צעדות מוות בודפשט-הדיישהאלום (סתיו 1944)

ארגון וביצוע צעדות המוות הרגליות בסתיו 1944הונגרית: Gyalogmenetek Hegyeshalomba 1944 ősz) מבודפשט לעיר הדיישהאלום (על גבול הונגריה-אוסטריה) היו חלק מתוכנית כוללת של ממשלת הונגריה החדשה שהוקמה עם כניסת הצבא הגרמני למדינה במרץ 1944 (הונגריה במלחמת העולם השנייה), בין השאר כדי לענות על צורכי כוח העבודה בכפייה עבור מכונת המלחמה של גרמניה הנאצית, אך לא פחות חשוב היה מצד ההונגרים להגיע לגירוש מוחלט של שארית יהודי הונגריה במהלך שואת יהודי הונגריה. הצעדות נערכו ברובן בנובמבר 1944.

Holocaust memorial stone Obuda1.jpg
אנדרטה לזכר קורבנות השואה בחצר בית החרושת ללבנים באובודה

בסדרת מבצעים זו אספו הרשויות ההונגריות כ־80,000 יהודים מאזורים שונים במדינה, רובם מבודפשט, ליוו אותם ליווי מזוין בקבוצות של אלפים כל קבוצה בצעידה רגלית של כשבוע עד לגבול הונגריה-אוסטריה (מרחק של כ-170 ק"מ) ומסרו את אלה שנותרו בחיים לידי יחידות האס אס. שהמתינו על הגבול. שם, המגורשים אולצו לבנות ולבצר בעיקר את קו ההגנה נגד הצבא האדום על גבול הרייך (באזור הגבול ההונגרי-אוסטרי הנוכחי) ואלה ששרדו את הסבל, המצוקה, המחסור, המחלות והאומללות גורשו באביב 1945 למחנות הריכוז.

אירועים מקדימיםעריכה

לאחר כניסת הכוחות הגרמניים להונגריה ב־19 במרץ 1944, והקמת ממשלה חדשה בהנהגתו של דמה סטויאי (מקודם שגריר הונגריה בברלין) החל מיד שלב נוסף ברדיפות וההתקפות נגד היהודים בהונגריה. השלטונות ההונגריים, בהנחיית אדולף אייכמן וקומנדו אייכמן שהיה בפיקודו, אילצו את יהודי הכפרים ועיירות השדה באמצעות הז'נדרמריה ההונגרית להתאסף תחילה במחנות איסוף, למעשה בגטאות ארעיים, ותוך כמה שבועות הם גורשו מהמדינה (בעיקר למחנה ההשמדה אושוויץ). גירוש זה לא השפיע בעיקרו על שתי קבוצות גדולות של יהודים: גברים (הן מהכפרים והן מבודפשט) שנקראו לשרות העבודה (שירות עבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי) ועדיין נותרו בחיים (כחמישים אלף מהם מתו/נרצחו עד אז כבר בחזית המזרחית באוקראינה ובמקומות נוספים) ואוכלוסייה יהודית שהתגוררה בבודפשט ואולצה להתרכז בכ־2000 בניני הטלאי הצהוב בבירה. התוכנית הייתה להתחיל בגירוש יהודי בודפשט בסוף אוגוסט 1944, אך הדבר לא התממש.

כאשר הצבא הסובייטי כבר נלחם בשטח הונגריה, עוצר הונגריה האנטישמי האדמירל מיקלוש הורטי וממשלתו ניסו לצאת מהמלחמה. הניסיון נכשל, וב -15 באוקטובר הורטי הודח, ופרנץ סלשי מנהיג מפלגת צלב החץ השתלט על המדינה. בינתיים, ההתקדמות המהירה של הצבא האדום החלה לאיים גם על בודפשט וגם על וינה, והגרמנים נזקקו ליותר ויותר ידיים עובדות חדשות בגלל הפסדיהם האדירים במלחמה.

בהוראה מגבוה חזר אייכמן להונגריה ב־17 באוקטובר, כדי להמשיך בפעילותו הקודמת גם במצב שהשתנה. כבר למחרת הוא סיכם עם גאבור ויינה, שר הפנים ההונגרי, להעביר 50,000 יהודים הונגרים לגרמניה למטרות עבודות כפייה, אותם נאלצו לשלוח בצעידה רגלית עד הגבול המערבי של המדינה. על אף שסלשי הצהיר בעבר (במה שנקרא "התוכנית היהודיה ההונגריסטית"[1]), שלא יאפשר לשלוח את היהודים ההונגרים לגרמניה, הרי כעבור מספר ימים, בשיכנועו של הבריגדיר גנרל אס.אס. וזנמאייר(אנ'), הוא אישר משלוח של 25,000 אנשים.[2] לאחר מכן, ב-1 בנובמבר, הוא אישר 25,000 נוספים.[3] מאוחר יותר הושגו הסכמות נוספות למסירת כל היהודים, אנשי פלוגות שירות העבודה, לידיים גרמניות.

