דלקת שלפוחית השתן
דלקת שלפוחית השתן (בלועזית: ציסטיטיס, Cystitis) היא דלקת הנגרמת בדרך כלל ממזהם כלשהו החודר לשלפוחית השתן מאזור הפות דרך השופכה.
 | |
| תחום |
אורולוגיה  |
|---|---|
| תסמינים |
דלקת |
| טיפול |
|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| MeSH | D003556 |
| סיווגים | |
| ICD-11 |
GC00 |
  | |
אבחון עריכה
התסמינים הראשיים של ההפרעה הם הפרשת שתן תכופה מן הרגיל, תחושת דחיפות למתן שתן ותחושת צריבה בעת ההשתנה. כמו במקרים רבים ברפואה, אין הכרח בקיומם של כל התסמינים על מנת לאבחן את המחלה, ולעיתים ניתן לאבחן את המחלה ללא הופעת תסמינים אלו כלל. לעיתים ישנם גם תחושת אי-נוחות מתחת לטבור, חום הגוף עולה במקצת, או הופעת דם בשתן.
האבחנה החד משמעית היא בעזרת תרבית שתן (ניסיון לגדל את החיידק הגורם למחלה במעבדה). בדרך כלל השתן אמור להיות נקי מחיידקים.
אבחנת המחלה יכולה להתבצע קלינית בלבד (על פי סיפור ובדיקה גופנית אופייניים בלבד), על ידי בדיקת שתן ב"סטיק" (פיסת קרטון הנצבעת במגע עם השתן ויכולה למעיד על הימצאותם של חומרים הקשורים לזיהום אך אינם עדות ישירה לקיום חיידק), או על ידי שילוב בין בדיקת שתן בסטיק לתרבית שתן. במקרים מסוימים עדיף שלא להתייחס לממצאים בסטיק השתן או בתרבית השתן ולהחליט על טיפול לפי הממצאים הקליניים בלבד.
שכיחות עריכה
דלקת שלפוחית השתן שכיחה הרבה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. הסיבה היא שהשופכה אצל האישה קרובה יותר לפי הטבעת ודבר זה מקל על החיידקים להגיע לשלפוחית השתן. הדלקת נדירה אצל הגברים ובדרך כלל היא נגרמת מהפרעה אחרת כגון ערמונית מוגדלת או הפרעה אחרת בדרכי השתן.
אחוז ניכר (כשליש) מהנשים יחלה בדלקת שלפוחית השתן לפחות פעם אחת בחייהן. ישנם שני גילאים אופייניים להופעת הדלקת: בינקות והילדות המוקדמת (אז גם בנים חשופים למחלה) ובגיל הפריון בנשים המקיימות יחסי מין.
טיפול עריכה
הטיפול המקובל במחלה הוא אנטיביוטיקה המפריעה להתרבות החיידקים בשלפוחית השתן. נראה שבמצבים מסוימים (בגיל הינקות, כאשר נוספים תסמינים של דלקת בדרכי השתן העליונות) יש סיכון לפגיעה בכליות ואף לסיבוכים אחרים כאשר נמנעים מטיפול אנטיביוטי. רוב מקרי דלקת שלפוחית השתן חולפים מעצמם. אין הוכחה חד משמעית שבמקרים הפשוטים (ההגדרה הרפואית למקרה פשוט היא מעבר לתחום כתיבה זו) הטיפול האנטיביוטי מונע סיבוכים, אולם גם אין ביטחון שלא יגרמו סיבוכים, והמחלה עצמה עלולה לגרום סבל, לכן הטיפול האנטיביוטי מקובל בכל מקרה.
הטיפול האנטיביוטי ניתן כנגד חיידקי המעיים- הגורמים האופייניים למחלה. באזורים שונים בארץ ובעולם ישנם חיידקים השונים בעמידותם לאנטיביוטיקה ולכן הטיפול המקובל בדלקת שלפוחית השתן יהיה שונה כתלות במיקום הגאוגרפי, כמובן בנוסף לגורמים הקשורים בעוצמת התסמינים, קיום בעיות נוספות או הגבלה על שימוש באנטיביוטיקה עבור אותה מטופלת.
נשים רבות סובלות מהופעה חוזרת של דלקות בדרכי השתן. לעיתים ניתן למנוע דלקות נוספות על ידי טיפול אנטיביוטי מונע קבוע או לאחר קיום יחסי מין, על ידי הקפדה על השתנה מרובה ומלאה בעיקר לאחר קיום יחסי מין, או על ידי טיפול בהפרעה מבנית בדרכי השתן כאשר כזו קיימת.
בהיריון עריכה
ציסטיטיס שכיחה יחסית בקרב נשים הרות לאור הלחץ המוגבר של הרחם על אזור האגן ומערכת השתן.
אף שציסטיטיס מתונה נעלמת בדרך כלל מעצמה תוך 2-4 ימים נשים הרות יטופלו באנטיביוטיקה למשך 3 ימים על מנת למנוע החמרה וסיבוכים. הסימפטומים אמורים להשתפר אחרי היום הראשון לטיפול. אם אין הקלה בסימפטומים יש לחזור לרופא המטפל.
- ניתן לקחת משככי כאבים ללא מרשם מסוג פרצטמול (כאקמול, דקסמול) או מסוג איבופרופן (כמו אדוויל) כדי להפחית את חוסר הנוחות (יש להקפיד על קריאת ההוראות ולהיוועץ ברוקח לגבי שימוש בעת הריון).
- יש להימנע משתיית אלכוהול.
- נטילת תמיסה של נתרן ציטרט או אשלגן ציטרט עשויה להקל על הסימפטומים. תמיסות אלו נמכרות בבית המרקחת ללא מרשם, אבל יש להקפיד על קריאת ההוראות ולהיוועץ ברוקח לגבי שימוש בעת הריון.
- שתיית מיץ חמוציות (cranberries) עשויה לעזור למנוע מציסטיטיס להתרחש בשנית, ואצל אנשים מסוימים היא אף תביא להקלה בסימפטומים. אף שרק מעט הוכחות תומכות בכך, נהוג לחשוב שמיץ חמוציות עוזר במניעת הידבקות של חיידקים למערכת השתן.
- אין לקיים יחסי מין עד שהציסטיטיס חולפת.
רופא המשפחה עשוי להורות על ביצוע בדיקות מעבדה כדי לשלול גורמים נוספים או לזהות את החיידקים הגורמים לציסטיטיס. כשיודעים באיזה חיידק מדובר, ניתן לרשום את האנטיביוטיקה המתאימה כנגדו.[1]
קישורים חיצוניים עריכה
- דלקת שלפוחית השתן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ הריון ודלקת של שלפוחית השתן באתר מכבי שירותי בריאות
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.