צפון אמריקה הבריטית
צפון אמריקה הבריטית כללה את השטחים הקולוניאליים של האימפריה הבריטית בצפון אמריקה משנת 1783 ואילך. הקולוניזציה האנגלית של צפון אמריקה החלה במאה ה-16 בניופאונדלנד, ואז דרומה יותר ברואנוק וג'יימסטאון, וירג'יניה, ובאופן משמעותי יותר עם ייסוד שלוש עשרה המושבות לאורך החוף האטלנטי של צפון אמריקה.
.svg) | |
| המנון לאומי |
המנון הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
1783 |
| תאריכי פירוק |
1907 |
| ישות קודמת |
 אמריקה הבריטית |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} הדומיניון של קנדה הדומיניון של ניופאונדלנד.svg){kind=small} ברמודה |
  | |
השטחים הקולוניאליים של האימפריה הבריטית בצפון אמריקה הורחבו מאוד בקשר עם הסכם פריז (1763), שסיים רשמית את מלחמת שבע השנים, המכונה על ידי המושבות האנגליות בצפון אמריקה כמלחמת הצרפתים והאינדיאנים, ועל ידי מושבות צרפתיות בשם la Guerre de la Conquête. עם הרכישה האולטימטיבית של רוב צרפת החדשה (Nouvelle-France), השטח הבריטי בצפון אמריקה יותר מהוכפל בגודלו, והדרת צרפת שינתה באופן דרמטי את הנוף הפוליטי של היבשת.
המונח אמריקה הבריטית התייחס לשטחים הקולוניאליים של האימפריה הבריטית בצפון אמריקה לפני הכרזת העצמאות של ארצות הברית, המפורסם ביותר בנאום של תומאס ג'פרסון לשנת 1774 לקונגרס הקונטיננטלי הראשון שכותרתו: "מבט מסכם של זכויות אמריקה הבריטית".
המונח "צפון אמריקה הבריטית" שימש בתחילה בעקבות הסכם פריז שלאחר מכן משנת 1783, אשר סיים את מלחמת העצמאות האמריקאית ואישר את עצמאותן של שלוש עשרה המושבות של בריטניה הגדולה שהקימו את ארצות הברית. המונחים אמריקה הבריטית וצפון אמריקה הבריטית המשיכו לשמש עבור השטחים הנותרים של בריטניה בצפון אמריקה, אך השימוש במונח צפון אמריקה הבריטית נעשה באופן עקבי יותר בקשר עם המחוזות שבסופו של דבר יהוו את הדומיניון של קנדה, בעקבות הדו"ח על ענייני צפון אמריקה הבריטית (1839), שנקרא דו"ח דורהאם.
הדומיניון של קנדה הוקם על פי חוק צפון אמריקה הבריטי (BNA), 1867, המכונה גם חוק החוקה, 1867. בעקבות הסכמה מלכותית של חוק ה-BNA, שלושה מהפרובינציות של צפון אמריקה הבריטית (ניו ברנזוויק, נובה סקוטיה ומחוז קנדה (שיהפוך למחוזות הקנדיים אונטריו וקוויבק)) הצטרפו ליצירת "דומיניון אחד תחת הכתר" של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, עם חוקה דומה עקרונית לזו של הממלכה המאוחדת" ב-1 ביולי 1867, תאריך איחוד קנדה.
האי ברמודה באוקיינוס האטלנטי (נוהל במקור על ידי חברת וירג'יניה, ועם איי בהאמה, נחשב כחלק מצפון אמריקה לפני 1783), והיה מקובץ עם המחוזות הימיים משנת 1783 ועד להיווצרות הדומיניון של קנדה ב-1867, ולאחר מכן נחשב בדרך כלל עם המושבות באיי הודו המערבית הבריטיים (אם כי הכנסייה של אנגליה המשיכה להציב את ברמודה תחת הבישוף של ניופאונדלנד עד 1919).
