ויקיפדיה

קאוטוקיינו

קאוטוקיינו (בנורווגית: Kautokeino, בסאמית צפונית: Guovdageainnu (מילולית "דרך מרכז") או Guovdageaidnu (מילולית: "הדרך של המרכז"),[2] בקוונית או פינית: Koutokeino)[3] הוא מטרופולין במחוז טרומס ופינמרק שבנורווגיה.

קאוטוקיינו (מטרופולין)
Kautokeino
 Guovdageainnu
סמל קאוטוקיינו
סמל קאוטוקיינו
דגל קאוטוקיינו
דגל קאוטוקיינו
מדינה נורווגיהנורווגיה נורווגיה
מחוז טרומס ופינמרק
מושל הנס איסק אולסן (נו') (2019)
בירת המטרופולין קאוטוקיינו (כפר)
שפה רשמית נורווגית ספרותית, סאמית צפונית
תאריך ייסוד 1851
על שם קאוטוקיינו עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 9,707.35 קמ"ר
 ‑ שטח ואחוז מים 738.48 קמ"ר 7.6%
גובה 319 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה מולייוס (נו') (973.9 מ')[1]
אוכלוסייה ‏
 ‑ במטרופולין 2,847 (1 בינואר 2023)
 ‑ במטרופולין 2,877 (2022)
 ‑ צפיפות 0.3 נפש לקמ"ר
קואורדינטות 69°00′42″N 23°02′36″E / 69.01167°N 23.04333°E / 69.01167; 23.04333
אזור זמן UTC +1
kautokeino.kommune.no
(למפת נורווגיה רגילה)
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גאוגרפיה עריכה

המטרופולין נמצא בפינמרקסווידה על הגבול עם פינלנד, כשהמטרופולין הפיני אנונטקיס (אנ') ממוקם לדרומו, והמטרופולין הפיני אינרי (אנ') בדרום מזרח. בנורווגיה, נורייסה (אנ') נמצאת ממערב לו, וקוואננגן (אנ') בצפון מערב. קאוטוקיינו הוא המטרופולין הגדול ביותר בנורווגיה מבחינת שטחו, כמעט בגודל שני המטרופולינים השניים לו בגודלם ביחד, וכרבע מגודל שטחה של דנמרק. המרכז האדמיניסטרטיבי של המטרופולין הוא הכפר קאוטוקיינו, ונמצאים בו כפרים כגון לאהפולופל ומאסי.

המטרופולין משתרע על 9,707 קמ"ר, והוא הגדול במטרופולינים של נורווגיה.

אקלים עריכה

בקאוטוקיינו אקלים תת-ארקטי עם קיץ קריר עד פושר, וחורף אוך, קר ויבש יחסית. הכפר קאוטוקיינו הוא היישוב הקר ביותר בנורווגיה היבשתית לפי הטמפרטורה הממוצעת. בינואר 1999 נמדדו בו −50.3 °C. שיא חום של 30 °C נמדד ביולי 2018, כאשר באותו חודש, שהיה החם אי פעם, נמדדה טמפרטורה ממוצעת של 18 °C, ושיא יומי ממוצע של 23.6 °C. כמו ברוב נורווגיה, החודש הקר ביותר שנמדד היה בפברואר 1966, עם טמפרטורה ממוצעת של −25.8 °C, שיא יומי ממוצע של −20.7 °C ושפל יומי ממוצע של −32.1 °C. בחודש פברואר באותה שנה שיא החום היה −8.9 °C.

קאוטוקיינו נמצא ברמות הארקטיות של מישור הפינמרקסווידה בצפון נורווגיה. במשך חמישה שבועות בקיץ השמש אינה שוקעת, ובמשך שישה שבועות בחורף היא אינה זורחת.

ממוצע המשקעים נע בין 360 מילימטרים ל-424 מילימטרים לשנה, מהכמויות הנמוכות בנורווגיה.

במהלך הקיץ בדרך כלל נמצאות הטמפרטורות בטווח 10–20 °C. בשילוב עם עשרת אלפים האגמים באזור, מהווה המקום גן עדן ליתושים. לפיכך בקיץ בורחים בני האדם ואיילי הצפון אל החופים. התאריך הממוצע ללילה הקפוא (מתחת לאפס מעלות צלזיוס) האחרון בשנה הוא 31 במאי.[4] התאריך הממוצע ללילה הקפוא הראשון הוא 19 באוגוסט.[5] כך שישנם 79 ימים לא-קפואים בשנה (לפי ממוצע בשנים 1981–2010).

החורף נמשך מאמצע אוקטובר עד אמצע אפריל, אולם החלק הקשה של החורף נמשך רק בדצמבר עד פברואר. במהלך החלק הקשה של החורף, יכולות הטמפרטורות לצנוח עד ל−40 °C ואף מעבר לכך.

ציפורים עריכה

בגבול הדרומי של קאוטוקיינו, הגובל בפינלנד, היכן שישנם אלפי אגמים וזורם נהר אלטה, נמצאים בתי גידול לשפע ציפורי ביצות. ניתן למצוא ברבורים שרים וכן ביצניות אדומות-רגל.

דמוגרפיה עריכה

 
הכפר קאוטוקיינו.
 
קאוטוקיינו.

מבחינת כמות האוכלוסייה, הוא נמצא במקום ה-232 מבין המטרופולינים בנורווגיה, עם 2,877 תושבים, וצפיפות אוכלוסין של 0.3 תושבים לקמ"ר. בעשור הראשון של המאה ה-21 אוכלוסייתו הצטמצמה ב-1.3%.[6][7] שלושת התעשיות המרכזיות בקאוטוקיינו הן רעיית איילי צפון, תעשיית הקולנוע ומערכת החינוך הציבורית. זהו אחד המקומות הקרים ביותר בסקנדינביה.

מתוך 2,877 התושבים, 1475 גרים בכפר קאוטוקיינו, ו-400 בכפר מאסי. 90% מתושבי המטרופולין הם דוברי שפה סאמית. כרבע מהתושבים (763 תושבים) הם מתחת לגיל 19, ויותר מחצי מהתושבים מתחת לגיל 30. מספר האנשים מעל גיל 66 נמוך: חצי מהממוצע הארצי. היחס בין נשים לגברים הוא 86 נשים לכל 100 גברים. אחוז האבטלה נכון לשנים 2006/2007 היה גבוה: 10%.[8]

תחבורה עריכה

שדות התעופה הקרובים נמצא באלטה (אנ'), כ-140 ק"מ מקאוטוקיינו, ובאנונטקיו (אנ') בפינלנד, כ-90 קילומטרים מקאוטוקיינו. שדה התעופה הקטן של קאוטוקיינו (אנ') נמצא בתוך הכפר קאוטוקיינו, אך לא מפעיל טיסות מסחריות.

הכביש האירופי E45 עובר בקאוטוקיינו, והוא חלק מהנתיב הקצר והמהיר ביותר בין מערב פינמרק לדרום סקנדינביה.

אטימולוגיה עריכה

מקור השם הנורווגי Kautokeino ("קאוטוקיינו") הוא בשם הפיני/קווני "Koutokeino" ("קווטוקיינו") שהוא עצמו מגיע מהשם הסאמי הצפוני "Guovdageainnu" ("גוודאגיינו").[9] מאחר שהמטרופולין שייך למחוז דובר סאמית, גם שמו הרשמי יכול להיכתב בנורווגית (Kautokeino kommune) או בסאמית צפונית (Guovdageainnu suohkan).

משמעות השם הסאמי היא "אמצע הדרך", וייתכן שהוא נובע מכך שקאוטוקיינו נמצאת במרחק שווה מאלטה (ששימשה בעבר כשוק), מקארסואנדו שבשוודיה, מנורדייסה שבטרומס, ומקאראשוק. ישנן גם תיאוריות אחרות לגבי השם, כמו למשל שהוא מצביע על מקום בו גדל צמח גומא מסוים (Carex vesicaria, מסוג כריך).

התחילית Kouto נפוצה גם בשמות מקומות קווניים בנפות סור-ואראנגר (אנ') וטאנה (אנ') שבמזרח טרומס ופינמרק, אולם משמעותה שם לא ברורה.

יישובים עריכה

היישובים בקאוטוקיינו הם:

יישובי מטרופולין קאוטוקיינו
כפר מיקום ביחס לכפר קאוטוקיינו פרטים נוספים
הכפר קאוטוקיינו (סאמי צפונית: Guovdageainnu, "גוודאגיינו") המוקד המנהלי של מטרופולין קאוטוקיינו. מכיל כ-1300 תושבים, שהם כ-43% מכלל אוכלוסיית המטרופולין.
מאסי (סאמי צפונית: Máze, "מאטזה") הגדול מבין הכפרים בקאוטוקיינו, מכיל כ-400 אנשים. מאסי נמצא בנקיק נהר, ונמצאים בו בית ספר וכנסיית מאסי שנבנתה לאחר שהנאצים שרפו במלחמת העולם השנייה את הכנסייה הקודמת שנוסדה ב-1721 על ידי המיסיונר תומס פון וסטן (אנ'). הכפר היה המוקד של "מחלוקת אלטה", מחלוקת פוליטית בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, שנוצרה עקב הצעה לבנות סכר הידרואלקטרי גדול ולהציף את הכפר.
מיירון (פי') צפון רבים מהסאמים שנסעו לקנדה על מנת ללמד את האינואיט רעיית איילים הגיעו ממיירון.
סטורנס (פי') (סאמי צפונית: Hemmogieddi, "המוגייג'י") צפון קרוב לסטורנס ישנו שדה לווחה, ובו קוורציט ירוק ייחודי שמשווק תחת השם "נאראנאס".
שושאוורי (אנ') צפון מזרח כפר נמצא ליד הגבול עם מטרופולין קאראשוק. יש בו כנסייה עם 75 מקומות שנבנתה ב-1968, ובקתה הררית.
אקסיידה (סמ') (Økseidet) ((סאמי צפונית: Ákšomuotki, "אקשומוטקי") דרום
לאהפולופל צפון מזרח הכפר נמצא בקצה הדרומי של אגם לאהפויאוורי. בכפר היה בית ספר, וישנה כנסייה, ובקתה הררית (בקתת הארחה). בכנסייה שנבנתה ב-1967 ישנם 70 מקומות.
שישצ'איאוורי (סמ') דרום מזרח יש בשישצ'איאוורי תחנת חיזוי מזג אויר של המכון המטאורולוגי הנורווגי (אנ'), ובדרך כלל נמדדות שם הטמפרטורות הנמוכות ביותר בנורווגיה.
סייבה (נו') דרום
איידיאוורי (סמ') דרום הכפר קרוב לגבול עם פינלנד.
סוהטיפיילבמה (סמ') מערב כפר הממוקם בערך 10 קילומטרים מערבית לכפר קאוטוקיינו.
אווצ'י (נו') מזרח כפר הנמצא 10 קילומטרים מזרחה לכפר קאוטוקיינו. במהלך מרד קאוטוקיינו, קבוצת הסאמים שלכדו את המורדים התארגנו בכפר אווצ'י.
צ'ונובווהפי (סמ') מערב כפר קטן עם מעט בתים שנמצא 11 קילומטרים מערבית לכפר קאוטוקיינו. בכפר יש בקתה הררית בשם "בקתת מאדאם בונגוס" (Madame Bongos fjellstue).
סולובוופמי (סמ') צפון הכפר קרוב לגבול עם מטרופולין אלטה. יש בו בקתה הררית ומתבצע בו ניטור מזג אויר.
גאלאנייהטו (פי') דרום מערב יש בכפר בקתה הררית.

