קאראג'ורג'ה
| ערך ללא מקורות | |
קאראג'ורג'ה או צרני ג'ורג'ה (בסרבית: Карађорђе, באלפבית לטיני: Karađorđe או Crni Đorđe, כלומר "ג'ורג'ה השחור", מטורקית "קארא" = שחור) בשמו האמיתי ג'ורג'ה פטרוביץ' (בסרבית: Ђорђе Петровић או Đorđe Petrović; 16 בנובמבר 1762 וישובאץ – 24 ביולי 1817 ראדובנסקי לוג) היה מייסדה של סרביה המודרנית, ראש המרד הסרבי הראשון נגד השלטון העות'מאני (1804–1813). הנהיג אישית את כוחות המורדים במספר קרבות ובעקבות מלחמתו בטורקים הקים מחדש ישות מדינית סרבית, שבראשה עמד ב-14 בפברואר 1804 – 21 בספטמבר 1813. נשא את התואר "ויליקי ווז'ד" – "המנהיג הגדול" או "הדוכס הגדול". בניהול המדינה נעזר באספת העם ובמועצה.
 | |||||||||||||
| לידה |
16 בנובמבר 1762 וישובאץ, סנג'ק סמדרבו (סמנדירה), איילט רומלי, האימפריה העות'מאנית  | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 ביולי 1817 (בגיל 54) ראדובנסקי לוג, נסיכות סרביה  | ||||||||||||
| שם מלא | ג'ורג'ה פטרוביץ', נסיך סרביה | ||||||||||||
| מדינה | סרביה | ||||||||||||
| מקום קבורה |
טופולה, סרביה, בכנסייה ג'ורג'ה הקדוש  | ||||||||||||
| בת זוג | ילנה יובאנוביץ' | ||||||||||||
| שושלת קאראג'ורג'ביץ' | |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| |||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||
עיטור אנה הקדושה, דרגה ראשונה  | |||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||
  | |||||||||||||
.png)
קאראג'ורג'ה נולד ב-1768 כג'ורג'ה פטרוביץ', בנה של משפחה דלת אמצעים משומאדיה, במרכז סרביה. אבות המשפחה היו במקור ממונטנגרו. בגיל צעיר היה ג'ורג'ה משרת בבתים של סרבים וטורקים אמידים. אחרי שהרג אע'א מקומי משפחתו נמלטה מעבר לנהר סאווה לתוך אזור הספר שבשליטת האימפריה ההבסבורגית.
קאראג'ורג'ה עלה בהיררכיה במסגרת הצבא האוסטרי. השתתף במרד בקראינה של קוצ'ה. זכה בעיטור כבוד על מעשי גבורה. כשהעות'מאנים כבשו שוב את שומדיה מידי האוסטרים, קאראג'ורג'ה הצטרף למורדים הקרויים היידוקים. הוא עמד בראש קבוצת לוחמים שנלחמו בעות'מאנים עד שנת 1794. אחר כך חזר למשפחתו. בשנים הבאות יניצ'רים מקומיים מרדניים חיזקו את אחיזתם בסנג'אק, החמירו את דיכוי התושבים באמצעות מיסים כבדים ביותר ומעשי אלימות. הם חששו כי הסולטן ינצל נגדם את התנגדות הסרבים, ואז יזמו בשנת 1804 טבח של מאות סרבים מן המעמד הבינוני-גבוה, במה שנקרא "טבח הקנזים". 300 בני האצולה הסרבית התאספו בהמשך ובחרו בקאראג'ורג'ה כמנהיגם. עד סוף השנה הובסו היניצ'רים על ידי הסרבים שזכו בשבחים מהסולטן. אולם כאשר המושל העות'מאני, הפאשא הגיע לסרביה לקחת בידיו את ניהול האזור, הוא נרצח. בסרביה פרצה התקוממות סרביית רבת-ממדים שבמהלכה נחלו המורדים מספר ניצחונות רצופים והקימו ממשל אוטונומי בראשותו של קאראג'ורג'ה. המנהיג הסרבי ביטל את הסדר הפאודלי ששרר בארץ.
אחרי דיכוי המרד בשנת 1813 יצא קאראג'ורג'ה לגלות יחד עם עוד כמה ממנהיגי המרד. אולם בשנת 1815 מנהיג סרבי אחר, מילוש אוברנוביץ', הרים שוב את דגל המרד – במה שכונה "המרד הסרבי השני". המרד הזה הסתיים בשנת 1817 בהסכם בין אוברנוביץ' לשלטון העות'מאני, שהכיר בו כנסיך שליט של סרביה.