במהלך תקופתה, צפון אמריקה הבריטית כללה את השטחים הקולוניאליים של האימפריה הבריטית בצפון אמריקה מ-1783 עד 1907, לא כולל האיים הקריביים. שטחים אלו כוללים את אלו היוצרים את קנדה של ימינו, כמו גם את כל או חלקים גדולים של שש מדינות במערב התיכון של ארצות הברית (אוהיו, אינדיאנה, אילינוי, מישיגן, ויסקונסין והחלק הצפוני-מזרחי של מינסוטה), שנוצרו מתוך הטריטוריה הצפון-מערבית, וחלקים גדולים ממיין, אשר במקור היו בשטח הצרפתי של אקדיה.
חלוקות פוליטיות עריכה
כאשר ממלכת אנגליה החלה את מאמציה ליישב את צפון אמריקה בסוף המאה ה-16, היא התעלמה מתביעת הריבונות של ספרד על כל היבשת כולה (הטענה הדומה של ספרד לכל דרום אמריקה הופרכה כאשר האפיפיור חילק את זה יבשת בינה לבין פורטוגל בחוזה טורדסיאס משנת 1494). אולם אזור ההתיישבות של ספרד הוגבל רק לחלקים דרומיים מאוד של צפון אמריקה, והייתה לה יכולת מועטה לאכוף את ריבונותה. בהתעלמות, כמו גם ספרד, מריבונות המדינות הילידים, אנגליה תבעה את היבשת כולה (אם כי גבולותיה המערביים והצפוניים עדיין לא היו ברורים), אותה כינתה וירג'יניה לכבוד המלכה הבתולה, אליזבת הראשונה.
היישוב המוצלח הראשון של אנגליה בצפון אמריקה היה ג'יימסטאון, שהוקם על ידי חברת וירג'יניה מלונדון בשנת 1607, כאשר השני היה למעשה ארכיפלג ברמודה באוקיינוס האטלנטי, שנוסף לשטחה של אותה חברה בשנת 1612 (החברה הייתה עסוקה בכיבוש הארכיפלג מאז ההשמדה של ספינת הדגל שלה, Sea Venture, ב-1609). שני אזורי התיישבות בצפון אמריקה הוגדרו בשנת 1606, כשהשם וירג'יניה בא לרמוז לאזור הדרומי, בין קו הרוחב 34° ל-41° צפון, בניהולה של חברת וירג'יניה מלונדון. הצורה הקצרה של שמה של אותה חברה הייתה למעשה "חברת לונדון", אך היא זכתה לכינוי העממי בשם "חברת וירג'יניה". אזור ההתיישבות הצפוני, שהשתרע ל-45° צפון (אזור שייקרא ניו אינגלנד), היה אמור להיות מנוהל ומיושב על ידי חברת וירג'יניה של פלימות' (או חברת פלימות'), שהקימה את מושבת פופאם במה שהיא כיום מיין ב-1606, אבל האזור נזנח במהירות ושטחה של חברת פלימות' נקלט בשטחה של החברה הלונדונית.