בחירות עריכה

בחירות למועצה המקומית 2019
רשימה אחוזים קולות מנדטים חברים בקבינט
% ± מס' ± מס' ±
רשימת תושבי הקבע של קאוטוקיינו (נו') 25.9%  5.0
374 / 1,446
  12
5 / 19
  1
1 / 5
רשימת הסאמים הנוודים של קאוטוקיינו (נו') 19.8%  4.7
286 / 1,446
  100
4 / 19
  1
1 / 5
מפלגת המרכז 15.1%  14.3
219 / 1,446
  205
3 / 19
  3
1 / 5
מפלגת העבודה 11.8%  14.4
170 / 1,446
  243
2 / 19
  3
0 / 5
שמאלה (נו') 10.2%  2.0
147 / 1,446
  18
2 / 19
 0
1 / 5
Sámeálbmot Listu (רשימת בני הסאמי) (נו') 8.4%  2.4
121 / 1,446
  121
2 / 19
 0
1 / 5
ימינה 6.4%  2.6
93 / 1,446
  33
1 / 19
 0
0 / 5
מפלגת השמאל הסוציאליסטית 2.5%  0.5
36 / 1,446
  5
0 / 19
 0
0 / 5
אנדרה (Andre) 0%  2.8
0 / 1,446
  45
0 / 19
 0
0 / 5
סה"כ 64% 1446 19 5
ראש המועצה: הנס איסק אולסן (נו') (רשימת תושבי הקבע של קאוטוקיינו (נו')), סגן ראש המועצה: איסק אולה י. הטה (נו') (שמאלה (נו'))
מקור: https://www.valgresultat.no, http://postlister.avjovarre.no (ארכיב)

ראשי המטרופולין[10] עריכה

מספר שנים שם שנות כהונה מפלגה גיל כניסה לתפקיד הערות[11] תמונה
1 1853-1857 פרדריק ולדמאר ווסלף (אנ') 4 - 28 כומר הקהילה בתקופת מרד קאוטוקיינו ועד 1857.  
2 1857-1859 אנדראס אדוארד ברגר (נו') 2 - 33 הסוחר המקומי הראשון, בשנים 1854–1860.
3 1859-1861 אולה איסאקסן הטה (נו') 2 - 37 הודח ב-1851 מתפקיד השוטר המקומי, לאחר שהואשם שלא סייע מספיק נגד התקפות המורדים.[12]ראש המטרופולין הסאמי הראשון.
4 1861-1867 קארל אדולף מואה (נו') 6 - 37 כומר הקהילה בשנים 1857–1867.
5 1867-1869 אולה איסאקסן הטה 2 - 45 כהונה שנייה.
6 1869-1871 לודוויג כריסטופר אולוויוס סטראמה (נו') 2 - 35 כומר הקהילה בשנים 1867–1871. בתפקיד קודם כמנהל בית ספר התנגד ללימוד נורווגית חדשה.[13]
7 1871-1873 מורטן קלמטסן (נו') 2 - 39 מוכר גם בכתיב "קלמנטסן" (Clementsen). מורה, מצלצל בפעמון וזמר מקהלה בכנסיית קאוטוקיינו.[14] השתתף בלכידת המורדים במרד קאוטוקיינו.[15]  
8 1873-1875 אולה אנדראס יוהאנסן (נו') 2 - 34(?) כומר הקהילה בשנים 1871–1879.
9 1875-1877 מורטן קלמטסן 2 - 39 כהונה שנייה.
10 1877-1879 אולה אנדראס יוהאנסן 2 - 38 כהונה שנייה.
11 1879-1881 לארס לארסן (נו') 2 - ? הסוחר המקומי השלישי בשנים 1863–1910.
12 1881-1888 גיאורג קארליוס נורדרום (נו') 7 - 27 כומר הקהילה בשנים 1880–1888.  
13 1888-1900 הנריק פנתה (נו') 2 - 44 מורה במקצועו.  
14 1900-1904 יוהאנס מאתיסן הטה (נו') 4 - 61 חוואי במקצועו.  
15 1905-1916 ? 11 - ?
16 1917-1922 פטר לורנץ דה פרי סמית (נו') 5 - 37 היסטוריון וכומר קהילת קאוטוקיינו בשנים 1910-1922.[16]
17 1923-1934 לידר אורשת (נו')[17] 11 - 37 מנהל בית ספר במקצועו.
18 1935-1940 לודוויג יוהאן מאדסן (נו') 5 - 78
19 1941-1945 מורטן מ. קלמטסן (נו') 4 - 30 כפי הנראה ללא קשר משפחתי לראש המטרופולין לשעבר מורטן קלמטסן.
20 1946-1947 יאן ק. לונד (נו') 1 - ? מורה במקצועו.
21 1948-1955 אלפרד לארסן (נו') 7 - 44 מנהל בית הספר במקצועו. פעיל בהתאמת תוכניות הלימודים לתלמידים סאמיים.[18]
22 1956-1963 ארוויד יוהאן לייר דאהל (נו') 7 המפלגה השמרנית 47 שוטר מקומי ומפקד מרחב משטרתי במקצועו, בעל הכשרה כעורך דין וחבר בוועדות וארגונים רבים.
23 1964-1969 לאורי אביאל קסקיטלו (נו') 5 המפלגה השמרנית[19] 50  
24 1970-1971 אודמונד יואקים סאנדוויק (נו') 1 - 48
25 1972-1973 לאורי אביאל קסקיטלו 1 - 58 כהונה שנייה.
26 1974-1975 אודמונד יואקים סאנדוויק 1 - 52 כהונה שנייה.
27 1976-1977 מאתיס מאתיסן סארה (נו') 1 - 37 בעל עדר איילים. מאוחר יותר נבחר כחבר בפרלמנט הסאמי, ומ-1988 הנהיג רשימה של רועי איילים.
28 1978-1979 קלמט א. הטה (נו') 1 המפלגה השמרנית 41 הנואם הסאמי הראשון בפרלמנט הנורווגי. החל את דרכו כרואה חשבון ומנהל בבית מטבחיים לאיילים.
29 1980-1981 אולה הנריק בוליו (נו') 1 רשימת העם הסאמי (נו') 41 היה בתחילה חקלאי בכפר מירון ומטיף במיסיון הסאמי (נו'). פעילותו הפוליטית החלה במפלגת המרכז, אך משנות ה-70 הוביל את עמותת הסאמים בקאוטוקיינו. שימש גם סגן יו"ר המכון הסאמי הנורדי.
30 1982-1983 קלמט א. הטה (נו') 1 המפלגה השמרנית 45
31 1984-1987 אולה הנריק בוליו 3 רשימת העם הסאמי 45 כהונה שנייה.
32 1988-1991 אלן אינגה אולפסדאטר הטה (נו') 3 המפלגה השמרנית 35 הייתה בתחילת דרכה מנהלת בית הספר התיכון ובית הספר לרעיית איילים. מאוחר יותר הייתה הסאמית הראשונה במועצת המנהלים של תאגיד השידור הציבורי בנורווגיה, ומזכירת מדינה (מקביל לסגנית שר) במשרד לממשל מקומי ופיתוח אזורי בממשלה הנורווגית.  
33 1992-1993 אולה הנריק בוליו 1 רשימת העם הסאמי 53 כהונה שלישית.
34 1994-1999 אנטון לייר דאהל (נו') 5 מפלגת שמאלה (נו') 45 מורה במקצועו, ושופט בינלאומי בתחרויות סקי. בנו של ארוויד דאהל, ראש המטרופולין ה-22.
35 1999-2003 יאן אולה בוליו (נו') 4 מפלגת המרכז 39 בנו של אולה הנריק בוליו, ראש המטרופולין ה-29.
36 2003-2015 קלמט ארלנד הטה (נו') 12 מפלגת העם הסאמית (אנ') 30 כיהן שלוש קדנציות ברצף. מאז 2021 חבר בפלמנט הסאמי מטעם התאחדות הסאמים הנורווגים (אנ').  
37 2015-2019 יוהאן ואסארה (נו') 4 מפלגת העבודה הנורווגית 27 נבחר לפרלמנט הסאמי ב-2013–2017. מאז 2021 משמש מזכיר מדינה (סגן שר) במשרד התחבורה הנורווגי (אנ').  
38 2019- האנס איסאק אולסן (נו') רשימת תושבי הקבע של קאוטוקיינו (נו') 62

היסטוריה עריכה

תקופת הקרח עריכה

לפני כ-10,500 שנים נסוג הקרח מאזור הכפר קאוטוקיינו. החלק הצפוני של מחוז קאוטוקיינו המודרני היה הראשון לעבור הפשרה, כ-500–800 שנים לפני אזור הכפר. הקרח באזור היבשה נסוג דרומה ונעלם לחלוטין מן הכף הצפוני (צפון סקנדינביה), וממעוזו האחרון בפארק הלאומי סארק בשוודיה, לפני כ-9600 שנים.[20]

תקופת האבן עריכה

בקאוטוקיינו יש עקבות של פעילות אנושית שממשיכים 7000–9000 שנה אחורה. באזור כנסיית קאוטוקיינו נמצאו ראשי חץ, העתיקים ביניהם מתוארכים לסביבות 7000-5000 לפנה"ס, והחדשים לסביבות 1000-2000 לפנה"ס. בשנת 2020 ביצעה אוניברסיטת טרומסה חפירות ארכאולוגיות בגאידנומאניאוורי שבקאוטוקיינו, כ-300 מטרים מצפון-מזרח לכנסייה. שם נמצאו, בין השאר, עצמות שרופות, שהעתיקות מביניהן תוארכו לסביבות 5009-4846 לפנה"ס.[21]

ביונטוואד'ה (Juntevađđa), כ-10 ק"מ צפונית לקאוטוקיינו, נערכו חפירות ארכאולוגיות בשנת 2018. תוצאות הבדיקה מצביעות על פעילות אנושית באזור שמתוארכת לתקופה המזוליתית, בסביבות 5560-5520 לפנה"ס. בין היתר זוהו שרידי עצמות של אייל הצפון.[22]

תקופת הברזל עריכה

בחפירות של הארכאולוג פול סימונסן ביונטוואד'ה ב-1967 נחשפו עשר ערימות אבנים שהיו מונחות בשורה עם מרווחים של 5–13 מטרים ביניהן. הן תוארכו לסביבות שנת 1050 לספירה. בערימות האבנים היו שכבות פחם, ומכאן שיער סימונסן שמדובר בבורות אש. עם זאת מחקר מאוחר יותר הגיע למסקנה שלא מדובר בבורות אש, אלא בתנורי חימום שהיוו חלק ממתחם אוהלים שהיה בשימוש האוכלוסייה הסאמית.

בשנים 1550–1751 עריכה

עד שנת 1751 היה קאוטוקיינו חלק משוודיה.[23]

החומר הכתוב על קאוטוקיינו לפני שנת 1550 הוא מועט. ב-1553 החיל שלטונו של המלך השוודי גוסטב ואסה מיסוי עקבי על הסאמים בקאוטוקיינו[24], תחת השם "קוותקילה", וישנו רישום רצוף של המס לאורך 55 שנים משנת 1553 עד 1608, מלבד שנת 1565, כמו גם סקירה של האוכלוסייה ורישומים חשבונאיים משנת 1553. לפי ספרו של ההיסטוריון והכומר פיטר לורנץ סמית' מ-1938,[25] בספירת המס של 1553 היו "בכפר הלאפי" (כדבריו. כיום סיאידה) בקאוטוקיינו שמונה אנשים. לפי הערכה של 6 נפשות למשק בית, הוא מעריך את מספר האנשים הכולל בסיאידה של קאוטוקיינו ב-48 אנשים.[24] סמית גם מעריך כי מקור השם קאוטוקיינו בהלחם של מילה הסאמית ל"אוהל גדול" (goahti) למילה הפינית ל"כפר" (kylla).[26] קהילת קאוטוקיינו הייתה ממוקמת סמוך למיקום בו נמצאת כיום כנסיית קאוטוקיינו,[27] באזור בו מצאו ממצאים רצופים מתקופת האבן עד ימינו[21].