בשנת 1817 חזר קאראג'ורג'ה על מנת לארגן מרד חדש, בתזמור משותף עם המורדים היוונים בבלקן. אולם הוא רומה על ידי ידיד סרבי ונרצח בשנתו בפקודת מילוש אוברנוביץ', שראה בו יריב וחשש מיוקרתו ומן הפופולריות שלו. הטורקים עצמם חששו מפניו. בסופו של דבר ראשו הערוף של קאראג'ורג'ה נשלח לאיסטנבול ואוברנוביץ' המשיך בשלטונו.
קאראג'ורג'ה הקים שושלת – בית קאראג'ורג'ביץ', שהפך לימים למשפחה המלכותית השנייה של סרביה.
ילדותו וצעירותו
עריכהג'ורג'ה פטרוביץ' נולד ב-16 בנובמבר (לפי לוח השנה היוליאני – ב-3 בנובמבר) 1762 בכפר וישבאץ, אז בסנג'אק סמדרבו, חלק מהאימפריה העות'מאנית, בימינו חלק מן הרשות העירונית ראצ'ה במחוז שומדיה של סרביה. הוא היה השלישי מבין חמשת ילדיהם ובנם הראשון של פטר או פטרוניה יובאנוביץ' ושל מריצה לבית ז'יבקוביץ' ממאסלושבו (בסטראגארי). הקדוש הפטרון של המשפחה היה קלמנס הראשון, בסרבית - קלימנטי. לפי ההשערה המקובלת יותר, אבות המשפחה מצד האב באו לסרביה מן היישוב ואסוייביצ'י במונטנגרו. הם התיישבו קודם במצ'יטבו בסובה רקה ומשם הסבא רבא יובאן עבר לגור בווישבאץ. אנשי ואסוייביצ'י התגאו בייחוסם לסטפאן קונסטנטין, שליט סרביה מבית נמאניה. לימים קאראג'ורג'ה הפך גם כן לגיבורם וגאוותם. קיימת השערה הנתמכת על ידי מחברים כמו דימיטרי טוצוביץ', לפיה היה קאראג'ורג'ה בעל שורשים אלבניים ואבותיו הגיעו מאזור האגם שקודרה.[1]
משפחתו של קאראג'ורג'ה הייתה ענייה. מצבה הכלכלי ידע שיפור מסוים אחרי שהוא ואביו עבדו בשירותם של סרבים ומוסלמים אמידים. אחד ממעסיקיהם היה אלבני בשם פזליבאשה, שהתעשר משוד סוחרים ושקנה בית גדול בסמדרבסקה פאלאנקה. כשקאראג'ורג'ה נכנס לסכסוך עם כמה טורקים מקומיים פזליבאשה הגן עליו והעניש את אותם האנשים. בהמשך עברה המשפחה לגור בזאגוריצה, שם קאראג'ורג'ה התחתן בשנת 1785 עם ילנה יובאנוביץ', בת היישוב מאסלושבו. בני משפחתה, שהיו מבוססים, דחו את הצעת הנישואים ואז קאראג'ורג'ה חטף את אהובתו והתחתן איתה ללא הסכמת הוריה. אחרי תקרית בזאגוריצה, שבה הרג טורקי שתקף אותו, קאראג'ורג'ה הסתתר בביתו של פזליבאשה ואחר כך שב לביתו. בגלל השמועות על הרצח שנפוצו סביבו, הוא תכנן לחצות את הנהר סאבה, אל חבל סירמיה, באזור הספר של האימפריה ההבסבורגית. לפי אחת המסורות, המשפחה עזבה את זאגוריצה בחשאי, ועמדה לחצות את הדנובה, כשאבי המשפחה, פטר, חזר בו וביקש לשוב מדרכם, מה שסיכן את הפליטים. בנסיבות אלה החליט קאראג'ורג'ה בקור רוח לרצוח את אביו בעצמו או באמצעות אחרים והמשיך במסע לסירמיה, לשם הגיע בערך בשנת 1787. הוא מצא מחסה ועבודה במנזר קרושדול.
