קהילת יהודי קובנה

קהילת יהודי קובנה היא הקהילה היהודית בעיר קובנה בליטא. ההתיישבות היהודית במקום החלה כבר בסוף המאה ה-14. רוב הקהילה הושמדה בשואה, וכיום מתגוררים בקובנה יהודים מעטים.

בית כנסת בקובנה
בית הכנסת ברחוב זמנהוף 7

תולדות הקהילה

עריכה

ראשית הקהילה

עריכה

היהודים הראשונים שהגיעו לקובנה היו שבויי מלחמה מהמלחמה בחצי האי קרים בשנת 1396[1][2][3]. הוא הביא עימו גם משפחות של קראים וטטרים מחצי האי קרים ואפשר להם להתיישב בטרקאי ובעוד ערים בדוכסות הגדולה של ליטא[4]. לאחר ששוחררו, הקימו בליטא מספר יישובים יהודיים: גרודנה, טרוקי ובריסק. כעבור מספר שנים הגיעו אליה יהודים מפולין ומאוקראינה לשם מטרות מסחר. בהמשך התיישבו בקובנה אותם הסוחרים[1][2][3][4]. עיסוקם במסחר עורר את קנאת הסוחרים הלא-יהודים, ואלה לחצו על השלטונות לגרשם[2]. בימי המלך הפולני קזימיר יאגילו נאסרה ישיבת יהודית בקובנה, אך התיר להם להתיישב בסלובודקה, שהייתה נחלת הנסיכים לבית ראדזיביל. מרבית היהודים שחיו בקובנה התיישבו בסלובודקה או שהיגרו בחזרה לארץ מולדתם. קהילת יהודי סלובודקה גדלה משמעותית כתוצאה מהאיסור. למרות האיסור חלק מהיהודים נשארו בקובנה[4]. במקורות מן המחצית השנייה של המאה ה-15 מוזכר יהודי עשיר בשם דניאל, שידוע כי חכר את מס המכס[3]. ב-1470 ירש את עסקיו בנו זאב, והצליח לצבור רכוש רב[4]. בשנת 1503 ביטל המלך אלכסנדר את הגזירה והיהודים הורשו לחזור להתגורר בקובנה. כרבה הראשון של קובנה נזכר הרב ר' עזריאל בן מורנו הרב ר' יהודה[1][3].

המאה ה-16 עד המאה ה-19

עריכה
 
הרב יצחק אלחנן ספקטור, ששימש כרב הראשי של קובנה בשנים 18641896

בימי המלך זיגמונד הראשון חודשו זכויותיהם של היהודים בעיר. בין השאר קיבלו חכירה החכירה גדולה של מלח, דונג ומכס ואת הזכות לפתוח בתי מרזח בעיר. המלך זיגמונד אוגוסט אסר על היהודים להתיישב בקובנה בשל לחצי התושבים המקומיים. אחרי איחוד לובלין החלה העיר לשגשג ולפרוח, והייתה למרכז מסחרי חשוב, והיהודים המשיכו להגיע לעיר למטרות סחר בלבד. בראשית המאה ה-17, תמורת התחייבות היהודים לתשלום מיסים, נחתם חוזה בין היהודים לעירייה לפיו הותרה ישיבתם בעיר[4]. בתחילת המאה ה-18 חודש ההסכם במתכונת שונה במקצת, שלפיה יכלו היהודים לקיים בעיר את חיי הקהילה שלהם. בשנים 17101715, במהלך מלחמת הצפון, נשלטה קובנה בידי שוודיה. לאחר מכן, חזרה לשליטתו של האיחוד הפולני-ליטאי. ב-1731 התרחשה שרפה גדולה בעיר, ובה נשרף החוזה בין המקומיים ליהודים. המקומיים התכחשו לקיום החוזה, ובשנת 1753 השיגו את הסכמת השלטונות לגירוש היהודים. ב-1761 בוצע הגירוש. מרבית היהודים בחרו שלא לעזוב את ליטא אלא לעבור לעיירה השכנה סלובודקה[4]. כתוצאה מחלוקת פולין, סופחה קובנה לרוסיה והפכה לעיר מחוז בפלך וילנה[1][2][4]. תחת שליטת הרוסים, יכלו היהודים לחזור להתגורר בקובנה בשלווה[3]. בשנת 1812 תקף את העיר נפוליאון בונפרטה והיהודים סבלו מאוד מהתקיפה[1]. כשצבא רוסי הגיע לעיר הם קיבלו אותו שבידיהם ספרי תורה[4]. במחצית השנייה של המאה ה-19 עלה מספר היהודים בקובנה: בשנת 1864 היו בקובנה 16,540 יהודים, ובשנת 1897 היו בה כבר 25,448 יהודים, כולל היהודים בסלובודקה. בשנים אלו שימש הרב יצחק אלחנן ספקטור כרב הראשי של העיר. בשנת 1864 התפללו בעיר, מלבד בבית המדרש הישן, בעוד 19 בתי כנסת ביניהם בית הכנסת הכוראלי בקובנה[3]. גם המצב הכלכלי של היישוב היהודי שגשג והגיע לשיא בסוף המאה[1].

