קארי צ'פמן קאט

מנהיגה בתנועה הסופרג'יסטית האמריקאית

קארי צ'פמן קאטאנגלית: Carrie Chapman Catt,‏ 9 בינואר 1859 - 9 במרץ 1947) הייתה מנהיגה בתנועה הסופרג'יסטית האמריקאית. בשנת 1919 הובילה קאט את הקמפיין שנועד חהפעיל לחץ על הקונגרס האמריקני להעביר ולאשרר את התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית. תיקון שמטרתו הייתה הענקת זכות בחירה לנשים בארצות הברית. המאבק הוכתר בהצלחה, והתיקון אושרר ב-18 באוגוסט 1920.

קארי צ'פמין קאט
Carrie Chapman Catt
קארי צ'פמן קאט
קארי צ'פמן קאט
לידה 9 בינואר 1859
ריפון, ויסקונסין, ארצות הברית
פטירה 9 במרץ 1947 (בגיל 88)
ניו רושל, ניו יורק, ארצות הברית
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות וודלון עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל פעילה בתנועה הסופרג'יסטית בארצות הברית
השכלה אוניברסיטת איווה סטייט
תפקיד נשאית ההתאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשים
פרסים והוקרה
חתימה Carrie Chapman Catt signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קאט כיהנה כנשיאת האיגוד הלאומי אמריקאי לזכויות נשים, והייתה המייסדת של ליגת הנשים הבוחרות והברית הבינלאומית לנשים.

ראשית חייהעריכה

קאט נולדה בשם קארי קלינטון ליין (Carrie Clinton Lane) בריפון, ויסקונסין, בתם של מריה לואיזה (קלינטון) ולוציוס ליין. היא הייתה השנייה מבין שלושת ילדי המשפחה. בעקבות מלחמת האזרחים המשפחה עברה לצ'ארלס סיטי, איווה. היא עברה לאיווה בגיל שבע שם החלה ללמוד. בילדותו, קאט התעניינה במדע ורצה להיות רופאה. לאחר סיום לימודיה בתיכון, נרשמה למכללה החקלאית של מדינת איווה (כיום אוניברסיטת איווה) באמס, איווה.[1][2]

אביה של קאט התנגד בתחילה שתלך ללמוד במכללה, אך לבסוף השתכנע ונשא בחלק מהעלויות. כדי לכלכל את עצמה היא עבדה מספר תפקידים: מדיחת כלים, ספרנית בבית ספר ומורה בבתי ספר כפריים.[3]

כיתתה של קאט כללה 27 תלמידים, ומתוכם שש נשים. היא הצטרפה למועדון ספרותי סטודנטיאלי (Crescent Literary Society), שמטרתו לקדם מיומנויות למידה של סטודנטים וביטחון עצמי. קאט יצאה נגד החלטה שרק גברים הורשו לדבר בישיבות, ודיברה במהלך דיונים. בעקבות זאת, החל דיון בנושא השתתפות נשים בקבוצה, שבסופו של דבר הוביל לכך שנשים קיבלו את הזכות לדבר בישיבות.[4]

בנובמבר 1880, קאט סיימה תואר ראשון במדעים והיית האישה היחידה במחזור שסיימה את הלימודים. עם סיום הלימודים היא עבדה גם כמורה וב-1885מונתה למפקחת בתי הספר בעיר מייסון, איווה והייתה המפקחת הראשונה של המחוז.[2]

בפברואר 1885 נישאה קאט לליאו צ'פמן, עורך עיתון, ועברה עמו לקליפורניה. צ'מפן נפטר מטיפוס כשנה וחצי לאחר שנישאו. היא נשארה זמן מה בסן פרנסיסקו, שם עבדה ככתבת לענייני נשים הראשונה בעיר, אך בחרה לחזור לאיווה בשנת 1887. שלוש שנים לאחר מכן, התחתנה עם ג'ורג' קאט, מהנדס עשיר ועמית מאוניברסיטת איווה. הוא עודד את מעורבותה במאבק לזכות הבחירות לנשים.[5]