בשנת 1787 בימי המרד של קוצ'ה אנדלקוביץ' בטורקים באזור הגבול עם האימפריה ההבסבורגית, התגייס קאראג'ורג'ה לפרייקור של הצבא האוסטרי שנאבק בטורקים. מפקדו היה הקפטן ראדיץ' פטורביץ'[2] .השתתף במתקפה כושלת על בלגרד ובקרבות במערב ודרום סרביה וצבר ניסון צבאי רב. באמצע שנת 1791 כשהושג הסכם שלום, קאראג'ורג'ה זכה בעיטור כבוד אוסטרי. לאחר מכן הצטרף להיידוקים ועמד בראש כנופיה גדולה. אחרי שמאבק ההיידוקים שכך בשנים 1793–1794, חזר קאראג'ורג'ה למשפחתו וחי בשלווה ביישוב טופולה בשומדיה, מדרום לבלגרד. התחיל לעבוד את האדמה ולסחור בבקר[2], בין היתר, בגבול עם האימפריה ההבסבורגית.
המאבק ביניצ'רים
עריכהבתחילת המאה ה-19 חלה הרעה נוספת בדיכוי העם הסרבי כשמנהיגי היניצ'רים, ה"דאחיה", התקוממו נגד הסולטן ותפסו את השלטון בסנג'ק סמדרבו. הוא הגיע לשיא חדש בינואר ופברואר 1804 כשה"דאחי" הוציאו להורג כ-150 מקרב הנכבדים הסרבים, לרבות אצילים, מנהיגים קהילתיים, סוחרים מבוססים, מורדים לשעבר, במה שכונה בהיסטוריה "טבח הקנזים" או "טבח הנכבדים"[2]. קאראג'ורג'ה ועוד כמה מנהיגים לעתיד של המרד הסרבי,חמק ולשרוד.
כתגובה להוצאות להורג, האוכלוסייה הסרבית נקטה באמצעי הגנה עצמית ובאופן ספונטני תקפה את היניצ'רים. פרוטה מאטייה ואחרים ארגנו גדודים צבאיים שתקפו את ה"דאחי" בוואלייבו. ב-14 בפברואר 1804 ב"חג הצגת האדון" נפגשו 300 נכבדים סרבים באוראשאץ, על יד ארנג'לובאץ, ובחרו בקאראג'ורג'ה למנהיגם הבלתי מעורער[2]. מצידו פרוטה מאטייה קרא לכל ראשי הסרבים להתקומם נגד ה"דאחי" והשלטונות העות'מאנים. הוא התמנה לסגן מפקד של הסרבים בוואלייבו ומאוחר יותר נשלח לרוסיה, אוסטריה, ולאכיה ואיסטנבול בשליחויות דיפלומטיות. עד לאביב 1804 מסביבו של קאראג'ורג'ה התאספו 30,000 לוחמים מוכנים לקרב. אחרי מאי 1804 הוכתר קאראג'ורג'ה בתואר "וויבוד עליון".
בתירוץ המאבק ב"דאחי", ההתקוממות התפשטה מהר. באזורים שהצליחו לשחרר ביטל קאראג'ורג'ה את המשטר הפאודלי ומינה את מפקדיו ונכבדים מקומיים למושלים של הנפות הקרויות "נאחי". אותם מפקדים של יניצ'רים שסירבו לעזוב נלקחו בשבי והוצאו להורג אחרי שחרור בלגרד.
המרד הסרבי הראשון
עריכהבמרץ 1805 קאראג'ורג'ה הוכרז רשמית כמנהיג צבאי של סרביה, "ווז'ד" ("מנהיג"). השלטון באיסטנבול קיבל בהתחלה בברכה את המרד נגד ה"דאחי" והחליט למנות מושל חדש בבלגרד. אולם קאראג'ורג'ה, מעודד על ידי ההצלחות, החליט שלא לתת לפאשה החדש להיכנס לאזור המשוחרר והביס אותו בקרב איוואנקובאץ ב-1805. קרב זה היווה ציון דרך מפני שהפך את המרד נגד הטרור היניצ'רים למלחמת שחרור נגד השלטון העות'מאני בכלל. קאראג'ורג'ה הקים אספה עממית "נארודנה סקופשטינה" – (Narodna Skupština) ומועצה מושלת (Praviteljstvujušči Sovjet) שחוקם נכתב על ידי הסופר והמשפטן תאודור פיליפוביץ' (הידוע גם בשם העט "בוז'ידר גרויוביץ'").