הכנת צעדות המוות ומסלולןעריכה

ב־21 באוקטובר, הוטלה הגזירה הראשונה, ויצאה תקנה ממשלתית שחייבה גברים בגילאי 16 עד 60 שגרו ב"בניני הטלאי הצהוב" וענדו טלאי צהוב להתייצב ל"שירות הצבאי". התקנה הורחבה במהירה גם לנשים בגילאי 16 עד 40., אבל כבר ביום הקודם לפרסום התקנה אנשי פלוגות צלב החץ הופיעו ב"בניני הטלאי הצהוב" ולקחו אנשים בכוח לנקודות האיסוף. באותה תקופה הם עדיין אולצו לעבוד רק בביצורים, בבניה וחיזוק ביצורים ותעלות בגבולות בודפשט נגד הצבא האדום שהתקרב. ב־26 באוקטובר מספרם היה בערך 35,000 איש. עם זאת, הפיקוד הצבאי הגרמני היה זקוק בדחיפות למספר רב של כוח אדם לבניית קו הגנה (החומה הדרומית-מזרחית) בגבול הרייך, מה שהיום למעשה הגבול ההונגרי-אוסטרי.

בתחילת נובמבר החל מרדף חדש בבודפשט אחר המחויבים בעבודת כפייה. אנשי צלב החץ הופיעו שוב ושוב ב"בניני הטלאי הצהוב" כדי לאסוף דיירים שלדעתם היו מתאימים ובגילאי העבודה. מנהלי הבית הונחו לחפש יהודים מסתתרים שהיו בעלי יכולת לעבוד, ולדווח עליהם. לעיתים נלקחו אנשים גם מבתים שהוכרזו כ"מוגנים" שהיו תחת חסות של מדינות נייטרליות (שווייץ, שוודיה, ספרד וכדומה). בתאריך 9 בנובמבר הוטל עוצר בן שלושה ימים על דיירי בנייני הטלאי הצהוב. אנשים נתפסו בפשיטות רחוב בלתי פוסקות נלקחו למחנה איסוף שהוקם באובודה, בבית חרושת לבנים באזור אוּילַק (חלק מבודפשט בין רובע 2 ל 3). כמה נציגים של המדינות הנייטרליות, ביניהם ראול ולנברג, יועץ השגרירות השוודית, וקרל לוץ, הקונסול השווייצרי בבודפשט, ניסו לחלץ לפחות את היהודים שהחזיקו במכתבי חסות מטעם ארצותיהם. ב־6 בנובמבר הוכרז גיוס נשים יהודיות בגילאי 40-18; גם הן הובאו למפעל הלבנים באוילק.[4] האסירים הוחזקו בצפיפות בשטח המפעל, בתנאים לא-אנושיים, עד שנשלחו להדיישהאלום.

הצעדות והמסלוליםעריכה

ב-4 בנובמבר הודיע גאבור ויינה, שר הפנים, לראשי המחוזות הרלוונטיים שדרך שטחיהם יעברו קבוצות רגליות של יהודים שמיועדות לעבודה החל מ-6 בנובמבר. הם נדרשו לספק מחנה ללילה מדי יום לקבוצות של כ-2000 אנשים ביישובים הבאים:[5] פילישצ'בה, דורוג, דונסג, שוטו, סוני, גוניו, מושונמדיארובאר והדיישהאלום. צעדות המוות הראשונות של יהודים שיועדו לחפירת ביצורי סוללות מוגבהות יצאו מבית החרושת לייצור לבנים באוילק החל מ-6 בנובמבר. הצעדות הקבועות והמתוכננות מראש החלו ב־8 בנובמבר לאורך הכביש הישן לווינה במסלול בודפשט-דיור-הדיישהאלום; מאוחר יותר נמשכו צעדות אלה לאורך דרכים משניות.