מלחמת העולם הראשונה

עריכה

לפני מלחמת העולם הראשונה היו כארבעים אלף יהודים בקובנה – כמחצית מאוכלוסיית העיר. בשנת 1911 פעלו בקובנה 25 בתי כנסת[3]. ב-1 באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה, עברו יהודים רבים מקובנה לוילנה בתקווה שהמצב שם יהיה טוב יותר. במאי 1915 גירש מצביא צבא רוסיה את שאר יהודי קובנה. באוגוסט 1915 נכבשה קובנה על ידי גרמניה[2]. לאחר חתימת חוזה-השלום בין גרמניה לרוסיה החלו היהודים שנמצאו ברוסיה לחזור לקובנה[1].

בין המלחמות

עריכה
 
הגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה

אחרי הקמת ליטא העצמאית ישבו בקובנה כ-25,000 יהודים. הם היו כשליש אוכלוסייתה והיו מעורים היטב בחיי העיר. מרביתם עסקו במסחר, במלאכה ובתעשייה זעירה והיו בהם גם בעלי מקצועות חופשיים[5]. היהודים הובילו בפער עצום על שאר התושבים מבחינה כלכלית: 75% מבתי העסק והחנויות בקובנה היו בידי יהודים. כמו כן, בקובנה התקיימו מספר מפעלי תעשייה וסחר, שהיו בעלי חשיבות רבה ליהודי ליטא[2]. בין שתי המלחמות העולם הוקמו בעיר בתי ספר יהודיים, וביניהם: מספר בתי ספר תיכוניים ובית ספר מקצועי אחד של רשת "אורט", ובית ספר אחד של רשת "תרבות". בעיר התקיימו הרצאות והצגות בעברית וביידיש, ופעלו בה מספר ספריות. מערכת החינוך היהודית בקובנה הורכבה משלושה זרמים עיקריים: עברית, יידיש וזרם דתי. בתי כנסת רבים בעיר שופצו ומשכו אליהם מתפללים יהודים רבים[5].

בשנת 1921 הוקם בעיר הבנק המרכזי היהודי.

מלחמת העולם השנייה

עריכה
 
אזרחים מתבוננים בגופות נרצחים יהודים בטבח בקובנה, 27 ביוני 1941
 
עבריין שכונה "סוחר המוות" בעת ביצוע טבח במספר יהודים. שמו האמיתי לא ידוע אך יש מספר השערות לשמו.[6]
 
גיא ההריגה בפורט התשיעי
  ערכים מורחבים – גטו קובנה, הפורט השביעי, הפורט התשיעי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הגיעו לקובנה פליטים רבים, רובם מהעיר ממל שסופחה לגרמניה במרץ 1939. בשנת 1940 סופחה קובנה לברית המועצות. תחת שלטון ברית המועצות הופסקו הפעילויות הפוליטיות, החינוכיות והדתיות. בנוסף, נאסרה כל פעילות ציונית[5].

