פתיחת התפריט הראשי

קהילות שו"ם (או: שו"מ) הוא כינוי מקובל לקהילות היהודיות בערים שפירא, וורמייזא ומגנצא שעל גדות נהר הריין. הקשר בין שלוש הקהילות התבטא, בין השאר, בתקנות קהילתיות משותפות שנקראו על שמן: תקנות שו"ם. קהילות אלה נפגעו פגיעה קשה בגזירות תתנ"ו כתוצאה ממסעי הצלב.

הקשר בין הקהילות וכריכתן יחד החל באופן רשמי במאה ה-12, למרות שקשרים ביניהן היו קיימים עוד קודם לכן. קשר זה נמשך באופן מעשי או סמלי עד חורבן הקהילות בשואה.

יסוד הקהילותעריכה

  ערך מורחב – יהדות גרמניה

ההתיישבות היהודית באזור נהר הריין היא ללא ספק מהוותיקות ביותר של יהדות אשכנז. ממצאים ארכאולוגיים ומסמכים היסטוריים מעידים על התיישבות יהודית באזור עוד משלהי העת העתיקה וראשית ימי הביניים.[1] יחד עם זאת, הנחת המוצא המחקרית היא כי קהילות חבל הריין (ובראשן קהילות שו"ם) התייסדו, או לכל הפחות קיבלו חיזוק של ממש, עם הגעת משפחת קלונימוס מרומא למגנצא והקמת ישיבה בעיר בסביבות המאה ה-10.[2]

במאה ה-11 היו כבר שלוש הערים למרכזים יהודיים בעלי השפעה רבה: רבינו גרשום "מאור הגולה" פעל במגנצא בראשית המאה ה-10, לצד רבי שמעון הגדול. תלמידי-חכמים אלו לא פעלו בחלל ריק, וקדמו להם רבנים, כדוגמת רבי יהודה הכהן ליאונטין הזקן ורבי משולם בן קלונימוס, אולם לדמויות אלו השפעה רבה החורגת מגבולות העיר.

לאחריהם התפתחו ישיבות שבראשן עמדו תלמידיו וחכמים אחרים: ישיבת חכמי לותיר בראשות רבי אליעזר הגדול בן יצחק במגנצא, ישיבתו של רבי יעקב בן יקר ורבי יצחק הלוי בוורמיזא וישיבתו של רבי אליקים בן משולם בשפירא. חשיבות שלוש הערים לא הייתה שווה, ומגנצא הייתה החשובה מבין שלושתן.

הקיסר היינריך הרביעי העניק לקהילות חבל הריין כתבי הגנה שונים. בין השאר קבע היינריך בכתבי ההגנה שלו כי יהודי הערים יהיו פטורים ממכס וכי הקהילות יעמידו בראש כל אחת מהן "בישוף", שייבחר על ידי הקהילה.

תקנות שו"םעריכה

  ערך מורחב – תקנות שו"ם

לאחר חורבן הקהילות בגזירות תתנ"ו, נוצר צורך להסדיר את אופי התנהלות הקהילות כלפי השלטונות המקומיים. צורך זה נוצר בעיקר בשל שינוי אופי הקהילה ופרנסתה, מקהילה שהתפרנסה בעיקר ממסחר בין-עירוני ורוכלות לקהילות שהתפרנסו מהלוואה בריבית לתושבי העיר הלא-יהודיים.

תקנות שו"ם הוסדרו בשלוש ועידות שונות של רבני האזור: הראשונה שבהן התקיימה במגנצא בשנת תתקנ"ו. נראה שבראש הוועידה עמדו רבי יוסף ב"ר עתניאל "איש הלבנון" ורבי דוד ב"ר קלונימוס ממינצבורג, תלמידו של רבנו תם[3].

ועידה שנייה התקיימה אף היא במגנצא עשרים וארבע שנים לאחר מכן, בשנת תתק"ף (1220). בוועידה זו התכנסו שוב חכמי הדור וראשי הקהילות, וחתמו בשנית על תקנות מגנצא הראשונות.

ועידה שלישית התכנסה בחודש תמוז שנת תתקפ"ג (1223) ככל הנראה בשפיירא, בראשות רבנים ונכבדים מקהילות שו"ם, ובהּ עסקו בתקנות נוספות שחודשו בה. על תקנות אלו חתמו גדולי הדור, בהם הרוקח, רבנו דוד ב"ר שאלתיאל (תלמיד ראבי"ה, אב"ד קהילת לורך), רבנו יהודה ב"ר משה הכהן ממגנצא (הר"י כ"ץ, רבו של מהר"ם מרוטנבורג) ועוד[4].

חלק מתקנות אלו חזרו ואושררו שוב ושוב על ידי רבני הקהילות במרוצת השנים, בעיקר כשנוצר צורך לעדכן את נוסח התקנות ולהתאימן לצורכי הקהילות מחדש. כך למשל בשנת קמ"א התכנסה במגנצא ועידה בראשות תשעה רבנים ואישרה נוסח שונה במקצת של תקנת החליצה (המבטיחה כי במקרה בו מת הבעל ללא יורשים ואשתו זקוקה לחליצה, תתחלק ירושתו בין האלמנה ובין אחיו החולץ).

רובן של תקנות שו"ם נתקנו כתגובה לבעיות מקומיות וייחודיות של קהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים. מסיבה זו נהגו רובן רק במקומן ובשעתן, אך לא התפשטו מעבר לקהילות שבהן נתקבלו, ולא שרדו מעבר לתקופה שבהּ נצרכו. מיעוטן של התקנות הפך לחלק מההלכה המקובלת בקרב יהדות אשכנז ואף מעבר לה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Already during Roman times, Jews resided in Cologne‏, JÜDISCHES MUSEUM
  2. ^ פרופ' יוסף דן, חיי הדת כהכשרה לקידוש השם: על חסיד ועל חסידה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  3. ^ שמות החותמים הבולטים פורטו בשו"ת מהר"ם בר ברוך (מרוטנבורג) דפוס פראג, תשובה תתרכ"ב, ראו גם משה פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן, 1937, עמ' 142-157.
  4. ^ תשובת מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל; שו"ת מהר"ם מינץ, תשובה י' ותשובה ק"ב