במהלך המאה ה-17, וירג'יניה כללה רק את האזור שהוא כיום מדינת וירג'יניה בארצות הברית של אמריקה, כאשר אזורי התיישבות מאוחרים יותר ביבשת נחשבו למושבות נפרדות תחת הממשל המקומי שלהם והכל ביחד הוגדר כאמריקה (ולעתים פחות קרובות כצפון אמריקה). ממלכת אנגליה (כולל נסיכות ויילס) וממלכת סקוטלנד נותרו מדינות נפרדות עד לאיחודן ב-1707 ליצירת ממלכת בריטניה הגדולה. ניסיונותיה של סקוטלנד להקים מושבות משלה בצפון אמריקה ובמרכז אמריקה לפני 1707 היו קצרי מועד, אך אנגליה הביאה נחלה טרנס-אטלנטית משמעותית לאיחוד החדש, כאשר אמריקה האנגלית הפכה לאמריקה הבריטית. בשנת 1775, ערב המהפכה האמריקאית, כללה אמריקה הבריטית שטחים בחצי הכדור המערבי מצפון-מזרח לספרד החדשה, מלבד האיים והתביעות של איי הודו המערבית הבריטיים. אלה היו:
- ברמודה
- השטחים הארקטיים הבריטיים
- פלורידה (מזרח ומערב פלורידה, מנוהלים בנפרד)
- השמורה האינדיאנית
- ניופאונדלנד
- הטריטוריה הצפון-מערבית
- נובה סקוטיה
- קוויבק
- ארץ רופרט (השטח של חברת מפרץ הדסון)
- אי סנט ג'ון (לימים אי הנסיך אדוארד)
- שלוש עשרה המושבות (כל אחת מנוהלת בנפרד, זמן קצר לאחר מכן יהפכו לארצות הברית):
ברמודה עריכה
איי סומרס, או ברמודה, נכבשו על ידי חברת וירג'יניה מאז שספינת הדגל שלה, Sea Venture, הושמדה שם ב-1609, והארכיפלג נוסף רשמית לשטח החברה ב-1612, אז נוהל על ידי ספין-אוף, חברת סומרס איילס, עד 1684, אך שמרה על קשרים הדוקים עם מושבת וירג'יניה וקרוליינה (שיושבה לאחר מכן מברמודה תחת ויליאם סייל ב-1670). ממשלת בריטניה קיבצה במקור את ברמודה עם צפון אמריקה (הארכיפלג הוא בערך 1,035.26 קילומטרים (643 מיל) מזרח-דרום-מזרח לקייפ האטרס, צפון קרוליינה (כאשר קייפ פוינט באי האטרס הוא הנקודה הקרובה ביותר); 1,236 קילומטרים (768 מיל) מדרום לאי קייפ סייבל, נובה סקוטיה; 1,759 קילומטרים (1,093 מיל) צפון מזרחית לקובה, ו1,538 קילומטרים (956 מיל) מצפון לאיי הבתולה הבריטיים.
למרות שהברמודים, בעלי קשרים הדוקים של דם ומסחר עם המושבות הדרומיות (במיוחד וירג'יניה וקרוליינה הדרומית), נטו לעבר המורדים בתחילת מלחמת העצמאות האמריקאית, השליטה באוקיינוס האטלנטי שמסביב על ידי הצי המלכותי פירושה שלא הייתה אפשרות למושבה להצטרף למרד. למרות שלמורדים סופקו ספינות ואבק שריפה על ידי הברמודיאנים, עד מהרה פנו הפריבטירים הברמודים באגרסיביות על משלוחי המורדים. לאחר ההכרה על ידי ממשלת בריטניה בעצמאותן של שלוש עשרה המושבות בשנת 1783, ברמודה אוחדה אזורית על ידי ממשלת בריטניה עם The Maritimes וניופאונדלנד ולברדור, ובאופן נרחב יותר, עם צפון אמריקה הבריטית.