ב-22 ביוני 1941 התקיפו הנאצים את העיר וכבשו אותה יומיים מאוחר יותר, ב-24 ביוני. בשני הלילות הבאים, נרצחו בסך הכל כ-800 יהודים בעיירה השכנה סלובודקה על ידי ליטאים לאומנים. במהלך הפוגרום שביצעו ביהודים בתי כנסת ובתי מדרש הוחרבו, ורבנים נאלצו לשרוף ספרי תורה[5][4].

ב-29 ביוני 1941, ימים ספורים לאחר כניסת הוורמכט לליטא, נתן אלפרד רוזנברג, השר האחראי על ניהול השטחים הכבושים במזרח, הוראה לרכז את היהודים באתרי ריכוז. יום לאחר מכן החליטה הממשלה הזמנית של ליטא להפוך את הפורט השביעי (חלק משרשרת מצודות מהמאה ה-19 שהגנו על העיר) למחנה ריכוז והרג. על ריכוז היהודים ורציחתם במקום הופקדה משטרת העזר הליטאית, שאך-זה הוקמה. ניהול המבצע, לפי דו"ח יגר, הופקד בידי איינזצקומנדו 3. תוך ימים ספורים נכלאו בפורט כ-10,000 יהודים שנחטפו מבתיהם ומן הרחוב בקובנה על ידי המשטרה ו"אקטיביסטים" (מתנדבים מקומיים שנקראו בפי היהודים "כאפונעס"[7]). במצודה ריכזו את היהודים, התעללו בהם, מנעו מהם מים ומזון וירו ברבים מהם. לאחר זמן-מה הפרידו בין הנשים והילדים, שנכלאו במרתפים לבין הגברים, שאולצו לחפור בורות בחצר המצודה[8]. רוב הנרצחים במקום היו גברים (כ-3,000) שנרצחו במסגרת טבח שהתרחש בימים 4-6 ביולי[5]. הנשים והילדים, שעברו התעללות, אונס ועינויים, שוחחרו.

ב-8 ביולי ציוו השלטונות הגרמניים על העברת היהודים לגטו בפרבר סלובודקה, עד ה-15 באוגוסט. כשהוקם הממשל הצבאי הגרמני בעיר הוציא מושל העיר הנס קרמר שורה של חוקים אנטי יהודיים ובהם העברתם של היהודים לגטו. למעשה היו לגטו שני חלקים: הגטו "הקטן" והגטו "הגדול". ב-10 ביולי 1941 הודיע ראש עיריית קובנה ליהודים כי הם חייבים לשאת עליהם טלאי צהוב.

הפורט השביעי נסגר עם העברת ליטא לשלטון גרמני ישיר ב-10 באוגוסט, אז הועברו אלפי היהודים שהיו כלואים במרתפיו לפורט התשיעי. בין הנרצחים במקום נמנו תלמידי ישיבת ברנוביץ' יחד עם רבם, הרב אלחנן וסרמן[9].

ההערכה היא שבתקופה שבין החודשים יוני ויולי 1941 נרצחו בסיוע משתפי פעולה מבין האוכלוסייה המקומית כעשרת אלפים יהודים ובהם רבי אלחנן וסרמן.

באוגוסט 1941 נחנך הגטו והיו בו 29,760 יהודים. ב-14 באוגוסט החלה השמדה שיטתית של יהודי הגטו. בתוך חודשיים וחצי נרצחו בגטו כשלושת אלפים נפש. ב-4 באוקטובר נרצחו 1500 יהודים בפורט התשיעי[1]. ב-28 באוקטובר נרצחו 9,000 איש בפורט התשיעי. ב-20 בנובמבר אותה שנה גירשו הנאצים ממינכן 1,000 יהודים (בהם 94 ילדים) תושבי העיר. היהודים נרצחו לאחר חמישה ימים. לאחר מכן הייתה תקופה של "שקט יחסי" שבמהלכה נלקחו כ-6,000 יהודים לעבודות כפייה במתקני הצבא הגרמני שהיו מחוץ לגטו[1]. בסתיו 1941 החלו בניסיון להקים מחתרת בגטו שתורכב מתנועות ציוניות וקומוניסטיות[4].