הצועדים, בליווי מזוין הונגרי, עשו את המסע תוך 7–8 ימים והיו מותשים לחלוטין עד שהגיעו לגבול. בדרך חלקם תפסו אומץ ונמלטו, אחרים בחרו בהתאבדות. עדי ראייה רבים סיפרו מאוחר יותר על המראה המחריד של צעדות הגירושים. שני נציגי שגרירות שווייץ דיווחו בדו"ח שלהם לאחר הביקור בנובמבר כי קורבנות הצעדות היו חסרי הגנה לחלוטין. הם סבלו פיזית ונפשית, מהברוטליות של המלווים ההונגרים ומהרעב. "אנו מדגישים כי הקבוצות קיבלו עד 3–4 מנות מרק בלבד במשך 7–8 ימי הצעדה, אך בדרך כלל לא קיבלו דבר במשך מספר ימים."[6][7] צעדות מוות אלה כונו כ"מזעזעות" על ידי קצין בכיר גרמני, וכ"רצח טהור" על ידי קצין גרמני אחר.[8]

צעדות פלוגות שירות העבודהעריכה

טורי הצעדה הראשונים של פלוגות אנשי שרות העבודה נשלחו לגבול המערבי מעט קודם לכן. קארולי ברגפי, שר הביטחון הוציא הוראה להעברת 70 פלוגות שרות עבודה יהודיות (כ 15,000 - 17,000 אנשים[9][10] לידי הגרמנים, והם היו חייבות להגיע בין 2 לבין 11 בנובמבר. עבור היהודים בפלוגות שרות העבודה הוקצו שני נתיבים אחרים ונפרדים. מסלול הפלוגות מבודפשט הוביל דרומית לכביש המהיר לווינה עם הקצאת שני ימי מנוחה; הפלוגות הטרנסדנוביות יכלו להצטרף אל הפלוגות מבודפשט בכל מקום לאורך המסלול. יישובי המסלול היו: ז'אמבק, טאריאן, קוץ', באנה, אבדה, מושונמדיארובאר.

מקום איסוף פלוגות שרות העבודה שנסוגו מהחזית המזרחית נקבע בקושיצה. משם הזניקו את הפלוגות מערבה בצעידה בדרך שלישית, צפונית לכביש וינה. אף על פי שכל המבצע הושלם למעשה במחצית הראשונה של נובמבר, בחלק מהמקרים הגיעו פלוגות יהודים של שירות העבודה גם מאוחר יותר לגבול האוסטרי.

הדרכים מהדיישהאלוםעריכה

בהדיישהאלום המתין למגיעים מקום מסירה. את ההעברה מצד הצבא ההונגרי ניהל סגן אלוף לסלו בארטה, ואילו מצד האס. אס. נוהל המבצע על ידי דיטר ויסליצני, אחד ממקורביו של אייכמן.[11] לאחר הלינה הארעית, המגורשים חולקו לקבוצות כבר על ידי הגרמנים והועברו למקומות הייעודיים שלהם. לרוב למחנות עבודות הכפייה הקיימים או לכאלה שהוקמו בחופזה.[12] אנשי פלוגות העבודה הפכו לעובדי כפייה של הגרמנים ועבדו בשיקום מיידי של מסילות הברזל שהופוצצו ללא הרף, בהקמת מפעל מטוסים תת-קרקעי ליד נירנברג, בעבודות במפעלי-היינקל בזקסנהאוזן ובמקומות רבים אחרים.[13]

אלה שהיו ברשותם מסמכי חסינות תקפים והיו גם בני מזל חולצו עוד במהלך צעידתם על ידי נציגי המדינות הנייטרליות, ואולי גם מהדיישהאלום והוחזרו לבודפשט בליווי צבאי. בתחילת האביב של 1945, כשההתקדמות הסובייטית כבר איימה על גבולה המערבי של הונגריה, הועברו למחנות ריכוז אלה שעבדו על קו ההגנה, לרוב ברגל, לעיתים רחוקות על גבי דוברת על הדנובה. רבים מהאנשים השבורים כבר לא הגיעו ליעדם. הנשים נשלחו למחנות זמל, ליכטנווארט או דכאו, והגברים על פי רוב למאוטהאוזן ולגונסקירכן. מחנות אלה שוחררו במאי על ידי חיילות אמריקאים.

סיום צעדות המוותעריכה

בנובמבר שלחו שגרירי כמה מדינות נייטרליות תזכיר לממשלת הונגריה על צעדות מוות אלה ועל הטיפול הלא אנושי בצועדים. ביניהם היה גם הממונה האפיפיורי. סלשי סבר לחשוב שמדינות אלה יכירו בשלטונו ולכן ב־20 בנובמבר הפסיק את הצעדות.