לאחר המלחמה, הצי המלכותי בילה תריסר שנים בהתוויית שונית המחסום סביב ברמודה כדי לגלות את הערוץ שאיפשר גישה ללגונה הצפונית, לסאונד הגדול ולנמל המילטון. לאחר שזה אותר, הוקם בסיס (בתחילה בסנט ג'ורג'ס לפני בניית המספנה המלכותית הצי המלכותי, ברמודה) בשנת 1794, כאשר תת האדמירל סר ג'ורג' מארי, המפקד העליון של נהר סנט לורנס וחוף אמריקה וצפון אמריקה ותחנת איי הודו המערבית, הקימו את בית האדמירליות הראשון, ברמודה ברוז היל, סנט ג'ורג'. ב-1813, אזור הפיקוד הפך שוב לתחנת צפון אמריקה, כאשר איי הודו המערבית הוכפפו תחת תחנת ג'מייקה, ובשנת 1816 שונה שמה לתחנת צפון אמריקה והאגמים של קנדה. המפקדה הייתה בתחילה בברמודה במהלך החורף ובהליפקס במהלך הקיץ (שתיהן הוגדרו כמבצרים אימפריאליים, יחד עם גיברלטר ומלטה), אך ברמודה, הפכה למטה התחנה בכל ימות השנה ב-1821, כאשר האזור של הפיקוד הפך לתחנת צפון אמריקה ואיי הודו המערבית.[1] המספנה המלכותית הצי המלכותי, הליפקס הועברה לבסוף לצי המלכותי הקנדי בשנת 1907.[2][3]
לפני 1784, חיל המצב של ברמודה הוצב תחת המפקד הצבאי של אמריקה בניו יורק במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית. חיל מצב רגלי סדיר קטן היה קיים מ-1701 עד 1768, לצד המיליציה, וחלק מגדוד החי"ר המלכותי הוצב שם ב-1778, אך הגדוד הזה פורק בברמודה ב-1784. חיל המצב הצבאי הסדיר הוקם מחדש בברמודה בשנת 1794 על ידי חלק מרגימנט הרגלים ה-47 של הצבא הבריטי, וחיל התותחנים גם הציב שם פלוגה של התותחנים המלכותיים זמן קצר לאחר מכן. חיל המצב של ברמודה היה אמור להיות חלק מפיקוד נובה סקוטיה עד 1869, והורחב מאוד במהלך המאה ה-19, הן כדי להגן על המושבה כבסיס ימי והן כדי לפתוח בפעולות אמפיביות נגד החוף האטלנטי של ארצות הברית בכל מלחמה שתתרחש.
כוחות הצי המלכותי, הצבא הבריטי, הנחתים המלכותיים וכוחות הנחתים הקולוניאליים שבסיסם היה בברמודה ביצעו פעולות מסוג זה במהלך מלחמת 1812, כאשר המצור של הצי המלכותי על החוף האטלנטי של ארצות הברית היה מתוזמר מברמודה (ניו אינגלנד שבו התמיכה במלחמתה של ממשלת ארצות הברית נגד בריטניה הייתה נמוכה וממנה המשיכה בריטניה לקבל תבואה כדי להאכיל את צבאה העסוק במלחמת חצי האי, הודרה תחילה ממצור זה). בשנת 1813, לוטננט-קולונל, סר תומאס סידני בקוויט הגיע לברמודה כדי לפקד על כוח משלחת שהופקד על פשיטה על החוף האטלנטי של ארצות הברית, במיוחד באזור מפרץ צ'ספיק. הכוח היה אמור להיות מורכב מגדוד החי"ר שהיה אז בתפקיד חיל מצב בברמודה, רגימנט הרגלים ה-102 (עם הקצין המפקד שלו, לוטננט-קולונל צ'ארלס ג'יימס נפייר כמפקד שני) שיצר חטיבה אחת עם נחתים מלכותיים ויחידה אשר גויסה משבויי מלחמה צרפתים, שהיו בפיקודו של נאפייר, וחטיבה נוספת שהוקמה בפיקודו של לוטננט-קולונל ויליאמס מהנחתים המלכותיים. הכוח השתתף בקרב על האי קרייני ב-22 ביוני 1813. הפעולה המפורסמת ביותר שבוצעה במהלך המלחמה על ידי כוחות מברמודה הייתה מסע צ'ספיק, כולל שריפת וושינגטון כגמול על "הרס רכוש פרטי לאורך החופים הצפוניים של אגם אירי" על ידי כוחות אמריקאים תחת קול. ג'ון קמפבל במאי 1814, הבולט ביותר הוא הפשיטה על פורט דובר[4] כדי להרחיק את כוחות ארצות הברית מהגבול הקנדי.[2][5]