בחודש פברואר 1942 הודיעו הנאצים על "אקציית הספרים". עד לסוף החודש היה על היהודים לאסוף את כל ספריהם לנקודה מרכזית בגטו שם הם מוינו. הספרים החשובים יותר ויקרי הערך נשלחו להמכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט היתר הועברו לגריסה[10]. נעשו מאמצים רבים על ידי יהודי הגטו להחביא ספרים ובעיקר ספרי תורה. כשגבולות הגטו צומצמו היה צורך להחביא את הספרים שוב. עם שריפת הגטו ב-13 ביולי 1944, כמעט כל הספרים עלו בלהבות[11].

המחתרת שהתארגה החל מ-1941, צמחה לקראת סוף 1943 והחלה לפעול נגד הנאצים. חבורות של צעירים שהשתייכו לתנועת הנוער הציונית ומי שהשתייכו לתנועה הקומוניסטית הצטרפו למחתרת, ויצרו קשר עם הפרטיזנים ביערות. שליש מהם מצאו את מותם בניסיונם לברוח מהגטו או בלחימה[4]. כתוצאה מפקודה שהוציא היינריך הימלר ב 21 ביוני 1943, הפך גטו קובנה למחנה ריכוז לשרידי היהודים שהיו מפוזרים בגטאות השונים. ארבעת אלפים האנשים שחיו בגטו רוכזו שוב. הרציחות נמשכו עד לחודש יולי 1944. עם התקרבות הצבא האדום לעיר הועברה אוכלוסיית הגטו למחנות בתוך גרמניה. האנשים שהסתתרו בבונקרים אולצו לצאת החוצה בעזרת כלבים, רימוני עשן ופצצות תבערה. רק כ-90 הצליחו לשרוד בבונקרים.

במרץ 1944 נערכה בגטו האקציה הגדולה, שכונתה גם "אקציית הילדים". באקציה זו נרצחו כ-1800 תינוקות, קשישים ונשים בגטו ובפורט התשיעי. ביולי באותה השנה, פונה הגטו. הילדים שחמקו מהאקציה, הועמסו יחד עם הוריהם על רכבות משא. בדרך נפרדו הילדים מהוריהם ומאחיהם הגדולים ולבסוף הובלו לכלא לנדסברג. הגרמנים השאירו שם את 131 הילדים שניצלו באקציה לבדם, ללא השגחה. משם הובלו הילדים למחנה הריכוז דכאו ומשם למחנה ההשמדה אוושויץ. הם לא הובלו ישירות אל תאי הגזים בשל התפעלות הנאצים מתרגילי הסדר שביצעה הקבוצה. בראש השנה וביום הכיפורים נשלחו מרבית הילדים להשמדה בתאי הגזים. עד ה-18 בינואר 1945, שבו החלה צעדת המוות מבירקנאו לעבר גרמניה, שרדו 39 הילדים שלא נשלחו להשמדה, אולם רק 37 מהם הגיעו למאוטהאוזן שבאוסטריה. אחד משני הילדים שלא הגיעו למאוטהאוזן הוא יעקב, אחיו התאום של אחד הניצולים שמת כתוצאה מהפצצה של בעלות הברית. לא ידוע מה עלה בגורלו של הילד השני[12]

קובנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב-1 באוגוסט 1944. כשקובנה שוחררה נותרו בה 700 יהודים בלבד[2].