מיסים בסיאידת קאוטוקיינו ב-1553 (בהגיה שוודית)
שם מס ששולם
פדהר ארנסון 3 עורות איילים
אולוף פשון 3 עורות איילים
חראל יונסון 3 עורות איילים
נילס אולסון 3 עורות איילים
אולוף נילסון 3 עורות איילים
איורט ארנסון 3 עורות איילים
אנדהרס יונסון 3 עורות איילים
סומבה אולסון 3 עורות איילים

בנוסף לסיאידת קאוטוקיינו, הייתה במטרופולין קאוטוקיינו של היום גם סיאידה בלאהפויאוורי. ב-1553 היו שם לפי ספרי המס שישה אנשים, ולפי ההנחה של סמית' לשישה אנשים במשק בית, האוכלוסייה שם הייתה בסך הכל 36 בני אדם.

הכומר הראשון ששירת בטקס תפילה בקאוטוקיינו היה יוהאנס יונה טורנאוס (שו') מאווטורניו (Övertorneå, כיום בפינלנד. בפינית: יו'ליטורניו (אנ')), ב-1641. הטקס נערך בבקתת עץ חדשה שנבנתה בהוראת מלך שוודיה קארל התשיעי, והייתה כנראה מבנה העץ הראשון שהוקם בקאוטוקיינו ובפינמרק בכלל. במיקום המקורי של הבקתה נמצא כיום מוזיאון קאוטוקיינו, והבקתה עצמה, שהייתה בנויה מבולי עץ אורן שבעבר צמח שם, שוחזרה בתקופה המודרנית בתוך מבנה המוזיאון.[28]

הסאמים החלו לגור במגורי חורף קבועים בשנות ה-40 של המאה ה-17, בשל הגידול באוכלוסיית האנשים והאיילים.[29]

הכומר הראשון שנעשה לתושב קאוטוקיינו הוא השוודי אמונד איסקסן קוטליוס שחי במאסי בחורף 1674-1675. את מקומו ירש השוודי יוהאנס טונברג שהגיע ממאווטורניו, ואותו החליף אחיו, אנדש ניקולאי טוננסיס (נו'). עבור טוננסיס נבנה בית כומר, וב-1701 גם החלו בבניית הכנסייה הישנה השל קאוטוקיינו. הכנסייה נחנכה תחת השם "כנסיית קארל הקדוש" ב-11.2.1703, והתקיימה 241 שנים ו-296 ימים עד שנשרפה ב-3.12.1944 על ידי כוחות הכיבוש הנאציים. בעת שריפתה הייתה הכנסייה הפרוטסטנטית הוותיקה ביותר בפינמרק.

בשנים 1751–1939 עריכה

ב-1752 תושב הקבע היחיד הרשום בקאוטוקיינו היא רועה הצאן יוהאן ביורקמן (Johan Björkman). בשנת 1756 תועד כי במתחם הכנסייה חיות שלוש משפחות של תושבי קבע ובראשם: מאץ הנדרסון הטה (Matz Hinderson Hetta), מצלצל הפעמון מישל אנדרסון קמי (Michel Andersson Kemi) ואולף אנדרסון טורנסיס (Olaff Andresson Torenensis). הסאמים האחרים באזור קאוטוקיינו היו נוודים ונעו בעקבות האיילים.[30]

בשנים 1837–1851 היה קאוטוקיינו חלק ממטרופולין קיסטראנד (אנ').

 
הכומר פרדריק ולדמאר ווסלף.

מרד קאוטוקיינו ב-1852 עריכה

בשנת 1852 תקפה קבוצת סאמים מורדים את נציגי המדינה הנורווגית באירוע שזכה לכינוי "מרד קאוטוקיינו", בתקיפה נהרגו השוטר והסוחר המקומיים, והמורדים הצליפו בכומר פרדריק ולדמאר ווסלף (אנ'). המורדים נעצרו בידי סאמים אחרים, בקרב במהלכו נהרגו שניים מהמורדים. שניים ממנהיגי המורדים, מונס סומבי (אנ') ואסלאק הטה (אנ'), הוצאו להורג מאוחר יותר בעריפה. על אף שהיו עוד כמה תגובות אלימות של הסאמים למדיניות הניצול של הממשלה הנורווגית, המרד נחשב למאורע חסר תקדים. התנגשויות אחרות בין האינטרסים הסאמיים לבין האוכלוסייה הנורווגית בכללה לא הובילו מעולם לאובדן חיי אדם. בתקופה שלאחר המרד התחזקה מגמת התערבבות של העם הסאמי באוכלוסייה הנורווגית.

ב-1854 נבנתה חוות השוטר המקומי, שהכילה גם בית סוהר. בשנים 1852–1856 שימש מאגנוס קלרק (נו') כשוטר, בשנים 1856–1874 שימש מאדס ליה (נו') כשוטר, וב-1874–1885 שימש בתפקיד האראלד וורום (נו').

עדויות של יוהאן טורי על הסאמים של קאוטוקיינו עריכה

בסביבות 1880 היגר יוהאן טורי, הסופר הסאמי הראשון, עם משפחתו מקאוטוקיינו לצפון שוודיה. בספרו muitalus sámiid birra מציין טורי שהסאמים של קאוטוקיינו היו טכניקות רעיית איילים טובות בהרבה מאלו של הסאמים בשוודיה, ומרגע שהמהגרים מקאוטוקיינו לימדו את הסאמים בשוודיה איך לרעות את האיילים, גדלו שם העדרים משמעותית. מצד שני הוא גם מציין שהסאמים השוודים האשימו את המהגרים מקאוטוקיינו בכך שעם הגעתם הגיעו גם גניבות. טורי לא מכחיש את הגניבות, אך מייחס אותן לפועלים שכירים ולא לסאמים בעלי העדרים.

טורי do מתאר מקרה של רועה איילים בקאוטוקיינו שהיה מעודד זיווג בין איילות מעדריו לבין אייל פרא שהיה מבקר בעדר בתקופת ההזדווגות. התוצאה, לדברי טורי, הייתה שעדריו של אותו הסאמי קיבלו איכויות שהיו ידועות עד אז רק בקרב איילי פרא ושלא ניתן היה להשיג בקרב איילים מבויתים.[31]

משאל העם על פירוק האיחוד עריכה

במשאל העם ב-1905 בנוגע לפירוק האיחוד בין שוודיה לנורווגיה, 100% מן המצביעים בקאוטוקיינו תמכו בפירוק האיחוד, ובכך היה קאוטוקיינו לאחד משני מטרופולינים עם שיעור תמיכה של 100% בפירוק.[32] המשאל לווה בלחץ מאסיבי מצד מוסדות המדינה וארגונים שונים להצביע בעד הפירוק.[33]

פרשת אוטו פון רוזן עריכה

בינואר 1917, בעת מלחמה בין גרמניה לרוסיה, הוזכר הברון השוודי אוטו פון רוזן (אנ') בעיתונות כמעורב בפעילות חשודה באזור קרסואנדו, ולאחר מכן עלו חשדות כי הוא מרגל לטובת הגרמנים.[34] פינלנד באותה תקופה הייתה חלק מהאימפריה הרוסית ונחשבה בעיני הגרמנים למדינת אויב.

בין ה-15 ל-20 בינואר 1917 נעצר הברון השוודי אוטו פון רוזן (אנ') באזור קאוטוקיינו או קאראשוק של היום, קרוב לגבול עם פינלנד[35] (כ70 ק"מ מקרסואנדו), בחשד לריגול.[36][37][38] הוא נשלח לכריסטיאניה (אוסלו) ובפברואר 1917 שוחרר ללא משפט וגורש לשוודיה. כשנבדק המטען שלו, גילו שם ציוד ריגול וחתיכת סוכר שהכילה חיידקי אנתרקס. בדיקה חוזרת, 80 שנה לאחר המקרה, אישרה את הממצאים.[39]

קו הטלפון עריכה

קאוטוקיינו חוברה לרשת הטלפון הארצית באוקטובר 1919 כאשר הושלם קו הטלפון לאלטה.[40]

השפעת הספרדית ב-1919 עריכה

קאוטוקיינו ספגה פגיעה קשה מהשפעת הספרדית בינואר 1919. באותו חודש נפטרו 24 אנשים מן הקהילה, שהיוו 2.2% מן האוכלוסייה.[41]

ב-1920 מנתה אוכלוסיית קאוטוקינו 979 נפשות.[42]

ביקור הזוג הנסיכותי עריכה

ב-27.3.1934 הגיעו יורש העצר אולף ואשתו מרתה לקאוטוקיינו. את הזוג הנסיכותי פגשו בקאוטוקיינו 80 ילדים ששרו לכבודם שלושה שירים בסאמית. בני הזוג נשארו בקאוטוקיינו עד 29.3.1934, אז השתתפו בטקס בכנסייה העתיקה של קאוטוקיינו והמשיכו בדרכם אל קאראשוק.[43]

במלחמת העולם השנייה עריכה

1940 עריכה

בלחימה בחזית נארוויק (אנ') ב-1940 השתתפו ארבעה חיילים בני קאוטוקיינו כחלק מגדוד אלטה (אנ').

באוגוסט 1940 הגיעו ארבעה חיילים גרמנים אל קאוטוקיינו בסירה, ולאחר מכן עזבו. אלו היו החיילים הגרמנים הראשונים באזור. רק בחורף 1941 נרשמה במקום נוכחות גרמנית קבועה, כאשר הגרמנים החרימו את הפנימיה באזור לצורך מגוריהם.

1942 עריכה

בספטמבר 1942 ברחו שני אסירים, פטר פיליפוביץ' ובורה איוובנקוביץ', ממחנה המעצר הנאצי ליוגוסלבים נידוני מוות בקאראשוק. הם עברו בקאוטוקיינו בדרכם לשוודיה. שניהם הוסגרו לשלטונות בכפר אווצ'י בקאוטוקיינו, אולם הצליחו להימלט. איוונקוביץ' נתפס שוב על ידי הגרמנים והוצא להורג בקאוטוקיינו, פיליפוביץ' הצליח לברוח לשוודיה לאחר 28 ימי הימלטות.[44]

באותו חודש אסיר אחר מאותו מחנה, זיווטה לופולוביץ' בן ה-17, הצליח לברוח עד לבקתה הררית בכפר שושאוורי בקאוטוקיינו. הוא נצפה על ידי סאמי מקומי שפחד ודיווח לשוטר באלטה, כתוצאה מכך לופולוביץ' נתפס. לאחר המלחמה נשפט השוטר לחמש שנות מאסר, בעוד הסאמי שוחרר.

ב-1942 תכננו הגרמנים להקים קו רכבת שיעבור דרך מטרופולין קאוטוקיינו. הקו היה אמור לעבור דרך רייסאדאלן (אנ'), דרך קאוטוקיינו ומשם לקאראשוק, ולהוות חלק ממסילת הקוטב (אנ') הגרמנית שתוכננה להגיע מפאוסקה (אנ') בצפון מחוז נורדלנד עד קירקנס (אנ') בקצה הצפון מזרחי של נורווגיה.

1943 עריכה

 
חיילים נורווגים עם גרוטאת המטוס הגרמני בשדה התעופה בקאוטוקיינו, באביב 1945.

ב-1934 בנו הגרמנים שדה תעופה של 1.2 קילומטר בקאוטוקיינו. שדה התעופה קאוטוקיינו (אנ') עדיין קיים כיום, אם כי לא נמצא בשימוש בדרך כלל, ובקצהו גרוטאה של מטוס יונקרס Ju 52 גרמני.