הכנסייה האנגליקנית שהוקמה בברמודה (מאז 1978, מכונה הכנסייה האנגליקנית של ברמודה) ובניופאונדלנד הוצמדה לדיוקסיה של נובה סקוטיה מ-1825 עד 1839 ומ-1787 עד 1839, בהתאמה. משנת 1839, האי ניופאונדלנד וחופי לברדור, כמו גם ברמודה, הפכו לחלקים מהדיוקסיה של ניופאונדלנד וברמודה, כשהבישוף המשותף (אוברי ג'ורג' ספנסר היה הראשון) החליף את מקום מגוריו בין שתי המושבות. סינוד נפרד של ברמודה התאגד ב-1879, אך המשיך לחלוק את הבישוף שלו עם ניופאונדלנד עד 1919, אז נוצר המינוי הנפרד של הבישוף של ברמודה (ב-1949, עם הפיכתה של ניופאונדלנד לפרובינציה של קנדה, הפכה הדיוקסיה של ניופאונדלנד לחלק מהכנסייה האנגליקנית של קנדה; הכנסייה האנגליקנית בברמודה, שקיבלה את השם מחדש הכנסייה האנגליקנית של ברמודה בשנת 1978, היא כיום אחת משש כנסיות אנגליקניות חוץ-מחוזיות בתוך הכנסייה האנגליקנית בפיקוח הארכיבישוף מקנטרברי).[6][7][8]
עדות אחרות כללו בעבר גם את ברמודה עם נובה סקוטיה או קנדה. לאחר הפרדת הכנסייה של אנגליה מהכנסייה הקתולית, הפולחן הקתולי הוצא מחוץ לחוק באנגליה (לאחר מכן בבריטניה) ובמושבותיה, כולל ברמודה, עד לחוק הסעד הקתולי 1791, ופעל לאחר מכן תחת הגבלות עד המאה ה-20. לאחר התרת הפולחן הקתולי, ברמודה היוותה חלק מהארכידיוקסיה של הליפקס, נובה סקוטיה עד 1953, אז היא הופרדה והפכה למחוז האפוסטולי של איי ברמודה. קהילת הכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית הראשונה בברמודה (כנסיית סנט ג'ון אפריקאית אפיסקופלית מתודיסטית, שהוקמה ב-1885 בפאריש המילטון) הייתה בעבר חלק מהכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית הבריטית של קנדה.
צרפת החדשה (Nouvelle-France) עריכה
בריטניה רכשה את רוב אקדיה, במלחמת המלכה אן בשנים 1702–1713, ואדמות מסויימות לאחר מכן. שטחים אלו יהפכו למחוזות נובה סקוטיה, ניו ברנזוויק ואי הנסיך אדוארד, כמו גם חלקים מקוויבק וטריטוריות שיהוו בסופו של דבר חלק ממיין.
בריטניה רכשה חלק ניכר משאר קנדה (צרפת החדשה) ואת החצי המזרחי של לואיזיאנה, כולל מערב פלורידה, מצרפת, ומזרח פלורידה מספרד, על ידי הסכם פריז (1763), שסיים את מלחמת שבע השנים. (ספרד לא השתלטה על אף אחד משטחי לואיזיאנה, שנמסרו לה במסגרת הסכם פונטנבלו, מצרפת עד 1769) על ידי הסכם פריז (1783) רכשה ארצות הברית את החלק של קוויבק שמדרום לאגמים הגדולים; במקביל זכתה ספרד במערב פלורידה והחזירה לעצמה את מזרח פלורידה.
.jpg)
נובה סקוטיה פוצלה לנובה סקוטיה של ימינו ולניו ברנזוויק ב-1784. החלק של קוויבק שנשמר לאחר 1783 פוצל לקנדה התחתונה דוברת הצרפתית בעיקרה ולקנדה העליונה דוברת האנגלית ב-1791.