לאחר מלחמת העולם השנייה

עריכה

ב-1959 היו בקובנה 4792 יהודים, בשנת 1970 - 4157 יהודים, ב-1989 - 1359 יהודים, ובשנת 1992 - 600 יהודים[3]. נכון לשנת 2020, כ-400 סטודנטים (יהודים ישראלים) לרפואה ורפואת שיניים לומדים בקובנה באוניברסיטת ליטא למדעי הבריאות במסגרת התכנית הבין לאומית, ומתגוררים בה.

חיי הדת

עריכה

בתי כנסת

עריכה

בקובנה פעלו בעבר שני בתי כנסת.[דרושה הבהרה]

בית הכנסת הכוראלי בקובנה

עריכה
  ערך מורחב – בית הכנסת הכוראלי בקובנה

אנשי הקהילה

עריכה
 
הרב אברהם דוב כהנא שפירא

רבנים

עריכה

אנשי קהילה אחרים

עריכה

הנצחה

עריכה
 
אנדרטה לזכר יהודי קובנה והסביבה שנספו בשואה, בבית הקברות בחולון
 
אנדרטה המנציחה את "אקציית הילדים" בחצר בית הכנסת הכוראלי בקובנה

ב-30 ביולי 2018 התקיים ב"יד ושם" אירוע הנצחה מיוחד: "קונצרט שכולו תכלת" - שחזור הקונצרט הציוני החשאי שהתקיים בקובנה 75 שנים קודם לכן, בכ"א בתמוז תש"ג. בקונצרט המקורי השתתפו ראשי גטו קובנה וחברי תנועות הנוער הציוניות ושרו שירי ארץ ישראל[17]. בבית הקברות בחולון הוקמה אנדרטה לזכר יהודי קובנה והסביבה שנספו בשואה וכמו כן גם במתחם יד ושם בירושלים. בקובנה הוקם אתר הנצחה גדול ומוזיאון בפורט התשיעי. כמו כן הוצבו שם שלטי זיכרון בשטחי הגטו לשעבר, בבניין ישיבת סלובודקה ובאתרים בעיר קובנה בהם התגוררו דמויות חשובות בין תושבי הגטו. בהשראת סיפורם של 131 הילדים מקובנה כתבה סופי בן ארצי את הספר "אחד מכולם"[12]. באתר הפורט התשיעי פועלים שני מוזיאוני הנצחה. האחד, הממוקם בתאי הכליאה במצודה עצמה, עוסק בכיבוש הנאצי בקובנה ובו כמה חדרי הנצחה ליהודים שנספו במקום וכן לחסידי אומות עולם מליטא, והשני מוקדש לליטא תחת הכיבוש הסובייטי לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה. כמו כן, ישנו אתר הנצחה הממוקם על קבר האחים של רבבות הנספים במקום.

