצירפל השני יורה חצים לעבר אריות ממרכבתו, כך שאולי זה היה ציד קונבנציונלי יותר במרחב הפתוח, או ייתכן גם שהוא נמצא בזירה. תבליטים מאוחרים יותר מתארים כיצד משוחררים אריות שנתפסו לחלל סגור, שנוצר על ידי חיילים שיצרו חומת מגן. למרות הציד, אריות מסופוטמיים שרדו במדבר, עד 1918.

לפעמים האריות גדלו בשבי. אשורנאסירפאל השני, בכיתוב המתגאה בגן החיות שלו, הצהיר: "בלבי העז לכדתי 15 אריות מההרים והיערות. לקחתי 50 גורי אריות. הבאתי אותם לקלהו (נמרוד) לתוך ארמונות ארצי. גידלתי את הגורים שלהם בכמויות גדולות".

מיקום ומבנה התבליטיםעריכה

ישנם כמה תריסר סטים של סצינות של ציד אריות בתבליטים בארמון, אם כי רוב התבליטים מקדשים לנושא חלק קטן. הארמונות הנאו-אשוריים עוטרו בהרחבה בתבליטים, שנצרו על לוחות שהם בעיקר מגבס אלבסטר, שנמצא בשפע בצפון עיראק. הוצגו בהם גם חיות אחרות שנצודו, והנושא העיקרי לתבליטים נרטיביים היה מסעות המלחמה של המלך שבנה את הארמון. תבליטים אחרים הראו את המלך, את חצרו ואת אלוהי למסו ויצורים מכונפים.

רוב תבליטי הארמון תפסו את קירות האולמות הגדולים, עם כמה חדרים ברצף. אך סצינות ציד האריות בארמון הצפוני מגיעות ביותר ממרחב אחד; בעיקר ממעברים צרים יחסית, המובילים מהחדרים הגדולים יותר. הם לא שלמים. חלקם היו במקור גם בקומה העליונה, ונראה שנפלו מתחת לפני הקרקע עד לחפירתם. הפריסה המקורית שלהם הייתה, מבחינת הממדים, לא שונה כל כך מהאופן שבו הם מוצגים כיום במוזיאון, אף שהתקרה הייתה גבוהה יותר.

תמונותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 Reade, Julian, Assyrian Sculpture, 1998 (2nd edn.), The British Museum Press, ISBN 978-0-7141-2141-3
  2. ^ Frankfort, Henri, The Art and Architecture of the Ancient Orient, Pelican History of Art, 4th ed 1970, Penguin (now Yale History of Art), ISBN 0-14-056107-2