לאחר מלחמת 1812, הסכם 1818 קבע את קו הרוחב ה-49 כגבול ארצות הברית–צפון אמריקה הבריטית מארץ רופרט מערבה להרי הרוקי. ואז, בשנת 1846, בריטניה וארצות הברית פיצלו את ארץ אורגון. לארצות הברית הוקצו אדמות דרומית לקו הרוחב ה-49, אך בריטניה שמרה על כל האי ונקובר (כולל מדרום לקו הרוחב ה-49).
לאחר איומים ומריבות על אדמות יער עשירות, הגבול עם מיין הובהר על ידי הסכם וובסטר-אשברטון משנת 1842.
הקנדות אוחדו לפרובינציית קנדה ב-1841.
_-_Geographicus_-_AmerNorth-johnson-1864-crop.jpg)
ב-1 ביולי 1867, הדומיניון של קנדה נוצר על ידי חוק צפון אמריקה הבריטית, 1867. תהליך האיחוד חיבר את מחוזות קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה. המחוז לשעבר של קנדה פוצל בחזרה לשני חלקיו, כאשר שמה של קנדה מזרח (קנדה תחתית) שונה לקוויבק, וקנדה מערב (קנדה עילית) שונה לאונטריו.
בעקבות האיחוד ב-1867, הצבא הבריטי נסוג מקנדה ב-1871, והעביר את ההגנה הצבאית לידי המיליציה הקנדית. בעקבות ביטול פיקוד נובה סקוטיה של הצבא הבריטי, והמשרד של המפקד העליון שלו עבור צפון אמריקה הבריטית, הועלה חיל המצב של ברמודה למפקדת ברמודה נפרדת.[5]
ניופאונדלנד, ארץ רופרט וטריטוריות אחרות של צפון אמריקה הבריטית עריכה
למרות שניופאונדלנד ולברדור נותרו נפרדים מקנדה עד 1949, ברמודה, בעקבות איחוד קנדה, נתפסה יותר ויותר על ידי ממשלת בריטניה כחלק מאיי הודו המערבית הבריטיים, או לפחות מקובצת איתם מטעמי נוחות. הקשר המנהלי האחרון ל-Maritimes היה הכנסייה שהוקמה. בשנת 1879 הוקם הסינוד של הכנסייה האנגלית בברמודה ודיוקסיה של ברמודה הפכה נפרדת מהדיוקסיה של ניופאונדלנד, אך המשיכה להיות מקובצת תחת הבישוף של ניופאונדלנד וברמודה עד 1919, כאשר ניופאונדלנד וברמודה קיבלו כל אחת בישוף משלה.[6]
בשנת 1870, ארץ רופרט, שהורכבה משטחים של חברת מפרץ הדסון, סופחה לקנדה כטריטוריות הצפון-מערביות והפרובינציה החדשה של מניטובה. קולומביה הבריטית, המושבה הבריטית בחוף המערבי מצפון לקו הרוחב ה-49, כולל כל האי ונקובר, הצטרפה כמחוז השישי של קנדה ב-1871, ואי הנסיך אדוארד הצטרף כשביעי ב-1873. הגבול של קולומביה הבריטית עם טריטוריית וושינגטון הוסדר בבוררות ב-1872, ועם אלסקה בבוררות ב-1903.
הארכיפלג הארקטי נמסר על ידי בריטניה לקנדה בשנת 1880 ונוסף לטריטוריות הצפון-מערביות. מאוחר יותר, חלקים גדולים מהטריטוריות הצפון-מערביות פוצלו כטריטוריות חדשות (טריטוריית יוקון ב-1898 ונונאווט ב-1899), או מחוזות (אלברטה וססקצ'ואן, שניהם ב-1905), או שנוספו למחוזות קיימים (מניטובה, אונטריו וקוויבק, בשלבים שהסתיימו ב-1912).