1944 עריכה

אוד מאתיס הטה (נו') כותב בספרו "התיישבויות סאמיות בפינמרסווידה 2" על שלושה אסירים סרבים שנמלטו באוגוסט 1944 ממחנה שבויים, נתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג באיידיאוורי, 30 ק"מ דרומית לקאוטוקיינו. ב-1945 נחפרו הגופות מן האדמה על ידי חיילים נורווגיים והועברו לקאוטוקיינו.[45] מאחר שאסירים סרביים הוחזקו במחנה באזור רק עד דצמבר 1942, ולא עד 1944, נראה שזיהויים כסרבים שגוי.[44]

 
מטוס Focke-Wulf Fw 189 Uhu גרמני.

ב-15.10.1944 ביצע מטוס סיור גרמני מסוג Focke-Wulf Fw 189 Uhu (אנ') שהגיע מדרום נחיתת חירום באגם במטרופולין, 13 ק"מ דרומית לכפר קאוטוקיינו.[46] שני הטייסים שרדו, והגרמנים ירו במטוס כשנתגלה שהוא יצא מכלל שימוש, ואז פוצצו אותו.[47] בעקבות האירוע נקרא האגם Flyvarjávri, "אגם המטוס" בסאמית צפונית. האירוע מוזכר גם על ידי אוד מאתיס הטה כזיכרון מילדתו.[48] ב-1993 הוצאו שרידי המטוס ונשלחו לאנגליה.

בסתיו 1944 הוצבה בסביבות קאוטוקיינו בריגדת הגבירגסייגר ה-139. בריגדה זו הוקמה ב-5.6.1944 משרידי גדוד הגבירגסייגר ה-139,[49][50] אותו גדוד שכמעט הובס על ידי הנורווגים בביארנפל (אנ') ביוני 1940, לפני שבעלות הברית נסוגו ונורווגיה נאלצה להיכנע. הבריגדה כללה בערך 5000 חיילים שהגיעו לאזור קאוטוקיינו בסביבות 29 באוקטובר 1944.[51] מפקד החטיבה, אוברסט (אלוף-משנה) שירמבאקר, הושאל מהדיוויזיה ההררית אס אס השישית.[52]

משימתה של הבריגדה הייתה לשמש הגנת אגפים לקו שטורמבוק-שטלונג (גר') שחתך את הטריז הפיני (מקטע צר בצפון פינלנד שתחום על ידי נורווגיה מצד אחד ושוודיה מצידו השני) צפונית ליישוב קארסוואנדו שמנמצא כיום על גבולה הצפוני של שוודיה. העמדות הגרמניות בקאוטוקיינו נבנו מתוך חשש שבעלות הברית עלולות לנחות בהמרפסט בקצה הצפון הנורווגי, ולתקוף דרומה מכיוון אלטה ודרך הפינמרקדסוידה במטרה למנוע נסיגה של הקורפוס ה-18 הגרמני מפינלנד דרך הטריז הפיני.[53] העמדות הגרמניות הוקמו מדרום ומדרום מערב לקאוטוקיינו, במאטאווארי (שו'), יופווארי (נו'), אדג'יט (סא'), גאלגוווארי (סא'), וג'ונקאווארי (סא').[54] עד 3.1.1945 נטשו הגרמנים את כל העמדות הללו בדרך עגלות לא סלולה שעברה מגואת'טלופל דרומית מערב לקאטוקיינו, אל הירוואס (פי') במרכז פינלנד, ומשם שוב צפונה, דרך הטריז הפיני, אל שיבוטן (נו') שבנורווגיה[55][51]. ביוני 2020 נמצאו תרמילים של פגזים באזור העמדות הגרמניות מ-1944 במאטאווארי, 5 קילומטרים דרומית לקאוטוקיינו.[56]

ב-23.10.1944 נערכה פגישה בין נציגי גרמניה, המשטרה הנאצית, מפקד המשטרה הנורווגי, ונציגי מטרופולין בקאוטוקיינו. נציגי המטרופולין הגיעו להסכמה עם הנאצים שאוכלוסיית קאטוקיינו ביחד עם עדרי האיילים הגדולים יתפנו להליסקוגן שבטרומס, ושם יפגשו את הגרמנים. הגרמנים רצו להשתלט על עדרי האיילים משלוש סיבות: בתור מקור מזון לעצמם, כדי למנוע גישה אליהם כמקור מזון מצד בעלות הברית, וכדי שהסובייטים לא ישתמשו בהם לצורכי תובלה, כפי שעשו בחזית מורמונסק.[57] ההסכם פורסם לאוכלוסייה בנורווגית, אולם פקודת הפינוי ניתנה בסאמית, ושם נאמר לתושבים להתפנות להליסקוגן שנמצא ליד יובל אנאריוקה (נו') של נהר טאנה (נו') במזרח הפינמרקסווידה, בכיוון ההפוך מזה שהוסכם עליו. כל זאת בידיעת מפקד המשטרה הנורווגי. האוכלוסייה, שנדרשה להתפנות עד 30.11.1944, צייתה לפקודה שניתנה בסאמית, ברחה אל הפינמארקסווידה ושם התפזרה בשטח גדול מאוד. כתוצאה מכך איבדו הגרמנים גישה לבשר האיילים, והאוכלוסייה התחמקה מגירוש.[58] לבסוף מתוך 1330 תושבי קאוטוקיינו, רק 47 גורשו דרומה, ביניהן שתי נשים חולות שעד היום לא ידוע מה עלה בגורלן.[59]

שריפת קאוטוקיינו עריכה

 
כנסיית קאוטוקיינו משנת 1701.

בסוף 1944 העלו הגרמנים את קאוטוקיינו באש. ב-20.11.1944 הם החלו בשריפה באזור כנסיית קאוטוקיינו. הכנסייה עצמה, שהוקמה בשנת 1701, עלתה באש ב-3.12.1944. השריפה הסתיימה בשבוע הראשון של דצמבר באותה שנה[60][59], כאשר מתוך 220 המבנים שהיו בקאוטוקיינו שרפו הגרמנים 168.[61]

מחנה השבויים עריכה

במהלך מלחמת העולם השנייה היה מחנה שבויים גרמני עם כ-200 אסירים סובייטים בקאוטוקיינו. אין כמעט מידע על המחנה.

לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה

שנות ה-40 עריכה

ב-5.2.1946 דווח כי בוצע ניסוי עם רכב גלגלי אמריקאי במקטע אלטה-קאוטוקיינו, ונמצא כי הרכבים יכולים לכסות את המרחק במהירות גבוהה פי חמש ממזחלת רתומה לאיילים, שעוברת את המרחק בשלושה ימים.[62]

ב-11.11.1946 דווח כי "מפקח בתי הספר לנוודים" השוודי ישראל רואונג (אנ') הגיש בקשה לאשרת לימודים של 4 שבועות בקאוטוקיינו כדי ללמוד שפות סאמיות (רואונג היה דובר פיטה סאמי כשפת אם).[63]

בסוף 1947 ותחילת 1948 הופיעו דיווחים חריגים על להקות בנות עשרות זאבים מאזורי רוסיה וצפון פינלנד שפגעו ופיזרו עדרי האיילים מדרום לקאוטוקיינו, והיו כל כך מורעבים שתקפו אף באור יום מלא.[64][65][66]

ב-25.1.1948 נשרפו עד היסוד הצריפים של מנהלת השיקום בקאוטוקיינו (שנועדה לשקם את מבני צפון נורווגיה אחריה מדינויות האדמה החרוכה של הנאצים), ובכללו חלקים מארכיון השיקום. המתחם היה בגודל 300 מ"ר. משרדי המנהל של המטרופולין שכנו במבנה, אך עברו ממנו זמן קצר לפני השריפה וכך ניצלו. השוטר המקומי העריך שהשריפה נגרמה מדליפה בצינור של קמין.[67]

ב-1949 הקצה משרד התחבורה הנורווגי 280 אלף קרונות נורווגיות לבניית בית הארחה בקאוטוקיינו.[68] סכום המקביל לכ-6.7 מיליון קרונות (כ-2.3 מיליון שקלים) של שנת 2022.[69]

בסוף יולי 1949 נפתח לתנועה גשר קבוע מעל נהר קאוטוקיינו, במרכז הכפר קאוטוקיינו.[70]

שנות ה-50 עריכה

 
תחנת הכוח שאבארדאסיוהקה.

בשנת 1951 החלה חברת Nord Norsk Hotelldrift להפעיל את בית ההארחה בקאוטוקיינו בו היו 17 חדרים ו-48 מיטות. בחדרי האירוח לא היו מים זורמים, והחימום נעשה באמצעות עצים.[71] לפני ההשתלטות המסחרית מומן המקום על ידי המדינה, ונוהל בידי הפיקוח הממשלתי על המלונות.[72] בניית המקום הושלמה רק בשנת 1950.[73]

בשנת 1952 נפתחו בקאוטוקיינו בית ספר לאומי למקצועות ביתיים לסאמים, ולאחר מכן גם תיכון סאמי ובית ספר לרעיית איילים, היחיד בעולם שמלמד את התחום.[74] ב-3.9.1952 התרסק מטוס נורדמן של חברת וידרוה (אנ') בעת שניסה לנחות באגם גאודניאיאורי (אנ') באזור שנחשב כיום הפארק הלאומי אנאריוהקה (נו'). כל ארבעת נוסעיו יצאו ללא פגע, אך המטוס נהרס לחלוטין. המטוס היה במשימה של שירות הביון הנורווגי לספק ציוד צבאי למחסן שנועד למקרה שברית המועצות תתקוף את נורווגיה.[75][76]

ב-1953 נפתחה בקאוטוקיינו תחנת הכוח שאבארדאסיוהקה (נו'), תחנה הידראולית שמנצלת הפרש גובה של 5.5 מטרים ומייצרת מדי שנה אנרגיה של כ-4-4.5 ג'יגהואט־שעה.

ב-22.2.1957 נפתחה משחטת האיילים בקאוטוקיינו.[77][78]

ב-1958 יצא לאקרנים הסרט "סאמה יאקי (אנ')" בבימויו של פר הוסט (אנ'), שמציג משפחה מקאוטוקיינו, ובחלקו צולם גם בקאוטוקיינו.[79] לסרט הייתה חשיבות בחשיפת התרבות הסאמית לעולם ובקבלת הסאמים בנורווגיה עצמה.[80]

ב-1959 ביקר מלך נורווגיה אולף החמישי בכפר קאוטוקיינו. זה היה ביקור מלכותי ראשון במקום. במהלך ביקורו הגיע המלך גם לבית האבות בכפר, ובירך שם את מאריט הטה ליום הולדתה ה-97.[81] באותה שנה נפתחה בכפר קאוטוקיינו חנות התכשיטים ותצוגת האמנות "גלריית הכסף של יוהלס" על ידי זוג המהגרים רג'ין יוהלס מפרוסיה המזרחית ופרנק יוהלס מדנמרק.[82][83]

שנות ה-60 עריכה

בסוף 1960 נפתח הכביש מקאוטוקיינו לגבול פינלנד, אם כי חלקו היה באיכות ירודה. 37 מתוך 42 הקילומטרים של הכביש מומנו מתקציב מטרופולין קאוטוקיינו, באמצעות הלוואות שלקח המטרופולין.[84]

בסוף 1962 נשרף לחלוטין בית ההארחה בקאוטוקיינו, לא היו נפגעים בנפש.[85]

אוכלוסיית המטרופולין הגיעה ל-2,063 תושבים בינואר 1963, ובכך עברה את רף 2000 התושבים.[86]

ב-1963 נוסד ארגון הסאמים של קאוטוקיינו (נו'). אסלאק לוסו (נו') נבחר לעמוד בראש הסניף המקומי.[87] באותה שנה נפתח קו החשמל מנורד-טרומס לקאוטוקיינו, ואספקת החשמל הופכת יציבה יותר, אחרי תקופה של קיצוב חשמל מאחר שהתחנות הקיימות לא הצליחו לעמוד בצריכה המקומית.[87]