פעילותה בתנועה לזכות הבחירה לנשיםעריכה

ההתאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשיםעריכה

ב-1887 חזרה קאט לצ'ארלס סיטי, שם גדלה ולקחה חלק בפעילות האגודה למען זכות הבחירה לנשים באיוה. בין השנים 1890 ל-1892 היא שימשה כמזכירת האגודה, כתבה מאמרים והרצתה לקידום זכות הבחירה לנשים. בנוסף לעבודתה באגודה המקומית, קאט החלה לעבוד עם בהתאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשים (NAWSA) ונאמה בוועידה בוושינגטון ב-1890. כתביה ונאומיה ביססו את מעמדה כמנהיגה סופרג'יסטית.[6] בשנת 1892, סוזן ב. אנתוני ביקשה מקאט להתחיל לפעול בנושא קידום זכות הבחירה לנשים.[7] קאט ירשה את מקומה של אנתוני כנשיאת התאחדות הלאומית האמריקנית למען זכות הבחירה לנשים. היא כהנה כנשיאה בין השנים 1900 ל-1904 ובשנית בין השנים 1910 ל-1915. היא פרשה אחרי תקופת כהונתה הראשונה על מנת לטפל בבעלה החולה.[8] קאט עברה לניו יורק והחלה להיות פעילה ברמה המקומית. בשנת 1907 היא הקימה את המועצה הסופרג'יסטית הבינעירונית שחיברה את מרבית הקבוצות שפעלו למען זכות בחירה לנשים בעיר תחת ארגון גג אחד. ארגון זה שימש כמודל למפלגה הסופרג'יסטית של העיר ניו יורק שקאט ייסדה ולפעולות נוספות שעשתה בהמשך.[8] אירוע נוסף שהשפיע על קאט הייתה כישלון ההצבעה למען זכות בחירה לנשים שנערך באיווה ביוני 1916.[9] מיד עם היבחרה, לכהונה שנייה, קאט הציבה לעצמה למטרה לקדם את זכות בחירה לנשים בכינוסי המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית ביוני 1916.[10] בוועידת NAWSA, באותה השנה באטלנטיק סיטי, חשפה קאט את "תוכנית הזכייה" - לגרום לכך שסנאטורים ונציגים ממדינות שונות יתמכו בתיקון למען זכות בחירה לנשים. מטרת תוכנית הזכייה הייתה, לזכות בתמיכה הן ברמה הפדרלית והן במדינות. במדינות בהן הייתה התנגדות לרעיון, להתפשר על זכויות הצבעה חלקיות לנשים.[1] קאט חילקה את המדינות לארבע קבוצות והתאימה להן תוכנית פעולה שונה:

  • נשים במדינות בהן זכות בחירה בבחירות הנשיאותיות יפעלו להעברת תיקון זכות בחירה ברמה הפדרליות.
  • נשים שהאמינו שיוכלו להוביל לתיקון חוקת המדינה שלהן ילחצו על משאל עם.
  • רוב המדינות יפעלו למען הבחירות לנשיאות.
  • מדינות דרום יפעלו למען הצבעה ראשונית.

תוכנית הזכייה שמה לעצה למטרה לקדם את זכות ההצבעה ב-36 מדינות על ידי איגודים סופרג'סטים מקומיים ברחבי ארצות הברית. שלושים ושש היה מספר המדינות הדרושות לאישור תיקון פדרלי.[11] התוכנית נחשבה למוצלחת ו-NAWSA זכה לתמיכה בשני בתי הקונגרס.

במאמציה לקידום זכות ההצבעה לנשים במדינות השונות, קאט הביעה דעות קדומות על קבוצות שונות בחברה האמריקאית. בשנת 1894 קאט קראה לתת זכות הצעה לנשים ולבטל את זכות ההצבעה לתושבי שכונות עוני.[12] 25 שנה מאוחר יותר שניסתה לקדם את זכות הבחירה במיסיסיפי ודרום קרוליינה, טענה שהעליונות הלבנה תתחזק, לא תחלש, בגלל זכות הבחירה לנשים.[13] קאט השתמשה בטיעונים שונים בהתאמה לקהל אליו דיברה.

NAWSA הייתה הארגון הגדול ביותר שפעל למען זכות הבחירה לנשים בארצות הברית. מהמאמצים הראשונים באיווה בשנות ה -80 של המאה התשע עשרה ועד לקמפיין בטנסי בשנת 1920. קאט פיקחה על עשרות קמפיינים, גייסה מתנדבות רבות, ונאמה מאות פעמים בכל רחבי ארצות הברית.[14] לאחר אישור התיקון התשע-עשרה לחוקת ארצות הברית, קאט פרשה מ- NAWSA.