בהיעדר קיבולת מספקת של כלי רכב לתחבורה, הגירוש באמצעות צעדות המוות למעשה הושלם בסוף נובמבר. אייכמן מצא תקציב נוסף להובלת פלוגות שרות העבודה האחרונות ברכבות מבודפשט מערבה. מפעם לפעם נשלחו קבוצות קטנות נוספות גם לאחר מכן: "ב־11 בדצמבר הוצעדו כנראה אחרוני האנשים כ־1,200 אסירים לאורך כביש וינה. מספרם צנח ל 880 באזור קומארום בשל הוצאות רבות ותכופות להורג."[15]. אחרוני אנשי פלוגות שרות העבודה מקושיצה הגיעו לגבול בסוף דצמבר. בזמן זה כבר שוחררה הונגריה ברובה על ידי הצבא האדום וטבעת הסגירה סביב בודפשט נסגרה בחג המולד.

אייכמן תכנן שמ-13 בנובמבר (בתוספת משלוח כ־27,000 יהודים לגרמניה בצעדות המוות עד אותו התאריך) יישלחו 2,000 עד 4,000 אנשים מדי יום לגרמניה, כלומר שיישלחו בסך הכול עוד 40,000 יהודים לגרמניה (67,000 ביחד). על פי נתוני קולונל הז'נדרמריה לאסלו פרנצי, בתקופה מ 6 בנובמבר 1944 עד 1 בדצמבר 76,209 מיהודי הונגריה נמסרו בגבול לאס. אס.". תעודת הזהות של המגורשים נלקחה מהם בדרך כלל והושמדו לפני יציאתם לצעדות המוות. אם הרשו להחזיק בתעודות אז נרשמו בהן רק מספר חברי הקבוצה ללא שם ונתוני לידה וכדומה, בטרם נמסרו לגרמנים.[14] איש לא ציפה לשובם. מטרת הפיקוד הגרמני בצעדות המוות הייתה - לצד השגת כוח עבודה - להפוך את הונגריה ל"נקיה לחלוטין מיהודים". למטרה זו לא הייתה התנגדות מצד הממשל ההונגרי וזה עלה בקנה אחד עם כוונותיה של כמעט כל ממשלה בהונגריה במהלך המלחמה.[15] לא בגללם לא מומש הרעיון במלואו.

לקריאה נוספתעריכה

  • Szita Szabolcs. Halálerőd (A munkaszolgálat és a hadimunka történetéhez 1944–1945) – Az 1944. őszi hegyeshalmi gyalogmenetek c. fejezet. Budapest: Kossuth Könyvkiadó, 59. o. (1989). ISBN 963 09 3380 2
  • Randolph L. Braham. A népirtás politikája: a holocaust Magyarországon, ford. Zala Tamás és mások, 2., Budapest: Belvárosi Kvk., 919–925. o.. ISBN (1997) (Nagy Péter Tibor-Troján Anna: Randolph Braham Holocaust monográfiájához készült adatbázis.)

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Szita Szabolcs, id. mű 89. o.
  2. ^ Randolph L. Braham: id. mű, 919. o.
  3. ^ Randolph L. Braham: id. mű, 966. o., 49. sz. jegyzet.
  4. ^ Karsai Elek dokumentumkötete: Fegyvertelen álltak az aknamezőkön (Budapest, 1962), 286. sz. dokumentum.
  5. ^ Szita Szabolcs, id. mű 64. o.
  6. ^ Randolph L. Braham: id. mű, 923. o.
  7. ^ Randolph L. Braham: id. mű, 924. o.
  8. ^ Szita Szabolcs, id. mű 72. o.
  9. ^ Szita Szabolcs, id. mű 63. o.
  10. ^ A századok listáját lásd Randolph L. Braham: id. mű, Első függelék.
  11. ^ Randolph L. Braham: id. mű, 925. o.
  12. ^ Az ottani kényszermunka körülményeiről és áldozatairól részletesen beszámol Szita Szabolcs hivatkozott könyvének több fejezetében.
  13. ^ Szita Szabolcs, id. mű 195. o.
  14. ^ Randolph L. Braham: id. mű, 925. o.
  15. ^ „Az egyetlen említésre méltó kivétel Kemény Gábor külügyminiszter volt, aki azt szerette volna, hogy a zsidók Magyarországon dolgozzanak a magyar nemzet érdekében álló munkákon.” Randolph L. Braham: id. mű, 967. o., 65. sz. jegyzet.