לכן, אחים סרבים יקרים,... עכשיו כשהכול תלוי רק בנו, קחו דוגמה מאותם עמים היוצרים אחדות וסדר, כי הם הפכו לחזקים ומשגשגים; תעוצו עצות זה לזה, כדוגמת הכמרים כשמלמדים את צאן מרעיתם: למדו את דברי ישו, האומרים כך: אהבו איש את רעהו. לא כל כך במלים, כמו במעשיכם... אם תעשו כן, בסוף חיפושיכם תראה לכם התהילה הנושנה של סרביה מי אנחנו באמת: בניהם של אבותינו המהוללים והאמיצים. (הכרזתו של קאראג'ורג'ה בבלגרד המשוחררת, 1809)
ב-1806 נחלו קאראג'ורג'ה ולוחמיו שורה של ניצחונות – בייחוד בקרב מישאר,[2] כמו כן בדליגרד ובבלגרד. בעקבותיהם הם שחררו שטחים משמעותיים. ב-1807 שליח סרבי בשירותו של קאראג'ורג'ה דן עם השלטון העות'מאני באיסטנבול והצליח להשיג הסכם שלום שנודע בשם "השלום של איצ'קו". עם זאת קאראג'ורג'ה התכחש להסכם וכרת ברית עם רוסיה במלחמה שפרצה בשנת 1809 בינה לאימפריה העות'מאנית.
בשנת 1808 הסולטן סלים השלישי הודח ונרצח על ידי מהמוט השני. בעיצומו של משבר פוליטי בארצם, העות'מאנים היו מוכנים להציע לסרבים אוטונומיה רחבה, אולם הצדדים לא הסכימו בסוגיית הגבולות של סרביה. בשלב זה הכריז קאראג'ורג'ה על עצמו מנהיג עליון תורשתי של סרביה[2], תפקיד שאושר ב-1811 על ידי השלטונות האזרחיים והצבאיים[2]. קאראג'ורג'ה הסכים לשתף פעולה עם מועצה מושלת, שנועדה לתפקד גם כבית משפט עליון. אחרי פריצת המלחמה הרוסית-טורקית בשנת 1809 קאראג'ורג'ה ביקש לסייע למאמץ המלחמתי הרוסי, אבל שיתוף הפעולה נתגלה כלא מועיל. הסרבים יצאו למתקפה מוצלחת בנובי פאזאר אך הובסו בקרב צ'גאר. באוגוסט 1809 צבא עות'מאני פנה נגד בלגרד, מה שהאיץ בריחה המונית של סרבים מעבר לדנובה. יחד איתם נמלטו גם סוכנים רוסים כמו ראדופיניקין. מול האסון קרא קאראג'ורג'ה לעזרת ההבסבורגים אך לשווא. המורדים הסרבים רצו להגן על השטחים שכבשו וויתרו על כיבושים נוספים.
ביולי 1810 הופיעו בשנית כוחות רוסיים בסרביה והפעם נרקם שיתוף פעולה מסוים בין הרוסים לסרבים. המורדים קיבלו נשק, תחמושת וסיוע רפואי והמרשל מיכאיל קוטוזוב לקח חלק בתכנון הפעולות המשותפות. אולם לזירה האירופית הייתה דינמיקה משלה. מול איום הפלישה הצרפתית בפיקודו של נפוליאון לשטחה, רוסיה ביקשה לחתום הסכם שלום קבוע עם הטורקים והתעלמה מהאינטרסים של סרביה. הסרבים לא שותפו במידע על קיום המו"ם. הנסיגה הרוסית התרחשה בשיא כוחו האישי של קאראג'ורג'ה וברגע של שיא בציפיות הסרבים לניצחון. הסכם השלום בבוקרשט שנחתם ב-1812 כלל את הסעיף 12 שדן בנושא הסרבי: סוכם בו על הריסת הביצורים הסרבים, פרט לאלו היכולים לשמש את העות'מאנים, כמו כן כוחות עות'מאנים היו אמורים להשתלט מחדש ולאייש את כל המתקנים העות'מאנים שהיו קיימים לפני 1804. בתמורה השער הנשגב הבטיח חנינה כללית וזכויות אוטונומיות מוגבלות. הסרבים הורשו "לנהל את ענייניהם העצמיים" ונדרשו לגבות ולספק מס קבוע לאימפריה העות'מאנית. התגובות בסרביה היו קשות. נוצר פחד מההשתלטות מחדש של הטורקים על מבצריהם ומתגובות תגמול ונקם.
בשנת 1813 פרצה מתקפה גדולה של העות'מאנים שפשטה על כל השטחים שעד הנהרות מורבה ודרינה. קאראג'ורג'ה יחד עם מנהיגים אחרים של המורדים נמלטו ב-21 בספטמבר 1813 לשטח האימפריה ההבסבורגית.