ב-1965 ניצודה לראשונה אונדטרה (חולדת מושק) 13 ק"מ דרומית-מערבית לכפר קאוטוקיינו.[88][89]

ב-1966 נפתח מלון בקאוטוקיינו, עם 100 מיטות, ובעלות של 5 מיליון קרונות נורווגיות (שווה ערך ל-59 מיליון קרונות נורווגיות של 2022).[90][91][92]

ב-1969 ביקרו יורש העצר האראלד ואשתו סוניה בקאוטוקיינו. הם הגיעו מקאראשוק במסלול משולב באופנועי שלג, צפלין ומסוק. בקאוטוקיינו השתתפו בטקס בכנסייה ולאחר מכן ביקרו במכרות באזור.[93]

שנות ה-70 עריכה

ב-1973 צייד שכווי לבן בן 74 מוכרז נעדר בכפר סיהצ'איאוורי בדרום מטרופולין קאוטוקיינו.[94] על אף מבצע חיפושים נרחב בן שבוע שכלל 150 מתנדבים וצוותים מתחנת חיל האוויר ומהמשמר המקומי, האיש לא נמצא מעולם.[95]

ב-1974 בוצע משאל עם בקאוטוקיינו בשאלה אם יש לאפשר מכירת בירה בחנויות. מכירת הבירה נאסרה לבסוף ברוב של 393 מצביעים שהתנגדו מול 192 שתמכו במכירה. סך הכל הצביעו 40% מבעלי זכות ההצבעה.[96]

ב-1976 נפתח לתנועת מכוניות המקטע של כביש 92 בין קאוטוקיינו לקאראשוק, וקיצר את מרחק הנסיעה בין השניים מ-378 ק"מ ל-146 ק"מ.[97]

ב-1977 הוקמה ועדת החינוך הסאמית, והמזכירות שלה התמקמה בקאוטוקיינו, משם הגיעו שלושה מתוך שמונה חברי הוועדה הראשונים. הוועדה הוגדרה תחת משרד הכנסיות והחינוך וסיפקה מתחילת דרכה סיפקה הדרכה, מידע ותיאום לתוכנית הלימודים ולדרכי ההוראה הסאמיים, כאשר בהמשך קיבלה גם סמכויות בתחום החינוך הסאמי. כעבור 25 שנות עבודה, בשנת 2000, נסגרה הוועדה כאשר סמכויותיה ומשימותיה הועברו למחלקת החינוך של הפרלמנט הסאמי של נורווגיה (אנ'), מחלקה שבשנת 2012 שינתה את שמה ל"מחלקת החינוך וההכשרה של הפרלמנט הסאמי".[98]

 
אולה הנריק מאגה נואם בפני הפרלמנט הסאמי ובפני הדלאי לאמה המתארח בו בשנת 1989.

ב-30.11.1978 החלטה של הפרלמנט של נורווגיה להרחיב את נהר קאוטוקיינו-אלטה (נו') הובילה לגל הפגנות שנודעו מאוחר יותר בתור "ההתנגדות לפיתוח נהר קאוטוקיינו-אלטה".

שנות ה-80 עריכה

ב-1981 השוותה מועצת המטרופולין את מעמד השם הסאמי "גוודאגיינו" לשם הנורווגי "קאוטוקיינו" בהתייחסות למטרופולין. ההחלטה עברה ברוב דחוק של עשרה מול תשעה, כאשר המתנגדים לא פסלו שימוש בשמות סאמיים אך טענו שהשם הרשמי צריך להישאר השם הנורווגי.[99] באותה שנה נפתחה גם משחטת איילים חדשה, בנוכחותו של שר החקלאות הנורווגי יוהאן ס. לאקן (אנ'), בעלות של 32 מיליון קרונות נורווגיות (שווה ערך ל-120 מיליון קרונות נורווגיות של 2022).[100][101]

ב-1987 קמה תחנת הכוח באלטה (אנ'), תחנת כוח הידראולית שמבוססת על האגם המלאכותי וירדניאוורי (אנ') שנמצא בצפון מטרופולין קאטוקיינו.

ב-1989 נבחר אולה הנריק מאגה (אנ') מקאוטוקיינו לנשיא הראשון של הפרלמנט הסאמי בנורווגיה.

ב-1989 גם התרסק מסוק מדגם בל 206 ג'ט ריינג'ר בסוולובוופמי, בקצה הצפוני של מטרופולין קאוטוקיינו. המסוק היה בדרכו מקוונאנגן למאסי, ושני נוסעי המסוק נהרגו בהתרסקות.[102]

שנות ה-90 עריכה

אוכלוסיית המטרופולין הגיעה ל-3,011 תושבים בינואר 1992 ול-3176 תושבים בינואר 1997[103], ובכך עברה את רף 3000 התושבים. ב-1992 נפתח גם אולם באקטהארי (נו') העירוני, בו מתקיים מאז 1993 הסאמי גרנד פרי של חג הפסחא.

ב-1992 ביקרו המלך הראלד והמלכה סוניה בקאוטוקיינו כחלק מסיור בצפון נורווגיה. הזוג המלכותי הגיע במסוק ונשאר בקאוטוקיינו כ-3 שעות.[104] באותה שנה ביקרה בקאוטוקיינו זוכת פרס נובל לשלום ריגוברטה מנצ'ו בהזמנת נשיא הפרלמנט הסאמי אולה הנריק מאגה. היא השתתפה בטקסט בכנסייה.[105]

ב-1993 נפתחה חנות משקאות אלכוהוליים בקאוטוקיינו, ולראשונה מזה 20 שנה ניתן היה לקנות באזור בירה ללא מרשם.[106]

ב-1994 נפתחה תוכנית נסיונית לציד אביב של ברווזים בקאוטוקיינו כפיילוט ל-3 לשנים, שמאוחר יותר הוארך, ובהמשך מתוכנן להימשך על בסיס קבוע. ציד הברווזים באביב והחורף הוא מסורת סאמית, שהממשל איפשר בהעלמת עין מאז 1950. דו"ח משנת 2020 שיזם הממשל בקאוטוקיינו נועד להסביר לרשויות כי מדובר במנהג חשוב שנושא ידע סאמי מסורתי ומהווה נושא מרכזי בתרבות הסאמית.[107][108]

ב-1996 ביקר הדלאי לאמה בקאוטוקיינו ליום אחד בחג הפנטקוסט. בקאוטוקיינו נפגש עם נשיאי הפרלמנטים הסאמיים של נורווגיה (אולה הנריק מאגה), שוודיה (אינגוור אוהרן (שו')) ופינלנד (פקה אייקיו (אנ')). בהצהרה משותפת שהוציאו שלושת הפרלמנטים הסאמיים באירוע, גינו את הפרות זכויות האדם של סין נגד העם הטיבטי, ואף קבעו שטיבט היא מדינה כבושה ושהכיבוש הסיני הוא הפרה של החוק הבינלאומי ושל שלטון החוק.[109]

ב-1997 בילה ראש ממשלת נורווגיה תורביורן יאגלן (אנ') את חופשת הפסחא שלו בקאוטוקיינו. במהלך החופשה יאגלן ומשפחתו השתכנו בביתו של ראש המטרופולין אנטון דאהל.[110]

ביולי 1997 נסגר אתר הפסולת בקאוטוקיינו, והחלה העברת פסולת לאלטה.[111][112]

ב-1999 נסגרה חנות הכלבו של הכפר קאוטוקיינו "החנות של הטה" (Hættas Landhandel), ונפתחה מחדש חודשיים לאחר מכן כסניף של הרשת הבינלאומית REMA 1000 (אנ').[113]

שנות ה-2000 עריכה

בספטמבר 2000 נפתח מרכז בריאות חדש בכפר קאוטוקיינו, בעלות של 50 מיליון קרונות נורווגיות (כ81 מיליון קרונות של 2022).[114][115]

ב-2002 נפתחה עמדת דואר (נו') בתוך מתחם חנות קופ פריקס (אנ') בכפר קאוטוקיינו. סניף הדואר המקומי נסגר.[116] בסוף אותה שנה נפתח בכפר סניף של מונופול האלכוהול הממשלתי של נורווגיה (אנ').

בחודש יולי 2003 נשרף לחלוטין מלון נורדלנדיה בקאוטוקיינו,[117] אך ב-2008 פתחה רשת תון (אנ'), רשת המלונות השלישית בגודלה בנורווגיה, מלון חדש בקאוטוקיינו.[118][119]

ב-2005 ירדה שוב אוכלוסיית המטרופולין מתחת ל-3000 איש עם 2997 תושבים[120].

בנובמבר 2015 נפתחה בכפר קאוטוקיינו סניף של המותג אקסטרה (אנ') של קופ נורווגיה (אנ'). זהו הסניף השישי של המותג אקסטרה.[121]

ב-2021 החלה בניה של גן ילדים חדש וחטיבת ביניים חדשה בקאוטוקיינו, בעלות של 207 מיליון אירו ובשטח של שישה דונם. מסירת המקום למועצה המקומית נקבעה ל-16.1.2023, ותחילת הלימודים במקום נקבעה ל-16.2.2023. ב-2022 החלו בקאוטוקיינו בניית בית ספר תיכון ובניית בית ספר לרעיית איילים, בעלות כוללת של 485 מיליון קרונות עם שטח של 7.3 דונם בשתי קומות. תחילת הלימודים במבנים החדשים נקבעה ל-1.8.2024, והמבנה מיועד להכיל גם את התיאטרון הלאומי הסאמי בייוואש.[122][123]

אקדמיה עריכה

האוניברסיטה הסאמית עריכה

 
בניין קמפוס דייהטוסידה
 
פנים בניין קמפוס דייהטוסידה

האוניברסיטה הסאמית, שמכונה גם "האוניברסיטה הסאמית למדעים שימושיים", הוקמה בכפר קאוטוקיינו בשנת 1989, ונכון לשנת 2020 היו בה כ-200 סטודנטים מכל הארצות ברחבי הסאפמי (נורווגיה, פינלנד, שוודיה ורוסיה), ו-110 עובדים. היא מוגדרת מוסד להשכלה גבוהה ומחקר, ומהווה אחת מ-25 מוסדות הלימוד האקדמיים הציבוריים בנורווגיה, ואחת משש האוניברסיטאות הציבוריות במדינה. האוניברסיטה קיבלה את האחריות הלאומית לחינוך אקדמי סאמי, כולל חשיפה בתוכניות לימוד ובעיתונות, מפתחת את הסילבוסים שלה על בסיס צורכי הסאמים, ושואפת לפתח את השפות הסאמיות לשפות אקדמיה, בהוראה, באדמיניסטרציה ובין הסטודנטים.

האוניברסיטה מציעה את התארים הבאים:

בנוסף מקיימת האוניברסיטה על בסיס לא קבוע קורסים, השתלמויות והכשרה ראשונית בשפה הסאמית.

באוניברסיטה שני מכוני מחקר:

  • המכון להכשרת מורים סאמיים ולעיתונות ילידית.
  • המכון לשפה, דוודג'י, רעיית איילי צפון ומדעי החברה הסאמית.

כמו כן פעיל בה המרכז לסאמים בחינוך, מרכז מיומנויות ארצי למערכת החינוך מגיל גן עד לאקדמיה, המקדם שימוש בשפות הסאמיות בדיבור ובכתב בקרב האוכלוסייה.