ברית הנשים הבינלאומית למען זכות ההצבעה IWSAעריכה

ארגון ברית הנשים הבינלאומית למען זכות ההצבעה (International Woman Suffrage Alliance) הוקם ב-1904 בברלין[15] על ידי קארי צ'פמן קאט, מיליסנט פוסט, אניטה אוגסורג (אנ'),הלן לנגה (אנ'), מארי סטריט (אנ'), סוזן ב. אנתוני, קתה שירמכר (אנ') וסופרג'יסטיות מובילות אחרות מרחבי העולם שפעלו למען זכות הצבעה לנשים. ב-1902 קאט יזמה את הקמתו כרשת תמיכה לסופרג'יסטיות ברחבי העולם[16] והייתה נשיאת הארגון בין השנים 1904 ל-1923. בין השנים 1905 ל-1907 קאט חוותה מספר אובדbים של אנשים הקרובים לה: בעלה באוקטובר 1905, שותפתה סוזן ב. אנתוני בפברואר 1906 ואחיה הצעיר בספטמבר 1907 וחודשיים לאחר מכן אימה נפטרה. קאט הייתה מוכת צער. הרופא שלה וחברים עודדו אותה לנסוע והיא בילתה את השנים הבאות ברחבי העולם בקידום זכות בחירה לנשים.[17] כשחזרה לפעילות קאט חילקה את זמנה בין ביתה בניו יורק למשרדי הברית בלונדון. היא קידמה את זכות ההצבעה לנשים ברחבי העולם ובעשור הראשון של המאה המאה העשרים, ביקרה בהודו, פלסטין, מצרים, יפן והפיליפינים.[18][19] בעקבות מסעותייה קאט אמרה: "פעם לפני שביקרתי במדינות אחרות, הייתי ג'ינגו כמו כולם. חשבתי שלאמריקה יש מונופול על הקדמה, ואז הייתה לי התעוררות עצובה"".[19]


קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא קארי צ'פמן קאט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Carrie Chapman Catt, National Women's History Museum (באנגלית)
  2. ^ 1 2 Carrie Chapman Catt (1859-1947), cattcenter.iastate.edu (בAmerican English)
  3. ^ Van Voris, Jacqueline., Carrie Chapman Catt : a public life, New York: Feminist Press at the City University of New York, 1st pbk. ed, 1996, עמ' 7, ISBN 0-935312-63-3
  4. ^ Van Voris, Jacqueline., Carrie Chapman Catt : a public life, New York: Feminist Press at the City University of New York, 1st pbk. ed, 1996, עמ' 7-8, ISBN 0-935312-63-3
  5. ^ American dissidents : an encyclopedia of activists, subversives, and prisoners of conscience, Santa Barbara, Calif.: ABC-CLIO, 2012, כרך 1, עמ' 114, ISBN 978-1-59884-765-9
  6. ^ Carrie Chapman Catt | Articles and Essays | National American Woman Suffrage Association Collection | Digital Collections | Library of Congress, Library of Congress, Washington, D.C. 20540 USA
  7. ^ Carrie Museum | About Carrie Lane Chapman Catt, www.catt.org
  8. ^ 1 2 Carrie Chapman Catt | The New York State Museum, www.nysm.nysed.gov
  9. ^ Iowa's Suffrage Scrapbook - 1916-1919 - Iowa Women's Archives - The University of Iowa Libraries, sdrc.lib.uiowa.edu
  10. ^ Terry Desch Croy, The crisis: A complete critical edition of Carrie Chapman Catt's 1916 presidential address to the national American woman suffrage association, Rhetoric Society Quarterly 28, 1998-06-01, עמ' 49–73 doi: 10.1080/02773949809391124
  11. ^ Carrie Chapman Catt (1859-1947) | Turning Point Suffragist Memorial (בAmerican English)
  12. ^ Bredbenner, Candice Lewis (1998). A Nationality of Her Own: Women, Marriage, and the Law of Citizenship. Berkeley: University of California Press. עמ' 48. 
  13. ^ ROGER MUNNS, University Honors Suffragette Despite Racism Charge, Los Angeles Times, ‏1996-05-05 (בAmerican English)
  14. ^ The Women’s Rights Movement, 1848–1920, History, Art & Archives
  15. ^ Liddington 1989, p. 56.
  16. ^ Edith F. Hurwitz, Carrie C. Catt's "Suffrage Militancy", Signs 3, 1978, עמ' 739–743
  17. ^ Carrie Chapman Catt -, Archives of Women's Political Communication (באנגלית)
  18. ^ Lynne Walker, Locating the Global/Rethinking the Local: Suffrage Politics, Architecture, and Space, Women's Studies Quarterly 34, 2006, עמ' 174–196
  19. ^ 1 2 Jeff Hill, Defining Moments Women’s suffrage, פרק Conservatives and Radicals