הגלות ומותו
עריכהב-1813 היה קאראגו'רג'ה חולה במחלה ממושכת, תוכניתו להגנה גמישה נדחתה והמצב הצבאי היה מאכזב. נכנס לדיכאון והחליט לעזוב את סרביה. הוא נסע לבסרביה שרובה סופחה לרוסיה בעקבות הסכם בוקרשט. הוא הצטרף שם לתנועה היוונית לשחרור לאומי "פיליקי אתריה" והיה לחבר פעיל בה. היוונים הביעו עניין בשימוש בשטחים סרבים כבסיס למבצעים שלהם נגד הטורקים. נעצר, הושם בשמירה קפדנית והובא לרוסיה.[2] ב-24 ביולי 1817 כמה ימים אחרי שהסתנן בחזרה לסרביה על מנת לארגן מרד חדש, ביישוב ראדובנסקי לוג נרצח קאראג'ורג'ה בשינה, על ידי אנשי יריבו, הנסיך מילוש אוברנוביץ'.[2]. הרצח הוזמן על ידי השלטונות העות'מאנים עצמם שחששו מהאפשרות של מרד חדש, בעוד מילוש אוברנוביץ' ראה בקאראג'ורג'ה מתחרה, פופולרי מדי בקרב ההמונים הסרבים. היסטוריונים אחדים שיערו שלקאראגורג'ה לא היו אז שאיפות פוליטיות ושרק רצה לחזור הביתה מן הגלות ושהודיע זאת מראש לאוברנוביץ'. אוברנוביץ' לא בטח בדבריו והורה על רציחתו. רצח קאראג'ורג'ה פטרוביץ' ציין את תחילת השלטון של בית אוברנוביץ' שנמשך (עם הפסקה אחת) בסרביה עד שנת 1903.
דמותו ומורשתו
עריכהווק קראג'יץ', בן זמנו, תיאר את קאראג'ורג'ה כגבר גבה-קומה, חסון, עם כתפיים רחבות. איש בצבא המהפכני הסרבי לא היה יכול לו בקרב ישיר. רק קטאנויה גלאבאש, נחשב לחזק ממנו. היה לו אף גדול, שיער שחור, וסבל מפריקה של כף ידו השמאלית, אך נכות זאת לא מנעה ממנו לקלוע ברובהו בדיוק גדול. היה אדם קפדן וקשוח, נחשב בעיקר לאיש צבא ולגאון אסטרטגי, אך לא מתאים במיוחד לפוליטיקה וניהול. אהב את הטיפה המרה, וכשהשתכר קולו נעשה חד משהו.
יש אומרים כי פרט לאביו, הוא רצח גם את אחיו. זה קרה אחרי שהלה אנס נערה, וקאראג'ורג'ה שראה בכך פשע בלתי נסלח, רצח אותו. בימי שלום נהג לעבוד את האדמה כאחד האיכרים. בזמן שכיהן כמנהיג עליון סירב להעניק לבתו פריבילגיות כלשהן ודרש ממנה לעבוד כמו כולם. אהב להתבדח ולשמוע בדיחות, עד גבול מסוים. נפוליאון העריך אותו על כישוריו הצבאיים. פטר פטרוביץ'-נייגוש שכתב עליו, השווה אותו לנפוליאון, ולינגטון וקוטוזוב, שלושה מן המצביאים הגדולים של התקופה. פושקין כתב עליו שיר שהוקדש לביתו. גם הפילוסוף הגל כתב עליו.
פרסים ואותות כבוד
עריכה- עיטור המסדר אנה הקדושה של רוסיה
לקריאה נוספת
עריכה- Dušan T. Bataković (ed) - Histoire du peuple serbe,
- R-J. V. Vesović,, "Pleme Vasojevići", Državna Štampa u Sarajevu, Sarajevo 1935
- Vukićević, Milenko M. (1912). Karađorđe Belgrade: Državna štamparija Kraljevine Srbije 1912.
- Dimitrijević, Kosta (1971). Vožd Karađorđe (in Serbian). Industrodidakta 1971 .
- Ljušić, Radoš (2003). Vožd Karađorđe: biografija . Завод за уџбенике и наставна средства.2003 ISBN 978-86-17-10705-3.
קישורים חיצוניים
עריכה
- קאראג'ורג'ה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)