בשנת 2009 נפתח קמפוס דייהטוסידה (אנ') בקאוטוקיינו, ואליו עברו האוניברסיטה הסאמית, המכון הסאמי הנורדי, הארכיון הסאמי (אנ'), ארגון רווחת הסטודנט של פנים פינמרק (אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הסאמית), מחלקת השפה של הפרלמנט הסאמי של נורווגיה, המרכז הבינלאומי לרעיית איילי צפון ומרכז המידע הבינלאומי לזכויות ילידים.[124]

הנהלת האוניברסיטה עריכה

לאוניברסיטה הסאמית רקטור ומנכ"ל. הרקטור נבחר מקרב העובדים והסטודנטים לארבע שנים, ולכל היותר שתי קדנציות. המנכ"ל ממונה על ידי הדירקטוריון. לרקטור יש אחריות כוללת על האוניברסיטה, והוא ראש המועצה שלה, בעוד שהאחריות הניהולית נמצאת אצל המנכ"ל.

המכון הסאמי הנורדי עריכה

ב-1973 הוקם בקאוטוקיינו המכון הסאמי הנורדי (אנ') כגוף של מועצת השרים הנורדית (אנ'), ומאוחר יותר הוסב לעיסוק בנושאים בהקשר הסאמי. נכון לשנת 2022 המכון מסונף לאוניברסיטה הסאמית למדעים שימושיים (אנ'), ומטרתו לחזק ולפתח את התרבות, השפות וחיי החברה הסאמיים באשר הם. המכון מקבל מימון ממועצת השרים הנורדית, משרד התרבות והמחקר הנורווגי (נו'), משרד החינוך, המחקר והתרבות השוודי ומשרד החינוך הפיני על פי חלוקה מוגדרת מראש.[125]

נכון לשנת 2022 מעסיק המכון כ-20 חוקרים בתחומי השפה הסאמית, המשפט והחברה, מבצע מחקרים בשיתוף עם מוסדות מחקר וחינוך אחרים, ומגדיר לעצמו כמטרה פיתוח של המחקר הילידי ברחבי העולם.

בריאות עריכה

מגפת השחפת עריכה

בתחילת המאה ה-20 הכתה מגפת השחפת בנורווגיה, כאשר פגיעתה במחוז פינמרק הייתה קשה במיוחד. מאז 1901 ועד 1950 בערך שיעור התמותה משחפת בפינמרק היה כפול משיעור התמותה הארצי, ולאורך שנות ה-50 שיעור מקרי השחפת החדשים היה גם הוא פי שניים מהממוצע הארצי.

במסגרת זו השחפת הגיעה גם לקאוטוקיינו, אך הייתה בבקרה: סקרי בריאות דו-שנתיים מאז 1946 והגעה של מומוחה ריאות לאזור מדי פעם הביאו לגילוי שניים-שלושה מקרי שחפת מדי שנה בשנים 1953-1956. עם זאת שירותי הרפואה היו מוגבלים: עד שנת 1952 וכן גם ב-1957-1958 לא היה רופא קבוע בקאוטוקיינו, והרופא הקרוב ביותר היה באלטה, כ-130 ק"מ צפונה. גם בית החולים הקרוב היה מרוחק: בהמרפסט, מרחק של 270 ק"מ, אם כי מרכזי חולים בעלי 16 מיטות הוקמו בכנסייה בקאוטוקיינו ובמאסי. גם כשהיה רופא קבוע, התקשורת הייתה קשה כי האוכלוסייה דיברה נורווגית בסיסית בלבד, ותרגום לסאמית נעשה על ידי גורמים מזדמנים. ואולם למרות הקשיים הללו ולמרות שהפעילות נגד שחפת הייתה חלק מפעולות הנורווגיזציה הממשלתיות, מערכת הבריאות כן זכתה לאמון מצד האוכלוסייה הסאמית ולשיתוף פעולה של השלטונות המקומיים.

ב-1957 החלה התפרצות קשה של שחפת בקאוטוקיינו, לפני שהספיקו לשקם את התשתיות מההרס של מלחמת העולם השנייה, ובעיצומו של תהליך מעבר מאורח חיים נוודי להתיישבות קבע בקרב חלק מן האוכלוסייה. ההדבקה התקדמה דרך בני משפחה, ומשם בין ילדים בפנימיה. אורח החיים הנוודי בשילוב המגורים הצפופים בתוך קבוצות הרועים יצר תנאים להדבקה בקנה מידה רחב. ב-1959 התגלו מספר מקרי שחפת אצל ילדים (קרובי משפחה של נדבקים מ-1957) ומבוגרים, שכולם הספיקו להדביק אחרים לפני שאובחנו. בשנים 1958-1961 התגלו 45 מקרי שחפת בקרב אוכלוסייה של כ-2000 איש, משמע 2.5% מהאוכלוסייה, נתון גבוה בצורה חריגה בנורווגיה.

נראה שצעדים של השלטונות בשנות ה-50, שלקחו בחשבון את אורח החיים והתרבות והשפה הסאמיים שיפרו את התקשורת בנוגע למחלה. כך שלמרות ההתפרצות ב-1957, בשנת 1962 כבר לא נתגלו מקרי שחפת חדשים.[126]

תרבות עריכה

קואוטקיינו נחשב (ביחד עם קאראשוק) לבירת התרבות הסאמית הצפונית, וכ-90% מהתושבים בו דוברים סאמית צפונית.[127] זהו המטרופולין הראשון, ובמשך תקופה ארוכה גם היה היחיד, שנתן לשפה סאמית מעמד שווה לנורווגית בענייני מנהל ציבורי.

ב-1925 היה קאוטוקיינו מוקד מרד קאוטוקיינו.

סמל המטרופולין הוא מגן כחול ועליו לאבו (אנ') (מבנה סאמי מסורתי) בזהב.

קאוטוקיינו הוא מקום מושבם של מספר מוסדות חינוך ותרבות סאמיים, כמו גם אטרקציות תיירותיות כגון מרוצי איילים ומרוצי קטנועים. במטרופולין נמצאים התיאטרון הסאמי הלאומי בייוואש, התיאטרון הפרטי גווסו (נו'), מרכז הסרטים הסאמי, הפרלמנט הסאמי, המטה של ארגון רועי האיילים העולמי, המשרד הראשי של קונפדרציית הסאמים הנורווגים (אנ'), משרדים של העיתון הסאמי "אוויר (אנ')", משרדי ההוצאה לאור וחברת התקליטים DAT הסאמית והארכיון הסאמי (אנ'). בשנים 1996–2012 נערך בקאוטוקיינו פסטיבל סרטים בינלאומי שנתי (אנ').[128] בשנת 2005 צורף קאוטוקיינו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו כנושא שתי נקודות מדידה מייצגות של הקשת הגאודזית של שטרובה: נקודת מובראווארי (סמ') ונקודת באליאשווארי (נו').

זוכה תוכנית הראליטי "החווה (אנ')" עונת 2007, מיקל איסאק איירה, וזוכה תוכנית הריאליטי הנורווגית 71° צפון (נו') בעונת 2002 יוהאן מאתיס בוליו, שניהם מקאוטוקיינו. להקת הראפ הסאמית דולווה דוטאר (נו') שהשתתפה בתוכנית הכישרונות "כישרון נורווגי (אנ')" בערוץ TV2, גם היא מקאוטוקיינו.

בחודש אוגוסט מדי שנה מתקיימים פסטיבל הדגים הלבן ופסטיבל הסתיו. פסטיבל הסתיו נמשך כל סוף השבוע וכולל קונצרטים ומרוצי גלישת רכבי שלג על גבי מי הנהר. במרוצים הללו, אם הנסיעה איטית מדי או הסיבובים חדים מדי, כלי הרכב שוקע במים.

אתר המילניום עריכה

במסגרת יוזמת משרד התרבות הנורווגי, לפיו כל רשות מקומית בוחרת "אתר מילניום (אנ')" המסמל את המעבר למילניום החדש בשנת 2000, נבחר בקאוטוקיינו ההר דורקיהאנווארי (נו'), בעקבות אגדה שמקושרת אליו.

התיאטרון הסאמי הלאומי בייוואש עריכה

 
התיאטרון הסאמי הלאומי בייוואש.

ב-1981 הוקם בקאוטוקיינו התיאטרון הסאמי הלאומי "בייוואש", התיאטרון היחיד בנורווגיה שההצגות בו הן בשפה הסאמית. התיאטרון מגיע גם לאזורים הסאמיים במדינות השכנות, במסעות הכוללים 70–80 ימי מסעות בשנה, ונסיעות למרחק של כ-6000 ק"מ. במקור היה התיאטרון קבוצה עצמאית, אולם מאז 1991 הוא נתמך על ידי המדינה, ומאז 2002 הוא נתמך על ידי הפרלמנט הסאמי.[129]

התיאטרון מקיים שיתופי פעולה אמנותיים וחינוכיים עם האוניברסיטה הסאמית (נו'), עם התיאטרון הסאמי בקירונה שבשוודיה, עם תיאטרון הסאמית הדרומית (נו') שבעיירות מו אי ראנה (אנ') בנורווגיה ובטארנבי (אנ') בשוודיה, ועם תיאטרון הולוגאלנד במחוז טרומס.

נכון ל-2007 הועסקו בתיאטרון ארבעה שחקנים קבועים, ושישה עובדי מעטפת. מדי שנה פועלים בו כ-20 אנשים בו זמנית, חצי מהם מדריכים, מחזאים, מעצבי במה, מעצבי תלבושות, אנשי קולנוע, מאפרות וכו'.

בשנת 2011 חגג התיאטרון 30 שנות פעילות עם בכורה של ההצגה "המרחבים שלנו" בבימויו של נילס גאופ (נו'). ישנן תוכניות להעביר את התיאטרון מהיכל התרבות של קאוטוקיינו לבניין בית הספר התיכון החדש שנמצא בבניה מאז 2022.[122][123]

מנהלי התיאטרון עריכה

 
נילס הנריק בוליו, המנצח של תחרות השירים בסאמי גרנד פרי 2015, חמישי מימין.

פסטיבל הפסחא של קאוטוקיינו עריכה

החל מ-1971 מתקיים פסטיבל הפסחא של קאוטוקיינו (Kautokeino påskefestival), פסטיבל חורף שהוקם על ידי האמן נילס אסלאק ואלקפאה (אנ') ומתמקד בקידום מוזיקה, בידור אמנות ותרבות סאמיים.[130]

סאמי גרנד פרי עריכה

ב-1990 נוספה לפסטיבל תחרות שירים בשם "סאמי גרנד פרי (אנ')" שצברה מאז פופולריות, החלה להיות משודרת בטלוויזיה, ונעשתה למוקד משיכה לבני סאמי מכל רחבי הסאפמי: שוודי, פינלנד ורוסיה.[131][132] במסגרת התחרות מוצגים שירים מודרניים בשפות הסאמיות ושירת יוייק.

דת עריכה

 
כנסיית מאסי.

במטרופולין שלוש כנסיות: כנסיית קאוטוקיינו שנבנתה מחדש ב-1958, כנסיית מאסי מ-1965 וכנסיית לאהפולופל מ-1967. הכנסית נחשבות בשטח בישופות נורד-האלוגאלנד (אנ').