לקריאה נוספת

עריכה
  • דב לוין (עורך), פנקס הקהילות – ליטא, ירושלים תשנ"ו
  • דוד מתיתיהו ליפמן, לתולדות היהודים בקובנה וסלבודקה, קידאן: דפוס מובשוביץ וכהן, תרצ"ד[18]
  • דב ליפץ, יהדות ליטא כרך א ב, הוצאת יוצאי ליטא, 1960
  • דב לוין, בין ניצוץ לשלהבת, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ינואר 1987
  • נשמית שרה, הילדים מרחוב מאפו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב
  • י. יבלוקובסקי, היכל ששקע - החינוך העברי בקובנה: מוסדות ואישים, הוצאת ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962
  • ספירה רפפורט, יהודייה גזעית - בין שם לכאן - קובנה וארץ ישראל, הוצאת יד ושם, 2004
  • יוסף גאר, אומקום פון יידישער קאוונע, מינעכן: פארבאנד פון ליטווישע יידן אין דער אמעריקאנער זאנע אין דייטשלאנד, 1948
  • אברהם תורי, ודינה פורת (עורכת), גיטו יום-יום: יומן ומסמכים מגיטו קובנה, תל אביב: מוסד ביאליק, אוניברסיטת תל אביב, 1988
  • לייב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, הוצאת יד ושם, 1959
  • זאב מנקוביץ (עורך), היכון לקראת חירות! רשימות מגטו קובנה וממחנה קאופרינג: אלמנך גדוד מעפילים והביטאון ניצוץ, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2011
  • רמי נוידרפר, המשטרה היהודית בגטו קובנה - אורות וצללים, אוניברסיטת תל אביב, 2015
  • אריה סגלסון, בלב העופל, כיליונה של קובנה היהודית, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2003
  • דליה עופר (עורכת), משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה: מסמך מגטו קובנה, ירושלים: יד ושם, תשע"ו 2016
  • אברהם בראון ודב לוין, תולדותיה של מחתרת: הארגון הלוחם של יהודי קובנא במלחמת העולם השנייה, ירושלים: יד ושם, 1962
  • אילתי שלום, לחצות את הנהר, הוצאת כרמל, ירושלים תש"ס
  • סופי בן ארצי, אחד מכולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית הפועלים, 2007
  • מאשה גרינבאום, חיים על פי התהום, יד ושם, 1999 (עמ' 34–38)
  • מ. גפן (עורך), ספר הפרטיזנים היהודים, ספרית פועלים, תשי"ט-1959
  • S.A. Bershadski, Litovskiye Yevrei 1388 – 1569 (1883)

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא קהילת יהודי קובנה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 קהילת קובנה, באתר מכללת הרצוג
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 קהילת קובנה, באתר זכור
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 קהילות - קהילת קובנה, באתר מירושלים לליטא
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 קהילת יהודי קובנה, באתר בית התפוצות
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 האנציקלופדיה של הגטאות - קובנה (Kaunas), באתר המכון הבין-לאומי לחקר השואה - יד ושם
  6. ^ Budreckis, Algirdas M. (1968). The Lithuanian National Revolt of 1941. Boston: Lithuanian Encyclopedia Press. pp. 62–63. OCLC 47283. Again for some unknown reason, Stahlecker exaggerates his statistics. The account by L. Shauss to the Soviet Extraordinary State Commission stated that in "the first pogrom on June 25–26, in the Kaunas suburb of Slobodka, 600 Jews were killed on Arbarski, Paverski, Vilyuski, Irogalski streets."
  7. ^ ראו גם חיים לזר-ליטאי, חורבן ומרד, פרק ב'
  8. ^ זכרונות מאשה גרינבאום
  9. ^ הרב פרסון אלחנן, חיי הדת בגטו קובנה
  10. ^ ליב גרפינקל, קובנה היהודית בחורבנה, יד ושם, תשי"ט, עמ' 129
  11. ^ Ephraim Oshry, The Annihilation of Lithuanian Jewry, Judaica Press, 1995, עמ' 75-77
  12. ^ 1 2 130 ילדים, ועוד אחד, באתר דבר העובדים בארץ ישראל
  13. ^ כתבי אהבת ציון בפרויקט בן-יהודה
  14. ^ ראו: רשימת חברי המועצה הנבחרים של קובנה לפי הסיעות, 1924, באתר הארכיון של מחוז העיר קובנה, התערוכה הווירטואלית, תמונות 14–15 (בליטאית).
  15. ^ "חיים ילין", בפורטל ה'שטעטל הווירטואלי' של המוזיאון ההיסטורי ליהודי פולין בוורשה (בליטאית).
  16. ^ סיפורים יהודיים בווילנה, מעריב, טור 1, 27 במאי 1963; שמעון נוי, פרקים מספרות החורבן והמאבק: ספרא וסיפא, דבר, טורים 2–4, 3 במאי 1976.
  17. ^ שבעים וחמש שנה לחיסול גטו קובנה וגטו וילנה, באתר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
  18. ^ ע' 1–81 כוללים: ליפמן, דוד מתתיהו: לתולדות היהודים בליטא-זאמוט