בשנת 1907, המושבה הבריטית היחידה שנותרה בצפון אמריקה, ניופאונדלנד, קיבלה מעמד של דומיניון, אם כי החל מ-1934 היא חזרה לממשל הבריטי תחת ועדת הממשלה. בשנת 1949, האי ניופאונדלנד, והטריטוריה היבשתית הקשורה אליו, לברדור, הצטרפו לקנדה כמחוז העשירי.
קנדה הפכה עצמאית למחצה החל מ-1867, וריבונית מלאה בענייני חוץ החל מחוק וסטמינסטר 1931. קנדה קיבלה את הזכות להקים ולקבל שגרירויות זרות, כשהראשונה הייתה בוושינגטון הבירה.
אז נותרו השרידים האחרונים של התלות החוקתית של קנדה בבריטניה עד שקנדים ממחוזות שונים הסכימו על הליך פנימי לתיקון החוקה הקנדית. הסכם זה יושם כאשר הפרלמנט הבריטי העביר את חוק קנדה 1982 לבקשת הפרלמנט של קנדה.
מושבות בריטניה בצפון אמריקה עריכה
לאחר הכרזת העצמאות של המושבות שעמדו להקים את ארצות הברית ב-1776 (שהוכרה על ידי ממשלת בריטניה ב-1783), השטחים שנותרו בריבונות בריטית נוהלו על ידי משרד הפנים, שהוקם ב-27 במרץ 1782, וששלט גם בצבא עד שהועבר למשרד המלחמה ב-1794. משרד הפנים התייחס לשאר המושבות היבשתיות של צפון אמריקה ולארכיפלג ברמודה (נמצא יחידות 640 מייל סמוך לצפון קרוליינה) כצפון אמריקה הבריטית והממשל שלהם הפך לקשור יותר ויותר. בשנת 1801 הועבר ניהול המושבות ממשרד הפנים למשרד המלחמה (שהפך למשרד המלחמה והמושבות), כאשר מזכיר המדינה למלחמה הפך בכך למזכיר המדינה למלחמה ולמושבות עד 1854, כאשר משרד המלחמה והמושבות פוצל למשרד המלחמה (תחת מזכיר המדינה למלחמה) ולמשרד המושבות (תחת מזכיר המדינה למושבות).
לפני החתימה על אמנת אורגון משנת 1846, המושבות היבשתיות של צפון אמריקה היו כדלקמן:
- פרובינציית קנדה – (בעבר קנדה עילית וקנדה תחתית)
- ניופאונדלנד
- נובה סקוטיה
- ניו ברנזוויק
- אי הנסיך אדוארד
- ארץ רופרט
- השטחים הארקטיים הבריטיים
- מחוז קולומביה / ארץ אורגון (משותף עם ארצות הברית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Marilyn Gurney, The Kings Yard, Maritime Command Museum, Halifax.
- ^ 1 2 The Andrew and The Onions: The Story of The Royal Navy in Bermuda, 1795–1975, by Lieutenant-Commander B. Ian D. Stranack. Bermuda Maritime Museum Press
- ^ "Bermuda Online: Bermuda's Royal Navy base at Ireland Island from 1815 to the 1960s". אורכב מ-המקור ב-3 בפברואר 2013. נבדק ב-22 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Cruikshank 2006, p. 402.
- ^ 1 2 "Bermuda Online: British Army in Bermuda from 1701 to 1977; 1881 to 1883". אורכב מ-המקור ב-21 באוגוסט 2014. נבדק ב-22 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Anglican Diocese of Eastern Newfoundland and Labrador
- ^ Our History. Anglican Diocese of Eastern Newfoundland and Labrador
- ^ Piper, Liza (2000). "The Church of England". Heritage Newfoundland and Labrador. Newfoundland and Labrador Heritage Web Site. נבדק ב-2021-08-17.