כנסיית קאוטוקיינו עריכה

 
כנסיית קאוטוקיינו
 
המזבח בכנסיית קאוטוקיינו

ב-1958 נחנכה כנסייה חדשה בקאוטוקיינו. הכנסייה, שמשמשת מאז אתר תיירותי מרכזי, בנויה במקומה של הכנסייה המקורית ששרפו הנאצים ב-1944, ותלויות בה אותן נברשות שהיו תלויות בכנסייה המקורית וניצלו מן השריפה. הכנסייה שימשה גם להופעות, עד שבאוקטובר 2013 אסרה מועצת הקהילה של קאוטוקיינו על המשך קיום הופעות לא-נוצריות בה, לאחר שהחצוצרן אולה אדווארד אנטונסן השמיע שירת יוייק על הבמה שם. מועצת הקהילה, לדברי הנציגה אינגה גונהילד בוליו קמי, אינה מרשה השמעת יוייק בכנסייה, ואינה רואה ביוייק כחלק טבעי מהחיים הנוצריים. הרתיעה מן היוייק יכולה להיות מוסברת בהיותה שירה עממית יומיומית, אולם לדברי הפרופסור לספרות סאמית האראלד גאסקי, הרתיעה נובעת מחלקו של היויק בדת הסאמית, שגרם לדחייתו על ידי הנוצרים, בעיקר בקאוטוקיינו ובקאראשוק.[133][134][135]

פרשת לינגמו עריכה

באפריל 1997 התקיים בכנסיית קאוטוקיינו הטקס בו הוסמך בורה קנודסן (אנ') לבישוף "דיקנאט סטראנדבארם (אנ')", שידוע גם כ"כנסייה הנורווגית הגולה". הטקס היה אירוע שנוי במחלוקת מאחר שדיקנאט סטראנדבארם הוא ממסד כנסייתי אלטרנטיבי שנקרע מהכנסיה הלותרנית הנורווגית (אנ') בשל התנגדותו החריפה להפלות ומה שהוא רואה כליברליזם של הכנסייה הנורווגית.

קיום האירוע התאפשר מאחר שהכומר של קאוטוקיינו, אולף ברג לינגמו תמך בעמדתו של קנודסן ובהתנגדות להפלות ולהומוסקסואליות אל מול הכנסייה הנורווגית.[136]

ביולי 1998 החליט שר הכנסיות, החינוך והמחקר הנורווגי יון לילטון (אנ') לפטר את הכומר לינגמו, כשהסיבה המוצהרת היא התנגדותו לבישוף הלותרני אולה מרקוס שטיינהולט (אנ') וסירובו לקבל את סמכות הבישוף.[137] לינגמו התנגד לפיטורין והמקרה הגיע לבית המשפט המחוזי, שם הפסידה המדינה בפסק הדין שניתן בינואר 2000, ולינגמו נשאר בתפקידו.[138] חודשיים לאחר מכן ערערה המדינה על פסק הדין, בהובלת שר התרבות והכנסיות טרון ייסקה (אנ'). הערעור התקבל פה אחד בינואר 2001 בבית המשפט לערעורים, ולינגמו פוטר ונדרש גם לשלם הוצאות משפט על הערעור.[139] לינגמו ערער לבית המשפט העליון, אולם הערעור נדחה, ובמאי 2001 הפיטורין קיבלו תוקף משפטי.[140]

מוסדות נוספים עריכה

בקאוטוקיינו נמצאים משרד מחוזי של הרשות הנורווגית לבטיחות במזון (אנ'), מוזיאון החצר הכפרית של קאוטוקיינו, מכון הדווג'י, תחנת מכ"ם שיתה בעבר בסיס של חיל האוויר הנורווגי, כנסיית קאוטוקיינו שזכתה לפרסום, ומכרות ביידזווואגי שידועים בהתנגדות שהם מעוררים באזור.

יצרן הלאבו (מבנים סאמיים)

תחנת המכ"ם (לשעבר בסיס חיל האויר) בקאוטוקיינו עריכה

ב-1955 הוקם בסיס חיל האוויר הנורווגי בקאוטוקיינו בעקבות תחנת רדיו שהופעלה שם עוד משנת 1945. הבסיס שימש החל מ-1972 חלק ממערכת ההגנה האווירית האינטגרלית של ברית נאט"ו (אנ'), ואף זיהה טילי שיוט רוסיים מעל המרחב האווירי של נורווגיה ופינלנד במהלך 1982. הבסיס המשיך לפעול במקום במשך 40 שנה עד שנסגר בשנת 1995 והפך לתחנת מכ"ם בשליטה מרוחקת של בסיס טייסת 131 של חיל האויר הנורווגי בסורייסה (נו').

בעבר היה בקאוטוקיינו מפעל של חברת Venor המקומית לייצור לאבו (מבנים סאמיים). המותג נקנה על ידי חברת "Arctic Lavvo", אולם הייצור בקאוטוקיינו ממשיך.

מכרות ביידזווואגי עריכה

מכרות ביידזווואגי בקאוטוקיינו היו במשך זמן רב ממכרות הזהב הגדולים בצפון אירופה. בשנת 1970 פתחה חברת חברת בידיווואגה גרובר A/S (נו') את מכרות ביידזווואגי (שו') (כך בסאמי. בנורווגית: ביידיווואגי) בקאוטוקיינו. המכרות ניצלו מרבצי נחושת משובצי זהב שהיו מוכרים עוד משנות ה-50, אם כי עד שנות ה-80 לא ידעו להעריך את תפוצתו ומשקלו של הזהב במתכות המכרה. בשנת 1974 רכשה חברת הכרייה הממשלתית A/S סידוואראנגר (נו') את בידיווואגה גרובר A/S ובכללה את המכרה, אולם עם ירידת מחירי הנחושת ב-1976 נפסקה עבודת הכריה.

בידיווואגה גרובר A/S חידשה את הכריה ב-1985, הפעם בבעלות החברה הפינית אוטוקומפו (אנ'), אולם עם נפילת מחירי הזהב והידלדלות המרבצים במכרה בתחילת שנות ה-90 הופסקה שוב הכריה, והמכרה נסגר לגמרי ב-1993. לאורך תקופת הכריה של שנות ה-80 וה90 הוצאו מהמכרה כ-24,000 טונות של נחושת וכ6 טון זהב.[141]

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 ניתנו הערכות כי באזור יש סימנים לעוד מיליוני טונות של נחושת וזהב, וב-2018 חברת Arctic Gold (חברת בת של Arctic Minerals) קיבלה מרשות הכריה של נורווגיה ארבעה אישורי כריה באזור[141]. אולם מטרופולין קאוטוקיינו מסרב מאז 2012 לאשר את פתיחת המכרה, מתוך חשש לתעשיית רעיית האיילים הסאמית,[142][143] וב-16.12.2013 אף דחתה המועצה המקומית, בהצבעת רוב של תשעה מתוך עשרה חברי מועצה, בקשה של החברה לבצע הערכות להשפעות העבודות במכרה.[144]

מוזיאון החצר הכפרית של קאוטוקיינו עריכה

 
סביבת מוזיאון החצר הכפרית של קאוטוקיינו. המוזיאון עצמו נמצא באמצע התמונה מעל הגשר שעובר מעל נהר קאוטוקיינו.

מוזיאון החצר הכפרית של קאוטוקיינו (נו') (בסאמית צפונית Guovdageainnu gilišillju "גוודגיינו גילישילו"), הוא מוזיאון לאמנות, תרבות והיסטוריה סאמית, שמהווה חלק מהמוזיאונים של קרן מוזיאוני RiddoDuottar (נו').

המוזיאון נפתח בשנת 1987 במבנה ששימש בעבר בית ספר, ובו תערוכת קבע של התרבות הסאמית באזור. בנוסף ישנו חלק המשמש מוזיאון פתוח. המוזיאון מחזיק גם אוסף של כעשרת אלפים תמונות.[145][146]

אישים ידועים מקאוטוקיינו עריכה

מרד קאוטוקיינו ב-1852 עריכה

 
לארס הטה בסביבות גיל 50.

אמנות ותרבות עריכה

 
מארט אנה סארה ב-2014.
 
פרד-רנה בוליו ב-2019.

קהילה ופוליטיקה עריכה

 
ליילה סוזאנה וואש.

תעשייה עריכה

  • פרנק יוהלס (1931–2020) ורגינה יוהלס (נולדה 1939), הצורפים הראשונים בפינמרק, מייסד ובעלים של חנות התכשיטים ותצוגת האמנות "גלריית הכסף של יוהלס (נו')", זוכה פרס התרבות של מחוז פינמרק לשנת 2009.

ספורט עריכה

 
הווארד קלמטסן ב-2016.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא קאוטוקיינו בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Høyeste fjelltopp i hver kommune, Kartverket
  2. ^ Stadnamn og offisielle språk i Noreg: Troms og Finnmark, Kartverket.no (בנורווגית חדשה)
  3. ^ "Stadnamn og rettskriving" (בנורווגית). Kartverket. ארכיון מ-2018-07-01. נבדק ב-2018-07-13.
  4. ^ NRK, Siste frostnatt om våren, NRK, ‏2012-05-04 (ב־)
  5. ^ "Første frostnatt".
  6. ^ Statistisk sentralbyrå (2020). "Table: 06913: Population 1 January and population changes during the calendar year (M)" (בנורווגית). ארכיון מ-2020-05-26. נבדק ב-2018-12-11.
  7. ^ Statistisk sentralbyrå (2020). "09280: Area of land and fresh water (km²) (M)" (בנורווגית). ארכיון מ-2020-05-26. נבדק ב-2018-12-11.
  8. ^ "Finnmarkstatistikken: Yrkesdeltaking 2006" (בנורווגית). אורכב מ-המקור ב-2008-06-26.
  9. ^ Helander, Kaisa Rautio: «Muhtin fuomášumit báikenamaid njálmmálaš ja čálalaš anus Norgga beale davimus Sámis». – Lars Magne Andreassen (עורך), Samiske landskapsstudier. (בסאמי צפונית) תאריך 5.2004, עמודים 72–86.
  10. ^ "Ordførerhistorikk" (בנורווגית).
  11. ^ "Slaget på kirkestedet" (בנורווגית).
  12. ^ "Lars Johan Bucht". Lokalhistoriewiki.no.
  13. ^ "Skulehistorie i Selje". .no.
  14. ^ "Morten Klemetsen". Geni.com.
  15. ^ "Morten Clementsen". skuvla.info. נבדק ב-2022-12-28.
  16. ^ "Peter Lorenz Smith". Lokalhistoriewiki. נבדק ב-2022-12-28.
  17. ^ פרטים נוספים בlocalhistoriewiki.no
  18. ^ "Innspill til Normalplanutvalget". skuvla.info (בנורווגית). נבדק ב-2022-12-28.
  19. ^ "Keskitalo, Lauri Abiel (1914-1989)". stortinget.no (בנורווגית). נבדק ב-2022-12-28.
  20. ^ Stroeven, Arjen P.; Haettestrand, Clas; Kleman, Johan; Heyman, Jakob; Fabel, Derek; Fredin, Ola; Goodfellow, Bradley W.; Harbor, Jonathan M.; Jansen, John D.; Olsen, Lars; Caffee, Marc W.; Fink, David; Lundqvist, Jan; Rosqvist, Gunhild C.; Strømberg + Jansson, Bo+Krister N. (2016). "Deglaciation of Fennoscandia". Quaternary Science Reviews. Elseiver. 147: 105. Bibcode:2016QSRv..147...91S. doi:10.1016/j.quascirev.2015.09.016. S2CID 43158326. ארכיון מ-2022-06-18. נבדק ב-2022-08-28.
  21. ^ 1 2 Blom, Jon Gunnar (2021). "Gáidnomanjávri Sikringsundersøkelse av aktivitetsområder fra steinalder ved Kautokeino kirkested" (PDF). Tromsø Museums Rapportserie (בנורווגית). 62 (University in Tromsø): 18. ארכיון (PDF) מ-2022-08-26. נבדק ב-2022-08-29.
  22. ^ Niemi, Anja Roth; Oppvang, Janne. "Juntavadda Undersøkelse av sein-mesolittiske aktivitetsområder i Kautokeino k./Guovdageaidnu s." (PDF). Tromura 2019 (בנורווגית). 54 (TROMSØ MUSEUMS RAPPORTSERIE NR. 54). ארכיון (PDF) מ-2022-08-25. נבדק ב-2022-08-28 – via uit.no.
  23. ^ Norgeshistorie, Om; Institutt for arkeologi, konservering og historie (IAKH) ved UiO. "Noregs grenser: det historiske målebord - Norgeshistorie". www.norgeshistorie.no (בנורווגית). נבדק ב-2022-08-29.
  24. ^ 1 2 Smith, P.L. "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. pp. 3, 7. נבדק ב-2022-08-29.
  25. ^ Smith, P.L. (Peter Lorenz) (1880-1944), Kautokeino og Kautokeino-lappene: en historisk og ergologisk regionalstudie, 1938 אוסלו (https://urn.nb.no/URN:NBN:no-nb_digibok_2007011000003).
  26. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  27. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  28. ^ "About the museum". rdm.no (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-08-29.
  29. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-03-05.
  30. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-03-05.
  31. ^ Turi, Johan. "muitalus sámiid birra" (PDF).
  32. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-03-05.
  33. ^ "Folkeavstemningen om unionsoppløsning i 1905". norgehistorie.io (בנורווגית). נבדק ב-2023-03-27.
  34. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  35. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  36. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  37. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  38. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  39. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  40. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-06.
  41. ^ Nygaard, Ingrid Hellem (2021-05-01). "Isolerte samfunn? Spanskesyken i Kautokeino og Karasjok (1918-20)" (PDF). munin.uit.no. Munin.uit.no. p. 36. Utbruddet i Kautokeino januar 1919 utgjør en dødelighet på hele 2,2%, altså tre ganger så høy som landsgjennomsnittet.
  42. ^ Nygaard, Ingrid Hellem (2021-05-01). "Isolerte samfunn? Spanskesyken i Kautokeino og Karasjok (1918-20)" (PDF). Munin.uit.no. p. 14. I 1920 var det totalt 1972 individer, 979 i Kautokeino, 993 i Karasjok.
  43. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  44. ^ 1 2 "Fangeleirer i Karasjok". RiddoDuottarMuseat (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-29.
  45. ^ Hætta, Odd Mathis (2016). Samebygder på Finnmarksvidda 2 (בנורווגית) (2 ed.). Alta: Odd Mathis Hætta. pp. 314–315. ISBN 978-82-690262-1-4.
  46. ^ Sørensen, Kjell; Moe, Morten (2022-08-29). "Focke-Wulf Fw 189A "Uhu" Finnmarksvidda". Flyvrak.info.
  47. ^ Klemetsen, Johan Mathis (2022-08-29) [1997]. "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no (בנורווגית). p. 71. נבדק ב-2022-08-29.
  48. ^ Hætta, Odd Mathis (2016). Samebygder på Finnmarksvidda [Sami villages on Finnmarksvidda] (בנורווגית). Alta: Odd Mathis Hætta. pp. 254–255. ISBN 978-82-690262-0-7.
  49. ^ "Gebrirgsjäger". www.lexikon-der-wehrmacht.de. נבדק ב-2022-08-29.
  50. ^ "Gebirgsjäger-Regiment 139". www.ordersofbattle.com. נבדק ב-2022-08-29.
  51. ^ 1 2 Berge, Kjell-Ragnar (2019). Lyngenlinjen Hitlers siste skanse i Norge 1945 (בנורווגית). Skallestad: Ares Forlag. pp. 46, 47, 69, 180. ISBN 978-82-92938-90-4.
  52. ^ Westrheim, Harry (1978). Landet de brente: tvangsevakuering av Finnmark og Nord-Troms høsten 1944 (בנורווגית). Tiden. p. 139. ISBN 8210017101.
  53. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  54. ^ historielag, Årsmøteuttalelse GHS/Kautokeino (2019-12-11). "Om krigsminner – Kautokeino historielaget". iFinnmark (בנורווגית). נבדק ב-2022-08-29.
  55. ^ Aarseth, Ola. "Muitalusat ja dáhpáhusat Guovdageainnus 13 Kautokeino 1944-45. Da sameland brant". Muitalusat ja dáhpáhusat Guovdageainnus. 13 (Kautokeino Historielag): 10.
  56. ^ Kristensen, Nils Martin. "Bombekastergranater funnet i Kautokeino" (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-29.
  57. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2022-08-29.
  58. ^ Hætta Eriksen, Edel. "Muitalusat ja dahpahusat Guovdageainnus 13.«Evakueringsvinteren 1944-45»". Muitalusat Ja Dahpahusat Guovdageainnus. 13 (Kautokeino historielag): t.
  59. ^ 1 2 Petterson, Arvid (2008). Fortiet fortid Tragedien Norge aldri forsto (בנורווגית). Hammerfest: Gjenreisningsmuseet for Finnmark og Nord-Troms. pp. 147, 351. ISBN 978-82-997554-1-2.
  60. ^ Jaklin, Asbjørn (2016). Brent jord, 1944-1945 : heltene, ofrene, de skyldige (בנורווגית). Oslo: Gyldendal. pp. 193–195. ISBN 978-82-05-48429-0.
  61. ^ Hætta, Odd Mathis (2016). Samebygder på Finnmarksvidda (בנורווגית). Alta: Odd Mathis Hætta. p. 254. ISBN 978-82-690262-0-7.
  62. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  63. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  64. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  65. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  66. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  67. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  68. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-12.
  69. ^ "Priskalkulator". SSB (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2023-02-12.
  70. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-12.
  71. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-12.
  72. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-12.
  73. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-12.
  74. ^ "Den eneste i sitt slag". skuvla.info. נבדק ב-30 אוגוסט 2022.
  75. ^ "Norseman med Tromsø-fisker totalhavarert på fjellvann". www.nb.no. Avisa Nordlys. 1952-09-05. נבדק ב-31 אוגוסט 2022.
  76. ^ Jentoft, Morten (2008). "Kalle og Pelle". Døden på Kola. Gyldendal. p. 87. ISBN 978-82-05-36547-6. Men etter alt å dømme var flyturen inn til Gávdnjajávri en del av oppbŧggiingen av det topphemmeloige Stay Behind-nettet i Nord-Norge
  77. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-01.
  78. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-02.
  79. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-02.
  80. ^ "Last of the Nomads". imdb.com. נבדק ב-2023-03-10.
  81. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  82. ^ "JUHLS SILVER GALLERY AS". www.juhls.no. נבדק ב-2023-02-11.
  83. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  84. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-01-29.
  85. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-12.
  86. ^ "06913: Endringer i kommuner, fylker og hele landets befolkning (K) 1951 - 2022-PX-Web SSB". ssb.no (בנורווגית ספרותית). Statistisk Sentralbyrå. נבדק ב-31 אוגוסט 2022.
  87. ^ 1 2 "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-01-29.
  88. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-07.
  89. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-07.
  90. ^ "Priskalkulator". SSB (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2023-02-07.
  91. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-07.
  92. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-07.
  93. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  94. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-01-28.
  95. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-01-28.
  96. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-06.
  97. ^ "Vei over vidda". www.nb.no. Finnmark Dagblad. 1976-10-16. נבדק ב-2022-08-31.
  98. ^ "Samisk utdanningsråd" (בנורווגית). אורכב מ-המקור ב-2013-10-04. נבדק ב-2022-12-21.
  99. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-06.
  100. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-06.
  101. ^ "Priskalkulator". SSB (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2023-02-06.
  102. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-01-28.
  103. ^ "06913: Endringer i kommuner, fylker og hele landets befolkning (K) 1951 - 2022-PX-Web SSB". ssb.no (בנורווגית). Statistisk Sentralbyrå. נבדק ב-2022-08-31.
  104. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  105. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  106. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-06.
  107. ^ Eikelmann, Isak. "Andejakten (Lodden) - Guovdageainnu suohkan". www.guovdageainnu.suohkan.no (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-31.
  108. ^ "Treårig forsøksordning med vårjakt på ender i Kautokeino: en oppsummering" (PDF) (בנורווגית ספרותית). NINA. נבדק ב-2022-08-31.
  109. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  110. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  111. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  112. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  113. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  114. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  115. ^ "Priskalkulator". SSB (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2023-02-11.
  116. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-08.
  117. ^ "Evakuert fra brennende hotell". NRK (בנורווגית ספרותית). 2003-07-15. נבדק ב-2022-08-30.
  118. ^ "Thon Hotel Kautokeino". www.bygg.no (בנורווגית). 2008-08-27. נבדק ב-2022-08-30.
  119. ^ "11 nye hotell i Norge i år: Hotellboom-året". www.vg.no (בנורווגית ספרותית). 2008-12-27. נבדק ב-2022-08-30.
  120. ^ "06913: Endringer i kommuner, fylker og hele landets befolkning (K) 1951 - 2022-PX-Web SSB". SSB (בנורווגית). נבדק ב-2022-08-31.
  121. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-11.
  122. ^ 1 2 "Samisk videregående skole og reindriftsskole Kautokeino". Samisk videregående skole og reindriftsskole Kautokeino (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-30.
  123. ^ 1 2 "Klart for samisk teater og reindriftsskole". www.statsbygg.no. Statsbygg. 2022-02-08. נבדק ב-2022-08-30.
  124. ^ "Diehtosiida" (PDF). Diehtosiida.(הקישור אינו פעיל)
  125. ^ Sámi Instituhta birra (אורכב 03.09.2007 בארכיון Wayback Machine)
  126. ^ "Tuberkuloseepidemien i Guovdageaidnu – Kautokeino 1960". tidsskriftet.no (בנורווגית). נבדק ב-2023-03-11.
  127. ^ Fakta om samiske språk regjeringen.no, (בנורווגית) נצפה לאחרונה 29. מאי 2018
  128. ^ Aslaksen, Eilif Andreas (2012-12-18). "Samisk filmfestival nedlegges". NRK (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2019-04-28.
  129. ^ "Beaivváš Sámi Teáhter". 2007-09-10. אורכב מ-המקור ב-2007-09-10. נבדק ב-2022-02-01.
  130. ^ "SAMISK PÅSKEFESTIVAL I KAUTOKEINO" (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-8 דצמבר 2022.
  131. ^ Hætta, Wenche Marie. "Hvem-Hva-Når om Sámi Grand Prix" (בנורווגית). NRK. נבדק ב-2 אוגוסט 2021.
  132. ^ "Tuva throatsinger at Sámi Grand Prix". eurolang.net. אורכב מ-המקור ב-11 אוקטובר 2006. נבדק ב-2 אוגוסט 2021.
  133. ^ Valio, Kent (18 אוקטובר 2013). "Der joik er synd" (בנורווגית). NRK. נבדק ב-2017-11-23.
  134. ^ Kveseth, Magne (15 אוקטובר 2013). "Utestenges etter joiking i kirka". altaposten.no (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2017-11-23.
  135. ^ Strøm, Petter (2013-10-15). "Antonsen sjokkerte med joik i kirka" (בנורווגית ספרותית). NRK. נבדק ב-7 דצמבר 2022.
  136. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  137. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  138. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  139. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  140. ^ "Nasjonalbiblioteket". www.nb.no. נבדק ב-2023-02-09.
  141. ^ 1 2 "Norway - Arctic Minerals". Arctic Minerals (באנגלית). נבדק ב-8 דצמבר 2022.
  142. ^ Magnussen, Tone (2017-09-27). "The Municipal No to Mining. The Case Concerning the Reopening of the Biedjovaggi Gold Mine in Guovdageainnu Municipality, Norway" (באנגלית). Springer. נבדק ב-8 דצמבר 2022.
  143. ^ "Bidjovagge". Store Norske Leksikon (בנורווגית ספרותית).
  144. ^ Larsson, Carl-Gøran (2013-12-16). "Kautokeino sier nei til gruve". NRK (בנורווגית ספרותית). נבדק ב-2022-08-31.
  145. ^ "Gilišillju/Bygdetunet jubilerer 30 år". אורכב מ-המקור ב-2017-12-30. נבדק ב-2017-12-30.
  146. ^ Kautokeino bygdetun
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קאוטוקיינו&oldid=38069562"